Chimamanda Ngozi Adichie: The danger of a single story | TED

מתרגם: Shahar Kaiser מבקר: osnat mader willensky

I'm a storyteller.

אני מספרת-סיפורים.

And I would like to tell you a few personal stories

והייתי רוצה לספר לכם מספר סיפורים אישיים

about what I like to call "the danger of the single story."

על מה שאני אוהבת לכנות "הסכנה שבסיפור היחיד".

I grew up on a university campus in eastern Nigeria.

גדלתי בקמפוס אוניברסיטאי במזרח ניגריה.

My mother says that I started reading at the age of two,

אימי מספרת שהתחלתי לקרוא בגיל שנתיים,

although I think four is probably close to the truth.

ואולם אני חושבת שגיל ארבע קרוב יותר לאמת.

So I was an early reader,

אם כן, התחלתי לקרוא בגיל מוקדם. ומה שקראתי

and what I read were British and American children's books.

היו ספרי ילדים בריטים ואמריקאים.

I was also an early writer,

התחלתי גם לכתוב בגיל מוקדם.

and when I began to write, at about the age of seven,

וכאשר התחלתי לכתוב, בגיל שבע לערך,

stories in pencil with crayon illustrations

סיפורים בעיפרון עם איורים צבעוניים

that my poor mother was obligated to read,

שאימי האומללה אולצה לקרוא,

I wrote exactly the kinds of stories I was reading:

מצאתי שאני כותבת בדיוק ברוח הסיפורים שקראתי.

All my characters were white and blue-eyed,

כל הדמויות שלי היו אנשים לבנים תכולי עיניים.

they played in the snow,

הם שיחקו בשלג.

they ate apples,

הם אכלו תפוחים.

(Laughter)

(צחוק)

and they talked a lot about the weather,

והם דיברו די הרבה על מזג האוויר,

how lovely it was that the sun had come out.

כמה חביב שהשמש יצאה מבין העננים.

(Laughter)

(צחוק)

Now, this despite the fact that I lived in Nigeria.

וזאת, חרף העובדה שחייתי בניגריה.

I had never been outside Nigeria.

מעולם לא הייתי מחוץ לניגריה.

We didn't have snow, we ate mangoes,

לא היה בארצנו שלג. נהגנו לאכול מנגו.

and we never talked about the weather,

ומעולם לא שוחחנו על מזג האוויר,

because there was no need to.

כיוון שלא היה בכך צורך.

My characters also drank a lot of ginger beer,

בנוסף, הדמויות שלי שתו המון בירת זנגוויל

because the characters in the British books I read

בגלל שהדמויות שהכרתי מהסיפורים הבריטיים

drank ginger beer.

שתו בירת זנגוויל

Never mind that I had no idea what ginger beer was.

זאת על אף שלא היה לי שום מושג מהי בכלל בירת זנגוויל

(Laughter)

(צחוק)

And for many years afterwards,

ושנים רבות לאחר מכן, עדיין היה לי צורך נואש

I would have a desperate desire to taste ginger beer.

לטעום בירת זנגוויל.

But that is another story.

אבל זהו כבר סיפור אחר.

What this demonstrates, I think,

כל זה מדגים, בעיניי

is how impressionable and vulnerable we are

עד כמה אנו פגיעים ומושפעים בקלות

in the face of a story,

כשאנו עומדים לנוכח סיפור,

particularly as children.

במיוחד בהיותינו ילדים.

Because all I had read were books in which characters were foreign,

בגלל העובדה שכל שקראתי היו ספרים

בהם כל הדמויות היו זרות למדינתי,

I had become convinced that books

הייתי משוכנעת שספרים

by their very nature had to have foreigners in them

מעצם טיבם, מוכרחים להכיל דמויות של זרים,

and had to be about things with which I could not personally identify.

והיו צריכים להיכתב אודות דברים אשר

אני לא הייתי יכולה להזדהות איתם

Now, things changed when I discovered African books.

דברים השתנו כאשר גיליתי את הספרים האפריקאים.

There weren't many of them available,

לא היו רבים מהם. והם לא היו

and they weren't quite as easy to find as the foreign books.

קלים למציאה כמו הספרים הזרים.

אך בזכות סופרים כמו צ'נואה אצ'בה וקאמרה לאיה

But because of writers like Chinua Achebe and Camara Laye,

I went through a mental shift in my perception of literature.

עברתי שינוי בתפיסה שלי

על ספרות.

I realized that people like me,

גיליתי שאנשים כמותי,

girls with skin the color of chocolate,

נערות עם עור בצבע השוקולד

whose kinky hair could not form ponytails,

ששיערן המקורזל לא מאפשר תספורת זנב-סוס

could also exist in literature.

יכולות אף הן להתקיים בספרות.

I started to write about things I recognized.

התחלתי לכתוב אודות דברים שהכרתי.

Now, I loved those American and British books I read.

אני אמנם אוהבת את אותם סיפורים אמריקאים ובריטיים שקראתי.

They stirred my imagination. They opened up new worlds for me.

הם הציתו את דמיוני. הם פתחו עולמות שהיו חדשים עבורי.

But the unintended consequence

אך בלי כוונה, ההשלכה שלהם

was that I did not know that people like me

הייתה שלא ידעתי שאנשים כמותי

could exist in literature.

יכולים להתקיים בספרות.

So what the discovery of African writers did for me was this:

ולכן, גילויים של כותבים אפריקאים תרם בעבורי כך:

It saved me from having a single story of what books are.

הגילוי הציל אותי מכך שיהיה לי סיפור יחיד

על מה הם ספרים.

I come from a conventional, middle-class Nigerian family.

אני מגיעה ממשפחה ניגרית רגילה מהמעמד הבינוני.

My father was a professor.

אבי היה פרופסור.

My mother was an administrator.

אימי הייתה מנהלנית.

And so we had, as was the norm,

ולכן היה לנו, כמקובל,

live-in domestic help, who would often come from nearby rural villages.

עזרה במשק הבית, שהיו מגיעים מהאיזורים הכפריים הסמוכים.

So, the year I turned eight, we got a new house boy.

ואותה שנה, בה מלאו לי שמונה, קיבלנו נער חדש לעזרה בבית.

His name was Fide.

שמו היה פיד'ה.

The only thing my mother told us about him was that his family was very poor.

הדבר היחיד שאימי סיפרה לנו עליו

היה שמשפחתו ענייה מאד.

My mother sent yams and rice, and our old clothes, to his family.

אימי נהגה לשלוח בטטות ואורז,

כמו גם בגדים ישנים, אל משפחתו.

And when I didn't finish my dinner, my mother would say,

וכאשר לא סיימתי את הארוחה אימי הייתה אומרת,

"Finish your food! Don't you know? People like Fide's family have nothing."

"סיימי לאכול! את לא יודעת? לאנשים כמו משפחתו של פיד'ה אין כלום".

So I felt enormous pity for Fide's family.

וכך חשתי חמלה עצומה על משפחתו של פיד'ה.

Then one Saturday, we went to his village to visit,

ואז יום שבת אחד יצאנו לכפרו לביקור.

and his mother showed us a beautifully patterned basket

ואימו הראתה לנו סל יפיפה, מעשה מקלעת מקושט בדוגמאות,

made of dyed raffia that his brother had made.

עשוי מדקל מיובש, שאחיו קלע.

I was startled.

נדהמתי.

It had not occurred to me that anybody in his family

לא העליתי על דעתי שמישהו ממשפחתו

could actually make something.

יוכל ליצור משהו.

All I had heard about them was how poor they were,

כל ששמעתי עליהם היה כמה הם עניים,

so that it had become impossible for me to see them as anything else but poor.

ולכן זה היה בלתי אפשרי עבורי לראותם

בכל דרך אחרת זולת היותם עניים.

Their poverty was my single story of them.

העוני שלהם היה הסיפור היחיד שהיה ברשותי עליהם.

Years later, I thought about this when I left Nigeria

שנים לאחר מכן, נזכרתי בכך כאשר עזבתי את ניגריה

to go to university in the United States.

לטובת לימודים באוניברסיטה בארצות הברית.

I was 19.

הייתי בת תשע עשרה.

My American roommate was shocked by me.

השותפה האמריקאית שלי הייתה המומה ממני.

She asked where I had learned to speak English so well,

היא שאלה היכן למדתי לדבר אנגלית כל כך טוב,

and was confused when I said that Nigeria

והייתה מבולבלת כאשר עניתי לה שבניגריה

happened to have English as its official language.

אנגלית היא שפה רשמית.

She asked if she could listen to what she called my "tribal music,"

היא ביקשה ממני לשמוע את מה שהיא כינתה "המוזיקה השבטית" שלי

and was consequently very disappointed

והיתה איפוא מאד מאוכזבת

when I produced my tape of Mariah Carey.

כשהצגתי בפניה קסטה של מאריה קארי.

(Laughter)

(צחוק)

She assumed that I did not know how to use a stove.

היא הניחה שלא ידעתי איך

להשתמש בתנור.

What struck me was this:

מה שהדהים אותי היה זה: היא ריחמה עלי

She had felt sorry for me even before she saw me.

עוד לפני שראתה אותי.

Her default position toward me, as an African,

ברירת המחדל שלה עבורי, כאפריקאית,

was a kind of patronizing, well-meaning pity.

הייתה סוג של חמלה בעלת כוונות טובות ומתנשאת.

My roommate had a single story of Africa:

לשותפה שלי היה סיפור יחיד על אפריקה.

a single story of catastrophe.

סיפור יחיד על אסון.

In this single story,

בסיפור יחיד זה אין כל אפשרות

there was no possibility of Africans being similar to her in any way,

שאפריקאים יהיו דומה לה, בשום דרך.

no possibility of feelings more complex than pity,

אין אפשרות לתחושות מורכבות יותר מאשר רחמים.

no possibility of a connection as human equals.

אין אפשרות לחיבור שבין שני בני אדם שווים.

I must say that before I went to the U.S.,

אני חייבת לומר כי קודם להגעתי לארצות הברית, מעולם לא

I didn't consciously identify as African.

הגדרתי את עצמי ביודעין כאפריקאית.

But in the U.S., whenever Africa came up, people turned to me.

ואולם בארצות הברית, כל פעם שאפריקה הוזכרה אנשים פנו אלי.

Never mind that I knew nothing about places like Namibia.

ללא קשר לכך שלא היה לי שום מושג על מקומות כמו נמיביה.

But I did come to embrace this new identity,

אבל החלטתי לאמץ את הזהות החדשה.

and in many ways I think of myself now as African.

ובמובנים רבים אני חושבת על עצמי כיום כאפריקאית.

Although I still get quite irritable when Africa is referred to as a country,

למרות שעדיין צורם לי כאשר

מתייחסים אל אפריקה כאל מדינה.

the most recent example being my otherwise wonderful flight

הדוגמה העדכנית ביותר לקוחה מטיסה נהדרת

from Lagos two days ago,

מהעיר לאגוס (בניגריה) לפני יומיים, שבה

in which there was an announcement on the Virgin flight

הייתה כריזה על טיסה של חברת ורג'ין

about the charity work in "India, Africa and other countries."

על פרוייקט הצדקה שנעשה "בהודו, אפריקה, וארצות נוספות".

(Laughter)

(צחוק)

So, after I had spent some years in the U.S. as an African,

ולכן לאחר מספר שנים, אותם העברתי בארצות הברית כאפריקאית,

I began to understand my roommate's response to me.

התחלתי להבין את תגובתה של השותפה שלי כלפי.

If I had not grown up in Nigeria,

אילו לא גדלתי בניגריה, וכל שהייתי יודעת על אפריקה

and if all I knew about Africa were from popular images,

היה מהדימויים המקובלים,

I too would think that Africa was a place of beautiful landscapes,

הייתי אף אני תופסת את אפריקה כמקום של

נופים עוצרי נשימה, חיות יפיפיות,

beautiful animals,

and incomprehensible people,

ואנשים לא מובנים,

fighting senseless wars, dying of poverty and AIDS,

שנלחמים אלו באלו מלחמות חסרות הגיון, מתים מעוני ומאיידס,

unable to speak for themselves

לא מסוגלים לדבר בשם עצמם,

and waiting to be saved by a kind, white foreigner.

וממתינים להינצל,

בידי זר לבן ומיטיב.

I would see Africans in the same way that I,

הייתי רואה אפריקאים ממש באותה צורה שבה ראיתי,

as a child, had seen Fide's family.

כילדה, את משפחתו של פיד'ה.

This single story of Africa ultimately comes, I think, from Western literature.

הסיפור היחידי הזה על אפריקה מגיע, בעיניי, מהספרות המערבית.

Now, here is a quote from the writing of a London merchant called John Lok,

הנה ציטוט מתוך

כתביו של סוחר לונדוני בשם ג'ון לוק,

who sailed to west Africa in 1561

אשר הפליג לאפריקה בשנת 1561,

and kept a fascinating account of his voyage.

ושמר תיאורים מרתקים של של מסעותיו.

After referring to the black Africans as "beasts who have no houses,"

אחרי אזכור של האפריקאים השחורים

כ-"חיות חסרות בתים",

he writes, "They are also people without heads,

הוא כותב, "מדובר באנשים חסרי ראשים,

having their mouth and eyes in their breasts."

שעיניהם ופיהם נמצאים בחזה".

Now, I've laughed every time I've read this.

נהגתי לצחוק בכל פעם שהייתי קוראת את זה.

And one must admire the imagination of John Lok.

וחייבים להעריץ את דמיונו הפורה של ג'ון לוק.

But what is important about his writing

אך מה שחשוב ביחס לכתיבה שלו

is that it represents the beginning

שהיא מייצגת את תחילתה

of a tradition of telling African stories in the West:

של מסורת הכתיבה המערבית על אפריקה.

A tradition of Sub-Saharan Africa as a place of negatives,

מסורת של אפריקה שמדרום לסהרה, כמקום של שלילה,

of difference, of darkness,

של שוני, של אפלה,

of people who, in the words of the wonderful poet Rudyard Kipling,

של אנשים שהם, במילותיו של המשורר הנהדר

רודיארד קיפלינג

are "half devil, half child."

"חצי שד, חצי ילד".

And so, I began to realize that my American roommate

ומכאן התחלתי להבין שהשותפה האמריקאית שלי

must have throughout her life

לבטח לאורך כל חייה

seen and heard different versions of this single story,

ראתה ושמעה גרסאות שונות

של הסיפור היחיד הזה,

as had a professor,

כמו גם הפרופסור,

who once told me that my novel was not "authentically African."

שפעם אחת אמר לי שהרומן שלי אינו "אפריקאי אותנטי".

Now, I was quite willing to contend

הייתי אמנם מוכנה להודות שהיו מספר דברים

that there were a number of things wrong with the novel,

שגויים ברומן,

that it had failed in a number of places,

שהוא נכשל במספר מקומות.

but I had not quite imagined that it had failed

אך התקשיתי לדמיין שהוא נכשל

at achieving something called African authenticity.

בהשגת משהו כמו "אותנטיות אפריקאית".

In fact, I did not know what African authenticity was.

ולמען האמת כלל לא הבנתי מה

היא "אותנטיות אפריקאית".

The professor told me that my characters were too much like him,

הפרופסור אמר לי כי דמויותיי ברומן

היו דומות מדי לו עצמו -

an educated and middle-class man.

אדם משכיל מהמעמד הבינוני.

My characters drove cars.

הדמויות בספרי נסעו במכוניות.

They were not starving.

הן לא גוועו ברעב.

Therefore they were not authentically African.

ולפיכך חפו מ-"אותנטיות אפריקאית".

But I must quickly add that I too am just as guilty

אבל אוסיף במהירות כי אף אני כושלת באותה מידה

in the question of the single story.

בסוגיה של "הסיפור היחיד".

A few years ago, I visited Mexico from the U.S.

לפני מספר שנים, ביקרתי במקסיקו בהיותי בארצות הברית.

The political climate in the U.S. at the time was tense,

האקלים הפוליטי בארצות הברית באותה העת היה מתוח.

and there were debates going on about immigration.

ונערכו דיונים על הגירה.

And, as often happens in America,

וכפי שקורה במקרים רבים באמריקה,

immigration became synonymous with Mexicans.

הגירה הפכה בעלת משמעות נרדפת למקסיקנים.

There were endless stories of Mexicans

היו סיפורים אין-ספור על מקסיקנים

as people who were fleecing the healthcare system,

כעל אנשים שהיו

עושקים את מערכת הבריאות,

sneaking across the border,

חומקים אל תוך גבולות המדינה,

being arrested at the border, that sort of thing.

נעצרים במעברי הגבול, דברים מסוג זה.

I remember walking around on my first day in Guadalajara,

אני זוכרת את עצמי הולכת ביומי הראשון בגוודלחרה,

watching the people going to work,

מתבוננת באנשים בדרכם לעבודה,

rolling up tortillas in the marketplace,

מגלגלים טורטיות בכיכר השוק,

smoking, laughing.

מעשנים, צוחקים.

I remember first feeling slight surprise.

אני זוכרת כי בתחילה חשתי מופתעת.

And then, I was overwhelmed with shame.

ואז מצאתי את עצמי מוצפת בבושה.

I realized that I had been so immersed in the media coverage of Mexicans

הבנתי שהייתי כה שקועה

בסיקור התקשורתי על מקסיקנים

that they had become one thing in my mind,

כך שהם הפכו להיות דבר אחד בראשי,

the abject immigrant.

המהגר הבזוי.

I had bought into the single story of Mexicans

שוכנעתי לקנות את הסיפור היחיד על מקסיקנים

and I could not have been more ashamed of myself.

וחשתי שאני מאד מתביישת בעצמי.

So that is how to create a single story,

והרי לפניכם הדרך ליצור סיפור יחיד:

show a people as one thing,

הציגו בני עם מסוים כדבר אחד בלבד,

as only one thing,

אך ורק דבר אחד,

over and over again,

פעם אחר פעם,

and that is what they become.

ולבסוף לכך בדיוק הם יהפכו.

It is impossible to talk about the single story

זה בלתי אפשרי לדבר אודות הסיפור היחיד

without talking about power.

מבלתי לדבר על כוח.

There is a word, an Igbo word,

יש מילה בשפת האגיבו (שפה ממזרח ניגריה),

that I think about whenever I think about the power structures of the world,

שאני נזכרת בה כל אימת שאני חושבת על

מבנה היררכיית הכוח בעולם, וזו המילה "נ'קאלי".

and it is "nkali."

It's a noun that loosely translates to "to be greater than another."

זהו שם-עצם שאפשר לתרגמו בצורה חופשית

כ-"להיות טוב יותר ממישהו אחר".

Like our economic and political worlds,

ממש כמו העולם הפוליטי והכלכלי,

stories too are defined by the principle of nkali:

כך גם סיפורים מוגדרים

על פי עיקרון הנ'קאלי.

How they are told, who tells them,

כיצד מספרים אותם, מי הוא המספר אותם,

when they're told, how many stories are told,

היכן הם מסופרים, כמה סיפורים ישנם,

are really dependent on power.

כל אלה תלויים בכוח.

Power is the ability not just to tell the story of another person,

הכוח הוא היכולת לא רק לספר את סיפורו של האחר,

but to make it the definitive story of that person.

אלא לקבוע אותו כסיפורו המוחלט של אותו אדם.

The Palestinian poet Mourid Barghouti writes

המשורר הפלסטיני מוּריד ברגותי כותב

that if you want to dispossess a people,

שאם ברצונך לנשל עם,

the simplest way to do it is to tell their story

הדרך הפשוטה ביותר לעשות זאת היא לספר את סיפורו

and to start with, "secondly."

ולהזכיר אותו שני.

Start the story with the arrows of the Native Americans,

התחילו את הסיפור עם החצים של הילידים האמריקאים,

and not with the arrival of the British,

ולא עם הגעת הבריטים ליבשת,

and you have an entirely different story.

ויש לכם סיפור שונה לחלוטין.

Start the story with the failure of the African state,

התחילו את הסיפור עם

הכשלון של המדינה האפריקאית,

and not with the colonial creation of the African state,

ולא עם היצירה הקולוניאלית של המדינה האפריקאית,

and you have an entirely different story.

והרי לכם סיפור שונה לחלוטין.

I recently spoke at a university

לאחרונה הרציתי באוניברסיטה, ובהרצאה

where a student told me that it was such a shame

סטודנט אמר לי שזו

חרפה גדולה

that Nigerian men were physical abusers

שגברים ניגרים הם גברים מכים,

like the father character in my novel.

כמו האב ברומן שכתבתי.

I told him that I had just read a novel called "American Psycho" --

עניתי לו שבדיוק סיימתי לקרוא רומן

שנקרא "פסיכופת אמריקאי"

(Laughter)

(צחוק)

-- and that it was such a shame

ושזו חרפה גדולה

that young Americans were serial murderers.

שבחורים אמריקאים צעירים הם רוצחים סדרתיים.

(Laughter)

(צחוק)

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Now, obviously I said this in a fit of mild irritation.

אם כן, מובן שדברי נאמרו מתוך כעס מעודן.

(Laughter)

(צחוק)

But it would never have occurred to me to think

לעולם לא הייתי מעלה על דעתי לחשוב

that just because I had read a novel in which a character was a serial killer

שרק משום שקראתי רומן

שבו יש דמות של רוצח סדרתי

that he was somehow representative of all Americans.

הוא איכשהו מייצג

את כל האמריקאים.

This is not because I am a better person than that student,

וזאת, לא משום שאני אדם טוב יותר מאשר אותו סטודנט,

but because of America's cultural and economic power,

אלא, שבהינתן כוחה התרבותי והכלכלי של אמריקה,

I had many stories of America.

היו ברשותי סיפורים רבים על אמריקה.

I had read Tyler and Updike and Steinbeck and Gaitskill.

קראתי את טיילר ואפדייק וסטיינבק וגייטסקיל.

I did not have a single story of America.

לא היה לי סיפור יחיד על אמריקה.

When I learned, some years ago,

כאשר למדתי, לפני שנים מספר, שמצופה מסופרים

that writers were expected to have had really unhappy childhoods

שתהיה להם ילדות לא מאושרת

to be successful,

כדי שיהיו מוצלחים,

I began to think about how I could invent horrible things my parents had done to me.

התחלתי לתהות כיצד אני יכולה לבדות

דברים נוראיים שהוריי עשו לי.

(Laughter)

(צחוק)

But the truth is that I had a very happy childhood,

אך האמת היא שעברה עלי ילדות מאושרת ביותר,

full of laughter and love, in a very close-knit family.

מלאת צחוק ואהבה, במשפחה קרובה וחמה.

But I also had grandfathers who died in refugee camps.

אבל עדיין, היו לי סבים שמתו במחנות הפליטים.

My cousin Polle died because he could not get adequate healthcare.

בן דודי פול'ה מת משום שלא זכה לטיפול רפואי הולם.

One of my closest friends, Okoloma, died in a plane crash

אחד מחברי הטובים ביותר, אוקולומה, מת בהתרסקות מטוס

because our fire trucks did not have water.

כיוון שברכב מכבי האש לא נשארו מים.

I grew up under repressive military governments

גדלתי בצילו של משטר צבאי דכאני

that devalued education,

שפיחת את ערך החינוך,

so that sometimes, my parents were not paid their salaries.

כך שלעיתים הורי לא קיבלו את המשכורת שלהם.

And so, as a child, I saw jam disappear from the breakfast table,

ולפיכך, כילדה, ראיתי את הריבה נעלמת משולחן ארוחת הבוקר,

then margarine disappeared,

ואחריה המרגרינה נעלמה,

then bread became too expensive,

ואז הלחם עצמו הפך יקר מדי,

then milk became rationed.

וגם החלב הפך להיות קצוב.

And most of all, a kind of normalized political fear

ויותר מכל, סוג של פחד פוליטי שנדמה כרגיל למראה

invaded our lives.

חדר אל תוך חיינו.

All of these stories make me who I am.

כל הסיפורים הללו עשו ממני את מי שאני.

But to insist on only these negative stories

אך להתעקש על הסיפורים השליליים

is to flatten my experience

משמעו שיטוח של חוויות חיי,

and to overlook the many other stories that formed me.

והתעלמות משאר הסיפורים

שהגדירו אותי.

The single story creates stereotypes,

הסיפור היחיד קובע סטריאוטיפים.

and the problem with stereotypes is not that they are untrue,

והבעיה עם סטריאוטיפים

היא לא שהם חסרי אמת,

but that they are incomplete.

אלא שהם בלתי שלמים.

They make one story become the only story.

הם הופכים סיפור אחד להיות הסיפור היחיד.

Of course, Africa is a continent full of catastrophes:

מובן, אפריקה היא יבשת רווייה באסונות.

There are immense ones, such as the horrific rapes in Congo

חלקם קשים במיוחד - כמו מקרי האונס המזעזעים בקונגו.

and depressing ones,

וחלקם מדכאים, כמו העובדה

such as the fact that 5,000 people apply for one job vacancy in Nigeria.

שעל כל 5,000 מובטלים מחפשי עבודה, ישנה משרה פנויה אחת בניגריה.

But there are other stories that are not about catastrophe,

אך ישנם גם סיפורים שאינם על אסון.

and it is very important, it is just as important, to talk about them.

וזה חשוב ביותר; זה חשוב באותה מידה לדבר גם עליהם.

I've always felt that it is impossible

תמיד חשתי שזה בלתי אפשרי

to engage properly with a place or a person

לגשת בצורה נאותה אל מקום או אדם

without engaging with all of the stories of that place and that person.

מבלי לערב את כל הסיפורים של אותו מקום או אותו אדם.

The consequence of the single story is this:

התוצאה של הסיפור היחיד

It robs people of dignity.

היא בכך, שהוא גוזל מאנשים את כבודם הסגולי.

It makes our recognition of our equal humanity difficult.

הוא גורם לכך שההכרה בשוויון שיש בין בני אדם הופכת להיות קשה יותר.

It emphasizes how we are different rather than how we are similar.

הוא מדגיש כמה אנו שונים זה מזה

במקום להתרכז במה אנו דומים זה לזה.

So what if before my Mexican trip,

אז מה אפוא, אם לפני הטיול שלי למקסיקו

I had followed the immigration debate from both sides,

הייתי עוקבת אחר דיוני ההגירה משני הצדדים,

the U.S. and the Mexican?

הצד אמריקאי והצד המקסיקני?

What if my mother had told us that Fide's family was poor

מה אם אימי הייתה מספרת לנו שמשפחתו של פיד'ה הייתה ענייה

and hardworking?

וגם חרוצה?

What if we had an African television network

מה אם הייתה לנו תחנת טלוויזיה אפריקאית

that broadcast diverse African stories all over the world?

שהייתה משדרת סיפורים אפריקאים מגוונים לכל רחבי העולם?

What the Nigerian writer Chinua Achebe calls "a balance of stories."

מה שהסופר הניגרי צ'נואה אצ'בה קורא לו

"איזון בין סיפורים"

What if my roommate knew about my Nigerian publisher,

מה אם השותפה שלי הייתה יודעת על המוציא לאור הניגרי שלי,

Muhtar Bakare,

מוקטה באקארי,

a remarkable man who left his job in a bank

אדם בלתי רגיל שעזב את עבודתו בבנק

to follow his dream and start a publishing house?

כדי להגשים את חלומו ולפתוח בית הוצאה?

Now, the conventional wisdom was that Nigerians don't read literature.

התפיסה המקובלת באותה העת הייתה שניגרים לא קוראים ספרות.

He disagreed.

הוא לא הסכים. הוא חש

He felt that people who could read, would read,

שאנשים שיכולים לקרוא, יקראו

if you made literature affordable and available to them.

אם תספק להם ספרות שתהיה זמינה ושניתן לעמוד כלכלית ברכישתה.

Shortly after he published my first novel,

זמן קצר לאחר שהוא הוציא לאור את הרומן הראשון שלי

I went to a TV station in Lagos to do an interview,

הגעתי לתחנת טלוויזיה בלאגוס כדי לערוך ראיון.

and a woman who worked there as a messenger came up to me and said,

ואישה שעבדה בתחנה כשליחה באה לקראתי ואמרה:

"I really liked your novel. I didn't like the ending.

"ממש חיבבתי את הרומן שלך. לא אהבתי את סופו

Now, you must write a sequel, and this is what will happen ..."

עכשיו את חייבת לכתוב לו ספר המשך, וזה מה שצריך לקרות בו..."

(Laughter)

(צחוק)

And she went on to tell me what to write in the sequel.

והיא החלה לספר לי מה לכתוב בספר ההמשך.

I was not only charmed, I was very moved.

הייתי לא רק מוקסמת, אלא גם התרגשתי מאד.

Here was a woman, part of the ordinary masses of Nigerians,

הרי לפניכם אישה, חלק מההמון הניגרי הרגיל למראה,

who were not supposed to be readers.

שאנשיו לא אמורים להיות קוראי ספרים.

She had not only read the book,

לא זו בלבד שהיא קראה את הספר, היא אף לקחה בעלות עליו

but she had taken ownership of it

וחשה הצדקה להגיד לי

and felt justified in telling me what to write in the sequel.

מה לכתוב בסיפור ההמשך.

Now, what if my roommate knew about my friend Funmi Iyanda,

אם כן, מה אם השותפה שלי היה מכירה את חברתי פומי אונדה,

a fearless woman who hosts a TV show in Lagos,

אישה חסרת מורא שמגישה תוכנית טלוויזיה בלאגוס,

and is determined to tell the stories that we prefer to forget?

וחדורת שליחות לספר את הסיפורים שכולנו מעדיפים לשכוח?

What if my roommate knew about the heart procedure

מה אם השותפה שלי הייתה יודעת על ניתוח הלב

that was performed in the Lagos hospital last week?

שנערך בלאגוס בשבוע שעבר?

What if my roommate knew about contemporary Nigerian music,

מה אם השותפה שלי הייתה מכירה מוזיקה ניגרית עכשווית?

talented people singing in English and Pidgin,

אנשים מוכשרים ששרים באנגלית ובתערובת שפות שונות,

and Igbo and Yoruba and Ijo,

ובשפות איגבו ויורובה ואייג'ו,

mixing influences from Jay-Z to Fela

ממזגים השפעות החל מג'יי-זי וכלה בפאלא (פאלא קוטי - מוזיקאי ניגרי)

to Bob Marley to their grandfathers.

עד לבוב מארלי ועד לסביהם של המוזיקאים.

What if my roommate knew about the female lawyer

מה אם השותפה שלי הייתה מכירה את עורכת הדין

who recently went to court in Nigeria to challenge a ridiculous law

שהגישה תביעה לאחרונה לבית המשפט בניגריה

בכדי לשנות חוק מגוחך

that required women to get their husband's consent

שקובע כי אישה זקוקה לאישור בעלה

before renewing their passports?

קודם שהיא ניגשת לחדש את הדרכון שלה?

What if my roommate knew about Nollywood,

מה אם השותפה שלי הייתה מכירה את נוליווד,

full of innovative people making films despite great technical odds,

המלאה באנשים חדשניים היוצרים קולנוע חרף קשיים טכניים רבים?

films so popular

סרטים כה פופולאריים

that they really are the best example of Nigerians consuming what they produce?

עד שהם דוגמה מעולה

לניגרים שצורכים את פרי עמלם.

What if my roommate knew about my wonderfully ambitious hair braider,

מה אם השותפה שלי הייתה מכירה את קולעת הצמות שלי, עם השאפתנות הנהדרת שלה,

who has just started her own business selling hair extensions?

שזה עתה הקימה את העסק העצמאי שלה למכירת תוספות שיער?

Or about the millions of other Nigerians who start businesses and sometimes fail,

או על מיליוני ניגרים נוספים

שהקימו בתי עסק ולעיתים כושלים,

but continue to nurse ambition?

אך ממשיכים לטפח את השאיפות?

Every time I am home I am confronted

כל פעם שאני בבית, אני מתעמתת עם

with the usual sources of irritation for most Nigerians:

אותם גורמים רגילים של כעס, שהם מנת חלקם של רוב הניגרים:

our failed infrastructure, our failed government,

התשתיות הכושלות שלנו, הממשלה הכושלת שלנו.

but also by the incredible resilience

אך נזכרת גם בחוסן יוצא הדופן של אנשים

of people who thrive despite the government,

שמשגשגים על אף הממשלה,

rather than because of it.

לא בזכותה.

I teach writing workshops in Lagos every summer,

אני מלמדת סדנאות כתיבה בלאגוס כל קיץ.

and it is amazing to me how many people apply,

וזה מדהים עבורי כמה אנשים נרשמים,

how many people are eager to write,

כמה אנשים כמהים לכתוב,

to tell stories.

לספר סיפורים.

My Nigerian publisher and I have just started a non-profit

המוציא לאור הניגרי שלי ואני בדיוק הקמנו מלכ"ר (מוסד ללא כוונת רווח)

called Farafina Trust,

שקרוי "קרן פארפינה".

and we have big dreams of building libraries

ויש לנו חלומות גדולים לבנות ספריות

and refurbishing libraries that already exist

ולשפץ ספריות שכבר קיימות,

and providing books for state schools

ולספק ספרים לבתי ספר ציבוריים

that don't have anything in their libraries,

שהספריות שלהם ריקות מספרים,

and also of organizing lots and lots of workshops,

וכן לארגן עוד ועוד סדנאות,

in reading and writing,

בקריאה ובכתיבה,

for all the people who are eager to tell our many stories.

עבור כל אותם אנשים שרעבים לספר את הסיפורים הרבים שלנו.

Stories matter.

סיפורים הם חשובים.

Many stories matter.

סיפורים רבים הם חשובים.

Stories have been used to dispossess and to malign,

סיפורים שימשו בכדי לנשל ולהשמיץ.

but stories can also be used to empower and to humanize.

אך סיפורים יכולים לשמש גם בכדי להעצים והגביר אנושיות של קבוצה.

Stories can break the dignity of a people,

סיפורים יכולים לרמוס את כבודם הסגולי.

but stories can also repair that broken dignity.

אך סיפורים יכולים גם לתקן אותו כבוד סגולי פגוע.

The American writer Alice Walker wrote this

הסופרת האמריקאית אליס ווקר כתבה קטע

about her Southern relatives who had moved to the North.

על קרוביה הדרומיים

כאשר עברו אל הצפון.

She introduced them to a book about

היא הציגה בפניהם ספר אודות

the Southern life that they had left behind.

החיים שהשאירו מאחוריהם בדרום.

"They sat around, reading the book themselves,

"הם ישבו סביב, קראו את הספר בעצמם,

listening to me read the book, and a kind of paradise was regained."

מאזינים לי קוראת את הספר, והרוויחו מחדש כעין גן העדן".

I would like to end with this thought:

הייתי רוצה לסיים עם המחשבה הזו:

That when we reject the single story,

שכאשר אנו דוחים מאיתנו את הסיפור היחיד,

when we realize that there is never a single story

כאשר אנו מכירים בכך שלעולם אין רק סיפור יחיד

about any place,

על שום מקום,

we regain a kind of paradise.

אנו מרוויחים מחדש כעין גן העדן.

Thank you.

תודה לכם.

(Applause)

(מחיאות כפיים)