Your elusive creative genius | Elizabeth Gilbert

מתרגם: Avigail Burstein מבקר: Shlomo Adam

I am a writer.

אני סופרת.

Writing books is my profession but it's more than that, of course.

כתיבת ספרים היא מקצועי, אך היא יותר מזה, כמובן.

It is also my great lifelong love and fascination.

היא גם אהבת חיי ומושא תשוקתי.

And I don't expect that that's ever going to change.

ואיני מניחה שזה עתיד להשתנות.

But, that said, something kind of peculiar has happened recently

אבל, יחד עם זה, משהו מוזר קרה לאחרונה

in my life and in my career,

בחיי ובקריירה שלי,

which has caused me to have to recalibrate my whole relationship with this work.

שגרם לי לארגן מחדש את כל מערכת היחסים שלי עם עבודתי.

And the peculiar thing is that I recently wrote this book,

והדבר המשונה הוא שלאחרונה כתבתי את הספר הזה,

this memoir called "Eat, Pray, Love"

ספר הזכרונות ששמו "לאכול, להתפלל, לאהוב"

which, decidedly unlike any of my previous books,

אשר, בשונה מכל הספרים הקודמים שלי,

went out in the world for some reason, and became this big,

יצא לעולם מסיבה מסויימת, הכה גלים,

mega-sensation, international bestseller thing.

והפך לרב-מכר היסטרי ובינלאומי שכזה.

The result of which is that everywhere I go now,

וכתוצאה מכך, בכל מקום שאליו אני מגיעה היום,

people treat me like I'm doomed.

אנשים מתייחסים אלי כאילו נחרץ גורלי.

Seriously -- doomed, doomed!

בחיי - ממש הסוף שלי!

Like, they come up to me now, all worried, and they say,

הם ניגשים אלי בדאגה ואומרים לי,

"אינך פוחדת שלעולם לא תצליחי להתעלות על הישג זה?

"Aren't you afraid you're never going to be able to top that?

Aren't you afraid you're going to keep writing for your whole life

אינך פוחדת שתמשיכי לכתוב כל חייך

and you're never again going to create a book

ולעולם לא תוציאי ספר

that anybody in the world cares about at all,

שיעורר עניין ולו באדם אחד,

ever again?"

לעולם?"

So that's reassuring, you know.

זה מאוד מרגיע, כמו שאתם מתארים לעצמכם.

But it would be worse, except for that I happen to remember

אבל זה עלול היה להיות יותר גרוע אילולא זכרתי במקרה

that over 20 years ago, when I was a teenager,

שלפני 20 שנה, כשהתחלתי לומר לאנשים, כנערה,

when I first started telling people that I wanted to be a writer,

שאני רוצה להיות סופרת,

נתקלתי באותו סוג של תגובה חששנית.

I was met with this same sort of fear-based reaction.

אנשים היו אומרים לי "אינך פוחדת שלעולם לא תצליחי?

And people would say, "Aren't you afraid you're never going to have any success?

Aren't you afraid the humiliation of rejection will kill you?

אינך פוחדת שההשפלה מהדחייה תהרוג אותך?

Aren't you afraid that you're going to work your whole life at this craft

אינך פוחדת שתעבדי על זה כל חייך,

ולא ייצא מזה שום דבר,

and nothing's ever going to come of it

ותמותי על ערימת רסיסי חלומות מנופצים

and you're going to die on a scrap heap of broken dreams

בפה מלא באפר הכשלון המר?"

with your mouth filled with bitter ash of failure?"

(צחוק)

(Laughter)

Like that, you know.

ממש ככה.

The answer -- the short answer to all those questions is, "Yes."

התשובה- התשובה הקצרה לכל השאלות האלו היא, "כן."

Yes, I'm afraid of all those things.

כן, אני פוחדת מכל הדברים האלו.

And I always have been.

תמיד פחדתי.

And I'm afraid of many, many more things besides

ואני פוחדת מהרבה מאוד דברים חוץ מזה,

that people can't even guess at,

דברים שאנשים אפילו לא מסוגלים לנחש.

like seaweed and other things that are scary.

אצות למשל, ועוד כל מיני דברים מפחידים.

But, when it comes to writing,

אבל בכל הנוגע לכתיבה

the thing that I've been sort of thinking about lately, and wondering about lately,

אני חושבת ותוהה בזמן האחרון: למה?

is why?

כלומר, האם יש בזה הגיון?

You know, is it rational?

האם הגיוני לצפות ממישהו

Is it logical that anybody should be expected

to be afraid of the work that they feel they were put on this Earth to do.

לחשוש מהעבודה שלדעתו הוא נולד לעשות.

And what is it specifically about creative ventures

ולמה דווקא יוזמות יצירתיות

that seems to make us really nervous about each other's mental health

הן שטורדות את מנוחתנו בנוגע לשפיותם של הסובבים אותנו

in a way that other careers kind of don't do, you know?

בעוד שקריירות אחרות לא גורמות לכך?

Like my dad, for example, was a chemical engineer

אבא שלי לדוגמה, היה מהנדס כימיה

and I don't recall once in his 40 years of chemical engineering

ולא זכור לי שאי-פעם ב-40 שנות עבודתו

anybody asking him if he was afraid to be a chemical engineer, you know?

מישהו שאל אותו אם הוא חושש להיות מהנדס כימיה.

"That chemical-engineering block, John, how's it going?"

לא שאלו: שוב המחסום של מהנדסי כימיה, ג'ון, איך הולך?

It just didn't come up like that, you know?

זה פשוט לא עלה במקרה שלו.

But to be fair, chemical engineers as a group

אבל חייבים להודות שכקבוצה, מהנדסי הכימיה

haven't really earned a reputation over the centuries

לא רכשו לעצמם במהלך השנים מוניטין

for being alcoholic manic-depressives.

של אלכוהוליסטים מאניים-דפרסיביים.

(Laughter)

(צחוק)

We writers, we kind of do have that reputation,

לנו הסופרים דווקא יצא שם כזה,

and not just writers, but creative people across all genres,

ולא רק לסופרים, אלא דומה שליוצרים בכל ז'אנר,

it seems, have this reputation for being enormously mentally unstable.

יצא שם של מאד לא-יציבים נפשית.

And all you have to do is look at the very grim death count

וצריך רק להתבונן בשיעור התמותה העגום

in the 20th century alone, of really magnificent creative minds

במאה ה-20 לבדה, של יוצרים נפלאים באמת ובתמים,

who died young and often at their own hands, you know?

שמתו צעירים, לעתים קרובות משום ששלחו יד בנפשם.

And even the ones who didn't literally commit suicide

ונדמה שאפילו אלה שלא התאבדו בפועל

seem to be really undone by their gifts, you know.

חוסלו בעצם על ידי כשרונם.

Norman Mailer, just before he died, last interview, he said,

בראיון האחרון שלפני מותו אמר נורמן מילר

"Every one of my books has killed me a little more."

"כל אחד מספרי הרג אותי עוד קצת."

An extraordinary statement to make about your life's work.

התבטאות יוצאת דופן על עבודת חייך, הייתי אומרת.

But we don't even blink when we hear somebody say this,

אבל אנו אפילו לא ממצמצים לשמע אמירה כזאת,

because we've heard that kind of stuff for so long

מפני ששמענו דברים כאלה כל כך הרבה פעמים,

and somehow we've completely internalized and accepted collectively

ואיכשהו כולנו הפנמנו וקיבלנו

this notion that creativity and suffering are somehow inherently linked

את הרעיון שיצירתיות וסבל איכשהו מחוברים זה לזה מטבעם

and that artistry, in the end, will always ultimately lead to anguish.

ושבסופו של דבר, כשרון אמנותי תמיד יגרור סבל.

And the question that I want to ask everybody here today

והשאלה שאני רוצה לשאול את כל מי שנמצא כאן היום

is are you guys all cool with that idea?

היא: אין לכם שום בעיה עם הרעיון הזה?

Are you comfortable with that?

אתם מרגישים בנוח עם זה -

Because you look at it even from an inch away and, you know --

כי גם אם אני בוחנת את זה ממש מקרוב -

I'm not at all comfortable with that assumption.

אני בכלל לא חשה בנוח עם ההנחה הזאת.

I think it's odious.

אני חושבת שהיא דוחה.

And I also think it's dangerous,

ואני גם חושבת שהיא מסוכנת,

and I don't want to see it perpetuated into the next century.

ואיני רוצה לראותה מונצחת גם במאה הבאה.

לדעתי עדיף לעודד את המוחות היצירתיים הגדולים שבינינו לחיות.

I think it's better if we encourage our great creative minds to live.

And I definitely know that, in my case -- in my situation --

ואני יודעת ללא ספק שבמקרה שלי - במצב שלי -

it would be very dangerous for me to start sort of leaking down that dark path

עלול להיות מאד מסוכן אם אתחיל להידרדר במורד האפל

of assumption,

של ההנחה הזאת, בייחוד בהתחשב בנסיבות

particularly given the circumstance that I'm in right now in my career.

הקריירה שלי היום.

Which is -- you know, like check it out,

כי - זה הולך ככה:

I'm pretty young, I'm only about 40 years old.

אני די צעירה, אני רק בת ארבעים בערך.

יש לפני בערך עוד ארבעה עשורים של עבודה.

I still have maybe another four decades of work left in me.

And it's exceedingly likely that anything I write from this point forward

וסביר ביותר שכל מה שאכתוב מהיום והלאה

is going to be judged by the world as the work that came after

יישפט על ידי העולם כעבודה שנעשתה אחרי

the freakish success of my last book, right?

ההצלחה המשונה של הספר האחרון שלי, נכון?

I should just put it bluntly, because we're all sort of friends here now --

כדאי שאדבר גלויות, כי כולנו כאן חברים במידה מסוימת-

it's exceedingly likely that my greatest success is behind me.

סביר בהחלט שההצלחה הגדולה שלי כבר מאחורי.

So Jesus, what a thought!

אז, אלוהים, איזו מחשבה!

That's the kind of thought that could lead a person

זאת מחשבה מהסוג שעלול לגרום למישהו

to start drinking gin at nine o'clock in the morning,

להתחיל לשתות ג'ין בתשע בבוקר,

and I don't want to go there.

ואני לא רוצה להגיע לכך.

(Laughter)

(צחוק)

I would prefer to keep doing this work that I love.

אני מעדיפה להמשיך לעשות את העבודה הזאת שאני אוהבת.

אז השאלה המתבקשת היא: איך?

And so, the question becomes, how?

And so, it seems to me, upon a lot of reflection,

ונדמה לי, אחרי הרבה מחשבה,

that the way that I have to work now, in order to continue writing,

שמה שאני צריכה לעשות כדי להמשיך ולכתוב,

is that I have to create some sort of protective psychological construct, right?

זה לייצר איזושהי הגנה פסיכולוגית, כן?

I have to sort of find some way to have a safe distance

אני צריכה איכשהו להציב מרחק בטוח

between me, as I am writing, and my very natural anxiety

ביני, כשאני כותבת, ובין החרדה הטבעית שלי

about what the reaction to that writing is going to be, from now on.

מן התגובות שתהיינה לכתיבה הזאת, מהיום והלאה.

And, as I've been looking, over the last year,

אז כשחיפשתי בשנה האחרונה מודלים איך לעשות זאת,

for models for how to do that,

I've been sort of looking across time,

חיפשתי לאורך השנים,

and I've been trying to find other societies

ובחברות שונות,

to see if they might have had better and saner ideas than we have

כדי לראות אולי יש להן תפיסה טובה ושפויה יותר

about how to help creative people

לגבי הדרכים לסייע לאנשים יוצרים כאילו לנהל

sort of manage the inherent emotional risks of creativity.

את הסיכונים הרגשיים הטבועים ביצירתיות.

And that search has led me to ancient Greece and ancient Rome.

והחיפוש הזה הוביל אותי ליוון העתיקה ולרומא העתיקה.

So stay with me, because it does circle around and back.

תעקבו אחרי, כי בסוף זה חוזר לכאן.

But, ancient Greece and ancient Rome --

ביוון העתיקה וברומא העתיקה -

people did not happen to believe that creativity

אנשים לא האמינו שהיצירתיות

came from human beings back then, OK?

מקורה בבני האדם, אוקיי?

People believed that creativity was this divine attendant spirit

אנשים האמינו שהיצירתיות היא איזו רוח שמיימית

that came to human beings from some distant and unknowable source,

שמגיעה אל בני האדם ממקור רחוק ועלום כלשהו,

for distant and unknowable reasons.

ומסיבות רחוקות ועלומות.

The Greeks famously called these divine attendant spirits of creativity "daemons."

כידוע קראו היוונים לרוחות היצירתיות השמיימיות האלו "שדים".

Socrates, famously, believed that he had a daemon

אנו יודעים שסוקרטס האמין שיש לו שד

who spoke wisdom to him from afar.

שדיבר אליו דברי חוכמה מרחוק.

The Romans had the same idea,

הרומאים האמינו באותו רעיון,

but they called that sort of disembodied creative spirit a genius.

אך הם כינו אותה רוח יצירתית וחסרת-גוף: גאונות.

Which is great, because the Romans did not actually think

וזה נפלא, כי הרומאים לא באמת האמינו

that a genius was a particularly clever individual.

שגאון הוא אדם נבון במיוחד.

They believed that a genius was this, sort of magical divine entity,

הם האמינו שגאונות היא מין ישות שמיימית קסומה,

who was believed to literally live in the walls of an artist's studio,

שחיה פשוטו כמשמעו בקירות

הסטודיו של האמן, קצת כמו "דובי" שדון הבית,

kind of like Dobby the house elf,

and who would come out

ויוצאת ומסייעת באין רואים לאמן בעבודתו

and sort of invisibly assist the artist with their work

ומעצבת את תוצאות עבודתו.

and would shape the outcome of that work.

So brilliant -- there it is, right there, that distance that I'm talking about --

מבריק - הנה בדיוק המרחק הזה שאני מדברת עליו -

that psychological construct to protect you from the results of your work.

המבנה הפסיכולוגי שיגן עליך מפני תוצאות עבודתך.

And everyone knew that this is how it functioned, right?

וכולם ידעו שככה זה פועל, כן?

So the ancient artist was protected from certain things,

אז האמנים הקדומים היו מוגנים מפני דברים מסויימים,

like, for example, too much narcissism, right?

כמו עודף נרקיסיזם, כן?

If your work was brilliant, you couldn't take all the credit for it,

אם העבודה שלך היתה מבריקה לא יכולת לזקוף הכל לזכותך,

everybody knew that you had this disembodied genius who had helped you.

כולם ידעו שהגאונות חסרת-הגוף עזרה לך,

If your work bombed, not entirely your fault, you know?

אם העבודה שלך היתה מזופתת זה לא היה רק באשמתך, מבינים?

Everyone knew your genius was kind of lame.

כולם הבינו שהגאון שלך היה די עלוב

(Laughter)

וכך חשבו במערב על התהליך היצירתי במשך זמן רב מאד.

And this is how people thought about creativity in the West

for a really long time.

ואז הגיע הרנסאנס והכל השתנה,

And then the Renaissance came and everything changed,

and we had this big idea, and the big idea was,

ופתאום היה לנו רעיון גדול,

let's put the individual human being at the center of the universe

בוא נשים את האדם במרכז היקום

מעל כל האלים והמסתורין, וכבר אין מקום

above all gods and mysteries,

and there's no more room for mystical creatures

ליצורים מסתוריים שמקבלים תכתיבים שמיימיים.

who take dictation from the divine.

And it's the beginning of rational humanism,

וזו תחילתו של ההומניזם הרציונלי,

and people started to believe that creativity

ואנשים החלו להאמין שהיצירתיות

נובעת כולה מתוך עצמיותו של היחיד.

came completely from the self of the individual.

And for the first time in history,

ולראשונה בהיסטוריה,

you start to hear people referring to this or that artist as being a genius,

מתחילים לשמוע אנשים מתייחסים לאמן זה או אחר כגאון

rather than having a genius.

ולא כמי שיש לו גאונות.

And I got to tell you, I think that was a huge error.

ואני חייבת להגיד שבעיני זאת היתה טעות ענקית.

You know, I think that allowing somebody, one mere person

לדעתי, לאפשר למישהו, סתם בן אדם,

to believe that he or she is like, the vessel,

להאמין שהוא או היא הם כלי הקיבול

you know, like the font and the essence and the source

המעיין והמהות והמקור

של כל המסתורין השמיימי, היצירתי, העלום והנצחי

of all divine, creative, unknowable, eternal mystery

is just a smidge too much responsibility to put on one fragile, human psyche.

זה טיפה יותר מדי אחריות לכתפיה של נפש אנושית שברירית.

It's like asking somebody to swallow the sun.

זה כמו לבקש ממישהו לבלוע את השמש.

It just completely warps and distorts egos,

זה משתלט ומעוות לגמרי את האגו,

and it creates all these unmanageable expectations about performance.

ויוצר את כל אותן ציפיות בלתי-אפשריות למימוש.

And I think the pressure of that

ואני חושבת שכל הלחץ הזה

has been killing off our artists for the last 500 years.

הורג את האמנים שלנו ב-500 השנים האחרונות.

And, if this is true,

ואם זה אכן כך,

and I think it is true,

ולדעתי זה אכן כך,

the question becomes, what now?

עולה השאלה: מה עכשיו?

Can we do this differently?

האם אפשר לעשות זאת אחרת?

Maybe go back to some more ancient understanding

האם אפשר לחזור לתפיסה עתיקה יותר

about the relationship between humans and the creative mystery.

של מערכת היחסים בין בני האדם ומסתרי היצירתיות.

Maybe not.

אולי לא.

Maybe we can't just erase 500 years of rational humanistic thought

אולי לא ניתן למחוק סתם כך 500 שנות מחשבה הומניסטית רציונלית

in one 18 minute speech.

בנאום של 18 דקות.

And there's probably people in this audience

ומן הסתם יש כאן בקהל

who would raise really legitimate scientific suspicions

כאלו שיעלו חשדות מדעיים לגיטימים

about the notion of, basically, fairies

בנוגע לרעיון של פיות

who follow people around rubbing fairy juice on their projects and stuff.

שעוקבות אחרי אנשים ומורחות מיץ פיות על יצירותיהם וכדומה.

I'm not, probably, going to bring you all along with me on this.

כנראה שלא אצליח לסחוף איתי את כולכם בעניין זה.

But the question that I kind of want to pose is --

אבל השאלה שאני רוצה להציג היא,

you know, why not?

בעצם, למה לא?

Why not think about it this way?

למה לא לחשוב על זה ככה?

Because it makes as much sense as anything else I have ever heard

כי זה הגיוני בדיוק כמו כל דבר אחר ששמעתי,

in terms of explaining the utter maddening capriciousness

ושמנסה להסביר את הטירוף הגחמני המוחלט

of the creative process.

של תהליך היצירה.

A process which, as anybody who has ever tried to make something --

תהליך שכל מי שהתנסה בו אי פעם -

או במילים אחרות, כל מי שנמצא כאן -

which is to say basically everyone here ---

knows does not always behave rationally.

יודע שאינו מתנהל תמיד באופן רציונלי.

And, in fact, can sometimes feel downright paranormal.

ולמען האמת, לפעמים אפילו מורגש על-טבעי.

I had this encounter recently

לא מזמן פגשתי את המשוררת האמריקאית הנפלאה רות סטון,

where I met the extraordinary American poet Ruth Stone,

who's now in her 90s, but she's been a poet her entire life

שנמצאת בשנות ה-90 לחייה, אך היתה משוררת כל חייה

and she told me that when she was growing up in rural Virginia,

והיא סיפרה לי שכאשר גדלה בווירג'יניה הכפרית,

she would be out working in the fields,

היתה יוצאת לעבוד בשדות,

and she said she would feel and hear a poem

ולדבריה היתה מרגישה ושומעת שיר

coming at her from over the landscape.

מגיע אליה מתוך הנוף

And she said it was like a thunderous train of air.

ושזה היה כמו רכבת אוויר רועמת.

And it would come barreling down at her over the landscape.

וזה היה מסתער עליה מתוך הנוף.

והיא הרגישה שזה מגיע כי זה הרעיד את האדמה מתחת לרגליה.

And she felt it coming, because it would shake the earth under her feet.

She knew that she had only one thing to do at that point,

היא ידעה שבאותו רגע היא יכולה לעשות רק דבר אחד,

and that was to, in her words, "run like hell."

והדבר הזה היה, במלים שלה, "לברוח בטירוף."

And she would run like hell to the house

והיא היתה בורחת בטירוף לתוך הבית

and she would be getting chased by this poem,

כשהשיר רודף אחריה,

וכל העניין היה להגיע לנייר ועפרון

and the whole deal was that she had to get to a piece of paper and a pencil

מהר מספיק כדי לאסוף את השיר כשהוא רועם דרכה,

fast enough so that when it thundered through her, she could collect it

וללכוד אותו על הנייר.

והיו פעמים שבהן לא היתה מספיק מהירה,

and grab it on the page.

And other times she wouldn't be fast enough,

היא היתה רצה ורצה ורצה ולא מגיעה אל הבית

so she'd be running and running, and she wouldn't get to the house

והשיר היה חולף דרכה והיא היתה מחמיצה אותו,

and the poem would barrel through her and she would miss it

והיא מספרת שהוא היה ממשיך לחלוף על פני הנוף,

and she said it would continue on across the landscape,

ולחפש, כדבריה, "אחרי משורר אחר."

looking, as she put it "for another poet."

ובמקרים אחרים -

And then there were these times --

this is the piece I never forgot --

זה הקטע שלעולם לא אשכח -

she said that there were moments where she would almost miss it, right?

לפעמים היו רגעים שבהם כמעט החמיצה אותו, כן?

So, she's running to the house and she's looking for the paper

אז היא רצה לבית ומחפשת נייר

והשיר חולף דרכה,

and the poem passes through her,

and she grabs a pencil just as it's going through her,

והיא תופסת עפרון ממש ברגע שהוא עובר בתוכה,

and then she said, it was like she would reach out with her other hand

ואז, היא מספרת, היתה כמו שולחת את היד השניה

ותופסת אותו.

and she would catch it.

היא היתה תופסת את השיר בזנבו,

She would catch the poem by its tail,

ומושכת אותו בחזרה לתוך גופה

and she would pull it backwards into her body

as she was transcribing on the page.

תוך כדי כתיבתו על הדף.

And in these instances, the poem would come up on the page perfect and intact

ובמקרים אלה היה השיר נכתב על הדף מושלם וללא רבב

but backwards, from the last word to the first.

אבל אחורה, מהמילה האחרונה אל הראשונה.

(Laughter)

(צחוק)

So when I heard that I was like -- that's uncanny,

כששמעתי את זה הייתי - כמה מוזר,

that's exactly what my creative process is like.

כזהו בדיוק תהליך היצירה שלי.

(Laughter)

(צחוק)

That's not at all what my creative process is -- I'm not the pipeline!

לא כל תהליך היצירה שלי כזה - אני לא הצינור!

I'm a mule, and the way that I have to work

אני פרד, והאופן שבו עלי לעבוד

is I have to get up at the same time every day,

הוא שאני צריכה לקום באותה שעה בכל יום,

להזיע ולעבוד בפרך ולעבור את כל זה בגולמנות

and sweat and labor and barrel through it really awkwardly.

אבל אפילו אני, בפרדותי

But even I, in my mulishness,

even I have brushed up against that thing, at times.

אפילו אני זכיתי להתחכך לפעמים בדבר הזה.

And I would imagine that a lot of you have too.

ואני מתארת לעצמי שכך גם רבים מכם.

You know, even I have had work or ideas come through me from a source

אפילו אני זכיתי ליצירה או לרעיונות ממקור

that I honestly cannot identify.

שבכנות, איני יכולה לזהות.

And what is that thing?

ומה הוא הדבר הזה?

And how are we to relate to it in a way that will not make us lose our minds,

ואיך עלינו להתייחס אליו בדרך שלא תטריף את דעתנו,

but, in fact, might actually keep us sane?

אלא, נהפוך הוא, תשמור על שפיותנו?

And for me, the best contemporary example that I have of how to do that

עבורי, הדוגמא הנוכחית המוצלחת ביותר איך לעשות זאת

is the musician Tom Waits,

היא המוזיקאי טום ווייטס,

who I got to interview several years ago on a magazine assignment.

ראיינתי אותו לפני שנים אחדות למגזין.

And we were talking about this,

ודיברנו על זה,

and you know, Tom, for most of his life, he was pretty much the embodiment

ומסתבר שטום היה רוב חייו התגלמות

of the tormented contemporary modern artist,

האמן המודרני המיוסר,

שמנסה לפקח, לנהל ולשלוט

trying to control and manage and dominate

these sort of uncontrollable creative impulses

באותם דחפים יצירתיים בלתי-נשלטים

that were totally internalized.

דחפים פנימיים לגמרי.

But then he got older, he got calmer,

אך ככל שהוא הלך והזדקן, הוא נרגע,

and one day he was driving down the freeway in Los Angeles,

ויום אחד נסע בכביש המהיר בלוס אנג'לס, כך סיפר לי,

and this is when it all changed for him.

ואז הכל השתנה עבורו.

And he's speeding along, and all of a sudden

הוא נוסע במהירות, ופתאום

he hears this little fragment of melody,

הוא שומע שבריר מלודיה,

that comes into his head as inspiration often comes, elusive and tantalizing,

שנכנס לראשו, כפי שקורה הרבה ברגעי השראה, חמקמק ומתגרה,

and he wants it, it's gorgeous,

והוא רוצה אותו, אתם מבינים, זה נהדר,

and he longs for it, but he has no way to get it.

הוא משתוקק אליו, אבל אין לו שום דרך להשיג אותו.

He doesn't have a piece of paper, or a pencil, or a tape recorder.

אין לו פיסת נייר, אין לו עיפרון,

אין לו רשמקול.

So he starts to feel all of that old anxiety start to rise in him

והוא מתחיל להרגיש אותה חרדה נושנה מתחילה לעלות בו,

כאילו, "אני הולך לאבד את הדבר הזה,

like, "I'm going to lose this thing,

and I'll be be haunted by this song forever.

וזה ירדוף אותי לנצח.

I'm not good enough, and I can't do it."

אני לא מספיק טוב ואני לא מסוגל לעשות את זה."

And instead of panicking, he just stopped.

ובמקום להיתפס לבהלה הוא פשוט עצר.

He just stopped that whole mental process and he did something completely novel.

הוא פשוט עצר את כל התהליך המחשבתי הזה

ועשה משהו חדש לחלוטין.

He just looked up at the sky, and he said,

הוא הביט למעלה לשמיים ואמר,

"Excuse me, can you not see that I'm driving?"

"תסלח לי, אתה לא רואה שאני נוהג?"

(Laughter)

(צחוק)

"Do I look like I can write down a song right now?

"נראה לך שאני יכול לכתוב שיר ברגע זה?

If you really want to exist, come back at a more opportune moment

אם אתה באמת רוצה להתקיים, תחזור ברגע יותר מתאים

when I can take care of you.

כשאוכל לטפל בך.

Otherwise, go bother somebody else today.

אם לא, לך תציק למישהו אחר.

Go bother Leonard Cohen."

לך תציק ללאונרד כהן."

And his whole work process changed after that.

וכל תהליך העבודה שלו השתנה בעקבות זאת.

Not the work, the work was still oftentimes as dark as ever.

לא העבודה. העבודה עצמה לעתים קרובות קודרת כתמיד.

But the process, and the heavy anxiety around it

אבל התהליך, והחרדה העצומה שסביבו

was released when he took the genie, the genius out of him

השתחררה כשהוא הוציא את הג'יני, את הגאונות מתוכו

where it was causing nothing but trouble, and released it back where it came from,

שם עשה רק צרות, ושחרר אותו חזרה למקום שממנו בא,

והבין שזה לא צריך להיות סבל פנימי.

and realized that this didn't have to be this internalized, tormented thing.

זה יכול להיות שיתוף פעולה מוזר, מופלא ומשונה

It could be this peculiar, wondrous, bizarre collaboration,

kind of conversation between Tom and the strange, external thing

מעין דיאלוג בין טום ובין הדבר החיצוני והמוזר

that was not quite Tom.

שאינו בדיוק טום.

When I heard that story, it started to shift a little bit

אז אחרי ששמעתי את הסיפור הזה, השתנה קצת

the way that I worked too, and this idea already saved me once.

גם אופן העבודה שלי, וזה כבר הציל אותי פעם אחת.

It saved me when I was in the middle of writing "Eat, Pray, Love,"

הרעיון הזה הציל אותי באמצע כתיבת "לאכול, להתפלל, לאהוב"

and I fell into one of those sort of pits of despair

כשנפלתי לתוך אחד מאותם בורות ייאוש

that we all fall into when we're working on something and it's not coming

שכולנו נופלים לתוכם כשאנו עובדים על משהו וזה לא הולך

and you start to think this is going to be a disaster, the worst book ever written.

ואנחנו מתחילים לחשוב שזה יהיה אסון,

שזה יהיה הספר הגרוע ביותר שנכתב אי פעם.

Not just bad, but the worst book ever written.

לא סתם רע, אלא הכי גרוע שנכתב אי פעם.

והתחלתי לחשוב שעלי פשוט לזרוק את הפרוייקט הזה.

And I started to think I should just dump this project.

But then I remembered Tom talking to the open air

אבל אז נזכרתי בטום שדיבר אל האוויר

and I tried it.

וניסיתי את זה.

So I just lifted my face up from the manuscript

אז פשוט הרמתי את הפנים מהטקסט

and I directed my comments to an empty corner of the room.

והיפנתי את ההערות שלי לפינה ריקה בחדר.

And I said aloud, "Listen you, thing,

ואמרתי בקול רם, "שמע, יא דבר,

you and I both know that if this book isn't brilliant

אתה ואני, שנינו יודעים שאם הספר הזה לא מבריק

that is not entirely my fault, right?

זה לא רק באשמתי, כן?

Because you can see that I am putting everything I have into this,

כי אתה הרי רואה שאני נותנת כאן את כל מה שיש לי,

I don't have any more than this.

אין לי יותר מה לתת.

If you want it to be better, you've got to show up and do your part of the deal.

אז אם אתה רוצה שזה ישתפר, בוא ותעשה את החלק שלך.

ואם לא תעשה את זה, אתה יודע מה, לעזאזל עם זה.

But if you don't do that, you know what, the hell with it.

אני אמשיך לכתוב בכל מקרה, כי זאת העבודה שלי.

I'm going to keep writing anyway because that's my job.

And I would please like the record to reflect today

ואני מבקשת לציין בפרוטוקול

שאני הגעתי היום לעבודה לעשות את החלק שלי."

that I showed up for my part of the job."

(צחוק)

(Laughter)

Because --

מפני ש -

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Because in the end it's like this, OK --

בסופו של דבר זה המצב -

centuries ago in the deserts of North Africa,

לפני מאות שנים, במדבריות צפון אפריקה,

people used to gather for these moonlight dances of sacred dance and music

אנשים התאספו לאור הירח למוזיקה וריקודים מקודשים

that would go on for hours and hours, until dawn.

שנמשכו שעות ארוכות, עד עלות השחר.

They were always magnificent, because the dancers were professionals

והם היו תמיד מרהיבים מפני שהרקדנים היו מקצוענים

and they were terrific, right?

והם היו נהדרים, כן?

אבל מדי פעם, לעתים נדירות מאוד, קרה משהו,

But every once in a while, very rarely, something would happen,

and one of these performers would actually become transcendent.

ואחד מהמופיעים היה ממש מתעלה על עצמו.

And I know you know what I'm talking about,

ואני יודעת שאתם יודעים על מה אני מדברת,

because I know you've all seen, at some point in your life,

כי אני יודעת שכולכם ראיתם מתישהו הופעה כזאת.

a performance like this.

It was like time would stop,

זה היה כאילו שהזמן עומד מלכת,

and the dancer would sort of step through some kind of portal

והרקדן כאילו עובר דרך שער כלשהו

ואף שלא עשה דבר שונה ממה שעשה באלף הלילות הקודמים,

and he wasn't doing anything different

than he had ever done, 1,000 nights before,

but everything would align.

אך הפעם כל החלקים נפלו למקומם.

And all of a sudden, he would no longer appear to be merely human.

ופתאום הוא כבר לא נראה בן-תמותה סתם.

משהו נדלק בתוכו ומתחתיו

He would be lit from within, and lit from below

and all lit up on fire with divinity.

והכל בער באש שמיימית.

And when this happened, back then,

וכשזה קרה, באותם ימים,

people knew it for what it was, you know, they called it by its name.

אנשים ידעו מה זה, הם קראו לדבר בשמו.

They would put their hands together and they would start to chant,

הם היו משלבים ידיים ומתחילים לזמר,

"Allah, Allah, Allah, God, God, God."

"אללה, אללה, אללה, אלוהים, אלוהים, אלוהים"

That's God, you know.

זה אלוהים, אתם מבינים.

Curious historical footnote:

הערת שוליים היסטורית משונה -

when the Moors invaded southern Spain, they took this custom with them

כשהמורים פלשו לדרום ספרד הם אימצו את המנהג,

and the pronunciation changed over the centuries

וההגייה השתנתה לאורך השנים

from "Allah, Allah, Allah," to "Olé, olé, olé,"

מ-"אללה, אללה, אללה," ל-"אולה, אולה, אולה,"

which you still hear in bullfights and in flamenco dances.

שאפשר עדיין לשמוע במלחמות שוורים ובריקודי פלמנקו

In Spain, when a performer has done something impossible and magic,

בספרד, כשמישהו מבצע משהו בלתי-אפשרי וקסום,

"Allah, olé, olé, Allah, magnificent, bravo,"

"אללה, אולה, אולה, אללה, נפלא, בראבו"

incomprehensible, there it is -- a glimpse of God.

בלתי נתפס, זהו זה - ניצוץ אלוהי.

Which is great, because we need that.

וזה נפלא, מפני שאנחנו זקוקים לזה.

But, the tricky bit comes the next morning,

אבל, החלק הבעייתי מגיע למחרת בבוקר,

for the dancer himself, when he wakes up and discovers

כשהרקדן עצמו מתעורר

that it's Tuesday at 11 a.m., and he's no longer a glimpse of God.

ומגלה שזה יום ג', 11 בבוקר, והוא כבר לא ניצוץ אלוהי.

He's just an aging mortal with really bad knees,

הוא רק בן-תמותה מזדקן עם בעיות ברכיים,

and maybe he's never going to ascend to that height again.

ואולי לעולם לא יתנשא שוב לאותם גבהים.

And maybe nobody will ever chant God's name again as he spins,

ואולי איש לא יזמר שוב את שם אלוהים כשהוא יחוג,

and what is he then to do with the rest of his life?

אז מה עליו לעשות עם שארית חייו?

This is hard.

זה קשה.

This is one of the most painful reconciliations to make

זאת אחת ההתפייסויות הכואבות ביותר שיש לעשות

in a creative life.

בחיים של יצירה.

But maybe it doesn't have to be quite so full of anguish

ואולי זה לא צריך להיות מלא כל כך בסבל

if you never happened to believe, in the first place,

אם מלכתחילה לא האמנת,

that the most extraordinary aspects of your being came from you.

שההיבטים המופלאים ביותר של קיומך הגיעו מתוכך.

But maybe if you just believed that they were on loan to you

אלא רק האמנת שהם בסך הכל הושאלו לך

from some unimaginable source for some exquisite portion of your life

מאת מקור בלתי נתפס למשך חלק נפלא מחייך

to be passed along when you're finished,

וכשאתה תסיים הם יועברו הלאה, למישהו אחר.

with somebody else.

And, you know, if we think about it this way, it starts to change everything.

ואם נתחיל לחשוב על זה ככה, זה ישנה הכל.

This is how I've started to think,

ככה התחלתי אני לחשוב,

and this is certainly how I've been thinking in the last few months

ובטוח שכך חשבתי בחודשים האחרונים

as I've been working on the book that will soon be published,

שבהם עבדתי על ספר שיפורסם בקרוב,

as the dangerously, frighteningly over-anticipated follow up

ושהציפיות המוגזמות ממנו הן, למרבה החרדה והסכנה,

to my freakish success.

שימשיך את ההצלחה המשונה של הספר הקודם.

And what I have to sort of keep telling myself

ומה שאני צריכה להמשיך ולהגיד לעצמי

when I get really psyched out about that is don't be afraid.

כשאני ממש נטרפת בגלל זה,

הוא: אל תפחדי.

Don't be daunted. Just do your job.

אל תרתעי.

פשוט תעשי את העבודה שלך.

Continue to show up for your piece of it, whatever that might be.

המשיכי לבוא ולבצע את החלק שלך, מה שזה לא יהיה.

If your job is to dance, do your dance.

אם העבודה שלך היא לרקוד, תרקדי.

If the divine, cockeyed genius assigned to your case

אם הגאונות הפוזלת והשמיימית שמונתה לטפל במקרה שלך

decides to let some sort of wonderment be glimpsed, for just one moment

תחליט להניח לאיזה קסם להבזיק לרגע

through your efforts, then "Olé!"

מבעד למאמציך, אז "אולה!"

ואם לא, תעשי בכל זאת את הריקוד שלך .

And if not, do your dance anyhow.

And "Olé!" to you, nonetheless.

ו"אולה!" לך, בכל זאת.

I believe this and I feel that we must teach it.

אני מאמינה בכך ומרגישה שאנחנו צריכים ללמד זאת.

"אולה!" לך, למרות הכל

"Olé!" to you, nonetheless,

just for having the sheer human love and stubbornness

רק על זה שהיתה בך האהבה האנושית והעקשנות

to keep showing up.

להמשיך ולבוא לעבודה.

Thank you.

תודה רבה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Thank you.

תודה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

June Cohen: Olé!

ג'וּן כהן: אולה!

(Applause)

(מחיאות כפיים)