The transformative power of classical music | Benjamin Zander | TED

מתרגם: Shlomo Adam מבקר: Galia Ozdogan

Probably a lot of you know the story of the two salesmen

רבים ודאי מכירים את הסיפור על שני אנשי המכירות

who went down to Africa in the 1900s.

שיצאו לאפריקה בתחילת המאה ה-20.

They were sent down to find if there was any opportunity

הם נשלחו לשם כדי למצוא שווקים למכירת נעליים.

for selling shoes,

and they wrote telegrams back to Manchester.

ושניהם שלחו מברקים בחזרה למנצ'סטר.

And one of them wrote,

האחד כתב:

"Situation hopeless. Stop. They don't wear shoes."

"אין סיכוי. נקודה. לא נועלים כאן נעליים."

And the other one wrote,

והשני כתב:

"Glorious opportunity. They don't have any shoes yet."

"הזדמנות פז! עדיין לא נועלים כאן נעליים."

(Laughter)

(צחוק)

Now, there's a similar situation in the classical music world,

כיום שורר מצב דומה בעולם המוזיקה הקלאסית,

because there are some people who think that classical music is dying.

כי יש אנשים שחושבים שהמוסיקה הקלאסית גוועת.

And there are some of us who think you ain't seen nothing yet.

אך כמה מאיתנו חושבים שעוד לא ראיתם כלום.

And rather than go into statistics and trends,

ובמקום להתחיל עם סטטיסטיקות ומגמות

and tell you about all the orchestras that are closing,

ולספר לכם על כל התזמורות שנסגרות,

and the record companies that are folding,

וחברות ההקלטה שמתפרקות,

I thought we should do an experiment tonight.

חשבתי לערוך הערב ניסוי,

Actually, it's not really an experiment, because I know the outcome.

זה לא באמת ניסוי, כי אני יודע את התוצאה.

(צחוק)

(Laughter)

But it's like an experiment.

אך זה כאילו ניסוי. כעת, לפני ש--

Now, before we start --

(Laughter)

(צחוק)

Before we start, I need to do two things.

-- לפני שנתחיל, ברצוני לעשות 2 דברים.

One is I want to remind you of what a seven-year-old child

ראשית, אני רוצה להזכיר לכם

איך ילד בן 7 מנגן בפסנתר.

sounds like when he plays the piano.

Maybe you have this child at home.

אולי יש לכם ילד כזה בבית.

He sounds something like this.

הוא נשמע בערך ככה.

(Music)

♫♫♫

(Music ends)

I see some of you recognize this child.

אני רואה שכמה מכם מכירים את הילד הזה.

Now, if he practices for a year and takes lessons, he's now eight

אם יתאמן וילמד במשך שנה, יהיה בן 8,

and he sounds like this.

והוא יישמע כך:

(Music)

♫♫♫

(Music ends)

He practices for another year and takes lessons -- he's nine.

הוא מתאמן שנה נוספת, וכעת הוא בן 9:

(Music)

♫♫♫

(Music ends)

Then he practices for another year and takes lessons -- now he's 10.

הוא מתאמן ולומד עוד שנה, והוא בן 10:

♫♫♫

(Music)

(Music ends)

At that point, they usually give up.

בשלב הזה הם בד"כ מוותרים.

(Laughter)

(צחוק)

(Applause)

[מחיאות כפיים]

Now, if you'd waited for one more year, you would have heard this.

אם הייתם מחכים שנה נוספת הייתם שומעים את זה:

(Music)

♫♫♫

(Music ends)

Now, what happened was not maybe what you thought,

מה שקרה איננו מה שאתם אולי חושבים,

which is, he suddenly became passionate, engaged,

שהוא נעשה לפתע נלהב, מתעניין, מעורב,

involved, got a new teacher, he hit puberty, or whatever it is.

זכה למורה חדש, הגיע לבגרות מינית, מה שלא יהיה,

What actually happened was the impulses were reduced.

אלא שההדגשות פחתו.

You see, the first time, he was playing with an impulse on every note.

בפעם הראשונה שהוא ניגן, הוא הדגיש כל תו.

(Music)

♫♫♫

And the second, with an impulse every other note.

ובפעם השניה, כל תו שני:

(Music)

♫♫♫

You can see it by looking at my head.

אתם רואים את זה לפי תנועות הראש שלי.

(Laughter)

[צחוק]

The nine-year-old put an impulse on every four notes.

בן התשע הדגיש כל תו רביעי

♫♫♫

(Music)

The 10-year-old, on every eight notes.

ובן העשר - כל תו שמיני.

♫♫♫

(Music)

And the 11-year-old, one impulse on the whole phrase.

ואילו בן ה-11 הדגיש את המשפט כולו.

(Music)

♫♫♫

I don't know how we got into this position.

אין לי מושג איך הגעתי לתנוחה הזו.

(Laughter)

(צחוק)

I didn't say, "I'm going to move my shoulder over, move my body."

לא אמרתי: "עכשיו אזיז את כתפי ואת גופי."

לא, המוסיקה היא שדחפה אותי,

No, the music pushed me over,

which is why I call it one-buttock playing.

ולכן אני קורא לזה: "נגינה של ישבן אחד."

(Music)

♫♫♫ (צחוק)

It can be the other buttock.

זה יכול להיות גם הישבן השני.

(Music)

♫♫♫

You know, a gentleman was once watching a presentation I was doing,

אדון אחד היה פעם בהרצאה שלי על עבודתי עם פסנתרן צעיר.

when I was working with a young pianist.

הוא היה נשיא תאגיד באוהיו.

He was the president of a corporation in Ohio.

I was working with this young pianist, and said,

ואני עבדתי אז עם פסנתרן צעיר אחד

ואמרתי לו: "הבעיה איתך, שאתה פסנתרן של 2 ישבנים.

"The trouble with you is you're a two-buttock player.

"עליך להיות פסנתרן של ישבן אחד."

You should be a one-buttock player."

I moved his body while he was playing.

והזזתי את גופו כך, בזמן שניגן,

And suddenly, the music took off. It took flight.

ולפתע המוסיקה פרשה כנפיים.

The audience gasped when they heard the difference.

הקהל נאנח כששמע את ההבדל.

Then I got a letter from this gentleman.

אח"כ קיבלתי מכתב מהאדון ההוא.

He said, "I was so moved.

הוא כתב: "כל כך התרגשתי, עד שחזרתי והפכתי את כל החברה שלי

I went back and I transformed my entire company

into a one-buttock company."

"לחברה של ישבן אחד."

(Laughter)

(צחוק)

Now, the other thing I wanted to do is to tell you about you.

רציתי גם לספר לכם על עצמכם.

יש כאן, לדעתי, 1,600 אנשים.

There are 1,600 people, I believe.

My estimation is that probably 45 of you

להערכתי, 45 מכם שרופים על מוסיקה קלאסית.

are absolutely passionate about classical music.

You adore classical music. Your FM is always on that classical dial.

מתים עליה.

הרדיו שלכם מכוון תמיד לתחנה של מוסיקה קלאסית.

You have CDs in your car, and you go to the symphony,

יש לכם תקליטורים באוטו ואתם הולכים לקונצרטים.

your children are playing instruments.

וילדיכם מנגנים בכלים שונים.

אינכם יכולים לדמיין חיים ללא מוסיקה קלאסית.

You can't imagine your life without classical music.

That's the first group, quite small.

זו הקבוצה הראשונה, והיא די קטנה.

Then there's another bigger group.

יש קבוצה נוספת, גדולה יותר:

The people who don't mind classical music.

אלה שמוסיקה קלאסית "לא מפריעה להם".

(Laughter)

(צחוק)

You know, you've come home from a long day,

אתם יודעים, חוזרים הביתה מיום ארוך,

and you take a glass of wine, and you put your feet up.

מוזגים כוס יין ומרימים רגליים;

A little Vivaldi in the background doesn't do any harm.

אין בעיה לשים קצת ויוואלדי ברקע. (צחוק)

That's the second group.

זו הקבוצה השניה.

Now comes the third group:

וישנה הקבוצה השלישית:

people who never listen to classical music.

אלה שאף פעם לא מאזינים למוסיקה קלאסית.

It's just simply not part of your life.

זה פשוט לא חלק מחייכם.

You might hear it like second-hand smoke at the airport ...

אולי תשמעו אותה בשדה התעופה, כמו עישון פאסיבי -

[צחוק]

(Laughter)

-- and maybe a little bit of a march from "Aida"

ואולי איזה מארש קטן מ"אאידה" כשנכנסתם להרצאה...

when you come into the hall.

But otherwise, you never hear it.

אבל פרט לכך אינכם מאזינים לה.

That's probably the largest group.

זו ודאי הקבוצה הגדולה ביותר.

And then there's a very small group.

ויש עוד קבוצה, קטנה מאד:

These are the people who think they're tone-deaf.

אלה שחושבים שהם חירשי-צלילים.

Amazing number of people think they're tone-deaf.

מספר מדהים של אנשים סבורים שהם חירשים לצלילים.

Actually, I hear a lot, "My husband is tone-deaf."

למעשה, אומרים לי הרבה: "בעלי חירש לצלילים."

(Laughter)

Actually, you cannot be tone-deaf.

בעצם אי-אפשר להיות חירש לצלילים. אין דבר כזה.

Nobody is tone-deaf.

אם הייתם כאלה, לא הייתם יכולים להעביר הילוכים

If you were tone-deaf, you couldn't change the gears

on your car, in a stick shift car.

במכונית עם תיבת-הילוכים ידנית.

You couldn't tell the difference between

לא הייתם מבדילים בין מישהו מטקסס ומישהו מרומא.

somebody from Texas and somebody from Rome.

And the telephone. The telephone.

והטלפון... אמא שלכם מתקשרת

If your mother calls

on the miserable telephone, she calls and says, "Hello,"

בטלפון העלוב הזה, והיא אומרת: "הלו,"

you not only know who it is, you know what mood she's in.

ואתם יודעים לא רק מי זאת, אלא גם מהו מצב רוחה.

יש לכם אוזן מעולה. לכולם יש אוזן מעולה.

You have a fantastic ear. Everybody has a fantastic ear.

So nobody is tone-deaf.

כך שאיש איננו חירש לצלילים.

But I tell you what.

אך אומר לכם משהו: לא מתאים לי להמשיך ככה,

It doesn't work for me to go on with this thing,

with such a wide gulf between those who understand,

עם פער כה גדול בין אלה שמבינים, אוהבים ומתים על מוסיקה קלאסית,

love and are passionate about classical music,

ובין אלו שאין להם כל יחס אליה.

and those who have no relationship to it at all.

The tone-deaf people, they're no longer here.

את חירשי-הצלילים כבר מחקנו.

But even between those three categories,

אך גם בין שלוש קטגוריות אלה, הפער גדול מדי.

it's too wide a gulf.

So I'm not going to go on until every single person in this room,

לכן לא אמשיך עד שכל אחת ואחד באולם,

בקומה למטה ובאספן, וכל מי שצופה,

downstairs and in Aspen, and everybody else looking,

will come to love and understand classical music.

ילמד לאהוב ולהבין מוסיקה קלאסית.

So that's what we're going to do.

אז זה מה שנעשה.

Now, you notice that there is not the slightest doubt in my mind

ודאי שמתם לב שאינכם רואים אצלי צל של ספק

that this is going to work, if you look at my face, right?

שזה יצליח, כשאתם מתבוננים בפני, נכון?

It's one of the characteristics of a leader that he not doubt

(צחוק)

זהו מהמאפיינים של מנהיג, שאין הוא מפקפק ולו לרגע

for one moment the capacity of the people he's leading

ביכולתם של האנשים שבהנהגתו להגשים את חלומו.

to realize whatever he's dreaming.

Imagine if Martin Luther King had said, "I have a dream.

תארו לעצמכם שמרטין לותר קינג היה אומר: "יש לי חלום!

Of course, I'm not sure they'll be up to it."

"אבל אני לא בטוח שהם יעמדו בזה."

(Laughter)

[צחוק]

All right. So I'm going to take a piece of Chopin.

בסדר. אקח קטע של שופן.

This is a beautiful prelude by Chopin.

זהו פרלוד יפהפה של שופן שכמה מכם יזהו.

Some of you will know it.

(Music)

♫♫♫

יודעים מה אני חושב שקרה באולם?

Do you know what I think probably happened here?

When I started, you thought, "How beautiful that sounds."

כשהתחלתי, ודאי חשבתם: "כמה יפה זה נשמע."

(Music)

♫♫♫

"I don't think we should go to the same place

"...אולי כדאי שניסע למקום אחר בחופשת הקיץ הבאה."

for our summer holidays next year."

(Laughter)

(צחוק)

It's funny, isn't it?

מוזר, לא?

It's funny how those thoughts kind of waft into your head.

מוזר איך המחשבות האלה כאילו מרחפות אל תוך הראש.

וכמובן -

And of course --

[מחיאות כפיים]

(Applause)

Of course, if the piece is long and you've had a long day,

-- וכמובן, אם הקטע ממושך ואתם אחרי יום ארוך,

אולי אפילו תתחילו לנמנם, (צחוק)

you might actually drift off.

Then your companion will dig you in the ribs

ובני לווייתכם ינעצו מרפק בצלעותיכם ויגידו:

and say, "Wake up! It's culture!" And then you feel even worse.

"תתעורר! זה לא תרבותי!" ואז תרגישו עוד יותר גרוע.

(צחוק)

(Laughter)

But has it ever occurred to you that the reason you feel sleepy

אך האם עלה בדעתכם שהסיבה שאתם מתנמנמים לשמע מוסיקה קלאסית

in classical music is not because of you, but because of us?

אינה בגללכם, אלא בגללנו?

Did anybody think while I was playing,

כשניגנתי, האם מישהו חשב

"Why is he using so many impulses?"

"מדוע הוא משתמש בדגשים כה רבים?"

If I'd done this with my head you certainly would have thought it.

אילו הייתי מניד בראשי הייתם מן הסתם חושבים כך.

(Music)

♫♫♫

(Music ends)

And for the rest of your life, every time you hear classical music,

ובשארית חייכם, בכל פעם שתשמעו מוסיקה קלאסית

תוכלו לדעת אם אתם שומעים את הדגשים האלה.

you'll always be able to know if you hear those impulses.

So let's see what's really going on here.

אז הבה נראה מה באמת קורה כאן.

We have a B. This is a B.

יש לנו סי. זהו סי. התו הבא הוא דו.

The next note is a C.

And the job of the C is to make the B sad.

והתפקיד של דו הוא לגרום לסי להישמע עצוב.

And it does, doesn't it?

זה מה שהוא עושה, נכון? (צחוק)

(Laughter)

Composers know that.

המלחינים יודעים זאת. אם הם רוצים מוסיקה עצובה

If they want sad music, they just play those two notes.

הם פשוט מנגנים שני תווים אלה.

(Music)

♫♫♫

But basically, it's just a B, with four sads.

אך זה פשוט סי ואחריו 4 עצובים.

(Laughter)

(צחוק)

Now, it goes down to A.

כעת זה ממשיך ויורד ללה. כעת לסול, ואחר לפה.

Now to G.

And then to F.

So we have B, A, G, F.

אז יש לנו סי-לה-סול-פה,

And if we have B, A, G, F,

ואם יש לנו סי-לה-סול-פה, למה נצפה עכשיו...?

what do we expect next?

(Music)

♫♫♫

That might have been a fluke.

הו... אולי זה היה מקרי. ננסה שוב.

Let's try it again.

(Music)

♫♫♫

(הקהל מצטרף) אה, המקהלה של TED. (צחוק)

Oh, the TED choir.

(Laughter)

שמתם לב שאיש איננו חירש-צלילים? אף לא אחד.

And you notice nobody is tone-deaf, right?

Nobody is.

בכל כפר בבנגלדש ובכל עיירה בסין.

You know, every village in Bangladesh

and every hamlet in China -- everybody knows:

כולם מכירים את זה: דה-דה-דה-דה ...דה.

da, da, da, da -- da.

Everybody knows, who's expecting that E.

כולם מצפים ל-מי.

Chopin didn't want to reach the E there,

שופן לא רצה להגיע כאן למי,

because what will have happened?

כי מה היה קורה אז?

It will be over, like Hamlet. Do you remember?

זה היה נגמר. כמו ב"המלט".

זוכרים ב"המלט"? מערכה 1, תמונה 3:

Act One, scene three,

הוא מגלה שדודו הרג את אביו.

he finds out his uncle killed his father.

זוכרים שהוא ניגש אל דודו וכמעט הורג אותו,

He keeps on going up to his uncle and almost killing him.

ואז הוא נסוג,

And then he backs away, he goes up to him again, almost kills him.

וניגש אליו שוב וכמעט הורג אותו שוב.

והמבקרים יושבים בשורה האחורית, והם הרי מוכרחים להביע דעה,

The critics sitting in the back row there,

they have to have an opinion, so they say, "Hamlet is a procrastinator."

אז הם אומרים: "המלט הססן."

(צחוק)

Or they say, "Hamlet has an Oedipus complex."

או: "להמלט יש תסביך אדיפוס."

No, otherwise the play would be over, stupid.

לא! אחרת המחזה היה נגמר, טמבלים.

(Laughter)

(צחוק)

That's why Shakespeare puts all that stuff in Hamlet --

זו הסיבה ששייקספיר הכניס את כל זה להמלט.

Ophelia going mad, the play within the play,

אתם יודעים, אופליה שמשתגעת והמחזה בתוך מחזה,

and Yorick's skull, and the gravediggers.

וגולגלתו של יוריק, וחופרי הקברים.

That's in order to delay --

הכל כדי למשוך עד מערכה 5, ואז הוא יכול להרוג אותו.

until Act Five, he can kill him.

כך גם אצל שופן: הוא כמעט מגיע למי,

It's the same with the Chopin.

He's just about to reach the E,

and he says, "Oops, better go back up and do it again."

ואז אומר: "אופּס! מוטב שאחזור ואעשה זאת שוב."

So he does it again.

והוא עושה זאת שוב.

Now, he gets excited.

עכשיו הוא מתרגש --

(Music)

♫♫♫

That's excitement, don't worry about it.

זאת התרגשות. זה לא צריך להטריד אתכם.

Now, he gets to F-sharp, and finally he goes down to E,

עכשיו הוא מגיע לפה דיאז וסוף סוף יורד למי...

♫♫♫

אך זהו האקורד הלא-נכון,

but it's the wrong chord --

because the chord he's looking for is this one,

כי האקורד שהוא מחפש הוא זה, ♫♫♫

and instead he does ...

ובמקום זה הוא עושה... ♫♫♫

Now, we call that a deceptive cadence,

אנו קוראים לזה קדנצה מטעה, כי היא מטעה אותנו.

because it deceives us.

I tell my students, "If you have a deceptive cadence,

אני תמיד אומר לתלמידי: "אם שמעתם קדנצה מטעה,

"זיכרו להרים את את הגבות כדי שיידעו שזיהיתם אותה."

raise your eyebrows, and everybody will know."

(Laughter)

[צחוק]

(Applause)

[מחיאות כפיים]

Right.

בסדר. אז הוא מגיע למי, אך זה האקורד הלא-נכון.

He gets to E, but it's the wrong chord.

הוא מנסה שוב את מי. האקורד הזה לא עובד.

Now, he tries E again.

That chord doesn't work.

הוא מנסה שוב את ה-מי. האקורד הזה לא מצליח.

Now, he tries the E again. That chord doesn't work.

Now, he tries E again, and that doesn't work.

ושוב מי. זה לא מצליח.

And then finally ...

ולבסוף... ♫♫♫

There was a gentleman in the front row who went, "Mmm."

אדון אחד בשורה הראשונה עשה: "מממ."

(צחוק)

(Laughter)

It's the same gesture he makes when he comes home

זו אותה המחווה שהוא עושה כשהוא מגיע הביתה אחרי יום ארוך

after a long day, turns off the key in his car and says,

מדומם את המכונית ואומר:

"Aah, I'm home."

"אה, אני בבית." כי כולנו יודעים איפה הבית.

Because we all know where home is.

So this is a piece which goes from away to home.

אז הקטע הזה בא מרחוק ומגיע הביתה.

I'm going to play it all the way through and you're going to follow.

ואני אנגן שוב את כולו,

וכולכם תעקבו אחרי. סי-דו-סי-דו-סי-דו-סי --

B, C, B, C, B, C, B --

down to A, down to G, down to F.

יורדים ללה, לסול, לפה.

Almost goes to E, but otherwise the play would be over.

כמעט עד מי, אבל אז המחזה ייגמר.

He goes back up to B, he gets very excited.

זה חוזר לסי. מתרגש מאד. עובר לפה דיאז, למי.

Goes to F-sharp. Goes to E.

זה האקורד הלא-נכון. הלא-נכון. הלא-נכון.

It's the wrong chord. It's the wrong chord.

And finally goes to E, and it's home.

ולבסוף מגיע למי, וזה הבית.

And what you're going to see is one-buttock playing.

ומה שתראו זו נגינה של ישבן אחד.

(Laughter)

(צחוק)

Because for me, to join the B to the E,

כי כדי לקשר מן הסי עד למי,

I have to stop thinking about every single note along the way,

עלי להפסיק לחשוב על כל תו ותו בדרך,

and start thinking about the long, long line from B to E.

ולהתחיל לחשוב על הקו הארוך-ארוך מסי ועד מי.

You know, we were just in South Africa, and you can't go to South Africa

היינו עכשיו בדרום אפריקה,

ואי-אפשר לנסוע לדרא"פ מבלי לחשוב על מנדלה,

without thinking of Mandela in jail for 27 years.

שהיה בכלא במשך 27 שנה.

What was he thinking about? Lunch?

על מה הוא חשב? על הארוחה הבאה?

No, he was thinking about the vision for South Africa

לא. הוא חשב על חזונו עבור דרום אפריקה ובני האדם.

and for human beings.

This is about vision. This is about the long line.

זה מה שהחזיק --

מדובר כאן בחזון; מדובר בקו הארוך.

Like the bird who flies over the field

כמו ציפור שעפה מעל לשדה

and doesn't care about the fences underneath, all right?

ואינה מוטרדת מהגדרות שלמטה, בסדר?

So now, you're going to follow the line all the way from B to E.

אז כעת תעקבו אחרי הקו כל הדרך מסי ועד מי.

And I've one last request before I play this piece all the way through.

ויש לי בקשה אחרונה, לפני שאנגן את כל הקטע.

Would you think of somebody who you adore,

חישבו בבקשה על מישהו שאתם אוהבים, ושאיננו עוד.

who's no longer there?

A beloved grandmother, a lover --

סבתא יקרה, אהוב או אהובה,

somebody in your life who you love with all your heart,

דמות מתוך חייכם, שאתם אוהבים בכל ליבכם,

אך הלכה מעימכם.

but that person is no longer with you.

Bring that person into your mind,

היזכרו באדם זה, ובו-בזמן

and at the same time,

follow the line all the way from B to E,

עיקבו אחרי הקו כל הדרך מסי ועד מי,

and you'll hear everything that Chopin had to say.

ואז תשמעו את כל מה שהיה לשופן לומר.

(Music)

(תחילת הנגינה)

(סוף הנגינה)

(Music ends)

[מחיאות כפיים]

(Applause)

Now, you may be wondering --

אתם אולי תוהים--

(Applause)

(Applause ends)

אולי אתם תוהים מדוע אני מוחא כפיים.

You may be wondering why I'm clapping.

Well, I did this at a school in Boston

עשיתי זאת בבית-ספר בבוסטון

with about 70 seventh graders, 12-year-olds.

עם כ-70 תלמידי כיתה ז'-- בני 12.

I did exactly what I did with you,

עשיתי בדיוק מה שעשיתי איתכם,

and I explained the whole thing.

סיפרתי להם, והסברתי להם והכל.

At the end, they went crazy, clapping.

ובסוף הם מחאו כפיים בטירוף.

אני מחאתי כפיים. הם מחאו כפיים.

I was clapping. They were clapping.

Finally, I said, "Why am I clapping?"

לבסוף, שאלתי: "מדוע אני מוחא כפיים?"

And one of them said, "Because we were listening."

ואחד הילדים אמר: "כי הקשבנו."

(Laughter)

(צחוק)

Think of it. 1,600 people, busy people,

חישבו על זה. 1,600 אנשים, אנשים עסוקים,

involved in all sorts of different things,

מעורבים בכל מיני דברים שונים ומשונים.

listening, understanding and being moved

מקשיבים, מבינים ומתרגשים מקטע של שופן.

by a piece by Chopin.

Now, that is something.

זה בהחלט משהו.

Am I sure that every single person followed that,

ואני בטוח שכל אחת ואחד מכם עקבו אחרי זה,

understood it, was moved by it?

הבינו זאת והתרגשו מזה. מובן שאיני יכול להיות בטוח.

Of course, I can't be sure.

But I'll tell you what happened to me in Ireland

אך אספר לכם מה קרה לי.

הייתי באירלנד בזמן המאורעות שם לפני עשר שנים.

during the Troubles, 10 years ago,

and I was working with some Catholic and Protestant kids

עבדתי עם מספר ילדים קתוליים ופרוטסטנטים

on conflict resolution.

על פתרון סכסוכים. ועשיתי איתם את זה.

And I did this with them --

a risky thing to do, because they were street kids.

דבר מסוכן לעשותו, כי הם היו ילדי רחוב.

And one of them came to me the next morning

ואחד מהם ניגש אלי למחרת בבוקר ואמר:

and he said,

"You know, I've never listened to classical music in my life,

"אתה יודע, אף פעם לא הקשבתי למוסיקה קלאסית,

but when you played that shopping piece ..."

"אבל כשניגנת את קטע השופינג..."

(Laughter)

(צחוק)

He said, "My brother was shot last year and I didn't cry for him.

אמר, "אחי נורה לפני שנה ומעולם לא בכיתי עליו.

But last night, when you played that piece,

"אבל אמש, כשניגנת את הקטע,

he was the one I was thinking about.

"עליו חשבתי,

And I felt the tears streaming down my face.

"והרגשתי את הדמעות זולגות על פני.

And it felt really good to cry for my brother."

"וזו היתה הרגשה ממש טובה, לבכות על אחי."

So I made up my mind at that moment

כך שבאותו רגע החלטתי

that classical music is for everybody.

שהמוסיקה הקלאסית מתאימה לכל אחד. לכל אחד.

Everybody.

Now, how would you walk --

איך נתנהג...

my profession, the music profession doesn't see it that way.

כי המקצוע שלי, מקצוע המוסיקה, לא רואה זאת כך.

They say three percent of the population likes classical music.

לדעתם, 3% מהאוכלוסיה אוהבים מוסיקה קלאסית.

If only we could move it to four percent, our problems would be over.

לו יכולנו להגיע ל-4%, בעיותינו היו נפתרות.

(צחוק)

(Laughter)

How would you walk? How would you talk? How would you be?

שאלתי היא: "איך הייתם מתנהגים? מה הייתם עושים?

If you thought, "Three percent of the population likes classical music,

אתם חושבים: "רק 3% אוהבים מוסיקה קלאסית,

if only we could move it to four percent."

"אנו רוצים להגיע ל-4%". כיצד הייתם מתנהגים?

How would you walk or talk? How would you be?

מה הייתם עושים? איך הייתם מתנהלים

If you thought, "Everybody loves classical music --

לו חשבתם שכולם אוהבים מוסיקה קלאסית --

they just haven't found out about it yet."

הם פשוט עדיין לא יודעים זאת.

See, these are totally different worlds.

(צחוק)

זה כבר עולם שונה לגמרי.

Now, I had an amazing experience.

היתה לי חוויה מדהימה. הייתי בן 45,

I was 45 years old,

ניצחתי כבר 20 שנה, ופתאום היתה לי תובנה.

I'd been conducting for 20 years,

and I suddenly had a realization.

The conductor of an orchestra doesn't make a sound.

מנצח התזמורת אינו משמיע שום צליל.

My picture appears on the front of the CD --

התמונה שלי מופיעה בחזית התקליטור --

(צחוק)

(Laughter)

But the conductor doesn't make a sound.

-- אבל מנצח התזמורת איננו משמיע שום צליל.

He depends, for his power,

עוצמתו תלויה ביכולתו להעניק עוצמה לאחרים.

on his ability to make other people powerful.

And that changed everything for me.

וזה שינה עבורי הכל. זה שינה את כל חיי.

It was totally life-changing.

People in my orchestra said,

אנשים בתזמורת שלי באו אלי ואמרו:

"Ben, what happened?" That's what happened.

"בן, מה קרה?" זה מה שקרה.

I realized my job was to awaken possibility in other people.

הבנתי שמשימתי היא לעורר אפשרויות אצל אחרים.

And of course, I wanted to know whether I was doing that.

ומובן שרציתי לדעת אם אני אכן עושה זאת.

ואיך יודעים זאת? מביטים בעיניים.

How do you find out?

You look at their eyes.

אם העיניים נוצצות, זה אומר שאתה מצליח בכך.

If their eyes are shining, you know you're doing it.

You could light up a village with this guy's eyes.

אפשר להאיר כפר שלם עם העיניים של הבחור הזה.

(Laughter)

(צחוק)

Right. So if the eyes are shining, you know you're doing it.

אז אם העיניים נוצצות, אתה יודע שהצלחת.

If the eyes are not shining, you get to ask a question.

אך אם העיניים לא נוצצות, עולה שאלה.

And this is the question:

וזו השאלה:

who am I being

מה אני שווה אם עיני הנגנים שלי אינן נוצצות?

that my players' eyes are not shining?

We can do that with our children, too.

אנו יכולים לעשות זאת גם עם ילדינו.

Who am I being,

מה אני שווה אם עיניהם של ילדי לא נוצצות?

that my children's eyes are not shining?

That's a totally different world.

זהו עולם אחר לגמרי.

Now, we're all about to end this magical, on-the-mountain week,

כולנו עומדים לסיים את השבוע-על-ההר הקסום הזה,

we're going back into the world.

ולחזור אל העולם.

And I say, it's appropriate for us to ask the question,

ואני אומר שראוי שנשאל את השאלה:

who are we being as we go back out into the world?

"מה אנו שווים?" כשנחזור אל העולם.

And you know, I have a definition of success.

ויש לי הגדרה להצלחה.

For me, it's very simple.

בעיני זה פשוט מאד. זה לא קשור בעושר, תהילה וכוח.

It's not about wealth and fame and power.

It's about how many shining eyes I have around me.

אלא כמה עיניים נוצצות יש לי מסביבי.

So now, I have one last thought,

וכעת, מחשבה אחרונה, והיא:

which is that it really makes a difference what we say --

מה שאנו אומרים באמת קובע--

מה המלים שיוצאות מפינו.

the words that come out of our mouth.

I learned this from a woman who survived Auschwitz,

למדתי זאת מאישה ששרדה את אושוויץ,

one of the rare survivors.

אחת מהניצולות הבודדות.

She went to Auschwitz when she was 15 years old.

היא הלכה לאושוויץ כשהיתה בת 15,

And ...

And her brother was eight,

ואחיה היה בן 8, הוריה אבדו.

and the parents were lost.

And she told me this, she said,

והיא סיפרה לי זאת. היא אמרה:

"We were in the train going to Auschwitz,

"היינו ברכבת לאושוויץ ואני הבטתי למטה,

and I looked down and saw my brother's shoes were missing.

"וראיתי שנעליו של אחי נעלמו.

I said, 'Why are you so stupid, can't you keep your things together

"ואמרתי, 'איזה טיפש. למה אינך שומר על הדברים שלך,

for goodness' sake?'"

'אלוהים אדירים!'"

The way an elder sister might speak to a younger brother.

כמו שאחות גדולה מדברת אל אחיה הקטן.

Unfortunately, it was the last thing she ever said to him,

למרבה הצער, זה היה הדבר האחרון שאמרה לו,

כי לא ראתה אותו שוב. הוא לא ניצל.

because she never saw him again.

He did not survive.

And so when she came out of Auschwitz, she made a vow.

אז כשהיא ניצלה מאושוויץ, היא נדרה נדר.

She told me this.

כך סיפרה לי. היא אמרה: "יצאתי מאושוויץ אל החיים

She said, "I walked out of Auschwitz into life

and I made a vow.

"ונדרתי נדר. והנדר היה שלעולם לא אומר משהו

And the vow was,

"I will never say anything that couldn't stand as the last thing I ever say."

"שלא יוכל להיחשב למילותי האחרונות."

Now, can we do that? No.

האם אנו יכולים לעשות זאת? לא. ועוד נעולל עוול לעצמנו ולאחרים,

And we'll make ourselves wrong and others wrong.

But it is a possibility to live into.

אך זו אפשרות שראוי לשאוף לה. תודה רבה.

Thank you.

(Applause)

[מחיאות כפיים]

Shining eyes.

עיניים נוצצות. עיניים נוצצות.

(Applause)

Shining eyes.

(Applause)

Thank you, thank you.

תודה לכם. תודה לכם.