A kinder, gentler philosophy of success | Alain de Botton

מתרגם: nastya oksman מבקר: Sigal Tifferet

For me they normally happen, these career crises,

אצלי הם בדרך כלל קורים, משברי הקריירה האלו,

often, actually, on a Sunday evening,

ביום ראשון בערב,

just as the sun is starting to set,

בדיוק כשהשמש מתחילה לשקוע,

and the gap between my hopes for myself and the reality of my life

והפער בין התקוות שלי עבור עצמי,

לבין המציאות של חיי, מתחיל להסתעף באופן כה מכאיב

starts to diverge so painfully

that I normally end up weeping into a pillow.

שאני בדרך כלל מגיע לבכי מר לתוך כרית.

I'm mentioning all this --

אני מציין את כל זה,

I'm mentioning all this because I think this is not merely a personal problem;

אני מציין את כל זה כי אני חושב שזאת לא רק בעיה אישית.

you may think I'm wrong in this,

אתם יכולים לחשוב שאני טועה בכך.

but I think we live in an age when our lives are regularly punctuated

אבל אני חושב שאנחנו חיים בעידן שבו חיינו באופן קבוע

מפוסקים על-ידי משברי קריירה,

by career crises, by moments when what we thought we knew --

על-ידי רגעים בהם מה שחשבנו שאנחנו יודעים

about our lives, about our careers --

על חיינו, על הקריירות שלנו,

comes into contact with a threatening sort of reality.

בא במגע עם סוג של מציאות מאיימת.

It's perhaps easier now than ever before to make a good living.

יתכן שהיום קל מאי פעם להתפרנס טוב.

It's perhaps harder than ever before

יתכן שקשה יותר מאי פעם

to stay calm, to be free of career anxiety.

להישאר רגועים, להיות נטולי חרדת קריירה.

I want to look now, if I may, at some of the reasons

אני רוצה להסתכל עכשיו, אם יורשה לי,

על חלק מהסיבות לכך

why we might be feeling anxiety about our careers.

שאנו מרגישים חרדה לגבי הקריירות שלנו.

Why we might be victims of these career crises,

לכך שאנו עלולים להיות הקורבנות של משברי הקריירה הללו,

as we're weeping softly into our pillows.

כאשר אנחנו מתייפחים בעדינות לתוך הכריות שלנו.

One of the reasons why we might be suffering

אחת הסיבות לכך שאולי אנו סובלים

is that we are surrounded by snobs.

היא שאנחנו מוקפים בסנובים.

In a way, I've got some bad news,

עכשיו, במובן מסויים, יש לי חדשות רעות,

particularly to anybody who's come to Oxford from abroad.

במיוחד למי שבא לאוקספורד מחו"ל.

There's a real problem with snobbery,

ישנה בעיה אמיתית עם סנוביות.

because sometimes people from outside the U.K.

כיוון שלפעמים אנשים מחוץ לבריטניה מניחים

imagine that snobbery is a distinctively U.K. phenomenon,

שסנוביות זאת תופעה בריטית מובהקת

fixated on country houses and titles.

שמקובעת בבתים כפריים ותארים.

The bad news is that's not true.

החדשות הרעות הן שזה לא נכון.

Snobbery is a global phenomenon; we are a global organization,

סנוביות היא תופעה כלל עולמית.

this is a global phenomenon.

אנחנו ארגון גלובלי. זאת תופעה גלובלית.

What is a snob?

זה קיים. מה זה סנוב?

A snob is anybody who takes a small part of you,

סנוב זה כל מי שלוקח חלק קטן ממך

and uses that to come to a complete vision of who you are.

ומשתמש בו כדי להגיע לראיה שלמה של מי שאתה.

That is snobbery.

זאת סנוביות.

The dominant kind of snobbery that exists nowadays is job snobbery.

והסוג הדומיננטי של הסנוביות

שקיים כיום זאת סנוביות העבודה.

You encounter it within minutes at a party, when you get asked

אתה נתקל בזה תוך דקות במסיבה,

כאשר אתה נשאל את השאלה המפורסמת והסמלית

that famous iconic question of the early 21st century,

של תחילת המאה ה-21: "מה אתה עושה?"

"What do you do?"

According to how you answer that question,

ובהתאם לאיך שתענה לשאלה הזאת,

people are either incredibly delighted to see you,

או שהאנשים מאושרים לראותך במידה שלא תיאמן,

or look at their watch and make their excuses.

או שהם מסתכלים על השעונים שלהם ומבקשים סליחה.

(Laughter)

(צחוק)

Now, the opposite of a snob is your mother.

עכשיו, ההיפך מסנוב זאת אמא שלך.

(Laughter)

(צחוק)

Not necessarily your mother, or indeed mine,

לא בהכרח אמא שלך או שלי.

but, as it were, the ideal mother,

אלא, האמא האידיאלית, כביכול.

somebody who doesn't care about your achievements.

מישהי שלא אכפת לה מההישגים שלך.

Unfortunately, most people are not our mothers.

אבל למרבה הצער, רוב האנשים אינם האמהות שלנו.

Most people make a strict correlation between how much time,

רוב האנשים יוצרים מתאם מדויק בין כמות הזמן,

and if you like, love --

ואם תרצו, אהבה, לא אהבה רומנטית,

not romantic love, though that may be something --

למרות שזה יכול להיות משהו,

but love in general, respect -- they are willing to accord us,

אלא אהבה בכלל, כבוד,

שהם מוכנים להעניק לנו, שיהיה מוגדר במדויק

that will be strictly defined by our position in the social hierarchy.

על ידי מעמדנו בהיררכיה החברתית.

And that's a lot of the reason why we care so much about our careers

וזה חלק גדול מהסיבה לכך שאכפת לנו כל כך מהקריירות שלנו.

and indeed start caring so much about material goods.

ואכן שאכפת כל כך מחפצים חומריים.

You know, we're often told that we live in very materialistic times,

אתם יודעים, לעתים קרובות נאמר לנו שאנחנו חיים בזמניים מאוד חומרניים,

that we're all greedy people.

שכולנו אנשים חמדניים.

I don't think we are particularly materialistic.

אני לא חושב שאנחנו חומרניים במיוחד.

I think we live in a society which has simply pegged certain emotional rewards

אני חושב שאנחנו חיים בחברה

שפשוט הצמידה תגמולים רגשיים מסויימים

to the acquisition of material goods.

להשגתם של חפצים חומריים.

It's not the material goods we want; it's the rewards we want.

זה לא החפצים החומריים שאנחנו רוצים. זה התגמול שאנו רוצים.

It's a new way of looking at luxury goods.

וזאת דרך חדשה להסתכל על חפצי המותרות.

The next time you see somebody driving a Ferrari, don't think,

בפעם הבאה שתראו מישהו נוהג בפרארי

אל תחשבו, " זהו מישהו חמדן".

"This is somebody who's greedy."

Think, "This is somebody who is incredibly vulnerable and in need of love."

תחשבו: "זהו מישהו פגיע במידה שלא תיאמן וזקוק לאהבה".

במילים אחרות -- (צחוק)

(Laughter)

Feel sympathy, rather than contempt.

תרגישו אהדה במקום זילזול.

There are other reasons --

ישנן סיבות אחרות --

(Laughter)

(צחוק)

There are other reasons why it's perhaps harder now to feel calm than ever before.

ישנן סיבות אחרות לכך שייתכן שקשה יותר כעת

להרגיש רגועים מאי פעם.

One of these, and it's paradoxical,

אחת מהן, וזה פרדוקסלי כי היא קשורה למשהו די נחמד,

because it's linked to something that's rather nice,

היא התקווה שיש לכולנו עבור הקריירות שלנו.

is the hope we all have for our careers.

Never before have expectations been so high

מאז ומעולם לא היו ציפיות כה גבוהות

about what human beings can achieve with their lifespan.

בנוגע למה בני האדם מסוגלים להשיג במשך החיים שלהם.

We're told, from many sources, that anyone can achieve anything.

נאמר לנו, ממקורות רבים, שכל אחד יכול להשיג כל דבר.

We've done away with the caste system,

נפטרנו משיטת הקאסטות.

we are now in a system where anyone can rise to any position they please.

אנחנו כיום בשיטה שבה כל אחד יכול להגיע

לכל תפקיד שהוא רוצה.

And it's a beautiful idea.

וזה רעיון יפהפה.

Along with that is a kind of spirit of equality;

לזה מתלווה רוח של שוויון. כולנו בעצם שווים.

we're all basically equal.

There are no strictly defined hierarchies.

אין היררכיות

מוגדרות בבירור.

There is one really big problem with this,

יש רק בעיה אחת ממש גדולה עם זה.

and that problem is envy.

והבעיה הזו היא קנאה.

Envy, it's a real taboo to mention envy,

קנאה, זה ממש טאבו להזכיר קנאה,

but if there's one dominant emotion in modern society, that is envy.

אבל אם יש רגש דומיננטי בחברה המודרנית, זוהי קנאה.

And it's linked to the spirit of equality.

וזה קשור לרוח השוויון. תרשו לי להסביר.

Let me explain.

I think it would be very unusual for anyone here, or anyone watching,

אני חושב שזה יהיה מאוד יוצא דופן עבור מישהו כאן, או מישהו מהצופים,

to be envious of the Queen of England.

לקנא במלכת אנגליה.

Even though she is much richer than any of you are,

על אף שהיא הרבה יותר עשירה מכל אחד מכם.

and she's got a very large house,

ויש לה בית מאוד גדול.

the reason why we don't envy her is because she's too weird.

הסיבה לכך שאנחנו לא מקנאים בה היא מפני שהיא תמוהה מידי.

(Laughter)

She's simply too strange.

היא פשוט מוזרה מידי.

We can't relate to her, she speaks in a funny way,

אנחנו לא יכולים להזדהות איתה. היא מדברת בצורה מוזרה.

she comes from an odd place.

היא באה ממקום משונה.

So we can't relate to her,

כך שאנחנו לא יכולים להזדהות איתה. וכשאתה לא יכול להזדהות עם מישהו אתה לא מקנא בו.

and when you can't relate to somebody, you don't envy them.

The closer two people are -- in age, in background,

ככל ששני אנשים קרובים יותר, בגילם, ברקע,

in the process of identification -- the more there's a danger of envy,

בתהליך ההזדהות, כך יש יותר סכנה של קנאה.

which is incidentally why none of you should ever go to a school reunion,

וזו, דרך אגב, הסיבה למה לא כדאי ללכת לפגישת מחזור של בית הספר.

כי אין נקודת התייחסות חזקה יותר

because there is no stronger reference point than people one was at school with.

מאשר אנשים שהיית בבית הספר איתם.

The problem of modern society is it turns the whole world into a school.

אבל הבעיה של החברה המודרנית, באופן כללי, היא שזו הופכת את כל העולם

Everybody's wearing jeans, everybody's the same.

לבית ספר. כולם לובשים ג'ינס, כולם אותו הדבר.

And yet, they're not.

ובכל זאת, הם לא.

So there's a spirit of equality combined with deep inequality,

כך שישנה רוח של שוויון, משולבת עם חוסר שוויון עמוק.

which can make for a very stressful situation.

שזה יוצר -- יכול ליצור מצב מאוד מלחיץ.

It's probably as unlikely that you would nowadays

כנראה שזה בלתי סביר באותה מידה שכיום

become as rich and famous as Bill Gates,

תהפוך לעשיר ומפורסם כמו ביל גייטס,

as it was unlikely in the 17th century

כפי שזה היה בלתי סביר במאה ה-17

that you would accede to the ranks of the French aristocracy.

שתתפס בסולם המעמדות של האצולה הצרפתית.

But the point is, it doesn't feel that way.

אבל הנקודה היא, שזה לא מרגיש ככה.

It's made to feel, by magazines and other media outlets,

כתבי עת וכלי תקשורת אחרים יוצרים את ההרגשה,

that if you've got energy, a few bright ideas about technology, a garage --

שאם יש לך אנרגיה, כמה רעיונות מבריקים לגבי טכנולוגיה,

מוסך, גם אתה יכול להתחיל משהו ענק.

you, too, could start a major thing.

(Laughter)

(צחוק)

The consequences of this problem make themselves felt in bookshops.

וההשלכות של הבעיה הזו ניכרות בחנויות הספרים.

When you go to a large bookshop and look at the self-help sections,

כשהולכים לחנות ספרים גדולה ומסתכלים במדורי העזרה העצמית,

as I sometimes do --

כפי שאני נוהג לפעמים,

if you analyze self-help books produced in the world today,

אם מנתחים ספרי עזרה-עצמית שמופקים

בעולם כיום, ישנם בעיקרון שני סוגים.

there are basically two kinds.

The first kind tells you, "You can do it! You can make it! Anything's possible!"

הסוג הראשון אומר לך, "אתה יכול לעשות את זה! אתה יכול להצליח! הכל אפשרי!"

והסוג השני אומר לך איך להתמודד

The other kind tells you how to cope with what we politely call "low self-esteem,"

עם מה שאנחנו מכנים בנימוס "הערכה-עצמית נמוכה",

or impolitely call, "feeling very bad about yourself."

או בחוסר נימוס " להרגיש ממש רע לגבי עצמך".

There's a real correlation

ישנם יחסי התאמה הדדית ממשיים,

between a society that tells people that they can do anything,

קורלציה ממשית בין חברה שאומרת לאנשים שהם יכולים לעשות כל דבר,

and the existence of low self-esteem.

וקיומה של הערכה-עצמית נמוכה.

So that's another way in which something quite positive can have a nasty kickback.

כך שזאת דרך נוספת שבה משהו שהינו חיובי למדי

יכול להביא לתגובת נגד נבזית.

There is another reason why we might be feeling more anxious --

ישנה סיבה נוספת מדוע אנו עלולים להרגיש חרדים יותר,

about our careers, about our status in the world today, than ever before.

לגבי הקריירות שלנו, לגבי מעמדנו בעולם כיום, יותר מאי פעם.

And it's, again, linked to something nice.

וזה שוב, קשור למשהו נחמד.

And that nice thing is called meritocracy.

ולדבר הנחמד הזה קוראים מֶרִיטוֹקְרַטְיָה.

Everybody, all politicians on Left and Right,

עכשיו כולם, כל הפוליטיקאים על ימין ועל שמאל,

agree that meritocracy is a great thing,

מסכימים שמריטוקרטיה זה דבר אדיר,

and we should all be trying to make our societies really, really meritocratic.

וכולנו צריכים להשתדל להפוך את החברות שלנו לממש ממש מריטוקרטיות.

In other words -- what is a meritocratic society?

במילים אחרות, מה היא חברה מריטוקרטית?

A meritocratic society is one in which, if you've got talent and energy and skill,

חברה מריטוקרטית היא זו שבה

אם יש לך כשרון ואנרגיה ומיומנות,

you will get to the top, nothing should hold you back.

אתה תגיע לפסגה. שום דבר לא אמור לעמוד בדרכך.

It's a beautiful idea.

זה רעיון יפהפה. הבעיה היא

The problem is, if you really believe in a society

שאם אתה באמת מאמין בחברה

where those who merit to get to the top, get to the top,

שבה אלה שראויים להגיע לפסגה, מגיעים לפסגה,

you'll also, by implication, and in a far more nasty way,

אתה גם, בהשתמע מכך, ובאופן הרבה יותר נבזי,

believe in a society where those who deserve to get to the bottom

מאמין בחברה שבה אלה שמגיע להם להגיע לתחתית

also get to the bottom and stay there.

גם מגיעים לתחתית ונשארים שם.

In other words, your position in life comes to seem not accidental,

במילים אחרות, מעמדך בחיים מתחיל להראות לא מקרי,

but merited and deserved.

אלא ראוי ומגיע לך.

And that makes failure seem much more crushing.

וזה הופך את הכישלון לנראה הרבה יותר מוחץ.

You know, in the Middle Ages, in England,

אתם יודעים, בימי הביניים, באנגליה,

when you met a very poor person,

כאשר פגשת אדם עני מאוד,

that person would be described as an "unfortunate" --

האדם הזה היה מתואר כ"חסר מזל".

literally, somebody who had not been blessed by fortune, an unfortunate.

באופן מילולי, מישהו שלא בורך על ידי הפורטונה, חסר מזל.

Nowadays, particularly in the United States,

היום, במיוחד בארצות הברית,

if you meet someone at the bottom of society,

אם תפגשו מישהו בתחתית החברה,

they may unkindly be described as a "loser."

הוא עלול, באכזריות, להיות מתואר כ"לוזר".

There's a real difference between an unfortunate and a loser,

יש הבדל ממשי בין החסר מזל ללוזר.

and that shows 400 years of evolution in society

וזה מראה 400 שנות אבולוציה של החברה,

and our belief in who is responsible for our lives.

ואמונתינו במי הוא האחראי על חיינו.

It's no longer the gods, it's us. We're in the driving seat.

זה כבר לא האלים, אלה עצמינו. אנחנו במושב הנהג.

That's exhilarating if you're doing well,

זה מלהיב אם אתה מצליח,

and very crushing if you're not.

ומאוד מרסק אם אתה לא.

It leads, in the worst cases --

זה מוביל, במקרים הגרועים ביותר, בניתוחו של סוציולוג

in the analysis of a sociologist like Emil Durkheim --

כמו אמיל דורקהיים, זה מוביל לאחוז עולה של התאבדות.

it leads to increased rates of suicide.

There are more suicides in developed, individualistic countries

ישנן יותר התאבדויות במדינות מפותחות אינדיוידואליסטיות

than in any other part of the world.

מאשר בכל חלק אחר של העולם.

And some of the reason for that

וחלק מהסיבה לכך היא שאנשים לוקחים את מה שקורה

is that people take what happens to them extremely personally --

להם באופן מאוד אישי.

they own their success, but they also own their failure.

הם בעלי ההצלחה שלהם. אבל הם גם בעלי הכישלון שלהם.

Is there any relief from some of these pressures

האם יש הקלה כלשהי מחלק מהלחצים הללו

that I've been outlining?

שתיארתי עתה?

I think there is.

אני חושב שיש. הייתי רק רוצה להפנות אל כמה מהם.

I just want to turn to a few of them.

Let's take meritocracy.

בואו נקח את מריטוקרטיה.

This idea that everybody deserves to get where they get to,

הרעיון הזה שכל אחד ראוי להגיע לאן שהוא מגיע.

I think it's a crazy idea, completely crazy.

אני חושב שזה רעיון מטורף, מטורף לחלוטין.

I will support any politician of Left and Right,

אני אתמוך בכל פוליטיקאי משמאל ומימין,

with any halfway-decent meritocratic idea;

עם כל רעיון מריטוקרטי חצי הגון.

I am a meritocrat in that sense.

אני מריטוקרט וזהו זה.

But I think it's insane to believe

אבל אני חושב שזה מטורף להאמין שאנחנו אי פעם

that we will ever make a society that is genuinely meritocratic;

נצליח ליצור חברה שבאמת ובתמים מריטוקרטית. זה חלום בלתי אפשרי.

it's an impossible dream.

The idea that we will make a society where literally everybody is graded,

הרעיון שאנחנו ניצור חברה

שבה ממש כולם מדורגים,

the good at the top, bad at the bottom,

הטובים בפסגה, והרעים בתחתית,

exactly done as it should be, is impossible.

וזה נעשה בדיוק כפי שזה צריך להיות, הוא בלתי אפשרי.

There are simply too many random factors:

יש פשוט יותר מידי גורמים אקראיים.

accidents, accidents of birth,

תאונות, תאונות לידה,

accidents of things dropping on people's heads, illnesses, etc.

תאונות של דברים שנופלים על הראשים של אנשים, מחלות וכו'.

We will never get to grade them,

לעולם לא נצליח לדרג אותם.

never get to grade people as they should.

לעולם לא נצליח לדרג אנשים כמו שצריך.

I'm drawn to a lovely quote by St. Augustine in "The City of God,"

אני נמשך לציטוט מקסים של אוגוסטינוס הקדוש ב"עיר האלוהים",

where he says, "It's a sin to judge any man by his post."

שבו הוא אומר: " זה חטא לשפוט אדם לפי המשרה שלו".

In modern English that would mean

באנגלית מודרנית זה אומר,

it's a sin to come to any view of who you should talk to,

זה חטא להגיע לדעה לגבי עם מי אתה צריך לדבר

בהתבסס על הכרטיס ביקור שלו.

dependent on their business card.

It's not the post that should count.

זה לא המשרה שצריכה לבוא בחשבון.

According to St. Augustine, only God can really put everybody in their place;

ועל פי אוגוסטינוס הקדוש,

זה רק האלוהים שיכול באמת לשים את כולם במקומם.

he's going to do that on the Day of Judgment,

והוא הולך לעשות את זה ביום הדין

with angels and trumpets, and the skies will open.

עם מלאכים וחצוצרות, והשמיים ייפתחו.

Insane idea, if you're a secularist person, like me.

רעיון מטורף, אם אתה אדם חילוני, כמוני.

But something very valuable in that idea, nevertheless.

אבל יש משהו מאוד בעל ערך ברעיון הזה, אף על פי כן.

במילים אחרות, תחזיקו את עצמכם כשאתם באים לשפוט אנשים.

In other words, hold your horses when you're coming to judge people.

You don't necessarily know what someone's true value is.

אתם לא בהכרח יודעים מה הערך האמיתי של מישהו.

That is an unknown part of them,

זהו החלק הבלתי ידוע שלהם.

and we shouldn't behave as though it is known.

ואנחנו לא צריכים להתנהג כאילו זה ידוע.

There is another source of solace and comfort for all this.

ישנו מקור נוסף של נחמה ורווחה לכל זה.

When we think about failing in life, when we think about failure,

כאשר אנו חושבים על להיכשל בחיים, כאשר אנו חושבים על כישלון,

one of the reasons why we fear failing

אחת הסיבות לכך שאנחנו מפחדים להיכשל זה לא רק

is not just a loss of income, a loss of status.

אובדן ההכנסה, אובדן המעמד.

What we fear is the judgment and ridicule of others.

מה שאנו חוששים ממנו זה שיפוט ולעג של אחרים. וזה קיים.

And it exists.

The number one organ of ridicule, nowadays, is the newspaper.

אתם יודעים, הכלי המספר אחד של לעג

בימינו, הוא העיתון.

If you open the newspaper any day of the week,

ואם תפתחו את העיתון בכל יום בשבוע,

it's full of people who've messed up their lives.

הוא מלא באנשים שהרסו את החיים שלהם.

They've slept with the wrong person, taken the wrong substance,

הם שכבו עם האדם הלא נכון. הם לקחו את החומר הלא נכון.

passed the wrong piece of legislation --

הם העבירו את החקיקה הלא נכונה. מה שזה לא יהיה.

whatever it is, and then are fit for ridicule.

ואז הם ראויים ללעג.

In other words, they have failed. And they are described as "losers."

במילים אחרות, הם נכשלו. והם מתוארים כ"לוזרים".

Now, is there any alternative to this?

עכשיו האם יש אלטרנטיבה לזה?

I think the Western tradition shows us one glorious alternative, which is tragedy.

אני חושב שהמסורת המערבית מראה לנו אלטרנטיבה אחת מפוארת.

וזו הטרגדיה.

Tragic art, as it developed in the theaters of ancient Greece,

האמנות הטראגית, כפי שהתפתחה בתיאטראות של יוון עתיקה,

in the fifth century B.C., was essentially an art form

במאה החמישית לפנה"ס, הייתה במהותה צורת אמנות

devoted to tracing how people fail,

שהוקדשה להתחקות כיצד אנשים נכשלים.

and also according them a level of sympathy,

וכמו כן להעניק להם מידה של השתתפות בצער.

which ordinary life would not necessarily accord them.

אשר החיים הרגילים לא בהכרח היו מעניקים להם.

A few years ago, I was thinking about this,

אני זוכר לפני כמה שנים, חשבתי על כל זה.

and I went to "The Sunday Sport,"

והלכתי לראות את "הספורט של יום ראשון",

a tabloid newspaper I don't recommend you start reading

צהובון שאני לא ממליץ לכם להתחיל לקרוא,

if you're not familiar with it already.

אם אתם לא מכירים אותו כבר.

(Laughter)

והלכתי לדבר איתם

And I went to talk to them

about certain of the great tragedies of Western art.

על אי אלו מהטרגדיות הגדולות של האמנות המערבית.

I wanted to see how they would seize the bare bones of certain stories,

ורציתי לראות כיצד הם יתפסו את השלד

של סיפורים מסויימים אם הם היו מגיעים כידיעה חדשותית

if they came in as a news item at the news desk on a Saturday afternoon.

בדסק החדשות בשבת בצהריים.

I mentioned Othello; they'd not heard of it but were fascinated.

אז סיפרתי להם על אותלו. הם לא שמעו עליו אבל היו מוקסמים ממנו.

(Laughter)

(צחוק)

I asked them to write a headline for the story.

וביקשתי מהם לכתוב את הכותרת לסיפור של אותלו.

They came up with "Love-Crazed Immigrant Kills Senator's Daughter."

הם חשבו על "מהגר חולה-אהבה הורג את בת הסנאטור"

Splashed across the headline.

מרוח על פני הכותרת.

I gave them the plotline of Madame Bovary.

נתתי להם את קו העלילה של מדאם בובארי.

Again, a book they were enchanted to discover.

שוב, ספר שהם היו מוקסמים לגלות.

And they wrote "Shopaholic Adulteress Swallows Arsenic After Credit Fraud."

והם כתבו "נואפת עם התמכרות לשופינג בולעת רעל לאחר הונאת אשראי"

(Laughter)

(צחוק)

And then my favorite --

ואז האהוב עליי.

they really do have a kind of genius of their own, these guys --

באמת יש להם סוג של גאונות לגמרי משלהם, לחברה האלה.

my favorite is Sophocles' Oedipus the King:

האהוב עליי הוא "אדיפוס המלך" של סופוקלס.

"Sex With Mum Was Blinding."

"סקס עם אמא היה מעוור"

(Laughter)

(צחוק)

(Applause)

(מחיאות כפיים)

In a way, if you like, at one end of the spectrum of sympathy,

במובן מסוים, אם תרצו, בקצה אחד של הספקטרום של אהדה,

you've got the tabloid newspaper.

יש לכם את הצהובון.

At the other end of the spectrum, you've got tragedy and tragic art.

ובקצה השני של הספקטרום יש לכם את הטרגדיה והאמנות הטרגית.

And I suppose I'm arguing that we should learn a little bit

ואני מניח שאני טוען שאנו צריכים ללמוד קצת

about what's happening in tragic art.

אודות מה שמתרחש באמנות הטרגית.

It would be insane to call Hamlet a loser.

זה יהיה מטורף לקרוא להמלט לוזר.

He is not a loser, though he has lost.

הוא לא לוזר, למרות שהוא חווה אובדן.

And I think that is the message of tragedy to us,

ואני חושב שזה המסר של הטרגדיה עבורנו,

and why it's so very, very important, I think.

והסיבה לחשיבותה הרבה, לדעתי.

The other thing about modern society and why it causes this anxiety,

הדבר השני לגבי החברה המודרנית,

ולמה היא גורמת לחרדה הזו,

is that we have nothing at its center that is non-human.

היא שאין לנו שום דבר במרכזה שהוא לא-אנושי.

We are the first society to be living in a world

אנחנו החברה הראשונה שחיה בעולם

where we don't worship anything other than ourselves.

שבו אנו לא סוגדים לשום דבר חוץ מעצמינו.

We think very highly of ourselves, and so we should;

יש לנו דעה מאוד גבוהה על עצמינו. וכך גם צריך להיות.

we've put people on the Moon, done all sorts of extraordinary things.

שמנו אנשים על הירח. עשינו כל מיני דברים יוצאים מן הכלל.

ולכן אנו נוטים להעריץ את עצמינו.

And so we tend to worship ourselves. Our heroes are human heroes.

הגיבורים שלנו הם גיבורים אנושיים.

That's a very new situation.

זהו מצב מאוד חדש.

Most other societies have had, right at their center,

לרוב החברות האחרות היה, בדיוק במרכזן,

the worship of something transcendent: a god, a spirit, a natural force,

פולחן של משהו נשגב. אל,

רוח, כוח טבע, היקום.

the universe, whatever it is -- something else that is being worshiped.

מה שזה לא יהיה, דבר מה אחר שסוגדים לו.

We've slightly lost the habit of doing that,

איבדנו קצת את ההרגל של לעשות את זה.

which is, I think, why we're particularly drawn to nature.

שזו, אני חושב, הסיבה שאנו נמשכים במיוחד לטבע.

לא למען הבריאות שלנו, למרות שזה לעתים קרובות מוצג כך.

Not for the sake of our health, though it's often presented that way,

אלא בגלל שזו בריחה מתל הנמלים האנושי.

but because it's an escape from the human anthill.

It's an escape from our own competition,

זו בריחה מהתחרות שלנו,

and our own dramas.

והדרמות שלנו.

And that's why we enjoy looking at glaciers and oceans,

וזו הסיבה לכך שאנו נהנים להסתכל על קרחונים ואוקיינוסים,

and contemplating the Earth from outside its perimeters, etc.

ולהרהר בכדור הארץ מחוץ להיקפו וכו'.

We like to feel in contact with something that is non-human,

אנחנו אוהבים להרגיש בקשר עם משהו שאינו אנושי.

and that is so deeply important to us.

וזה כל כך מאוד חשוב לנו.

What I think I've been talking about really is success and failure.

מה שאני חושב שדיברתי עליו למעשה זה הצלחה וכישלון.

And one of the interesting things about success

ואחד הדברים המעניינים לגבי הצלחה

is that we think we know what it means.

הוא שאנו חושבים שאנו יודעים מה זה אומר.

If I said that there's somebody behind the screen who's very successful,

אילו הייתי אומר לכם שיש מישהו מאחורי המסך

שמאוד מצליח, רעיונות מסויימים היו מיד עולים לראש.

certain ideas would immediately come to mind.

You'd think that person might have made a lot of money,

הייתם חושבים שייתכן שהאדם הזה עשה הרבה כסף,

השיג מוניטין בתחום כלשהו.

achieved renown in some field.

My own theory of success --

תיאוריית ההצלחה שלי, ואני מישהו

I'm somebody who's very interested in success,

שמאוד מעוניין בהצלחה. אני באמת רוצה להיות מצליח.

I really want to be successful,

always thinking, how can I be more successful?

אני כל הזמן חושב, "איך אני יכול להיות יותר מצליח?"

But as I get older, I'm also very nuanced about what that word "success" might mean.

אבל ככל שאני מתבגר, אני גם מאוד מבחין בניואנסים

של מה המשמעות של המילה "הצלחה" יכולה להיות.

Here's an insight that I've had about success:

הנה התובנה שהיתה לי לגבי הצלחה.

אתה לא יכול להיות מצליח בהכל.

You can't be successful at everything.

We hear a lot of talk about work-life balance.

אנו שומעים הרבה דיבורים על איזון עבודה-חיים.

Nonsense.

שטויות. אתה לא יכול לקבל הכל. אתה לא יכול.

You can't have it all. You can't.

So any vision of success has to admit what it's losing out on,

אז כל ראיה של הצלחה

חייבת להודות במה היא מפסידה,

where the element of loss is.

איפה נמצא אלמנט ההפסד.

And I think any wise life will accept,

ואני חושב שכל חיים נבונים יסכימו

as I say, that there is going to be an element where we're not succeeding.

כמו שאני אומר, שהולך להיות אלמנט שבו אנו לא מצליחים.

And the thing about a successful life is that a lot of the time,

והעניין בנוגע לחיים מצליחים,

הוא שבהרבה פעמים, הרעיונות שלנו

our ideas of what it would mean to live successfully are not our own.

לגבי מה זה אומר לחיות באופן מוצלח, הם לא שלנו.

They're sucked in from other people;

הם שאובים מאנשים אחרים.

chiefly, if you're a man, your father, and if you're a woman, your mother.

בעיקר, אם אתה גבר, אביך.

ואם את אישה, אימך.

Psychoanalysis has been drumming home this message for about 80 years.

פסיכואנליזה מנסה להשמיע את המסר הזה במשך כ- 80 שנה.

No one's quite listening hard enough, but I very much believe it's true.

אף אחד לא מקשיב לזה מספיק חזק. אבל אני מאוד מאמין שזה נכון.

And we also suck in messages from everything from the television,

אנחנו גם שואבים מסרים

מכל דבר, החל מטלויזיה, עד פרסום,

to advertising, to marketing, etc.

עד שיווק וכו'.

These are hugely powerful forces

אלה הם כוחות מאוד רבי עוצמה

that define what we want and how we view ourselves.

שמגדירים את מה שאנו רוצים, וכיצד אנו רואים את עצמינו.

When we're told that banking is a very respectable profession,

כשנאמר לנו שהבנקאות היא מקצוע מאוד מכובד

a lot of us want to go into banking.

הרבה מאיתנו רוצים להיכנס לבנקאות.

When banking is no longer so respectable, we lose interest in banking.

כשהבנקאות כבר לא כל כך מכובדת, אנו מאבדים עניין בבנקאות.

We are highly open to suggestion.

אנו מאוד פתוחים להצעות.

So what I want to argue for is not that we should give up

אז מה שאני רוצה לטעון, זה לא שאנו צריכים לוותר

on our ideas of success,

על מושגי ההצלחה שלנו.

but we should make sure that they are our own.

אבל אנו צריכים לוודא שהם אכן שלנו.

We should focus in on our ideas,

אנחנו צריכים להתמקד ברעיונות שלנו.

and make sure that we own them;

ולוודא שהם בבעלות שלנו,

that we are truly the authors of our own ambitions.

שאנו באמת היוצרים של השאיפות שלנו.

Because it's bad enough not getting what you want,

כי זה גרוע מספיק, לא לקבל את מה שאתה רוצה.

אבל זה אפילו גרוע יותר להחזיק ברעיון

but it's even worse to have an idea of what it is you want,

לגבי מה שאתה רוצה, ולגלות בסופו של מסע,

and find out, at the end of the journey,

that it isn't, in fact, what you wanted all along.

שזה לא, למעשה, מה שרצית מלכתחילה.

So, I'm going to end it there.

אז אני הולך לסיים את זה פה.

But what I really want to stress is: by all means, success, yes.

אבל מה שאני באמת רוצה להדגיש זה

בהחלט, הצלחה, כן.

But let's accept the strangeness of some of our ideas.

אבל הבה נשלים עם המוזרות של כמה מהרעיונות שלנו.

Let's probe away at our notions of success.

בואו נחקור את המושגים שלנו של הצלחה.

Let's make sure our ideas of success are truly our own.

בואו נוודא שרעיונות שלנו של הצלחה הם באמת שלנו.

Thank you very much.

תודה רבה לכם.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Chris Anderson: That was fascinating.

זה היה מרתק. איך אתה מיישב את

But how do you reconcile this idea

הרעיון הזה של היות מישהו --

of it being bad to think of someone as a "loser,"

שזה רע לחשוב על מישהו בתור לוזר,

with the idea that a lot of people like, of seizing control of your life,

עם הרעיון שהרבה אנשים אוהבים, של לקחת שליטה על חייך.

and that a society that encourages that,

ושבחברה שמעודדת את זה

perhaps has to have some winners and losers?

אולי חייבים להיות איזה שהם מנצחים ומפסידים.

Alain De Botton: Yes, I think it's merely the randomness

כן. אני חושב שזה רק האקראיות

of the winning and losing process that I want to stress,

של תהליך הניצחון וההפסד שרציתי להדגיש.

because the emphasis nowadays is so much on the justice of everything,

מכיוון שהדגש כיום הוא כל כך

על הצדק של הכל.

and politicians always talk about justice.

ופוליטיקאים תמיד מדברים על צדק.

Now I'm a firm believer in justice, I just think that it's impossible.

עכשיו אני מאמין אדוק בצדק. אני פשוט חושב שזה בלתי אפשרי.

So we should do everything we can to pursue it,

אז אנו צריכים לעשות את כל שביכולתנו,

עלינו לעשות את כל מה שביכולתנו כדי לרדוף אותו.

but we should always remember that whoever is facing us,

אבל בסוף היום אנחנו צריכים לזכור תמיד

שכל מי שעומד מולנו, כל מה שקרה בחייהם,

whatever has happened in their lives,

there will be a strong element of the haphazard.

יהיה אלמנט חזק של מקריות.

That's what I'm trying to leave room for;

וזה מה שאני מנסה להשאיר מקום עבורו.

otherwise, it can get quite claustrophobic.

כי אחרת זה יכול להפוך לקלסטרופובי למדי.

CA: I mean, do you believe that you can combine

אני מתכוון, האם אתה מאמין שאתה יכול לשלב

your kind of kinder, gentler philosophy of work

את הסוג של פילוסופיית עבודה אדיבה יותר, מתונה יותר שלך

עם כלכלה מצליחה?

with a successful economy?

Or do you think that you can't,

או שאתה חושב שאתה לא יכול?

but it doesn't matter that much that we're putting too much emphasis on that?

אבל זה לא משנה יותר מדי כי אנו שמים יותר מדי דגש על זה?

המחשבה הסיוטית

AB: The nightmare thought

is that frightening people is the best way to get work out of them,

היא שלהפחיד אנשים זו הדרך הטובה ביותר להוציא מהם עבודה.

and that somehow the crueler the environment,

ושאיכשהו כמה שהסביבה יותר אכזרית

the more people will rise to the challenge.

כך יותר אנשים יעמדו באתגר.

You want to think, who would you like as your ideal dad?

תרצה לחשוב, מי היית רוצה בתור האב האידיאלי שלך?

And your ideal dad is somebody who is tough but gentle.

והאב האידיאלי שלך הוא מישהו קשוח אך מתון.

And it's a very hard line to make.

וזה גבול שקשה מאוד לעשותו.

We need fathers, as it were, the exemplary father figures in society,

אנו צריכים אבות, כביכול, דמויות אב לדוגמה בחברה,

avoiding the two extremes,

שימנעו משני הקצוות.

which is the authoritarian disciplinarian on the one hand,

שזה הסמכותית, משליטת משמעת, מצד אחד.

and on the other, the lax, no-rules option.

ומצד שני, האופציה הרופסת, ללא חוקים.

CA: Alain De Botton.

אלן דה בוטון.

AB: Thank you very much.

אלן דה בוטון: תודה רבה לכם.

(Applause)

(מחיאות כפיים)