Inside the Mind of a Master Procrastinator | Tim Urban | TED

מתרגם: David Forrai מבקר: Ido Dekkers

So in college,

כשלמדתי בקולג',

I was a government major,

עשיתי תואר בממשל,

which means I had to write a lot of papers.

מה שאומר שהייתי צריך לכתוב הרבה עבודות.

Now, when a normal student writes a paper,

ובכן, כשסטודנט רגיל כותב עבודה,

they might spread the work out a little like this.

הוא עשוי לחלק את העבודה בערך בצורה הבאה.

So, you know --

כך, שאתם יודעים...

(Laughter)

(צחוק)

you get started maybe a little slowly,

אתה מתחיל בדרך כלל לאט,

but you get enough done in the first week

אבל אתה מצליח לעשות מספיק בשבוע הראשון

that, with some heavier days later on,

כך שגם עם כמה ימים יותר עמוסים בהמשך,

everything gets done, things stay civil.

כל העבודה מתבצעת ודברים נשארים רגועים.

(Laughter)

(צחוק)

And I would want to do that like that.

ובאמת הייתי רוצה לעשות את הדברים כך.

That would be the plan.

זו אמורה להיות התכנית.

I would have it all ready to go,

הייתי מוכן להתחיל לפי התוכנית,

but then, actually, the paper would come along,

אבל אז, בפועל, הייתה מגיעה העבודה,

and then I would kind of do this.

ועשיתי פחות או יותר את הדבר הבא.

(Laughter)

(צחוק)

And that would happen every single paper.

וזה היה קורה בכל עבודה שהייתי צריך להגיש.

But then came my 90-page senior thesis,

אבל אז הגיעה עבודת התזה שלי, בת 90 העמודים,

a paper you're supposed to spend a year on.

מסמך שאתה אמור לעבוד עליו במשך שנה שלמה.

And I knew for a paper like that, my normal work flow was not an option.

וידעתי שבשביל עבודה כזאת, אין מצב לעבוד בשיטה הרגילה שלי.

It was way too big a project.

זה היה פרויקט גדול מדי.

So I planned things out,

אז תכננתי הכל,

and I decided I kind of had to go something like this.

והחלטתי שאנקוט בשיטה הבאה:

This is how the year would go.

כך הייתה אמורה להיראות השנה.

So I'd start off light,

אני אתחיל בקלילות,

and I'd bump it up in the middle months,

ובחודשים שלאחר מכן אתן קצת גז,

and then at the end, I would kick it up into high gear

ואז, לקראת הסוף, אשלב להילוך גבוה.

just like a little staircase.

ממש כמו גרם-מדרגות קטן.

How hard could it be to walk up the stairs?

כמה קשה זה אמור להיות, לעלות במדרגות?

No big deal, right?

לא סיפור גדול, נכון?

But then, the funniest thing happened.

אבל אז, קרה קטע מצחיק.

Those first few months?

החודשים הראשונים ההם?

They came and went,

הם פשוט באו והלכו,

and I couldn't quite do stuff.

ולא ממש יכולתי לעשות משהו.

So we had an awesome new revised plan.

אז הגיתי תוכנית משודרגת ומגניבה.

(Laughter)

(צחוק)

And then --

ואז...

(Laughter)

(צחוק)

But then those middle months actually went by,

אבל אז, גם חודשי-האמצע ההם פשוט חלפו ביעף,

and I didn't really write words,

ולא ממש כתבתי מילים,

and so we were here.

ובסופו של דבר מצאתי את עצמי כאן.

And then two months turned into one month,

ואז חודשיים הפכו להם לחודש אחד,

which turned into two weeks.

שהפך לשבועיים.

And one day I woke up

ויום אחד התעוררתי

with three days until the deadline,

עם שלושה ימים עד לתאריך ההגשה.

still not having written a word,

ומכיוון שעדיין לא כתבתי מילה,

and so I did the only thing I could:

עשיתי את הדבר היחיד שיכולתי לעשות:

I wrote 90 pages over 72 hours,

כתבתי 90 עמודים תוך 72 שעות,

pulling not one but two all-nighters --

מושך לא לילה-לבן אחד, אלא שני לילות לבנים --

humans are not supposed to pull two all-nighters --

בני אדם לא אמורים למשוך שני לילות לבנים --

sprinted across campus,

חציתי את הקמפוס בריצת אמוק,

dove in slow motion,

ריחפתי בהילוך איטי

and got it in just at the deadline.

והגשתי את העבודה בדיוק בזמן.

I thought that was the end of everything.

חשבתי שכאן נגמר הסיפור.

But a week later I get a call,

אבל שבוע לאחר מכן קיבלתי שיחה,

and it's the school.

מהמכללה.

And they say, "Is this Tim Urban?"

והם אומרים לי: "הגעתי לטים אורבן?"

And I say, "Yeah."

ואני אומר: "כן".

And they say, "We need to talk about your thesis."

"אנחנו צריכים לדבר על עבודת התזה שלך".

And I say, "OK."

ואני אומר: "אוקיי".

And they say,

ואז הם אומרים:

"It's the best one we've ever seen."

"זו עבודת התזה הכי טובה שראינו אי פעם".

(Laughter)

(צחוק)

(Applause)

(מחיאות כפיים)

That did not happen.

זה - לא קרה.

(Laughter)

(צחוק)

It was a very, very bad thesis.

זאת הייתה עבודת תזה ממש, אבל ממש גרועה.

(Laughter)

(צחוק)

I just wanted to enjoy that one moment when all of you thought,

פשוט רציתי ליהנות לרגע אחד, כשכולכם חשבתם לעצמכם,

"This guy is amazing!"

"הבחור הזה מדהים!"

(Laughter)

(צחוק)

No, no, it was very, very bad.

לא, לא, זו הייתה עבודה גרועה מאוד.

Anyway, today I'm a writer-blogger guy.

בכל אופן, היום אני בחור שכותב בלוגים ברשת.

I write the blog Wait But Why.

אני כותב את הבלוג: Wait But Why.

And a couple of years ago, I decided to write about procrastination.

ולפני כמה שנים, החלטתי לכתוב על דחיינות.

My behavior has always perplexed the non-procrastinators around me,

ההתנהגות שלי תמיד הביכה את הלא-דחיינים סביבי,

and I wanted to explain to the non-procrastinators of the world

ורציתי להסביר לכל הלא-דחיינים בעולם,

what goes on in the heads of procrastinators,

מה מתרחש בתוך ראשו של דחיין,

and why we are the way we are.

ולמה אנחנו מתנהגים כפי שאנחנו מתנהגים.

Now, I had a hypothesis

ובכן, הייתה לי השערה,

that the brains of procrastinators were actually different

שהמוחות של דחיינים למעשה שונים

than the brains of other people.

ממוחות של אנשים אחרים.

And to test this, I found an MRI lab

וכדי להעמיד את ההשערה למבחן, מצאתי מעבדת MRI

that actually let me scan both my brain

שהסכימה שאסרוק את המוח שלי

and the brain of a proven non-procrastinator,

ומוח של אדם נוסף, שהוא לא-דחיין מוכח,

so I could compare them.

כדי שאוכל להשוות אותם זה לזה.

I actually brought them here to show you today.

והבאתי אותם איתי לכאן היום, כדי להראות לכם.

I want you to take a look carefully to see if you can notice a difference.

אני רוצה שתבחנו אותם לרגע ביסודיות ותראו אם אתם מבחינים בהבדל.

I know that if you're not a trained brain expert,

אני יודע שאם אתם לא מומחי-מוח מיומנים,

it's not that obvious, but just take a look, OK?

זה לא כל כך פשוט, אבל אני רוצה שתנסו. טוב?

So here's the brain of a non-procrastinator.

אז - כאן אנחנו רואים מוח של לא-דחיין.

(Laughter)

(צחוק)

Now ...

עכשיו...

here's my brain.

הנה המוח שלי.

(Laughter)

(צחוק)

There is a difference.

ובכן, יש הבדל.

Both brains have a Rational Decision-Maker in them,

בשני המוחות יש מקבל-החלטות רציונלי,

but the procrastinator's brain

אבל במוחו של הדחיין

also has an Instant Gratification Monkey.

קיים גם קוף-הסיפוק המיידי.

Now, what does this mean for the procrastinator?

אז, מה המשמעות של זה עבור הדחיין?

Well, it means everything's fine until this happens.

ובכן, זה אומר שהכל בסדר - עד שזה קורה.

[This is a perfect time to get some work done.] [Nope!]

[זה בדיוק הזמן לגשת לעבודה.] [לא, זה לא!]

So the Rational Decision-Maker will make the rational decision

מקבל ההחלטות הרציונלי יקבל את ההחלטה הרציונלית

to do something productive,

לעשות משהו מועיל.

but the Monkey doesn't like that plan,

אבל הקוף לא אוהב את התוכנית הזאת.

so he actually takes the wheel,

אז הוא משתלט על ההגה,

and he says, "Actually, let's read the entire Wikipedia page

ואומר: "אתה יודע מה, בוא נקרא את כל הדף בויקיפדיה

of the Nancy Kerrigan/ Tonya Harding scandal,

שעוסק בסקנדל של ננסי קריגן וטוניה הרדינג,

because I just remembered that that happened.

כי בדיוק נזכרתי שזה קרה פעם.

(Laughter)

(צחוק)

Then --

ואז...

(Laughter)

(צחוק)

Then we're going to go over to the fridge,

ואז נקום ונלך אל המקרר,

to see if there's anything new in there since 10 minutes ago.

לראות אם משהו התחדש שם ב10 הדקות האחרונות.

After that, we're going to go on a YouTube spiral

אחר כך ניכנס למערבולת יוטיוב

that starts with videos of Richard Feynman talking about magnets

שמתחילה בסרטונים של ריצ'רד פיינמן מדבר על מגנטים

and ends much, much later with us watching interviews

ומסתיימת הרבה, הרבה יותר מאוחר כשאנחנו צופים בראיונות

with Justin Bieber's mom.

עם אמא של ג'סטין ביבר.

(Laughter)

(צחוק)

"All of that's going to take a while,

כל זה הולך לקחת לא מעט זמן,

so we're not going to really have room on the schedule for any work today.

כך שלא ממש יהיה לנו מקום בלו"ז לבצע עבודה כלשהי.

Sorry!"

'צטער!"

(Sigh)

(אנחה)

Now, what is going on here?

אז מה בעצם קורה כאן?

The Instant Gratification Monkey does not seem like a guy

קוף הסיפוק המיידי לא נראה כמו מישהו

you want behind the wheel.

שהייתם רוצים מאחורי ההגה.

He lives entirely in the present moment.

הוא חי לגמרי ברגע הנוכחי.

He has no memory of the past, no knowledge of the future,

אין לו זכרון עבר, הוא לא מודע לעתיד,

and he only cares about two things:

ואיכפת לו רק משני דברים:

easy and fun.

"קל" ו"כיף".

Now, in the animal world, that works fine.

עכשיו, בעולם בעלי החיים - זה עובד יופי.

If you're a dog

אם אתה כלב

and you spend your whole life doing nothing other than easy and fun things,

ואתה מבלה את כל חייך בלעשות דברים קלים וכייפיים,

you're a huge success!

אז הצלחת בחיים!

(Laughter)

(צחוק)

And to the Monkey,

ובשביל הקוף,

humans are just another animal species.

בני אדם הם פשוט עוד מין של בעל חיים.

You have to keep well-slept, well-fed and propagating into the next generation,

כל מה שאתה צריך לעשות הוא לישון טוב, לאכול טוב, להעמיד צאצאים,

which in tribal times might have worked OK.

דברים שבעידן שבו חיינו בשבטים, ממש התאימו לנו.

But, if you haven't noticed, now we're not in tribal times.

אבל, למקרה שלא שמתם לב - אנחנו כבר לא בעידן השבטי שלנו.

We're in an advanced civilization, and the Monkey does not know what that is.

אנחנו חיים בתרבות המתקדמת, ולקוף אין שמץ של מושג מה זה אומר.

Which is why we have another guy in our brain,

וזו הסיבה שיושב לנו עוד מישהו בתוך המוח,

the Rational Decision-Maker,

הבחור הזה - מקבל ההחלטות הרציונלי,

who gives us the ability to do things no other animal can do.

שמאפשר לנו את היכולת לעשות דברים ששום חיה אחרת לא מסוגלת לעשות.

We can visualize the future.

אנחנו יכולים לראות את העתיד בעיני רוחנו.

We can see the big picture.

אנחנו יכולים לראות את התמונה הגדולה.

We can make long-term plans.

אנחנו יכולים לתכנן תכניות לטווח הארוך.

And he wants to take all of that into account.

ואנחנו רוצים לקחת את כל אלה בחשבון.

And he wants to just have us do

והוא רוצה לגרום לנו לעשות

whatever makes sense to be doing right now.

את מה שנראה לו הגיוני לעשות ברגע זה.

Now, sometimes it makes sense

ובכן, לפעמים זה באמת הגיוני

to be doing things that are easy and fun,

לעשות את מה שקל וכיף,

like when you're having dinner or going to bed

למשל כשאתם אוכלים ארוחת ערב או הולכים לישון

or enjoying well-earned leisure time.

או נהנים מזמן פנוי שהרווחתם ביושר.

That's why there's an overlap.

זה האיזור שבו יש לנו חפיפה.

Sometimes they agree.

לפעמים - הם מסכימים ביניהם.

But other times, it makes much more sense

אבל לפעמים, הגיוני הרבה יותר

to be doing things that are harder and less pleasant,

לעשות דברים קשים ופחות נעימים,

for the sake of the big picture.

כדי לקדם את "התמונה הגדולה".

And that's when we have a conflict.

וזה המקום שבו יש לנו חוסר הסכמה.

And for the procrastinator,

ועבור הדחיין,

that conflict tends to end a certain way every time,

חוסר ההסכמה הזה נוטה להסתיים באותו אופן בכל פעם,

leaving him spending a lot of time in this orange zone,

גורם לו לבלות המון זמן באזור הכתום הזה,

an easy and fun place that's entirely out of the Makes Sense circle.

מקום קל וכיף שנמצא לגמרי מחוץ למעגל ההיגיון.

I call it the Dark Playground.

אני קורא למקום הזה: "גן המשחקים האפל".

(Laughter)

(צחוק)

Now, the Dark Playground is a place

עכשיו, גן המשחקים האפל הוא מקום

that all of you procrastinators out there know very well.

שכל הדחיינים, באשר הינכם, מכירים היטב.

It's where leisure activities happen

זה המקום שבו פעילויות הפנאי מתרחשות,

at times when leisure activities are not supposed to be happening.

בזמנים שבהם פעילויות פנאי לא אמורות להתרחש.

The fun you have in the Dark Playground

הכיף שאתם חווים בגן המשחקים האפל,

isn't actually fun, because it's completely unearned,

הוא לא באמת כיף, כי לגמרי לא הרווחתם אותו,

and the air is filled with guilt, dread, anxiety, self-hatred --

והאוויר שם רווי אשמה, אימה, חרדה, שינאה עצמית --

all of those good procrastinator feelings.

כל הרגשות הדחייניים המוכרים והטובים.

And the question is, in this situation, with the Monkey behind the wheel,

והשאלה היא, במצב הזה, כשהקוף הוא האוחז בהגה,

how does the procrastinator ever get himself over here to this blue zone,

איך הדחיין יכול להביא את עצמו בכלל לכאן, לאזור הכחול הזה,

a less pleasant place, but where really important things happen?

מקום שהוא הרבה פחות נחמד, אבל בו קורים הדברים החשובים באמת?

Well, turns out the procrastinator has a guardian angel,

ובכן, מסתבר שלדחיין יש מלאך שומר,

someone who's always looking down on him and watching over him

מישהו שתמיד משגיח עליו ושומר על צעדיו

in his darkest moments --

ברגעיו הקשים ביותר --

someone called the Panic Monster.

מישהו שנקרא מפלצת התבהלה.

(Laughter)

(צחוק)

Now, the Panic Monster is dormant most of the time,

עכשיו, מפלצת התבהלה ישנה רוב הזמן,

but he suddenly wakes up anytime a deadline gets too close

אבל מתעוררת לפתע בכל פעם שמועד אחרון לעשיית עבודה מגיע קרוב מדי

or there's danger of public embarrassment,

או שישנה סכנה להיות מובך בציבור,

a career disaster or some other scary consequence.

אסון-קריירה, או איזושהי תוצאה מאיימת אחרת.

And importantly, he's the only thing the Monkey is terrified of.

והכי חשוב, היא הדבר היחיד שקוף חושש ממנו.

Now, he became very relevant in my life pretty recently,

ובכן, היא נעשתה רלוונטית מאוד בחיי, ממש לאחרונה,

because the people of TED reached out to me about six months ago

מכיוון שאנשי TED יצרו איתי קשר בערך לפני שישה חודשים

and invited me to do a TED Talk.

והזמינו אותי להעביר הרצאת TED.

(Laughter)

(צחוק)

Now, of course, I said yes.

עכשיו, ברור שאמרתי כן.

It's always been a dream of mine to have done a TED Talk in the past.

זה תמיד היה חלום שלי, לדעת שהעברתי הרצאת TED. בעבר.

(Laughter)

(צחוק)

(Applause)

(מחיאות כפיים)

But in the middle of all this excitement,

אבל תוך כדי כל ההתרגשות הזאת,

the Rational Decision-Maker seemed to have something else on his mind.

נראה שמקבל ההחלטות הרציונלי חושב על משהו אחר.

He was saying, "Are we clear on what we just accepted?

הוא אמר לי: "תגיד, אנחנו מבינים את מה שקיבלנו על עצמנו כרגע?

Do we get what's going to be now happening one day in the future?

האם אנחנו קולטים את מה שעומד לקרות יום אחד בעתיד?

We need to sit down and work on this right now."

אנחנו חייבים לשבת ולהתחיל לעבוד על זה עכשיו.

And the Monkey said, "Totally agree, but let's just open Google Earth

והקוף אמר, "מסכים איתך לחלוטין, אבל בוא רק נפתח לרגע את Google Earth

and zoom in to the bottom of India, like 200 feet above the ground,

ונתמקד בתקריב של תחתית תת-היבשת ההודית, בערך 200 רגל מעל פני השטח,

and scroll up for two and a half hours til we get to the top of the country,

ואז נגרור את העכבר צפונה במשך שעתיים וחצי עד שנגיע לצפון המדינה,

so we can get a better feel for India."

כדי שנוכל לקבל תחושה טובה יותר של הודו."

(Laughter)

(צחוק)

So that's what we did that day.

אז זה מה שעשינו באותו היום.

(Laughter)

(צחוק)

As six months turned into four and then two and then one,

שישה חודשים הפכו לארבעה, ואז לחודשיים ואז לחודש,

the people of TED decided to release the speakers.

ואנשי TED החליטו לפרסם את רשימת הדוברים.

And I opened up the website, and there was my face

ופתחתי את האתר ושם - הופיע הפרצוף שלי

staring right back at me.

נועץ בי מבט בחזרה.

And guess who woke up?

ונחשו מי התעורר אז?

(Laughter)

(צחוק)

So the Panic Monster starts losing his mind,

אז מפלצת התבהלה החלה לאבד עשתונות

and a few seconds later, the whole system's in mayhem.

וכמה שניות לאחר מכן, המערכת כולה בתוהו ובוהו.

(Laughter)

(צחוק)

And the Monkey -- remember, he's terrified of the Panic Monster --

והקוף -- אתם בטח זוכרים, הוא מבועת ממפלצת התבהלה --

boom, he's up the tree!

בום! הוא זינק אל ראש העץ.

And finally,

ולבסוף,

finally, the Rational Decision-Maker can take the wheel

סוף סוף, מקבל ההחלטות הרציונלי יכול לקחת פיקוד

and I can start working on the talk.

ואני יכול להתחיל לעבוד על ההרצאה.

Now, the Panic Monster explains

עכשיו, סיפור מפלצת התבהלה יכול להסביר

all kinds of pretty insane procrastinator behavior,

כל מיני סוגים די לא שפויים של התנהגות דחיינית,

like how someone like me could spend two weeks

כמו למשל איך מישהו כמוני יכול לבזבז שבועיים שלמים

unable to start the opening sentence of a paper,

בלי יכולת לכתוב אפילו משפט פתיחה,

and then miraculously find the unbelievable work ethic

ואז באורח נס למצוא את המשמעת העצמית

to stay up all night and write eight pages.

להישאר ער במשך לילה שלם כדי לכתוב שמונה דפים.

And this entire situation, with the three characters --

וכל המצב הזה שתיארתי לעיל, עם שלוש-הדמויות --

this is the procrastinator's system.

זה מה שקורה בראשו של דחיין.

It's not pretty, but in the end, it works.

זה לא מחזה נעים, אבל בסופו של דבר, זה עובד.

This is what I decided to write about on the blog a couple of years ago.

זה מה שהחלטתי לכתוב בבלוג לפני כמה שנים.

When I did, I was amazed by the response.

וכשכתבתי - נדהמתי מהתגובות.

Literally thousands of emails came in,

קיבלתי אלפי הודעות דוא"ל,

from all different kinds of people from all over the world,

מכל מיני סוגים של אנשים מכל רחבי העולם,

doing all different kinds of things.

שמתעסקים בכל מיני דברים.

These are people who were nurses, bankers, painters, engineers

היו שם אחיות, בנקאים, ציירים, מהנדסים,

and lots and lots of PhD students.

והמון המון דוקטורנטים.

(Laughter)

(צחוק)

And they were all writing, saying the same thing:

והם כולם כתבו את אותו הדבר בדיוק:

"I have this problem too."

"אני סובל/ת מאותה הבעיה בדיוק".

But what struck me was the contrast between the light tone of the post

אבל מה שהיכה בי היה הניגוד שבין האווירה הקלילה של הפוסט

and the heaviness of these emails.

לבין הכבדות של הודעות התגובה בדוא"ל.

These people were writing with intense frustration

האנשים האלה כתבו מתוך תסכול עצום

about what procrastination had done to their lives,

וסיפרו על מה שהדחיינות עוללה לחייהם,

about what this Monkey had done to them.

על מה שהקוף הזה עולל להם.

And I thought about this, and I said,

ואני חשבתי על זה ואמרתי לעצמי,

well, if the procrastinator's system works, then what's going on?

אם המערכת של הדחיין פועלת כשורה, אז מה קורה כאן?

Why are all of these people in such a dark place?

מדוע כל האנשים האלה נמצאים במקום חשוך כל כך?

Well, it turns out that there's two kinds of procrastination.

אז מסתבר שיש שני סוגים של דחיינות.

Everything I've talked about today, the examples I've given,

כל מה שדיברתי עליו היום, כל הדוגמאות שנתתי,

they all have deadlines.

בכולן היה תאריך יעד.

And when there's deadlines,

וכשיש תאריך יעד,

the effects of procrastination are contained to the short term

ההשפעות של הדחיינות מתקיימות לטווח הקצר בלבד,

because the Panic Monster gets involved.

כי מפלצת התבהלה מתערבת.

But there's a second kind of procrastination

אבל ישנו סוג נוסף של דחיינות

that happens in situations when there is no deadline.

שפועל במקרים שבהם אין תאריך יעד.

So if you wanted a career where you're a self-starter --

כך שאם אתם רוצים קריירה שאתם מתניעים בעצמכם --

something in the arts, something entrepreneurial --

משהו בתחום האמנות, משהו יזמי --

there's no deadlines on those things at first, because nothing's happening,

אין תאריך יעד התחלתי לדברים האלה, כי שום דבר לא קורה בהתחלה,

not until you've gone out and done the hard work

עד שאתם קמים ומחליטים לבצע את העבודה הקשה

to get momentum, get things going.

של השגת המומנטום, של הנעת הדברים.

There's also all kinds of important things outside of your career

יש כל מיני דברים חשובים גם מעבר לקריירה שלכם

that don't involve any deadlines,

שלא מערבים שום תאריכי יעד,

like seeing your family or exercising and taking care of your health,

כמו להתראות עם המשפחה שלכם, להתעמל או לדאוג לבריאות שלכם,

working on your relationship

לטפח את מערכת היחסים שלכם

or getting out of a relationship that isn't working.

או לצאת מקשר שלא עובד.

Now if the procrastinator's only mechanism of doing these hard things

עכשיו, אם המנגנון היחיד של הדחיין לבצע את הדברים הקשים האלה

is the Panic Monster, that's a problem,

היא מפלצת התבהלה, אז יש בעיה,

because in all of these non-deadline situations,

כי בכל המצבים האלה, חסרי תאריך היעד,

the Panic Monster doesn't show up.

מפלצת התבהלה לא מופיעה.

He has nothing to wake up for,

אין לה בשביל מה להתעורר,

so the effects of procrastination, they're not contained;

כך שהשפעות הדחיינות לא נבלמות.

they just extend outward forever.

הן פשוט נמתחות להן לנצח.

And it's this long-term kind of procrastination

וזהו סוג הדחיינות הזה, לטווח הארוך

that's much less visible and much less talked about

שפחות נראה לעין ופחות מדובר

than the funnier, short-term deadline-based kind.

מאשר הסוג קצר-הטווח והמצחיק, שמבוסס על תאריך יעד.

It's usually suffered quietly and privately.

ובדרך כלל סובלים ממנו בשקט ובפרטיות.

And it can be the source

והוא יכול להיות המקור

of a huge amount of long-term unhappiness, and regrets.

לכמות עצומה של אומללות וחרטות לטווח הארוך.

And I thought, that's why those people are emailing,

וחשבתי לעצמי, שזו הסיבה לכל הודעות הדוא"ל שאנשים שלחו לי.

and that's why they're in such a bad place.

ולכן הם נמצאים במקום כל כך גרוע.

It's not that they're cramming for some project.

זה לא שהם חורשים עכשיו לקראת איזה פרויקט.

It's that long-term procrastination has made them feel like a spectator,

הדחיינות ארוכת הטווח הפכה אותם למשקיפים,

at times, in their own lives.

בחייהם שלהם עצמם.

The frustration is not that they couldn't achieve their dreams;

התסכול הוא לא בגלל שלא היו יכולים להגשים את החלומות שלהם,

it's that they weren't even able to start chasing them.

אלא בגלל שהם לא היו מסוגלים אפילו להתחיל במרדף אחריהם.

So I read these emails and I had a little bit of an epiphany --

אז קראתי את הודעות הדוא"ל האלה והייתה לי התגלות קטנה --

that I don't think non-procrastinators exist.

אני לא חושב שקיימים בכלל לא-דחיינים.

That's right -- I think all of you are procrastinators.

נכון מאוד - אני חושב שכולכם דחיינים.

Now, you might not all be a mess,

עכשיו, יכול להיות שאתם לא בבלגאנים,

like some of us,

כמו כמה מאיתנו,

(Laughter)

(צחוק)

and some of you may have a healthy relationship with deadlines,

ולכמה מכם יש מערכת יחסים בריאה עם תאריכי יעד,

but remember: the Monkey's sneakiest trick

אבל זכרו: התרגיל הכי מלוכלך של הקוף

is when the deadlines aren't there.

הוא כשתאריכי היעד לא נמצאים שם.

Now, I want to show you one last thing.

עכשיו, אני רוצה להראות לכם משהו אחד אחרון.

I call this a Life Calendar.

אני קורא לזה יומן חיים.

That's one box for every week of a 90-year life.

יש כאן תיבה אחת עבור כל שבוע בחיים בני 90 שנה.

That's not that many boxes,

לא כל כך הרבה תיבות בסך הכל,

especially since we've already used a bunch of those.

בייחוד לאור העובדה שכבר השתמשנו בכמה וכמה מהן.

So I think we need to all take a long, hard look at that calendar.

אז אני חושב שכולנו צריכים להיישיר מבט ארוך ונוקב ביומן הזה.

We need to think about what we're really procrastinating on,

אנחנו צריכים לחשוב על הדברים שלגביהם אנחנו דחיינים,

because everyone is procrastinating on something in life.

כי כל אחד מאיתנו נוקט דחיינות לגבי משהו בחיים.

We need to stay aware of the Instant Gratification Monkey.

אנחנו צריכים להישאר מודעים לקוף הסיפוק המיידי.

That's a job for all of us.

זו המשימה שלנו, של כולנו.

And because there's not that many boxes on there,

ומכיוון שאין שם כל כך הרבה תיבות,

it's a job that should probably start today.

זו משימה שאנחנו צריכים כנראה להתחיל כבר היום.

Well, maybe not today, but ...

טוב, אולי לא ממש היום, אבל...

(Laughter)

(צחוק)

You know.

אתם יודעים.

Sometime soon.

מתישהו בקרוב.

Thank you.

תודה לכם.

(Applause)

(מחיאות כפיים)