The power of introverts | Susan Cain | TED

מתרגם: Yubal Masalker מבקר: Ido Dekkers

When I was nine years old,

כאשר הייתי בת 9,

I went off to summer camp for the first time.

יצאתי בפעם הראשונה לקייטנה.

And my mother packed me a suitcase full of books,

ואימי ארזה לי מזוודה

מלאה בספרים,

which to me seemed like a perfectly natural thing to do.

משהו שנראה לי טבעי ביותר,

Because in my family, reading was the primary group activity.

מכיוון שבמשפחתי

הקריאה היתה הפעילות הקבוצתית העיקרית.

And this might sound antisocial to you,

אולי זה נשמע לכם לא-חברותי,

but for us it was really just a different way of being social.

אבל עבורנו זו היתה פשוט דרך אחרת להיות חברותיים.

You have the animal warmth of your family sitting right next to you,

את זוכה בחום הפיזי של משפחתך

היושבת לצידך,

but you are also free to go roaming around the adventureland

אבל את גם חופשיה לשוטט

בארץ ההרפתקאות שבמחשבתך.

inside your own mind.

And I had this idea

לכן חשבתי לעצמי

that camp was going to be just like this, but better.

שגם בקייטנה זה יהיה כך, ואף יותר טוב.

(Laughter)

[צחוק]

I had a vision of 10 girls sitting in a cabin

בדמיוני ראיתי 10 בנות יושבות בבקתה

cozily reading books in their matching nightgowns.

לבושות כותנות-לילה תואמות וקוראות בהנאה ספרים.

(Laughter)

[צחוק]

Camp was more like a keg party without any alcohol.

הקייטנה דמתה יותר למסיבת שתיה אבל בלי אלכוהול.

And on the very first day,

כבר ביום הראשון,

our counselor gathered us all together

המדריכה שלנו אספה את כולנו

and she taught us a cheer that she said we would be doing

ולימדה אותנו שיר-עידוד שהיינו אמורות

every day for the rest of the summer to instill camp spirit.

לשיר בכל יום במהלך הקיץ

כדי להחדיר בנו את רוח הקייטנה.

And it went like this:

וזה הלך ככה:

"R-O-W-D-I-E,

"פ-י-ר-ח-כ-י-ם,

that's the way we spell rowdie.

ככה אנו מאייתים "פירחכים".

Rowdie, rowdie, let's get rowdie."

"פרחכים, פרחכים, הבה נהיה פרחכים."

(Laughter)

Yeah.

כן.

So I couldn't figure out for the life of me

שכה אחיה! לא הבנתי

why we were supposed to be so rowdy,

מדוע עלינו להיות כאלה פרחחים,

or why we had to spell this word incorrectly.

או מדוע עלינו לאיית את המילה הזאת בשגיאות.

(Laughter)

[צחוק]

But I recited a cheer. I recited a cheer along with everybody else.

אבל דיקלמתי את שיר העידוד יחד עם כולם.

I did my best.

עשיתי כמיטב יכולתי.

And I just waited for the time that I could go off and read my books.

ורק חיכיתי לרגע

שבו אוכל להסתלק כדי לקרוא את ספרי.

But the first time that I took my book out of my suitcase,

אבל בפעם הראשונה בה הוצאתי ספר מהמזוודה שלי,

הילדה הכי מקובלת בצריף ניגשה אלי

the coolest girl in the bunk came up to me

ושאלה, "למה את כזו שקטה?" --

and she asked me, "Why are you being so mellow?" --

כאשר שקטה, כמובן, זה הניגוד הגמור

mellow, of course, being the exact opposite

של פ-ר-ח-כ-י-ת.

of R-O-W-D-I-E.

ובפעם השניה שעשיתי זאת,

And then the second time I tried it,

המדריכה ניגשה אלי בהבעה מודאגת על פניה

the counselor came up to me with a concerned expression on her face

חזרה על העיקרון של רוח המחנה

and she repeated the point about camp spirit

ואמרה שעלינו להשתדל מאוד

and said we should all work very hard to be outgoing.

להיות חברותיות.

And so I put my books away,

לכן החזרתי את ספרי

back in their suitcase,

למזוודה,

and I put them under my bed,

והכנסתי אותם מתחת למיטתי,

and there they stayed for the rest of the summer.

ושם הם נשארו במהלך כל הקיץ.

And I felt kind of guilty about this.

חשתי מין אשמה בקשר לזה.

I felt as if the books needed me somehow,

הרגשתי כאילו הספרים זקוקים לי,

and they were calling out to me and I was forsaking them.

שהם קוראים לי ואני זונחת אותם.

But I did forsake them and I didn't open that suitcase again

ואכן זנחתי אותם ולא פתחתי שוב את המזוודה

עד שחזרתי הביתה למשפחתי

until I was back home with my family at the end of the summer.

בסוף הקיץ.

Now, I tell you this story about summer camp.

אני מספרת לכם כאן את הסיפור על הקייטנה,

I could have told you 50 others just like it --

ויכולתי לספר עוד 50 כאלה בדיוק--

all the times that I got the message

כל אותן הפעמים בהן קיבלתי את המסר

that somehow my quiet and introverted style of being

שהתנהלותי השקטה והמופנמת איננה בהכרח

was not necessarily the right way to go,

הדרך הנכונה להתנהג,

that I should be trying to pass as more of an extrovert.

ושאני צריכה לנסות להיות יותר מוחצנת.

And I always sensed deep down that this was wrong

עמוק בתוכי חשתי תמיד שזה לא נכון,

and that introverts were pretty excellent just as they were.

ושהמופנמים הם בסדר גמור בדיוק כפי שהם.

אבל במשך שנים הדחקתי תחושה זו,

But for years I denied this intuition,

and so I became a Wall Street lawyer, of all things,

וכך, מכל הדברים, נהייתי לעורכת-דין בוול-סטריט,

instead of the writer that I had always longed to be --

במקום להיות הסופרת שתמיד השתוקקתי להיות--

partly because I needed to prove to myself that I could be bold and assertive too.

חלקית מפני שהייתי צריכה להוכיח לעצמי

שגם אני יכולה להיות אמיצה ואסטרטיבית.

And I was always going off to crowded bars

תמיד יצאתי לברים צפופים

when I really would have preferred to just have a nice dinner with friends.

כשבעצם העדפתי לאכול ארוחה נעימה בחברת ידידים.

And I made these self-negating choices so reflexively,

עשיתי את הבחירות האלה, הסותרות את מהותי הפנימית,

באופן כל-כך אוטומטי,

that I wasn't even aware that I was making them.

שאפילו לא הייתי מודעת שאני עושה אותן.

Now this is what many introverts do,

אבל זה מה שמופנמים רבים עושים,

and it's our loss for sure,

ובטוח שאנו מפסידים מזה,

but it is also our colleagues' loss

אבל זהו גם ההפסד של הסובבים אותנו

and our communities' loss.

ושל הקהילות שלנו.

And at the risk of sounding grandiose, it is the world's loss.

וככל שזה נשמע גרנדיוזי, גם העולם כולו מפסיד מזה.

Because when it comes to creativity and to leadership,

מכיוון שבכל הקשור ליצירתיות ומנהיגות,

we need introverts doing what they do best.

אנו זקוקים למופנמים שעושים את מה שהם הכי טובים בו.

A third to a half of the population are introverts --

כשליש עד מחצית מהאוכלוסיה הם מופנמים--

a third to a half.

שליש עד מחצית.

So that's one out of every two or three people you know.

כלומר, אחד מכל שניים או שלושה אנשים שאתם מכירים.

So even if you're an extrovert yourself,

כך שגם אם את או אתה מוחצנים,

I'm talking about your coworkers

הרי שמדובר בשותפיכם לעבודה

and your spouses and your children

ובבני הזוג שלכם ובילדיכם

and the person sitting next to you right now --

ובאדם שיושב כרגע לצידכם --

all of them subject to this bias

כל אלה חשופים לאותה דעה קדומה

that is pretty deep and real in our society.

שהיא אמיתית ונטועה די עמוק בחברה שלנו.

We all internalize it from a very early age

כולנו מפנימים אותה מגיל מאד צעיר

without even having a language for what we're doing.

מבלי שיש לנו אפילו שפה שתתאר את מה שאנו עושים.

Now, to see the bias clearly,

כדי לראות בבירור את הדעה הקדומה

you need to understand what introversion is.

צריך להבין מהי המופנמות.

It's different from being shy.

זה שונה מאשר להיות ביישן.

Shyness is about fear of social judgment.

הביישנות קשורה בפחד מפני שיפוט חברתי.

Introversion is more about,

המופנמות קשורה יותר

how do you respond to stimulation,

לאופן התגובה לגירויים,

including social stimulation.

כולל גירוי חברתי.

So extroverts really crave large amounts of stimulation,

המוחצנים משתוקקים לגירויים רבים,

whereas introverts feel at their most alive

בעוד שהמופנמים חשים חיוניים

and their most switched-on and their most capable

והכי עירניים ובעלי יכולות

when they're in quieter, more low-key environments.

כאשר הם נמצאים בסביבות יותר שקטות ומאופקות.

לא כל הזמן-- הדברים אינם מוחלטים--

Not all the time -- these things aren't absolute --

אבל חלק גדול מהזמן.

but a lot of the time.

So the key then to maximizing our talents

לכן המפתח הוא

שכדי למרב את כישרונותינו

is for us all to put ourselves

על כל אחד מאיתנו לשים את עצמו

in the zone of stimulation that is right for us.

באזור הגירוי המתאים לו.

But now here's where the bias comes in.

אבל בדיוק כאן קיימת הדעה הקדומה.

Our most important institutions,

רוב המוסדות החשובים שלנו,

our schools and our workplaces,

בתי-הספר ומקומות העבודה,

they are designed mostly for extroverts

בנויים בעיקר עבור המוחצנים

and for extroverts' need for lots of stimulation.

ועבור הצורך של המוחצנים בגירויים רבים.

And also we have this belief system right now

וכיום יש לנו גם מערכת אמונות שאני מכנה אותה

that I call the new groupthink,

"חשיבת-העדר החדשה",

which holds that all creativity and all productivity

לפיה כל היצירתיות והפריון

comes from a very oddly gregarious place.

באים מאיזה מקום משונה של התנהגות עדר.

So if you picture the typical classroom nowadays:

כך שאם נתאר את הכיתה הטיפוסית של ימינו:

When I was going to school, we sat in rows.

כאשר אני הלכתי לבית-ספר,

ישבנו בשורות.

We sat in rows of desks like this,

ישבנו בשורות של שולחנות, ככה,

and we did most of our work pretty autonomously.

ועשינו את רוב עבודתנו באופן די עצמאי.

But nowadays, your typical classroom has pods of desks --

אבל כיום, בכיתה הטיפוסית

יש קבוצות של שולחנות --

four or five or six or seven kids all facing each other.

ארבעה, חמישה, ששה או שבעה ילדים שיושבים פנים מול פנים

And kids are working in countless group assignments.

והילדים עובדים באין-ספור משימות קבוצתיות.

Even in subjects like math and creative writing,

אפילו בתחומים כמו מתמטיקה וכתיבה יצירתית,

which you think would depend on solo flights of thought,

שניתן היה לחשוב שיהיו תלויים בחשיבה עצמאית,

kids are now expected to act as committee members.

מצפים היום מהילדים לפעול כמו חברים בוועדה.

And for the kids who prefer to go off by themselves or just to work alone,

והילדים שמעדיפים לפעול לבד

או פשוט לעבוד עצמאית,

those kids are seen as outliers often

נחשבים לחריגים

or, worse, as problem cases.

או יותר גרוע: למקרים בעייתיים.

ולפי הסקרים, הרוב המכריע של המורים מאמינים

And the vast majority of teachers

reports believing that the ideal student is an extrovert

שהתלמיד האידיאלי הוא מוחצן

as opposed to an introvert,

לעומת המופנם,

even though introverts actually get better grades

אף על-פי שהמופנמים מקבלים ציונים טובים יותר

and are more knowledgeable,

והם משכילים יותר,

according to research.

לפי המחקרים.

(Laughter)

[צחוק]

Okay, same thing is true in our workplaces.

אותו הדבר קורה במקומות העבודה שלנו.

Now, most of us work in open plan offices,

רובנו עובדים במשרדים בעלי חללים פתוחים

without walls,

ללא קירות,

where we are subject to the constant noise and gaze of our coworkers.

כשאנו חשופים

לרעשם המתמיד ולמבטיהם של עמיתינו לעבודה.

And when it comes to leadership,

ובכל הקשור למנהיגות,

introverts are routinely passed over for leadership positions,

מדלגים תמיד על המופנמים לאיוש משרות ניהוליות,

אף על-פי שמופנמים נוטים להיות מאוד זהירים,

even though introverts tend to be very careful,

והרבה פחות צפויים לקחת סיכונים שגדולים עליהם --

much less likely to take outsize risks --

שזה משהו שכדאי לכולנו להעדיף היום.

which is something we might all favor nowadays.

And interesting research by Adam Grant at the Wharton School

במחקר מעניין שעשה אדם גרנט בביה"ס וורטון,

has found that introverted leaders

נמצא שמנהלים מופנמים משיגים

often deliver better outcomes than extroverts do,

לעתים קרובות תוצאות יותר טובות מאשר המוחצנים

because when they are managing proactive employees,

מכיוון שכאשר הם מנהלים עובדים בעלי יוזמה,

they're much more likely to let those employees run with their ideas,

יש יותר סיכוי שיתירו לעובדים אלה להתקדם עם רעיונותיהם,

whereas an extrovert can, quite unwittingly,

בעוד שהמוחצן עלול, שלא בכוונה,

get so excited about things

להתלהב כל-כך

that they're putting their own stamp on things,

עד שהוא ירצה להטביע את חותמו על הדברים,

and other people's ideas might not as easily then bubble up to the surface.

ואז רעיונותיהם של האחרים עלולים שלא לצוף

באותה קלות אל פני-השטח.

Now in fact, some of our transformative leaders in history have been introverts.

למעשה, כמה מהמנהיגים המהפכניים בהיסטוריה היו מופנמים.

אתן כמה דוגמאות.

I'll give you some examples.

Eleanor Roosevelt, Rosa Parks, Gandhi --

אלינור רוזוולט, רוזה פארקס, גנדי--

all these people described themselves as quiet and soft-spoken and even shy.

כל אלה העידו על עצמם

כאנשים שקטים, בעלי דיבור רך ואף ביישנים.

And they all took the spotlight,

וכולם הגיעו לאור הזרקורים,

even though every bone in their bodies was telling them not to.

אף-על-פי שבכל נימי נפשם

הם לא רצו בכך.

And this turns out to have a special power all its own,

ומתברר שיש לכך עוצמה משלו,

מאחר ואנשים מרגישים שמנהיגים כאלה נמצאים ליד ההגה,

because people could feel that these leaders were at the helm

לא בגלל שהם נהנים לנהל אחרים

not because they enjoyed directing others

ולא בגלל ההנאה להיות במרכז העניינים,

and not out of the pleasure of being looked at;

אלא מתוך חוסר-ברירה,

they were there because they had no choice,

בגלל הדחף שלהם לעשות את מה שחשבו לנכון.

because they were driven to do what they thought was right.

Now I think at this point it's important for me to say

בנקודה זו חשוב לי לומר

that I actually love extroverts.

שבעצם אני מחבבת מוחצנים.

I always like to say some of my best friends are extroverts,

אני תמיד אוהבת לומר שכמה מחברי הטובים ביותר הם מוחצנים,

including my beloved husband.

כולל בעלי האהוב.

And we all fall at different points, of course,

וברור שכל אחד מאיתנו ממוקם

along the introvert/extrovert spectrum.

במקום שונה על הקשת שבין מופנמות למוחצנות.

Even Carl Jung, the psychologist who first popularized these terms,

אפילו קרל יונג, הפסיכולוג שהסביר לראשונה בלשון עממית מונחים אלו,

said that there's no such thing as a pure introvert

אמר שלא קיים מופנם מוחלט

או מוחצן מוחלט.

or a pure extrovert.

He said that such a man would be in a lunatic asylum,

הוא אמר שאדם כזה היה נמצא בבית-משוגעים,

אם היה בכלל קיים אדם כזה.

if he existed at all.

And some people fall smack in the middle of the introvert/extrovert spectrum,

יש אנשים שנמצאים בדיוק באמצע

הקשת שבין מופנמות למוחצנות,

and we call these people ambiverts.

ולהם אנו קוראים אמביוורטים.

And I often think that they have the best of all worlds.

לעתים אני חושבת שהם נהנים משני העולמות.

But many of us do recognize ourselves as one type or the other.

אך רבים מאיתנו מזהים עצמם בתור אחד משני הטיפוסים.

And what I'm saying is that culturally, we need a much better balance.

אני טוענת שמבחינה תרבותית נחוץ לנו איזון טוב בהרבה.

We need more of a yin and yang between these two types.

אנו זקוקים ליותר יין-יאנג

בין שני הטיפוסים הללו.

This is especially important

זה חשוב במיוחד

when it comes to creativity and to productivity,

כשמדובר ביצירתיות ופריון,

because when psychologists look at the lives of the most creative people,

מפני שכאשר פסיכולוגים בוחנים

את חייהם של רוב האנשים היצירתיים,

what they find

הם מוצאים אנשים

are people who are very good at exchanging ideas

שמצטיינים בהחלפת דעות

and advancing ideas,

ובקידום רעיונות,

but who also have a serious streak of introversion in them.

אבל הם גם בעלי נטיה חזקה למופנמות.

And this is because solitude

וזה משום שההתבודדות היא לעתים קרובות מרכיב מכריע

is a crucial ingredient often to creativity.

ביצירתיות.

So Darwin,

למשל דארווין,

he took long walks alone in the woods

שיצא להליכות ארוכות ביער בגפו.

and emphatically turned down dinner-party invitations.

והיה דוחה נחרצות הזמנות לארוחות.

Theodor Geisel, better known as Dr. Seuss,

תיאודור גייזל, המוכר יותר כד"ר סוס,

he dreamed up many of his amazing creations

חלם רבות מבין יצירותיו המדהימות

in a lonely bell tower office that he had

במגדל פעמונים מבודד שהיה לו

in the back of his house in La Jolla, California.

מאחורי ביתו בלה-הויה שבקליפורניה.

And he was actually afraid to meet the young children who read his books

הוא אפילו חשש להיפגש

עם הילדים שקראו את ספריו

for fear that they were expecting him this kind of jolly Santa Claus-like figure

כי חשש שהם יצפו

שיופיע בדמות סנטה-קלאוס שמח

and would be disappointed with his more reserved persona.

ויתאכזבו מאישיותו המאופקת.

Steve Wozniak invented the first Apple computer

סטיב ווזניאק המציא את מחשב ה"אפל" הראשון

sitting alone in his cubicle in Hewlett-Packard

ביושבו לבד בתא הקטן שלו

ב"היולט-פקארד", שבה עבד אז.

where he was working at the time.

לדבריו, לא היה לו סיכוי להיות כה מומחה

And he says that he never would have become such an expert in the first place

אם הוא לא היה מופנם מכדי לצאת מהבית

had he not been too introverted to leave the house

במהלך התבגרותו.

when he was growing up.

כמובן,

Now, of course,

this does not mean that we should all stop collaborating --

זה לא אומר שעלינו להפסיק לשתף פעולה--

and case in point, is Steve Wozniak famously coming together with Steve Jobs

ובדוגמה הנוכחית, החיבור המפורסם בין סטיב ווזניאק לסטיב ג'ובס

to start Apple Computer --

שהביא לעולם את מחשב "אפל"--

but it does mean that solitude matters

אבל זה כן אומר שהבדידות חשובה

and that for some people it is the air that they breathe.

ושבשביל חלק מהאנשים

היא כמו אויר לנשימה.

And in fact, we have known for centuries about the transcendent power of solitude.

בעצם אנו יודעים כבר מאות שנים

על כוחה הנשגב של הבדידות.

It's only recently that we've strangely begun to forget it.

אבל לאחרונה התחלנו משום-מה לשכוח זאת.

If you look at most of the world's major religions,

אם מסתכלים על הדתות הגדולות בעולם,

you will find seekers --

מוצאים אנשים שיצאו למסעות חיפוש--

Moses, Jesus, Buddha, Muhammad --

משה, ישו, בודהה, מוחמד--

seekers who are going off by themselves alone to the wilderness,

מחפשים שיצאו לבדם,

בגפם אל השממה

where they then have profound epiphanies and revelations

ושם חוו התגלויות ותגליות עמוקות

that they then bring back to the rest of the community.

ושאותן הביאו אחר-כך בחזרה אל שאר הקהילה.

So, no wilderness, no revelations.

מכאן שאם אין שממה, אין גילויים.

This is no surprise, though,

אבל זה לא מפתיע

if you look at the insights of contemporary psychology.

אם בוחנים את תובנות הפסיכולוגיה של ימינו.

It turns out that we can't even be in a group of people

מתברר שאפילו לא ניתן להיות בקבוצת אנשים

without instinctively mirroring, mimicking their opinions.

מבלי לשקף ולחקות אינסטינקטיבית את דעותיהם.

Even about seemingly personal and visceral things

אפילו בדברים מאד אישיים ופנימיים לכאורה,

like who you're attracted to,

כמו למשל למי אנו נמשכים,

you will start aping the beliefs of the people around you

אנו מתחילים לחקות את דעותיהם של אנשים סביבנו

without even realizing that that's what you're doing.

מבלי להיות אפילו מודעים שזה מה שאנו עושים.

And groups famously follow the opinions

ובנוסף, ידוע שקבוצות נוהות אחר הדעות

of the most dominant or charismatic person in the room,

של האדם הכי דומיננטי או כריזמטי בקבוצה,

even though there's zero correlation

אף על-פי שיש מתאם אפס בין להיות

between being the best talker and having the best ideas --

הדובר הרהוט ביותר לבין היות בעל הרעיונות הטובים ביותר --

I mean zero.

ממש אפס.

So --

אם כן...

(Laughter)

[צחוק]

You might be following the person with the best ideas,

ייתכן שזה יהיה גם בעל הרעיונות הכי טובים,

but you might not.

אבל ייתכן גם שלא.

And do you really want to leave it up to chance?

האם באמת ברצוננו להשאיר זאת למקריות?

Much better for everybody to go off by themselves,

הרבה יותר טוב שכל אחד ייצא למסע עצמאי,

generate their own ideas

ייצור את אמונותיו-הוא

freed from the distortions of group dynamics,

ללא עיוותי הדינמיקה הקבוצתית,

and then come together as a team

ואז להתכנס ביחד כצוות

to talk them through in a well-managed environment

כדי לדון בהן בסביבה שמנוהלת נכון

and take it from there.

ומשם להמשיך הלאה.

Now if all this is true,

ואם כל זה נכון,

then why are we getting it so wrong?

מדוע אנו עושים זאת בצורה כה שגויה?

Why are we setting up our schools this way, and our workplaces?

מדוע אנו מעצבים כך את בתי-הספר ומקומות העבודה שלנו?

ומדוע אנו גורמים למופנמים לחוש אשמים

And why are we making these introverts feel so guilty

רק כי לפעמים ברצונם להיות לבד?

about wanting to just go off by themselves some of the time?

One answer lies deep in our cultural history.

אחת התשובות טמונה עמוק בעברנו התרבותי.

Western societies,

החברות המערביות,

and in particular the U.S.,

במיוחד בארה"ב,

have always favored the man of action over the "man" of contemplation.

העדיפו תמיד את איש המעשה

על-פני האדם החושב

ובאנגלית: "הגבר החושב".

But in America's early days,

אבל בימיה הראשונים של אמריקה,

we lived in what historians call a culture of character,

חיינו במה שההיסטוריונים מכנים "תרבות האופי",

where we still, at that point, valued people

שבה עדיין הערכנו אנשים

for their inner selves and their moral rectitude.

בהתאם לפנימיותם ולהגינותם המוסרית.

And if you look at the self-help books from this era,

אם מסתכלים על ספרי הלימוד העצמי של אז,

they all had titles with things like

לכולם יש שמות הכוללים דברים כמו,

"Character, the Grandest Thing in the World."

"אופי: הדבר הכי כביר בעולם."

And they featured role models like Abraham Lincoln,

הם מתארים דמויות מופת כמו אברהם לינקולן

who was praised for being modest and unassuming.

שהועלה על נס בשל היותו צנוע ולא יומרני.

Ralph Waldo Emerson called him

רלף וולדו אמרסון כינה אותו:

"A man who does not offend by superiority."

"אדם שאינו לוקה בחטא היוהרה."

But then we hit the 20th century,

אבל אז הגענו למאה ה-20

and we entered a new culture

ונכנסנו לתרבות חדשה

that historians call the culture of personality.

שההיסטוריונים מכנים "תרבות האישיות".

What happened is we had evolved an agricultural economy

מה שקרה הוא, שהתפתחנו מכלכלה חקלאית

לעולם של עסקים גדולים.

to a world of big business.

And so suddenly people are moving from small towns to the cities.

וכך לפתע אנשים עוברים

מהעיר הקטנה אל הכרך.

And instead of working alongside people they've known all their lives,

ובמקום לעבוד לצד אנשים שהם הכירו כל חייהם,

now they are having to prove themselves in a crowd of strangers.

עליהם כעת להוכיח את עצמם

בחברת זרים.

So, quite understandably,

לכן, די מובן,

qualities like magnetism and charisma suddenly come to seem really important.

שתכונות כמו קסם אישי וכריזמה

הפכו לפתע להיות חשובות מאד.

And sure enough, the self-help books change to meet these new needs

וכמובן שספרי ההדרכה העצמית השתנו בהתאם לדרישות החדשות הללו

and they start to have names

והם מתחילים לשאת שמות כמו:

like "How to Win Friends and Influence People."

"כיצד לזכות בחברים ולהשפיע על אנשים."

And they feature as their role models really great salesmen.

ודמויות המופת שלהם

הם אנשי-מכירות דגולים.

So that's the world we're living in today.

כך שזה העולם בו אנו חיים כיום.

That's our cultural inheritance.

זוהי המורשת התרבותית שלנו.

Now none of this is to say that social skills are unimportant,

אבל כל זה אינו בא לומר

שכישורים חברתיים אינם נחשבים,

and I'm also not calling for the abolishing of teamwork at all.

ואני גם לא קוראת

לחיסול עבודת הצוות.

The same religions who send their sages off to lonely mountain tops

אותן הדתות המשלחות את נביאיהן לפסגות הרים מבודדות

also teach us love and trust.

גם מטיפות לאהבה ואמון.

And the problems that we are facing today

והבעיות איתן אנו מתמודדים כיום

in fields like science and in economics

בתחומי המדע והכלכלה לדוגמא,

are so vast and so complex

הן כה אדירות ומורכבות

that we are going to need armies of people coming together

שיש צורך לכנס צבא שלם של אנשים

כדי לפתור אותן בעבודת צוות.

to solve them working together.

But I am saying that the more freedom that we give introverts to be themselves,

אך אני טוענת שככל שנאפשר יותר למופנמים להיות הם עצמם

יש יותר סיכוי שהם

the more likely that they are

to come up with their own unique solutions to these problems.

יעלו פתרונות ייחודיים משלהם לבעיות הללו.

So now I'd like to share with you what's in my suitcase today.

עכשיו אגלה לכם

מה יש לי במזוודה.

Guess what?

יודעים מה זה?

Books.

ספרים.

I have a suitcase full of books.

יש לי מזוודה מלאה בספרים.

Here's Margaret Atwood, "Cat's Eye."

הנה "עין החתול" מאת מרגרט אטווד,

Here's a novel by Milan Kundera.

הנה רומן מאת מילן קונדרה.

And here's "The Guide for the Perplexed" by Maimonides.

והנה "מורה נבוכים"

מאת הרמב"ם.

But these are not exactly my books.

אבל אלה אינם בדיוק הספרים שלי.

I brought these books with me

הבאתי את הספרים האלה איתי

because they were written by my grandfather's favorite authors.

מפני שהם נכתבו ע"י הסופרים החביבים על סבי.

My grandfather was a rabbi

סבי היה רב

and he was a widower

והוא היה אלמן

who lived alone in a small apartment in Brooklyn

שהתגורר לבדו בדירה קטנה בברוקלין

that was my favorite place in the world when I was growing up,

שהיתה המקום הכי אהוב עלי בעולם, כשגדלתי,

partly because it was filled with his very gentle, very courtly presence

חלקית כי היתה מלאה בנוכחותו האצילית ונעימת ההליכות של סבי

and partly because it was filled with books.

וגם מפני שהיא היתה מלאה בספרים.

I mean literally every table, every chair in this apartment

ממש כל שולחן וכל כיסא בדירתו,

had yielded its original function

ויתרו על תפקידיהם המקוריים

to now serve as a surface for swaying stacks of books.

כדי לשמש מצע לערימות מתנודדות של ספרים.

Just like the rest of my family,

ממש כמו אצל שאר משפחתי,

my grandfather's favorite thing to do in the whole world was to read.

הדבר הכי אהוב על סבי היה קריאה.

But he also loved his congregation,

אבל הוא גם אהב את קהל המתפללים שלו,

and you could feel this love in the sermons that he gave

וניתן היה לחוש אהבה זו בדרשות שהוא נשא

every week for the 62 years that he was a rabbi.

מידי שבוע, במשך 62 השנים בהן כיהן כרב.

He would takes the fruits of each week's reading

הוא היה נוטל את התמצית מכל פרשת השבוע

and he would weave

ואורג מרבדים סבוכים של חכמה הומניסטית עתיקה.

these intricate tapestries of ancient and humanist thought.

אנשים היו מגיעים מכל עבר

And people would come from all over to hear him speak.

כדי להאזין לדרשותיו.

But here's the thing about my grandfather.

אבל הנה הדבר הכי חשוב בנוגע לסבי:

מתחת למעטה תפקידו הטיקסי,

Underneath this ceremonial role,

he was really modest and really introverted --

הוא היה באמת צנוע ומופנם--

so much so that when he delivered these sermons,

עד כדי כך שכאשר נשא את דרשותיו,

he had trouble making eye contact

היה מתקשה ליצור קשר-עין

with the very same congregation that he had been speaking to for 62 years.

עם קהל המתפללים שלו

שמולו נשא את דרשותיו במשך 62 שנה.

And even away from the podium,

ואפילו כאשר היה רחוק מדוכן הדרשות,

when you called him to say hello,

כאשר ניגשתם אליו להגיד שלום,

he would often end the conversation prematurely

לעתים מזומנות היה מסיים את השיחה בחפזה,

for fear that he was taking up too much of your time.

מחשש שהוא גוזל יותר מדי מזמנכם.

But when he died at the age of 94,

אבל כאשר הוא נפטר בגיל 94,

the police had to close down the streets of his neighborhood

המשטרה נאלצה לסגור את הרחובות בשכונתו

to accommodate the crowd of people who came out to mourn him.

כדי להכיל את קהל הנאספים

שבא להתאבל על מותו.

לכן היום אני משתדלת ללמוד מהמופת של סבי

And so these days I try to learn from my grandfather's example

בדרכי שלי.

in my own way.

So I just published a book about introversion,

רק לאחרונה פירסמתי ספר על מופנמות,

and it took me about seven years to write.

ונדרשו לי 7 שנים לכתוב אותו.

And for me, that seven years was like total bliss,

בשבילי, אלו היו 7 שנים של אושר טהור,

because I was reading, I was writing,

כי קראתי, כתבתי,

I was thinking, I was researching.

הרהרתי, חקרתי.

It was my version

זו היתה גרסתי

of my grandfather's hours of the day alone in his library.

לשעות הרבות שסבי בילה מידי יום לבד, בספריה שבביתו.

But now all of a sudden my job is very different,

אבל כעת, העבודה שלי פתאום שונה לגמרי:

and my job is to be out here talking about it,

לצאת לכאן ולהרצות על כך,

talking about introversion.

להרצות על המופנמות.

(Laughter)

[צחוק]

And that's a lot harder for me,

וזה הרבה יותר קשה בשבילי,

because as honored as I am to be here with all of you right now,

כי עם כל הכבוד שאני חשה

להיות כאן עם כולכם,

this is not my natural milieu.

זו לא הסביבה הטבעית שלי.

So I prepared for moments like these as best I could.

לכן התכוננתי לרגעים אלה

כמיטב יכולתי.

I spent the last year practicing public speaking

ביליתי את השנה האחרונה בתירגול

every chance I could get.

נאום בפני קהל בכל הזדמנות שהיתה לי.

And I call this my "year of speaking dangerously."

אני קוראת לזה "השנה בצל סכנת הנאום" שלי.

(Laughter)

[צחוק]

And that actually helped a lot.

וזה למעשה עזר לי הרבה.

But I'll tell you, what helps even more

אבל עלי לומר לכם שמה שעוזר אפילו יותר

is my sense, my belief, my hope that when it comes to our attitudes

זו התחושה, האמונה והתקווה שלי

שבכל הנוגע לגישות שלנו

to introversion and to quiet and to solitude,

כלפי מופנמות, שקט ובדידות,

we truly are poised on the brink on dramatic change.

אנו באמת ניצבים

I mean, we are.

על סף שינוי דרמטי. באמת.

And so I am going to leave you now

כעת אותיר אתכם

with three calls for action for those who share this vision.

עם שלוש קריאות לפעולה מעשית

עבור השותפים לחזון זה.

Number one:

אחד:

Stop the madness for constant group work.

הפסיקו עם הטירוף של עבודה קבוצתית מתמדת.

Just stop it.

פשוט תפסיקו עם זה.

(Laughter)

[צחוק]

Thank you.

תודה.

(Applause)

[מחיאות כפיים]

And I want to be clear about what I'm saying,

ברצוני להבהיר את דברי,

because I deeply believe our offices

מכיוון שאני מאמינה מעומק לבי

should be encouraging casual, chatty cafe-style types of interactions --

שמקומות העבודה שלנו צריכים לעודד

מגעים הדדיים ובלתי-רשמיים

you know, the kind where people come together

בסגנון פיטפוטי בית-קפה

and serendipitously have an exchange of ideas.

שבהם אנשים מתאספים ועוסקים בחילופי דעות אקראיים.

That is great.

זה נהדר.

It's great for introverts and it's great for extroverts.

זה נהדר עבור מופנמים וגם עבור מוחצנים.

But we need much more privacy and much more freedom

אבל אנו זקוקים להרבה יותר פרטיות וחופש

ולהרבה יותר אוטונומיה בעבודה.

and much more autonomy at work.

School, same thing.

אותו הדבר גם בבתי-הספר.

We need to be teaching kids to work together, for sure,

נכון שעלינו לחנך ילדים לעבודת צוות,

but we also need to be teaching them how to work on their own.

אבל עלינו גם ללמד אותם לעבוד באופן עצמאי.

זה חשוב במיוחד לילדים מוחצנים.

This is especially important for extroverted children too.

הם צריכים לעבוד באופן עצמאי, כי חלקית,

They need to work on their own

because that is where deep thought comes from in part.

מכך נובעת החשיבה העמוקה.

שניים: לצאת אל השממה.

Okay, number two: Go to the wilderness.

Be like Buddha, have your own revelations.

להיות כמו בודהה, לחוות התגלויות משל עצמך.

I'm not saying

איני אומרת

that we all have to now go off and build our own cabins in the woods

שעל כולנו לצאת כעת ולבנות לנו בקתות ביער

and never talk to each other again,

ולא לדבר יותר זה עם זה,

but I am saying that we could all stand to unplug

אלא שכולנו צריכים לדעת להתנתק

and get inside our own heads a little more often.

ולהתכנס פנימה לתוך הראש שלנו

לעתים קרובות יותר.

Number three:

שלוש:

Take a good look at what's inside your own suitcase

הסתכלו היטב במה שיש במזוודותיכם

and why you put it there.

וחישבו מדוע שמתם את זה שם.

So extroverts,

למוחצנים:

maybe your suitcases are also full of books.

אולי גם מזוודתכם מלאה בספרים.

Or maybe they're full of champagne glasses or skydiving equipment.

או אולי בכוסות שמפניה

או בציוד לצניחה חופשית.

Whatever it is, I hope you take these things out every chance you get

מה שזה לא יהיה, אני מקווה שתשתמשו בכך בכל הזדמנות אפשרית

and grace us with your energy and your joy.

ותזכו אותנו באנרגיה ובשמחה שלכם.

But introverts, you being you,

ולמופנמים, בתור מי שאתם,

you probably have the impulse to guard very carefully

הדחף שלכם הוא קרוב לוודאי לשמור היטב

what's inside your own suitcase.

על מה שנמצא במזוודה שלכם,

And that's okay.

וזה בסדר גמור.

But occasionally, just occasionally,

אבל מפעם לפעם, רק לפעמים,

I hope you will open up your suitcases for other people to see,

אני מקווה שתפתחו את מזוודותיכם בפני אנשים אחרים

because the world needs you and it needs the things you carry.

כי העולם זקוק לכם ולדברים שאתם נושאים עמכם.

So I wish you the best of all possible journeys

לכן אני מאחלת לכם את המיטב מכל המסעות האפשריים

and the courage to speak softly.

ואת האומץ לדבר ברכות.

Thank you very much.

תודה רבה לכם.

(Applause)

[מחיאות כפיים]

Thank you. Thank you.

תודה. תודה.

(Applause)

[מחיאות כפיים]