Steven Addis: A father-daughter bond, one photo at a time

Translator: Joseph Geni Reviewer: Morton Bast

מתרגם: Ido Dekkers מבקר: Zeeva Livshitz

Photography has been my passion

צילום היה התשוקה שלי

ever since I was old enough to pick up a camera,

מאז שהייתי גדול מספיק להחזיק מצלמה,

but today I want to share with you

אבל היום אני רוצה לחלוק איתכם

the 15 most treasured photos of mine,

את 15 התמונות הכי חשובות לי,

and I didn't take any of them.

ואני לא צילמתי אף אחת מהן.

There were no art directors, no stylists,

לא היו ארט דירקטורים, לא סטייליסטים,

no chance for reshoots, not even any regard for lighting.

לא סיכוי לצילומים מחדש, אפילו לא תשומת לב לתאורה.

In fact, most of them were taken by random tourists.

למעשה, רובן צולמו על ידי תיירים רנדומליים.

My story begins

הסיפור שלי מתחיל

when I was in New York City for a speaking engagement,

כשהייתי בניו יורק להרצאה,

and my wife took this picture of me holding my daughter

ואשתי צילמה את התמונה הזו מחזיק את בתי

on her first birthday. We're on the corner of 57th and 5th.

ביום ההולדת הראשון שלה. היינו בפינה של 57 והשדרה החמישית.

We happened to be back in New York exactly a year later,

במקרה היינו בניו יורק בדיוק שנה מאוחר יותר,

so we decided to take the same picture.

אז החלטנו לצלם את אותה תמונה.

Well you can see where this is going.

ובכן, אתם מבינים לאן זה הולך.

Approaching my daughter's third birthday,

כשיום ההולדת השלישי של בתי התקרב,

my wife said, "Hey, why don't you take Sabina back to New York

אישתי אמרה, "היי, למה לא תיקח את סבינה חזרה לניו יורק

and make it a father-daughter trip, and continue the ritual?"

ותהפוך את זה לטיול אב ובת, ותמשיך את המסורת?"

This is when we started asking passing tourists to take the picture.

אז התחלנו לבקש מתיירים לצלם אותנו.

You know, it's remarkable how universal

אתם יודעים, זה מדהים כמה אוניברסלי

the gesture is of handing your camera to a total stranger.

המחוה של הגשת המצלמה שלכם לזרים מוחלטים.

No one's ever refused, and luckily no one's ever run off with our camera.

אף אחד מעולם לא סרב, ולמרבה המזל אף אחד מעולם לא ברח עם המצלמה.

Back then, we had no idea how much this trip would change our lives.

בזמנו, לא היה לנו מושג כמה הטיול הזה ישנה את חיינו.

It's really become sacred to us.

זה באמת הפך לקדוש בשבילנו.

This one was taken just weeks after 9/11,

זה צולם שבועות לאחר 9/11,

and I found myself trying to explain what had happened that day

ומצאתי את עצמי מנסה להסביר מה קרה באותו יום

in ways a five-year-old could understand.

בדרך שבת חמש תוכל להבין.

So these photos are far more than proxies

אז התמונות האלה הן הרבה יותר ממיצגות

for a single moment, or even a specific trip.

רגע יחיד, או אפילו טיול ספציפי.

They're also ways for us to freeze time

הן גם דרך שלנו להקפיא זמן

for one week in October

לשבוע אחד באוקטובר

and reflect on our times

ולחשוב על חיינו

and how we change from year to year,

ואיך אנחנו משתנים משנה לשנה,

and not just physically, but in every way.

ולא רק פיסית, אלא בכל דרך.

Because while we take the same photo,

בגלל שבעוד שאנחנו מצלמים את אותה תמונה,

our perspectives change,

נקודת המבט שלנו משתנה,

and she reaches new milestones,

והיא מגיעה לאבני דרך חדשות,

and I get to see life through her eyes,

ואני זוכה לראות את החיים דרך עינייה,

and how she interacts with and sees everything.

ואיך היא מבינה ורואה את הכל.

This very focused time we get to spend together

הזמן הממוקד הזה שאנחנו מבלים יחד

is something we cherish and anticipate the entire year.

הוא משהו שאנחנו מוקירים ומצפים לו כל השנה.

Recently, on one trip, we were walking,

לאחרונה, באחד הטיולים, הלכנו,

and she stops dead in her tracks,

והיא עצרה במקום,

and she points to a red awning of the doll store

והיא הצביעה על סוכך אדום של חנות בובות

that she loved when she was little

שהיא אהבה כשהיא היתה קטנה

on our earlier trips.

בטיולים קודמים שלנו.

And she describes to me the feeling she felt

והיא תארה לי את הרגשות שהיא הרגישה

as a five-year-old standing in that exact spot.

כבת חמש שעומדת באותה נקודה.

She said she remembers her heart bursting out of her chest

היא אמרה שהיא זוכרת את ליבה קופץ מתוך החזה

when she saw that place for the very first time

כשהיא ראתה את המקום ההוא בפעם הראשונה

nine years earlier.

תשע שנים קודם לכן.

And now what she's looking at in New York

ועכשיו מה שהיא מסתכלת עליו בניו יורק

are colleges,

הם קולג'ים,

because she's determined to go to school in New York.

מפני שהיא נחושה ללכת ללמוד בניו יורק.

And it hit me: One of the most important things

וזה הכה בי: אחד מהדברים החשובים

we all make are memories.

שכולנו יוצרים זה זכרונות.

So I want to share the idea of taking an active role

אז אני רוצה לחלוק את הרעיון של לקיחת תפקיד פעיל

in consciously creating memories.

בליצור זכרונות בצורה מודעת.

I don't know about you, but aside from these 15 shots,

אני לא יודע בקשר אליכם, אבל חוץ מ 15 התמונות האלו,

I'm not in many of the family photos.

אני לא נמצא בהרבה מהתמונות המשפחתיות.

I'm always the one taking the picture.

אני תמיד זה שמצלם.

So I want to encourage everyone today

אז אני רוצה לעודד אתכם היום

to get in the shot,

להכנס לתמונה,

and don't hesitate to go up to someone and ask,

ולא להסס ללכת למישהו ולבקש,

"Will you take our picture?"

"אתה מוכן לצלם אותי?"

Thank you. (Applause)

תודה לכם. (מחיאות כפיים)