What adults can learn from kids | Adora Svitak

מתרגם: Ron Bentata מבקר: Ido Dekkers

Now, I want to start with a question:

כעת, הייתי מעוניינת לפתוח בשאלה:

When was the last time you were called "childish"?

מתי הייתה הפעם האחרונה בה אמרו לכם שאתם "ילדותיים"?

For kids like me,

עבור ילדים, כמוני,

being called childish can be a frequent occurrence.

פעמים רבות קוראים לנו ילדותיים.

Every time we make irrational demands,

בכל פעם שאנו מבקשים משהו לא הגיוני,

exhibit irresponsible behavior,

מתנהגים בצורה לא אחראית,

or display any other signs of being normal American citizens,

או מראים סימנים אחרים

של אזרחים אמריקאיים נורמליים,

we are called childish.

קוראים לנו ילדותיים,

עובדה שמאוד מציקה לי.

Which really bothers me.

After all, take a look at these events:

אחרי הכול, שימו לב לאירועים הבאים:

Imperialism and colonization,

אימפריאליזם והשתלטות על איזורים מאוכלסים,

world wars, George W. Bush.

מלחמות עולם, ג'ורג' בוש.

Ask yourself, who's responsible? Adults.

תשאלו את עצמכם: מי האחראי לכל אלו? המבוגרים.

Now, what have kids done?

עכשיו, מה עשו הילדים?

Well, Anne Frank touched millions

ובכן, אנה פרנק נגעה בליבם של מיליונים

with her powerful account of the Holocaust.

עם סיפורה רב העוצמה על השואה,

Ruby Bridges helped to end segregation in the United States.

רובי בריג'ס, עזרה להביא לסיום הבידול בארה"ב,

And, most recently,

וממש לאחרונה,

Charlie Simpson helped to raise 120,000 pounds for Haiti,

צ'ארלי סימפסון עזר לגייס

תרומות בסך 120,000 פאונד לנפגעי האיטי

on his little bike.

על האופניים שלו.

So as you can see evidenced by such examples,

אז, כמו שאתם רואים ומוכחים באמצעות דוגמאות אלו,

age has absolutely nothing to do with it.

לגיל אין שום קשר לכך (לילדותיות).

The traits the word "childish" addresses are seen so often in adults,

התכונות שהמילה "ילדותי" מתייחסות אליהן

נראות לעיתים קרובות אצל המבוגרים

that we should abolish this age-discriminatory word,

כך שאנו למעשה צריכים לבטל את המילה המפלה הזו

when it comes to criticizing behavior associated with irresponsibility

כאשר זה מגיע לביקורת על התנהגות

המשויכת עם חוסר אחראיות וחשיבה לא הגיונית.

and irrational thinking.

(מחיאות כפיים)

(Applause)

Thank you.

תודה לכם.

Then again, who's to say that certain types of irrational thinking

מצד שני, מי אומר

שסוגים מסוימים של חשיבה לא הגיונית

aren't exactly what the world needs?

הם לא בדיוק מה שהעולם צריך?

Maybe you've had grand plans before,

אולי היו לך תוכניות גדולות עוד קודם לכן

but stopped yourself, thinking,

אבל עצרת את עצמך וחשבת:

"That's impossible," or "That costs too much,"

זה בלתי אפשרי או שזה יקר מידי

or "That won't benefit me."

או שזה לא יועיל לך.

For better or worse, we kids aren't hampered as much

לטוב או לרע, אנחנו הילדים איננו חסרי עכבות

when it comes to thinking about reasons why not to do things.

בכל הנוגע לחיפוש סיבות מדוע לא לעשות דבר מסוים.

Kids can be full of inspiring aspirations and hopeful thinking,

ילדים יכולים להיות מלאים בשאיפות

ומשאלות לב,

like my wish that no one went hungry,

כמו המשאלה שלי שאף אדם לא יהיה רעב

or that everything were free, a kind of utopia.

או שכולנו נחיה בסוג של אוטופיה בה הכול חופשי.

How many of you still dream like that, and believe in the possibilities?

כמה מכם עדיין חולמים כך

ומאמינים באפשרויות?

Sometimes a knowledge of history and the past failures of Utopian ideals

לעיתים, ידע של ההיסטוריה

וכשלונות העבר של רעיונות אוטופיים

יכול להוות נטל

can be a burden,

because you know that if everything were free,

מאחר ואתם יודעים שאם הכול היה חינם,

then the food stocks would become depleted and scarce and lead to chaos.

אז מאגרי האוכל היו מתרוקנים

ואוזלים והדבר היה מוביל לכאוס.

On the other hand, we kids still dream about perfection.

מצד שני,

אנחנו הילדים עדיין חולמים על שלמות.

And that's a good thing, because in order to make anything a reality,

זהו דבר טוב בגלל שעל מנת

להפוך את הכול למציאות,

you have to dream about it first.

עליך לחלום על כך תחילה.

במובנים רבים, החופצה שלנו לדמיין

In many ways, our audacity to imagine

helps push the boundaries of possibility.

עוזרת לנו להרחיב את גבולות האפשרי.

For instance, the Museum of Glass in Tacoma, Washington,

לדוגמא, מוזיאון הזכוכית בטאקומה, וושינגטון,

my home state -- yoohoo, Washington!

ארץ הולדתי -- "קדימה וושינגטון!" --

(Applause)

(מחיאות כפיים)

has a program called Kids Design Glass,

מציעה תוכנית הנקראת "ילדים מעצבים בזכוכית",

and kids draw their own ideas for glass art.

בה ילדים מציירים את הרעיונות שלהם לעיצובי זכוכית.

The resident artist said they got some of their best ideas

אומן הבית של המוזיאון אמר שהוא קיבל

את הרעיונות הטובים שלו באמצעות התוכניות הזו

from the program, because kids don't think about the limitations

כיוון והילדים לא חושבים על המגבלות

of how hard it can be to blow glass into certain shapes,

והקושי בניפוח הזכוכית לצורות מסוימות.

הם רק חושבים על רעיונות טובים.

they just think of good ideas.

Now, when you think of glass, you might think of colorful Chihuly designs,

כעת, כאשר אתם חושבים על זכוכית, אתם יכולים

לחשוב על עיצוב צבעוניים של צ'יאולי

or maybe Italian vases,

או אולי אגרטל איטלקי,

but kids challenge glass artists to go beyond that,

אבל ילדים מאתגרים אמני זכוכית מעבר לכך

into the realm of brokenhearted snakes

ולתוך עולם של נחשים שבורי-לב

and bacon boys, who you can see has meat vision.

וילדי נקניק, בעלי ראיית-בשר, כמו שאתם רואים.

(צחוק)

(Laughter)

Now, our inherent wisdom doesn't have to be insider's knowledge.

כעת, החוכמה הנרכשת שלנו

לא חייבת להיות ידע פנימי בלבד.

Kids already do a lot of learning from adults,

ילדים כבר לומדים רבות מהמבוגרים,

ויש לנו הרבה מה לשתף.

and we have a lot to share.

I think that adults should start learning from kids.

אני חושבת שהמבוגרים צריכים להתחיל ללמוד מהילדים.

Now, I do most of my speaking

אני מרצה רבות מול קהל מעולם החינוך,

in front of an education crowd -- teachers and students,

מורים וסטודנטים, ואני אוהבת את האנלוגיה הזו.

and I like this analogy:

It shouldn't be a teacher at the head of the class,

בראש הכיתה לא צריך לעמוד רק המרצה או המורה

שאומר לתלמידים שלו לעשות כך או כך.

telling students, "Do this, do that."

The students should teach their teachers.

אלא, הסטודנטים גם הם צריכים ללמד את המרצים שלהם.

הלימוד שבין מבוגרים וילדים

Learning between grown-ups and kids should be reciprocal.

צריך להיות הדדי.

The reality, unfortunately, is a little different,

המציאות, לצערנו, קצת שונה,

and it has a lot to do with trust, or a lack of it.

וזה נובע ברובו מאמון, או יותר נכון, חוסר אמון.

Now, if you don't trust someone, you place restrictions on them, right?

עכשיו, אם אתה לא בוטח במישהו אתה מציב לו גבולות.

If I doubt my older sister's ability to pay back the 10 percent interest

אם אני לא בוטחת ביכולתה של אחותי הקטנה

לשלם לי את ה-10 אחוזים עמלה

I established on her last loan,

שקבעתי על ההלוואה שלה,

I'm going to withhold her ability to get more money from me,

אז אני לא אתן לה הלוואות נוספות

until she pays it back.

עד שהיא תחזיר לי את התשלום. (צחוק)

(Laughter)

True story, by the way.

סיפור אמיתי, דרך אגב.

Now, adults seem to have

נראה שלמבוגרים ישנה

a prevalently restrictive attitude towards kids,

גישה של הצבת גבולות כלפי ילדים

from every "Don't do that, don't do this" in the school handbook,

החל ממשפטים כגון "אל תעשה את זה",

ו-"אל תעשה את ככה" בספר ההדרכה של בית הספר,

to restrictions on school Internet use.

ועד להגבלות על שימוש באינטרנט בבית הספר.

As history points out, regimes become oppressive

כמו שניתן ללמוד מההיסטוריה, משטרים הופכים מדכאים

when they're fearful about keeping control.

כאשר הם מפחדים בכל הנוגע לאיבוד שליטה.

And although adults may not be quite at the level

למרות שהמבוגרים לא ברמה כזו

of totalitarian regimes,

של משטרים טוטאליטריים,

kids have no or very little say in making the rules,

לילדים אין בכלל, או מעט מאוד, השפעה על קביעת החוקים.

when really, the attitude should be reciprocal,

כאשר הגישה צריכה באמת להיות הדדית,

meaning that the adult population should learn

כלומר האוכלוסיה המבוגרת צריכה ללמוד

ולקחת בחשבון את הרצונות

and take into account the wishes of the younger population.

של הדור הצעיר.

Now, what's even worse than restriction,

כעת, מה שחמור יותר מהגבלה

is that adults often underestimate kids' abilities.

הוא שמבוגרים מפחיתים בערך היכולת של ילדים.

We love challenges, but when expectations are low,

אנחנו אוהבים אתגרים, אך כאשר הציפיות נמוכות,

תאמינו לי, אנחנו נרד לרמה שלהם.

trust me, we will sink to them.

My own parents had anything but low expectations

ההורים שלי הם ההיפך הגמור מציפיות נמוכות

for me and my sister.

לגביי ולגבי אחותי.

Okay, so they didn't tell us to become doctors or lawyers or anything like that,

אוקי, אז הם לא אמרו לנו להיות רופאות

או עורכות דין או משהו דומה,

but my dad did read to us about Aristotle and pioneer germ-fighters,

אבל אבא שלי קרא לנו

אודות אריסטו

וחידושים בתחום המלחמה בחיידקים

when lots of other kids were hearing

כאשר ילדים רבים אחרים שמעו

"The Wheels on the Bus Go Round and Round."

"גלגלי האוטובוס מסתובבים ומסתובבים" (שיר ילדים).

Well, we heard that one too, but "Pioneer Germ Fighters" totally rules.

טוב, היינו שומעות גם את זה אבל "חידושים במלחמה בחיידקים" שווה יותר.

(צחוק)

(Laughter)

I loved to write from the age of four, and when I was six,

אני אוהבת לכתוב כבר מגיל ארבע,

ובגיל 6

my mom bought me my own laptop equipped with Microsoft Word.

אמא שלי קנתה לי מחשב נייד עם תוכנת וורד (Word) של מייקוסופט.

Thank you, Bill Gates, and thank you, Ma.

תודה לך ביל גייטס ותודה לך אמא.

I wrote over 300 short stories on that little laptop,

אני כתבתי מעל 300 סיפורים קצרים

על המחשב הנייד הקטן הזה,

and I wanted to get published.

ורציתי לפרסם אותם.

Instead of just scoffing at this heresy that a kid wanted to get published,

במקום ללעוג לבקשה

לפרסם את הסיפורים,

or saying wait until you're older,

או לומר לי לחכות עד שאני אהיה גדולה יותר,

my parents were really supportive.

ההורים שלי ממש תמכו בי.

Many publishers were not quite so encouraging.

מוציאים לאור רבים לא תמכו ברעיון.

One large children's publisher ironically said

מוציא לאור של ספרי ילדים, אחד הגדולים, טען באירוניות

that they didn't work with children.

שהם אינם עובדים עם ילדים.

Children's publisher not working with children?

מוציא לאור של ספרי ילדים שאינו עובד עם ילדים?

I don't know, you're kind of alienating a large client there.

אני לא יודעת, אתה די מבטל נתח שוק גדול.

(Laughter)

(צחוק)

One publisher, Action Publishing, was willing to take that leap and trust me,

כעת, מוציא לאור אחד בשם Action Publishing,

הביע נכונות והיה מוכן לבטוח בי,

and to listen to what I had to say.

ולשמוע את מה שהיה לי לומר.

They published my first book, "Flying Fingers," you see it here.

הם פרסמו את הספר הראשון שלי "אצבעות מעופפות", -- אתם רואים אותו כאן --

And from there on, it's gone to speaking at hundreds of schools,

ומשם והלאה, זה המשיך להרצאות במאות בתי ספר,

keynoting to thousands of educators,

הרצאות בכנסים מול אלפי אנשי חינוך,

and finally, today, speaking to you.

ולבסוף, היום, לדבר איתכם.

I appreciate your attention today,

אני מעריכה את תשומת הלב שלכם היום,

because to show that you truly care, you listen.

מפני שעל מנת להראות שבאמת אכפת לך,

אתה מקשיב.

But there's a problem with this rosy picture

אבל ישנה בעיה עם התמונה הורודה הזו

of kids being so much better than adults.

של ילדים הופכים טובים יותר מהמבוגרים.

Kids grow up and become adults just like you.

ילדים לבסוף גדלים והופכים למבוגרים בדיוק כמוכם.

(Laughter)

(צחוק)

Or just like you? Really?

או בדיוק כמוכם, באמת?

The goal is not to turn kids into your kind of adult,

המטרה היא לא להפוך את הילדים למבוגרים מהסוג שלכם,

אלא למבוגרים טובים יותר ממה שאתם הייתם,

but rather, better adults than you have been,

which may be a little challenging, considering your guys' credentials.

דבר שיכול להתגלות כמאתגר

לאור העבר של הנציגים שלכם,

(Laughter)

But the way progress happens,

אבל הקידמה נעשית

is because new generations and new eras

על ידי כך שדורות ועידנים חדשים

grow and develop and become better than the previous ones.

צומחים ומתפתחים והופכים לדברים טובים מאלו שהיו קודם לכן.

It's the reason we're not in the Dark Ages anymore.

זו הסיבה שאנו כבר לא בימי הביניים.

No matter your position or place in life,

לא משנה מה עיסוקך בחיים,

it is imperative to create opportunities for children,

זה חיוני ליצור הזדמנויות לילדים

so that we can grow up to blow you away.

על מנת שאנו (הילדים) נגדל ונדהים אתכם המבוגרים.

(Laughter)

(צחוק)

Adults and fellow TEDsters,

מבוגרים ועמיתיי הטדסטרים,

you need to listen and learn from kids,

אתם צריכים להקשיב וללמוד מילדים

and trust us and expect more from us.

לבטוח בנו ולצפות ליותר מאיתנו.

You must lend an ear today,

אתם חייבים להקשיב היום,

because we are the leaders of tomorrow, which means

מפני שאנו המנהיגים של המחר,

מה שאומר שאנו נטפל בכם

we're going to take care of you when you're old and senile.

כשאתם תהיו זקנים וסנילים. לא, סתם בצחוק.

No, just kidding.

(Laughter)

עכשיו, ברצינות, אנו בדרכנו לדור הבא,

No, really, we are going to be the next generation,

אלו שיקחו את העולם קדימה.

the ones who will bring this world forward.

And in case you don't think that this really has meaning for you,

ולמקרה שאתם לא חושבים שיש לזה משמעות עבורכם

remember that cloning is possible,

תזכרו ששכפול הוא כעת אפשרי

and that involves going through childhood again,

וזה כולל להיות ילד שוב,

in which case you'll want to be heard, just like my generation.

כך שאתם תרצו שישמעו אתכם

בדיוק כמו שהדור שלי רוצה שישמעו אותו.

Now, the world needs opportunities for new leaders and new ideas.

כעת, העולם צריך הזדמנויות

למנהיגים ולרעיונות חדשים.

Kids need opportunities to lead and succeed.

ילדים צריכים הזמנויות להוביל ולהצליח.

Are you ready to make the match?

האם אתם מוכנים לעשות את ההתאמה?

Because the world's problems shouldn't be the human family's heirloom.

כיוון ובעיות העולם

לא צריכות להיות הירושה לדורות הבאים.

Thank you.

תודה לכם.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Thank you. Thank you.

תודה רבה, תודה.