The power of vulnerability | Brené Brown | TED

מתרגם: Shahar Kaiser מבקר: Sigal Tifferet

ובכן, אפתח בזה:

So, I'll start with this: a couple years ago, an event planner called me

לפני שנתיים, מפיקת אירוע התקשרה אלי

כיוון שהייתי אמורה להעביר הרצאה.

because I was going to do a speaking event.

והיא התקשרה, ואמרה

And she called, and she said,

"אני ממש מתחבטת כיצד

"I'm really struggling with how to write about you on the little flyer."

לכתוב עלייך בעלון הקטן".

And I thought, "Well, what's the struggle?"

ואני חשבתי, "ובכן, מה ההתחבטות?"

והיא השיבה, "ובכן, ראיתי אותך מרצה,

And she said, "Well, I saw you speak,

ואני מתכוונת לקרוא לך "חוקרת", אני חושבת,

and I'm going to call you a researcher, I think,

but I'm afraid if I call you a researcher, no one will come,

אבל אני חוששת שאם אקרא לך חוקרת איש לא יגיע,

כיוון שהם יחשבו שאת משעממת ולא רלוונטית".

because they'll think you're boring and irrelevant."

(צחוק)

(Laughter)

אוקיי.

And I was like, "Okay."

And she said, "But the thing I liked about your talk

והיא אמרה, "אבל מה שאני אוהבת בהרצאות שלך

הוא שאת מספרת-סיפורים.

is you're a storyteller.

So I think what I'll do is just call you a storyteller."

אז אני חושבת שפשוט אקרא לך "מספרת-סיפורים".

And of course, the academic, insecure part of me

וכמובן שהחלק האקדמי וחסר הבטחון שבי

was like, "You're going to call me a what?"

גרם לי לומר, "איך את מתכוונת לקרוא לי?"

והיא השיבה, "אני הולכת לקרוא לך "מספרת-סיפורים".

And she said, "I'm going to call you a storyteller."

And I was like, "Why not 'magic pixie'?"

ואני אמרתי, "אז אולי כבר פייה קסומה?"

(Laughter)

(צחוק)

I was like, "Let me think about this for a second."

ואני אמרתי, "תני לי לחשוב על זה כמה שניות".

ניסיתי להתחבר עם הצד האמיץ שבי.

I tried to call deep on my courage.

And I thought, you know, I am a storyteller.

וחשבתי לעצמי: אני אכן מספרת-סיפורים.

I'm a qualitative researcher.

אני חוקרת איכותנית.

I collect stories; that's what I do.

אני מלקטת סיפורים; זה מה שאני עושה.

And maybe stories are just data with a soul.

ואולי סיפורים הם פשוט נתונים עם נשמה.

And maybe I'm just a storyteller.

ואולי אני רק מספרת-סיפורים.

And so I said, "You know what?

ואז אמרתי, "את יודעת מה?

Why don't you just say I'm a researcher-storyteller."

למה פשוט שלא תכתבי שאני חוקרת-מספרת-סיפורים".

And she went, "Ha ha. There's no such thing."

והיא השיבה, "אהה. אין דבר כזה."

(Laughter)

(צחוק)

So I'm a researcher-storyteller, and I'm going to talk to you today --

ולפיכך אני חוקרת-מספרת-סיפורים,

ובכוונתי לדבר איתכם היום --

we're talking about expanding perception --

אנו מדברים על הרחבת תפיסה --

and so I want to talk to you and tell some stories

ולכן הייתי רוצה לספר לכם כמה סיפורים

על חלק מהמחקר שלי

about a piece of my research that fundamentally expanded my perception

אשר ביסודו הרחיב את התפיסה שלי

and really actually changed the way that I live and love

וכך ממש, שינה את האופן שבו אני חיה ואוהבת

and work and parent.

ועובדת ומגדלת את ילדיי.

And this is where my story starts.

וכך מתחיל הסיפור שלי.

When I was a young researcher, doctoral student,

כאשר הייתי חוקרת צעירה, דוקטורנטית,

my first year, I had a research professor who said to us,

בשנתי הראשונה היה לי פרופסור

שנהג לומר לנו,

"Here's the thing, if you cannot measure it, it does not exist."

"זה העניין -

אם אינכם יכולים למדוד את זה, זה לא קיים".

ואני חשבתי שהוא סתם מנסה להרשים אותי.

And I thought he was just sweet-talking me.

שאלתי אותו "באמת?" והוא ענה "לחלוטין."

I was like, "Really?" and he was like, "Absolutely."

And so you have to understand

וכך, עליכם להבין

שיש לי תואר ראשון בעבודה סוציאלית, תואר שני בעבודה סוציאלית,

that I have a bachelor's and a master's in social work,

והייתי בדרכי לדוקטורט בעבודה סוציאלית,

and I was getting my Ph.D. in social work, so my entire academic career

וכך כל הקריירה האקדמית שלי

הייתה מוקפת באנשים

was surrounded by people who kind of believed in the "life's messy, love it."

שפחות או יותר האמינו

החיים מסובכים - תאהבו את זה.

And I'm more of the, "life's messy, clean it up, organize it

ואני הייתי יותר מהסוג של - החיים מסובכים,

תנקו אותם, תארגנו אותם

and put it into a bento box."

ותניחו אותם בתוך קופסת בנטו.

(Laughter)

(צחוק)

ולחשוב שהנה, מצאתי את דרכי,

And so to think that I had found my way, to found a career that takes me --

למצוא קריירה אשר לוקחת אותי --

really, one of the big sayings in social work is,

באמת, אחת האמירות המרכזיות בעבודה סוציאלית

"Lean into the discomfort of the work."

היא להעז לנטות אל הצד הלא-נוח שבעבודה.

And I'm like, knock discomfort upside the head

ואני אומרת - לתת אגרוף בפרצוף של חוסר-הנוחות

and move it over and get all A's.

להזיזה הצידה ולקבל רק עשיריות.

That was my mantra.

זו הייתה המנטרה שלי.

So I was very excited about this.

ולכן מאד התרגשתי מהעניין הזה.

And so I thought, you know what, this is the career for me,

וחשבתי לעצמי, את יודעת מה - זו הקריירה בשבילי,

because I am interested in some messy topics.

כי אני מתעניינת בכמה נושאים מאד מבולגנים.

But I want to be able to make them not messy.

אך יש לי רצון להצליח להפוך אותם ללא מבולגנים.

אני רוצה להבין אותם.

I want to understand them.

I want to hack into these things that I know are important

אני רוצה להצליח לפרוץ אל אותם דברים

שברור לי שהם חשובים

and lay the code out for everyone to see.

ולהציג את החוקיות שלהם לעיני כל.

So where I started was with connection.

והמקום שהתחלתי ממנו היה הקשר.

Because, by the time you're a social worker for 10 years,

שכן, בנקודה שבה אתם עוסקים בעבודה סוציאלית כ-10 שנים,

מה שאתם מבינים

what you realize is that connection is why we're here.

הוא שקשר הוא הסיבה שבגללה אנו כאן.

It's what gives purpose and meaning to our lives.

הוא מה שמעניק מטרה ומשמעות לחיינו.

זהו הדבר המהותי ביותר.

This is what it's all about.

It doesn't matter whether you talk to people

זה לא משנה אם אתם מדברים עם אנשים

שעובדים כפעילים חברתיים או בבריאות הנפש או בנושאי התעללות והזנחה,

who work in social justice, mental health and abuse and neglect,

מה שאנו יודעים הוא שקשר,

what we know is that connection, the ability to feel connected, is --

היכולת להרגיש קשור, היא --

נוירוביולוגית, זה האופן בו אנו מחווטים --

neurobiologically that's how we're wired --

it's why we're here.

זו הסיבה שבגללה אנו כאן.

So I thought, you know what, I'm going to start with connection.

ואני חשבתי - יודעים מה, אני אתחיל עם קשרים.

אם כן, אתם מכירים את המצב הזה

Well, you know that situation

where you get an evaluation from your boss,

שאתם מקבלים הערכה מהמעבידה שלכם,

and she tells you 37 things that you do really awesome,

והיא אומרת 37 דברים שבהם אתם ממש מדהימים,

and one "opportunity for growth?"

ודבר אחד שהוא - "הזדמנות לצמיחה".

(Laughter)

(צחוק)

וכל מה שאתם יכולים לחשוב עליו זה ה"הזדמנות לצמיחה", נכון.

And all you can think about is that opportunity for growth, right?

Well, apparently this is the way my work went as well,

ומסתבר, שבאופן הזה התנהלה גם העבודה שלי.

because, when you ask people about love, they tell you about heartbreak.

כיוון, שכאשר אתה שואל אנשים על אהבה,

הם מספרים לך על שברון לב.

When you ask people about belonging,

כאשר אתה שואל אנשים על תחושת שייכות,

הם מספרים לך את החוויה העזה ביותר שהייתה להם

they'll tell you their most excruciating experiences of being excluded.

שבה חשו לא שייכים.

And when you ask people about connection,

וכאשר אתה שואל אנשים על התקשרות,

the stories they told me were about disconnection.

הסיפורים שהם סיפרו לי היו על התנתקות.

וכך, מהר מאד - כשישה שבועות אל תוך המחקר -

So very quickly -- really about six weeks into this research --

נתקלתי באותו דבר חסר שם

I ran into this unnamed thing that absolutely unraveled connection

שלחלוטין פרם את מושג הקשר

בצורה שלא הבנתי או שאי פעם ראיתי.

in a way that I didn't understand or had never seen.

וכך, גררתי את עצמי החוצה מן המחקר

And so I pulled back out of the research

וחשבתי - עלי להבין מהו הדבר הזה.

and thought, I need to figure out what this is.

And it turned out to be shame.

והדבר הזה התגלה כבושה.

ובושה היא משהו שקל מאד להבין

And shame is really easily understood as the fear of disconnection:

כפחד מפני ניתוק.

האם יש בי משהו

Is there something about me that, if other people know it or see it,

שאם אנשים אחרים ידעו או יראו אותו,

that I won't be worthy of connection?

לא אהיה יותר ראויה להתקשרות.

הדברים שאני יכולה לומר לכם על זה:

The things I can tell you about it:

זה אוניברסאלי; לכולנו יש את זה.

It's universal; we all have it.

The only people who don't experience shame

לאנשים היחידים שלא חשים בושה

אין את היכולת לחוש אמפתיה אנושית או התקשרות.

have no capacity for human empathy or connection.

איש אינו מעוניין לדבר על זה,

No one wants to talk about it,

and the less you talk about it, the more you have it.

וככל שאתה פחות מוכן לדבר על זה, כך יש לך יותר מזה.

What underpinned this shame, this "I'm not good enough," --

מה שמהווה בסיס לבושה,

את תחושת ה-"אני לא טוב מספיק", -

וכולנו מכירים את התחושה הזו.

which, we all know that feeling:

"I'm not blank enough. I'm not thin enough,

"אני לא מספיק: אני לא רזה מספיק,

rich enough, beautiful enough, smart enough, promoted enough."

עשיר מספיק, יפה מספיק, חכם מספיק,

מקודם בעבודה מספיק".

The thing that underpinned this was excruciating vulnerability.

והדבר שמהווה בסיס לזה

היה תחושה עזה של פגיעות,

This idea of, in order for connection to happen,

אותו רעיון שאומר

שבכדי להתקשרות תתרחש,

we have to allow ourselves to be seen, really seen.

עלינו לאפשר לעצמנו להיראות,

להיראות באמת.

ואתם יודעים איך אני חשה כלפי פגיעות. אני שונאת פגיעות.

And you know how I feel about vulnerability. I hate vulnerability.

וחשבתי לעצמי - זו ההזדמנות שלי

And so I thought, this is my chance to beat it back with my measuring stick.

להכות אותה באמצעות סרגל המדידה שלי.

I'm going in, I'm going to figure this stuff out,

אני נכנסת פנימה, אני הולכת לפענח את הדבר הזה,

I'm going to spend a year, I'm going to totally deconstruct shame,

אני הולכת להקדיש שנה, אני הולכת לפרק לחלוטין את מושג הבושה,

I'm going to understand how vulnerability works,

אני הולכת להבין איך פועלת הפגיעות,

ואני מתכוונת להערים עליה.

and I'm going to outsmart it.

So I was ready, and I was really excited.

וכך, הייתי בשלה, והתרגשתי מאד.

כמו שאתם יכולים להבין, זה לא הולך להסתיים טוב.

As you know, it's not going to turn out well.

(צחוק)

(Laughter)

You know this.

אתם יודעים את זה.

So, I could tell you a lot about shame,

וכך, יכולתי לספר לכם רבות על בושה,

but I'd have to borrow everyone else's time.

אבל אהיה זקוקה להשאיל את זמן הדיבור של כל האחרים.

But here's what I can tell you that it boils down to --

אבל אוכל להגיד לכם את מה שמסתכם בסופו של דבר -

and this may be one of the most important things that I've ever learned

וייתכן שזהו אחד מהדברים החשובים ביותר שאי פעם למדתי,

in the decade of doing this research.

בעשור שבו בצעתי את המחקר הזה.

השנה האחת שהקדשתי

My one year turned into six years:

הפכה להיות שש שנים,

אלפי סיפורים,

Thousands of stories, hundreds of long interviews, focus groups.

מאות ראיונות ארוכים, קבוצות מיקוד.

At one point, people were sending me journal pages

בשלב מסויים אנשים החלו לשלוח לי דפים מתוך יומנים

ולשלוח לי את סיפוריהם --

and sending me their stories --

thousands of pieces of data in six years.

אלפי חלקיקי נתונים בשש שנים.

ופחות או יותר הצלחתי להשתלט עליהם.

And I kind of got a handle on it.

I kind of understood, this is what shame is, this is how it works.

ובערך התחלתי להבין, זוהי מהות הבושה,

זה האופן בו היא פועלת.

כתבתי ספר,

I wrote a book, I published a theory, but something was not okay --

פרסמתי תיאוריה,

אבל משהו היה לא בסדר --

and what it was is that, if I roughly took the people I interviewed

ומה שהפריע לי היה,

אם אקח, בהערכה גסה, את כל האנשים שראיינתי

and divided them into people who really have a sense of worthiness --

ואחלק אותם לאנשים

שהנם בעלי תחושה של ערך --

וזה הדבר המהותי ביותר בסופו של דבר,

that's what this comes down to, a sense of worthiness --

תחושה של ערך --

they have a strong sense of love and belonging --

יש להם תחושה חזקה של אהבה ושייכות --

and folks who struggle for it,

ואנשים שנאבקים עבור זה,

and folks who are always wondering if they're good enough.

ואנשים שתמיד תוהים לעצמם האם הם טובים מספיק.

היה רק משתנה אחד

There was only one variable that separated

שהבדיל בין האנשים שהייתה להם

the people who have a strong sense of love and belonging

תחושה חזקה של אהבה ושייכות

and the people who really struggle for it.

והאנשים שממש נאבקו עבור זה.

And that was, the people who have a strong sense of love and belonging

והוא היה, שהאנשים שלהם הייתה

תחושה חזקה של אהבה ושייכות

believe they're worthy of love and belonging.

חיו באמונה שהם ראויים להיות נאהבים ושייכים.

That's it.

זה הדבר.

They believe they're worthy.

הם האמינו שהם ראויים.

And to me, the hard part of the one thing that keeps us out of connection

ועבורי, החלק הקשה

של ההבנה שהגורם שמוציא אותנו מתוך קשרים

is our fear that we're not worthy of connection,

הוא הפחד שאנו לא ראויים מספיק לקשרים,

was something that, personally and professionally,

היה משהו, שבאופן אישי ומקצועי,

חשתי שעליי להבין טוב יותר.

I felt like I needed to understand better.

So what I did is I took all of the interviews

ולכן מה שעשיתי

הוא לקחת את כל הראיונות שלי

where I saw worthiness, where I saw people living that way,

שבהם מצאתי תחושת ערך, שבהם ראיתי אנשים החיים כך,

and just looked at those.

ורק הבטתי בהם.

What do these people have in common?

מה יש לאנשים האלה במשותף?

I have a slight office supply addiction, but that's another talk.

יש לי התמכרות קלה לאביזרי משרד,

אבל זה נושא להרצאה אחרת.

So I had a manila folder, and I had a Sharpie,

הייתה לי תיקיית נייר, והיה לי טוש,

and I was like, what am I going to call this research?

וחשבתי לעצמי, איך אקרא למחקר שלי?

והמילים הראשונות שעלו בראשי

And the first words that came to my mind were "whole-hearted."

היו "בלב שלם".

These are whole-hearted people, living from this deep sense of worthiness.

אלה הם אנשים המתנהלים בלב שלם, חיים מתוך תחושה עמוקה של ערך.

וכך, כתבתי בראש תיקיית הנייר שלי,

So I wrote at the top of the manila folder,

והתחלתי לקרוא את הנתונים.

and I started looking at the data.

למעשה, תחילה עשיתי זאת

In fact, I did it first in a four-day, very intensive data analysis,

בניתוח נתונים אינטנסיבי

שנמשך ארבעה ימים,

where I went back, pulled the interviews, the stories, pulled the incidents.

שבהם חזרתי אחורה - הוצאתי את הראיונות, הוצאתי את הסיפורים, הוצאתי את האירועים.

What's the theme? What's the pattern?

מה העיקרון? מה הדפוס?

My husband left town with the kids

בעלי עזב את העיר עם הילדים

because I always go into this Jackson Pollock crazy thing,

כי תמיד במצבים האלה אני נכנסת למצב "ג'קסון פולוק" משוגע כזה,

where I'm just writing and in my researcher mode.

שבו אני רק כותבת

ונמצאת רק ב-"מצב-חוקרת" שלי.

And so here's what I found.

והנה מה שמצאתי.

מה שהיה משותף להם

What they had in common was a sense of courage.

הייתה תחושה של אומץ.

And I want to separate courage and bravery for you for a minute.

והייתי רוצה להבדיל עבורכם בין אומץ ובין גבורה לרגע אחד.

Courage, the original definition of courage,

אומץ, ההגדרה המקורית של אומץ (courage)

כאשר היא הגיעה לראשונה לשפה האנגלית -

when it first came into the English language --

באה מתוך המילה הלטינית cor, ומשמעותה "לב",

it's from the Latin word "cor," meaning "heart" --

and the original definition was to tell the story of who you are

וההגדרה המקורית

הייתה לספר את סיפורך שלך בלב שלם.

with your whole heart.

וכך, לאנשים האלה

And so these folks had, very simply, the courage to be imperfect.

היה, בפשטות, האומץ

להיות לא מושלמים.

They had the compassion to be kind to themselves first and then to others,

הייתה בהם את החמלה

להיות מיטיבים עם עצמם ולאחר-מכן גם לאחרים,

because, as it turns out,

כיוון שמסתבר, שאין בנו יכולת לחמול על אנשים אחרים

we can't practice compassion with other people

אם אין בנו את היכולת להיות מיטיבים לעצמנו.

if we can't treat ourselves kindly.

And the last was they had connection, and -- this was the hard part --

ולבסוף, היו להם קשרים,

-- וזה החלק הקשה --

as a result of authenticity,

כתוצאה מאותנטיות,

they were willing to let go of who they thought they should be

הם היו מוכנים לוותר על הדימוי של מה שהם "אמורים להיות"

in order to be who they were, which you have to absolutely do that

בכדי להיות מי שהם,

וזה מה שיש לעשות באופן מוחלט

for connection.

עבור התקשרות.

The other thing that they had in common was this:

הדבר הנוסף שהיה להם במשותף

היה זה:

They fully embraced vulnerability.

הם אימצו באופן מלא את תחושת הפגיעות.

They believed that what made them vulnerable made them beautiful.

הם האמינו

שמה שהופך אותם לפגיעים

הופך אותם ליפים.

הם לא דיברו על פגיעות

They didn't talk about vulnerability being comfortable,

כאל דבר נוח,

nor did they really talk about it being excruciating --

אך גם לא דיברו עליו כאל דבר מייסר --

as I had heard it earlier in the shame interviewing.

כמו שיכולתי למצוא קודם לכן בראיונות הבושה.

הם פשוט דיברו על זה כאל הכרח.

They just talked about it being necessary.

They talked about the willingness to say, "I love you" first ...

הם דיברו על המוכנות

להגיד "אני אוהב אותך" לפני הצד השני,

המוכנות

the willingness to do something where there are no guarantees ...

לעשות דבר

שבו אין להם בטחון בתוצאה,

the willingness to breathe through waiting for the doctor to call

המוכנות

לנשום עמוק בהמתנה לשיחת הטלפון מהרופא

after your mammogram.

אחרי בדיקת הממוגרפיה.

They're willing to invest in a relationship

הם מוכנים להשקיע במערכת יחסים

that may or may not work out.

שאולי תצליח, אך גם אולי לא.

They thought this was fundamental.

הם חשבו שזה בסיסי.

I personally thought it was betrayal.

אני, באופן אישי, ראיתי בזה בגידה.

I could not believe I had pledged allegiance to research, where our job --

לא יכולתי להאמין שהצהרתי אמונים

למחקר --

you know, the definition of research is to control and predict,

ההגדרה של מחקר

היא לשלוט ולנבא, ללמוד תופעה,

to study phenomena for the explicit reason to control and predict.

בשביל מטרה מפורשת

של שליטה וניבוי.

And now my mission to control and predict

וכעת, המשימה שלי

של שליטה וניבוי

had turned up the answer that the way to live is with vulnerability

קיפלה בתוכה מסקנה שהדרך לחיות היא עם פגיעות

ולחדול לשלוט ולנבא.

and to stop controlling and predicting.

This led to a little breakdown --

הדבר הזה הוביל אותי להתמוטטות קטנה --

(Laughter)

(צחוק)

-- which actually looked more like this.

-- למען האמת יותר נראתה ככה.

(Laughter)

(צחוק)

And it did.

וכך היא הייתה.

I call it a breakdown; my therapist calls it a spiritual awakening.

אני קוראת לזה התמוטטות, המטפלת שלי קוראת לזה "התעוררות רוחנית".

(Laughter)

A spiritual awakening sounds better than breakdown,

התעוררות רוחנית נשמע טוב יותר מהתמוטטות,

אך אני יכולה להגיד בבטחון שזו הייתה התמוטטות.

but I assure you, it was a breakdown.

והיה עלי להרחיק ממני את הנתונים וללכת למצוא מטפל.

And I had to put my data away and go find a therapist.

תנו לי לומר לכם משהו: אתה יודע מי אתה

Let me tell you something: you know who you are

כשאתה מוצא את עצמך מתקשר לחברים ואומר "אני חושב שאני צריך לראות מישהו.

when you call your friends and say, "I think I need to see somebody.

יש לך אולי המלצות?"

Do you have any recommendations?"

Because about five of my friends were like,

שכן לפחות חמישה מהחברים שלי אמרו

"Wooo, I wouldn't want to be your therapist."

"וואו, לא הייתי רוצה להיות המטפל שלך".

(Laughter)

(צחוק)

I was like, "What does that mean?"

ואני שאלתי "מה זה אומר?"

And they're like, "I'm just saying, you know.

והם ענו, "אני רק אומר, את יודעת.

Don't bring your measuring stick."

אל תביאי איתך את סרגל המדידה".

(Laughter)

ואני אמרתי "בסדר".

I was like, "Okay."

So I found a therapist.

וכך מצאתי מטפלת.

My first meeting with her, Diana --

הפגישה הראשונה שלי איתה, דיאנה --

הבאתי את הרשימה שלי

I brought in my list of the way the whole-hearted live, and I sat down.

של אפיוני האנשים שחיו בלב שלם, וישבתי.

And she said, "How are you?"

והיא שאלה, "מה שלומך?"

And I said, "I'm great. I'm okay."

ואני השבתי, "הכל מצויין. אני בסדר".

She said, "What's going on?"

והיא שאלה, "מה קורה?"

And this is a therapist who sees therapists,

ומדובר במטפלת שמטפלת במטפלים,

because we have to go to those, because their B.S. meters are good.

כי אנחנו חייבים ללכת לכאלה,

כי מד-הבולשיט שלהם עובד טוב.

(Laughter)

(צחוק)

And so I said, "Here's the thing, I'm struggling."

ואמרתי לה,

"זוהי הבעיה, אני נתונה במאבק".

And she said, "What's the struggle?"

והיא שאלה "מה המאבק?"

והשבתי לה, "ובכן, יש לי עניין עם פגיעות.

And I said, "Well, I have a vulnerability issue.

And I know that vulnerability is the core of shame and fear

ואני יודעת שפגיעות היא הליבה

של בושה ופחד

ובמאבק של כולנו לתחושת ערך,

and our struggle for worthiness,

but it appears that it's also the birthplace of joy, of creativity,

אך נראה שהיא גם מקום לידתם

של השמחה, של היצירתיות

of belonging, of love.

של השייכות, של האהבה.

And I think I have a problem, and I need some help."

ואני חושבת שיש לי בעיה,

ואני חושבת שאני זקוקה לעזרה".

והוספתי, "אבל תשמעי,

And I said, "But here's the thing: no family stuff, no childhood shit."

בלי עניינים משפחתיים

בלי שטויות מהילדות".

(Laughter)

(צחוק)

"I just need some strategies."

"אני רק זקוקה לכמה אסטרטגיות".

(Laughter)

(צחוק)

(Applause)

(מחיאות כפיים)

תודה.

Thank you.

So she goes like this.

והיא הביטה בי כך.

(Laughter)

(צחוק)

And then I said, "It's bad, right?"

ושאלתי אותה "זה רע, נכון?"

And she said, "It's neither good nor bad."

והיא השיבה "זה לא טוב ולא רע".

(Laughter)

(צחוק)

"It just is what it is."

"זה פשוט מה שזה".

And I said, "Oh my God, this is going to suck."

ואמרתי "או אלוהים, זה הולך להיות מבאס".

(Laughter)

(צחוק)

And it did, and it didn't.

וכך זה היה, וכך זה לא היה.

And it took about a year.

וזה לקח בערך שנה.

And you know how there are people

אתם מכירים את האנשים האלה

that, when they realize that vulnerability and tenderness are important,

שכשהם מבינים את החשיבות של פגיעות ועדינות,

אז הם נכנעים וצועדים לתוך זה.

that they surrender and walk into it.

א': זה לא אני,

A: that's not me,

וב': אני אפילו לא מוכנה להסתובב עם אנשים כאלה.

and B: I don't even hang out with people like that.

(Laughter)

(צחוק)

For me, it was a yearlong street fight.

עבורי, זו הייתה שנה של קרב-רחוב.

It was a slugfest.

זה היה פסטיבל אגרופים.

Vulnerability pushed, I pushed back.

הפגיעות דחפה, אני דחפתי חזרה.

I lost the fight,

הפסדתי בקרב,

but probably won my life back.

אבל ככל הנראה הרווחתי את חיי בחזרה.

And so then I went back into the research

וכך חזרתי שוב אל המחקר

and spent the next couple of years

והשקעתי את השנתיים הבאות

really trying to understand what they, the whole-hearted,

בנסיון אמיתי להבין מה הם - האנשים שחיו בלב שלם,

what choices they were making, and what we are doing with vulnerability.

מה הבחירות שהם עשו,

ומה אנו עושים

עם הפגיעות.

Why do we struggle with it so much?

למה אנו נאבקים בה כל כך?

Am I alone in struggling with vulnerability?

האם אני בודדה במערכה הזו כנגד פגיעות?

לא.

No.

So this is what I learned.

והנה מה שלמדתי.

We numb vulnerability --

אנו משתקים את תחושת הפגיעות --

when we're waiting for the call.

כשאנחנו ממתינים לאותה שיחת טלפון.

It was funny, I sent something out on Twitter and on Facebook

זה מצחיק, פרסמתי משהו בטוויטר ופייסבוק

שאומר "איך תגדירו פגיעות?

that says, "How would you define vulnerability?

מה גורם לכם להרגיש פגיעות?"

What makes you feel vulnerable?"

ותוך שעה וחצי היו לי 150 תגובות.

And within an hour and a half, I had 150 responses.

Because I wanted to know what's out there.

כי רציתי לדעת

מה נמצא שם בחוץ.

לבקש מבעלי עזרה,

Having to ask my husband for help because I'm sick, and we're newly married;

כיוון שאני חולה, ואנחנו נשואים טריים;

ליזום יחסי מין עם בעלי;

initiating sex with my husband;

initiating sex with my wife;

ליזום יחסי מין עם אשתי;

להתקל בסירוב; להזמין מישהו לצאת;

being turned down; asking someone out;

להמתין לרופא שיתקשר בחזרה;

waiting for the doctor to call back;

להדחות על ידי מישהו, או לדחות אדם אחר --

getting laid off; laying off people.

This is the world we live in.

זהו העולם בו אנו חיים.

We live in a vulnerable world.

אנו חיים בעולם פגיע.

And one of the ways we deal with it is we numb vulnerability.

ואחת הדרכים שלנו להתמודד עם זה

היא לשתק את הפגיעות.

And I think there's evidence --

ואני חושבת שיש לכך עדות --

and it's not the only reason this evidence exists,

וזוהי לא הסיבה היחידה לקיום של העדות הזו,

but I think it's a huge cause --

אך אני חושבת שזו סיבה מרכזית --

We are the most in-debt ...

אנו האנשים השקועים ביותר בחובות,

המפוטמים ביותר,

obese ...

addicted and medicated adult cohort in U.S. history.

המכורים ביותר והמסוממים ביותר

בכל ההיסטוריה של ארצות הברית.

The problem is -- and I learned this from the research --

הבעיה היא - ולמדתי זאת מתוך המחקר -

that you cannot selectively numb emotion.

אין אפשרות לשתק באופן מובחן רגש יחיד.

You can't say, here's the bad stuff.

אי אפשר לומר, הנה הדברים הרעים.

Here's vulnerability, here's grief, here's shame,

הנה פגיעות, הנה צער, הנה בושה,

here's fear, here's disappointment.

הנה פחד, הנה אכזבה,

I don't want to feel these.

אני לא רוצה לחוש באלה.

I'm going to have a couple of beers and a banana nut muffin.

אני הולך לשתות שני בקבוקי בירה ולאכול מאפין בטעם בננה-אגוזים.

(Laughter)

(צחוק)

אני לא מעוניין לחוש באלה.

I don't want to feel these.

And I know that's knowing laughter.

ואני יודעת שהצחוק שלכם הוא צחוק מודע.

I hack into your lives for a living.

אני חודרת לתוך החיים שלכם לפרנסתי.

God.

אני יודעת שזה: חחח... אלוהים.

(Laughter)

(צחוק)

You can't numb those hard feelings

אינכם יכולים לשתק את התחושות הקשות

without numbing the other affects, our emotions.

ללא שיתוק של תחושות אחרות, של הרגשות שלנו.

אין אפשרות לשתק באופן מובחן.

You cannot selectively numb.

So when we numb those,

וכך, כאשר אנו משתקים את אלה,

we numb joy,

אנו משתקים גם שמחה,

אנו משתקים הכרת תודה,

we numb gratitude,

we numb happiness.

אנו משתקים אושר.

ואז אנו אומללים,

And then, we are miserable,

ואנו יוצאים לחפש מטרה ומשמעות,

and we are looking for purpose and meaning,

ואז אנו מרגישים פגיעים,

and then we feel vulnerable,

so then we have a couple of beers and a banana nut muffin.

וכך אנו מוצאים את עצמנו עם שתי בירות ומאפין בטעם בננה-אגוזים.

And it becomes this dangerous cycle.

וזה הופך להיות מעגל קסמים מסוכן.

One of the things that I think we need to think about

אחד הדברים שאני סבורה שחשוב ביותר לחשוב עליהם

is why and how we numb.

הוא מדוע ואיך אנו משתקים.

And it doesn't just have to be addiction.

ואין זה חייב להיות רק התמכרות.

הדבר השני שאנו עושים

The other thing we do is we make everything that's uncertain certain.

הוא להפוך את כל מה שאינו חד-משמעי, לחד-משמעי.

Religion has gone from a belief in faith and mystery to certainty.

דת הפכה להיות מאמונה במשהו שמכיל תעלומה

לעניין של וודאות.

"I'm right, you're wrong. Shut up."

אני צודק, אתה טועה, תסתום.

זהו זה.

That's it.

רק וודאות.

Just certain.

ככל שאנו יותר מפחדים, ככל שאנו יותר פגיעים,

The more afraid we are, the more vulnerable we are,

כך אנו יותר מפחדים.

the more afraid we are.

וכך בדיוק נראית גם הפוליטיקה כיום.

This is what politics looks like today.

קשה כבר למצוא שיח.

There's no discourse anymore.

There's no conversation.

אין יותר דו-שיח.

There's just blame.

יש רק האשמות.

You know how blame is described in the research?

אתם יודעים איך ההתייחסות להאשמה במחקר?

A way to discharge pain and discomfort.

דרך לפורקן של כאב ואי-נחת.

אנו מנסים לשפר עד לשלמות.

We perfect.

If there's anyone who wants their life to look like this, it would be me,

אם יש אדם שרוצה שחייו ייראו כך, זו אני,

אבל זה לא עובד.

but it doesn't work.

Because what we do is we take fat from our butts and put it in our cheeks.

שכן מה שאנו עושים זה לשאוב שומן מהישבן

ומזריקים אותו ללחיים.

(Laughter)

(צחוק)

Which just, I hope in 100 years, people will look back and go, "Wow."

שזה פשוט - אני מקווה שבעוד מאה שנה,

אנשים יביטו וזה ויאמרו "וואו".

(Laughter)

(צחוק)

And we perfect, most dangerously, our children.

ואנו מנסים לשפר עד לשלמות, ובאופן מסוכן,

את ילדינו.

Let me tell you what we think about children.

הרשו לי לספר לכם מה אנו חושבים על ילדים.

They're hardwired for struggle when they get here.

מובנית בהם מוכנות להתמודד עם קושי מהרגע שהם נולדים.

And when you hold those perfect little babies in your hand,

וכאשר אתם מרימים את התינוקת המושלמת הזו בידיכם,

our job is not to say, "Look at her, she's perfect.

תפקידנו הוא לא לומר "הביטו בה, היא מושלמת.

התפקיד שלי הוא לשמור עליה מושלמת --

My job is just to keep her perfect --

לדאוג שהיא תגיע לקבוצת הטניס עד כיתה ה' ולאוניברסיטת ייל עד כיתה ז'.

make sure she makes the tennis team by fifth grade and Yale by seventh."

זה לא תפקידנו.

That's not our job.

Our job is to look and say,

התפקיד שלנו הוא להביט ולומר,

"You know what? You're imperfect, and you're wired for struggle,

"את יודעת מה? את אינך מושלמת, ויש בך מוכנות להתמודדות עם קושי,

but you are worthy of love and belonging."

אך בד בבד, את ראויה לחוש נאהבת ושייכת".

זהו תפקידנו.

That's our job.

תראו לי דור של ילדים שגדל כך,

Show me a generation of kids raised like that,

וזה יעשה סוף לבעיות שאני סבורה שישנן כיום.

and we'll end the problems, I think, that we see today.

We pretend that what we do doesn't have an effect on people.

אנו מעמידים פנים שמה שאנו עושים

לא משפיע על אנשים אחרים.

We do that in our personal lives.

אנו עושים זאת בחיינו האישיים.

We do that corporate --

ואנו עושים זאת באופן תאגידי --

whether it's a bailout, an oil spill ...

כאשר יש מימון חברות לפני פשיטת רגל, או דליפת נפט,

החזרה של קו מוצרים --

a recall.

We pretend like what we're doing

אנו מעמידים פנים שמה שאנו עושים

doesn't have a huge impact on other people.

אינו בעל השפעה עצומה על אנשים אחרים.

I would say to companies, this is not our first rodeo, people.

הייתי אומרת לחברות האלה - זו לא תחרות רודיאו.

We just need you to be authentic and real and say ...

אנו רק זקוקים מכם שתהיו אותנטיים וישרים

ותאמרו "אנו מצטערים.

"We're sorry. We'll fix it."

נתקן את זה".

But there's another way, and I'll leave you with this.

אך יש דרך נוספת, ואשאיר אתכם איתה.

זה מה שגיליתי:

This is what I have found:

To let ourselves be seen, deeply seen, vulnerably seen ...

לתת לעצמנו להיראות,

להיראות לעומק,

להיראות בפגיעותנו;

to love with our whole hearts, even though there's no guarantee --

לאהוב בלב שלם,

וזאת אפילו כשאין ערובה --

וזה דבר קשה מאד,

and that's really hard,

and I can tell you as a parent, that's excruciatingly difficult --

ואני יכולה לשתף אתכם שכהורה, זה קשה עד מאד --

לתרגל הכרת תודה ושמחה

to practice gratitude and joy in those moments of terror,

באותם רגעים של אימה,

when we're wondering, "Can I love you this much?

כאשר אנו תוהים, "האמנם אני מסוגלת לאהוב אותך כל כך הרבה?

האם אני יכולה להאמין בזה בלהט?

Can I believe in this this passionately?

האם אני יכולה להיות חדה וברורה לגבי זה?"

Can I be this fierce about this?"

just to be able to stop and, instead of catastrophizing what might happen,

רק בשביל לעצור מלכת ובמקום לדמיין את הקטסטרופה שעלולה להתרחש,

להגיד, "אני פשוט אסירת תודה,

to say, "I'm just so grateful,

because to feel this vulnerable means I'm alive."

שכן היכולת להרגיש פגיעה משמעותה להרגיש חי".

And the last, which I think is probably the most important,

ולסיום, מה שאני חושבת שהוא החשוב ביותר,

היא להאמין שאנו טובים דיינו.

is to believe that we're enough.

Because when we work from a place, I believe, that says, "I'm enough" ...

כי כאשר אנו פועלים ממקום,

אני מאמינה, שאומר "אני מספיק טוב",

then we stop screaming and start listening,

אנו מפסיקים לצעוק ומתחילים להקשיב,

we're kinder and gentler to the people around us,

אנו מיטיבים יותר ונעימים יותר כלפי האנשים שסביבינו,

ואנו מיטיבים ונעימים יותר כלפי עצמינו.

and we're kinder and gentler to ourselves.

זה כל מה שיש לי לומר. תודה לכם.

That's all I have. Thank you.

(Applause)

(מחיאות כפיים)