Dare to Educate Afghan Girls | Shabana Basij-Rasikh | TED Talks

Translator: Joseph Geni Reviewer: Morton Bast

מתרגם: Yifat Adler מבקר: Ido Dekkers

When I was 11,

כשהייתי בת אחת עשרה

I remember waking up one morning to the sound of joy in my house.

התעוררתי בוקר אחד לקול צהלות שמחה בביתי.

My father was listening to BBC News

אבא שלי הקשיב לחדשות הבי.בי.סי.

on his small, gray radio.

במכשיר הרדיו הקטן והאפור שלו.

There was a big smile on his face which was unusual then,

חיוך גדול האיר את פניו והדבר היה יוצא דופן בתקופה ההיא,

because the news mostly depressed him.

מכיוון שבדרך כלל החדשות גרמו לו לדכדוך.

"The Taliban are gone!" my father shouted.

"שלטון הטאליבן נפל!" צעק אבא שלי.

I didn't know what it meant,

לא הבנתי מה משמעות הדבר,

but I could see that my father was very, very happy.

אבל ראיתי שאבא שלי מאוד, מאוד שמח.

"You can go to a real school now," he said.

"תוכלי ללכת לבית ספר אמיתי עכשיו," הוא אמר.

A morning that I will never forget.

בוקר שלעולם לא אשכח.

A real school.

בית ספר אמיתי.

You see, I was six when the Taliban took over Afghanistan

אתם מבינים? הייתי בת שש כשהטאליבן השתלט על אפגניסטן

and made it illegal for girls to go to school.

והוציא את בתי הספר לבנות אל מחוץ לחוק.

So for the next five years, I dressed as a boy

וכך, במשך חמש השנים הבאות, הייתי מתלבשת כמו בן

to escort my older sister, who was no longer allowed

וליוויתי את אחותי הגדולה, שכבר לא היתה יכולה

to be outside alone, to a secret school.

לצאת החוצה בלי ליווי, והיינו הולכות לבית ספר סודי.

It was the only way we both could be educated.

היתה זאת הדרך היחידה שלנו לזכות בחינוך.

Each day, we took a different route

כל יום הלכנו בדרך אחרת

so that no one would suspect where we were going.

כך שאף אחד לא יחשוד לאן מועדות פנינו.

We would cover our books in grocery bags

היינו מחביאות את ספרי הלימוד בתוך סלי מכולת

so it would seem we were just out shopping.

כך שהיה נראה שאנו עורכות קניות.

The school was in a house,

בית הספר היה מוסתר בבית.

more than 100 of us packed in one small living room.

יותר ממאה תלמידות בסלון קטן אחד.

It was cozy in winter but extremely hot in summer.

בחורף היה חמים אבל בקיץ החום היה לוהט.

We all knew we were risking our lives --

כולנו ידענו שאנחנו מסכנות את חיינו -

the teacher, the students and our parents.

המורה, התלמידות וההורים שלנו.

From time to time, the school would suddenly be canceled

מדי פעם הלימודים היו מתבטלים למשך שבוע

for a week because Taliban were suspicious.

כאשר חשדו של הטאליבן היה מתעורר.

We always wondered what they knew about us.

תמיד תהינו מה הם ידעו עלינו.

Were we being followed?

האם הם עקבו אחרינו?

Do they know where we live?

האם הם ידעו איפה אנחנו גרות?

We were scared,

פחדנו,

but still, school was where we wanted to be.

אבל בכל זאת, רצינו ללמוד.

I was very lucky to grow up in a family

למרבה מזלי גדלתי במשפחה

where education was prized and daughters were treasured.

שהוקירה את החינוך ורחשה כבוד רב לבנותיה.

My grandfather was an extraordinary man for his time.

סבא שלי היה אדם יוצא דופן עבור התקופה בה הוא חי.

A total maverick from a remote province of Afghanistan,

הוא היה אדם בעל דעות עצמאיות מאיזור נידח של אפגניסטן.

he insisted that his daughter, my mom,

הוא התעקש שבתו, אמא שלי,

go to school, and for that he was disowned by his father.

תלמד בבית הספר. כתוצאה מכך - אבא שלו נישל אותו מהמשפחה.

But my educated mother became a teacher.

אבל אמי המשכילה הפכה למורה.

There she is.

זאת היא.

She retired two years ago, only to turn our house

היא פרשה לפני שנתיים והפכה את הבית שלנו

into a school for girls and women in our neighborhood.

לבית ספר שכונתי לבנות ולנשים.

And my father -- that's him --

ואבא שלי - זה הוא -

he was the first ever in his family to receive an education.

היה הראשון במשפחתו שזכה לקבל חינוך.

There was no question that his children

לא היה כל ספק שהילדים שלו,

would receive an education, including his daughters,

כולל בנותיו, יזכו לקבל חינוך,

despite the Taliban, despite the risks.

למרות הטאליבן, למרות הסכנות.

To him, there was greater risk in not educating his children.

עבורו, הסכנה גדולה יותר כאשר הילדים אינם זוכים בחינוך.

During Taliban years, I remember

בתקופת הטאליבן, אני זוכרת

there were times I would get so frustrated by our life

שהיו זמנים שבהם הייתי כל כך מתוסכלת מהחיים שלנו

and always being scared and not seeing a future.

ומהפחד המתמיד ומהעתיד הלוטה בערפל.

I would want to quit,

רציתי לפרוש מבית הספר.

but my father,

אבל אבא שלי

he would say,

היה אומר,

"Listen, my daughter,

"בתי, תקשיבי לי,

you can lose everything you own in your life.

את יכולה לאבד את כל רכושך.

Your money can be stolen. You can be forced to leave your home during a war.

אפשר לגנוב את הכסף שלך. אפשר לאלץ אותך לעזוב את הבית שלך בזמן המלחמה.

But the one thing that will always remain with you

אבל הדבר היחיד שתמיד יישאר איתך

is what is here,

הוא מה שנמצא כאן,

and if we have to sell our blood to pay your school fees,

וגם אם נצטרך למכור את דמנו כדי לשלם עבור הלימודים שלך,

we will.

נעשה זאת.

So do you still not want to continue?"

את עדיין רוצה לפרוש?"

Today I am 22.

היום אני בת 22.

I was raised in a country that has been destroyed

גדלתי בארץ שנהרסה

by decades of war.

במשך עשרות שנים של מלחמות.

Fewer than six percent of women my age have made it beyond high school,

פחות מששה אחוזים מהנשים בגילי סיימו תיכון.

and had my family not been so committed to my education,

ואם המשפחה שלי לא היתה כל כך מסורה לעניין החינוך,

I would be one of them.

אני הייתי אחת מהן.

Instead, I stand here a proud graduate of Middlebury College.

אך היום אני בוגרת גאה של מידלברי קולג'.

(Applause)

[מחיאות כפיים]

When I returned to Afghanistan, my grandfather,

כשחזרתי לאפגניסטן, סבא שלי,

the one exiled from his home for daring to educate his daughters,

שנאלץ לעזוב את ביתו כי העז להעניק חינוך לבנותיו,

was among the first to congratulate me.

היה אחד הראשונים לברכני.

He not only brags about my college degree,

הוא מתגאה בתואר שלי

but also that I was the first woman,

ובכך שהייתי האשה הראשונה,

and that I am the first woman

ושאני האשה הראשונה

to drive him through the streets of Kabul.

שהסיעה אותו ברחובות קבול.

(Applause)

[מחיאות כפיים]

My family believes in me.

משפחתי מאמינה בי.

I dream big, but my family dreams even bigger for me.

אני חולמת בגדול, אך החלומות של משפחתי עבורי גדולים אף יותר.

That's why I am a global ambassador for 10x10,

וזאת הסיבה לכך שאני שגרירה גלובלית עבור 10X10,

a global campaign to educate women.

מסע תעמולה גלובלי למען חינוך נשים.

That's why I cofounded SOLA,

וזאת הסיבה להשתתפותי בייסוד של SOLA,

the first and perhaps only boarding school

הפנימיה הראשונה, ואולי גם היחידה,

for girls in Afghanistan,

עבור בנות באפגניסטן,

a country where it's still risky for girls to go to school.

ארץ שבה עדיין מסוכן לבנות ללמוד בבית הספר.

The exciting thing is that I see students at my school

אני מתרגשת לראות תלמידות בבית הספר שלי

with ambition grabbing at opportunity.

בעלות שאיפות לנצל הזדמנויות.

And I see their parents and their fathers

ואני רואה כיצד הוריהן והאבות שלהן

who, like my own, advocate for them,

תומכים בהן, כפי שעשו הורי,

despite and even in the face of daunting opposition.

למרות ואף כנגד ההתנגדות העזה.

Like Ahmed. That's not his real name,

כמו אחמד, לדוגמא. זהו אינו שמו האמיתי,

and I cannot show you his face,

ואיני יכולה לחשוף את פניו.

but Ahmed is the father of one of my students.

אחמד הוא אביה של אחת מהתלמידות שלי.

Less than a month ago, he and his daughter

לפני כחודש, הוא והבת שלו

were on their way from SOLA to their village,

היו בדרכם מ-SOLA לכפר שלהם,

and they literally missed being killed

והם היו קרובים מאוד להיהרג

by a roadside bomb by minutes.

ממטען צד.

As he arrived home, the phone rang,

כשהוא הגיע הביתה, הטלפון צלצל,

a voice warning him

וקול הזהיר אותו

that if he sent his daughter back to school,

שאם ישלח שוב את בתו לבית הספר

they would try again.

הם ינסו שוב.

"Kill me now, if you wish," he said,

"תהרגו אותי עכשיו, אם אתם רוצים," הוא אמר,

"but I will not ruin my daughter's future

"אבל אני לא אהרוס את עתידה של בתי

because of your old and backward ideas."

בגלל הרעיונות המיושנים והנחשלים שלכם."

What I've come to realize about Afghanistan,

הבנתי לגבי אפגניסטן,

and this is something that is often dismissed in the West,

ולעיתים קרובות במערב לא מבינים זאת,

that behind most of us who succeed

שמאחורי רוב הנשים המצליחות

is a father who recognizes the value in his daughter

עומד אבא שמזהה את ערכה של בתו

and who sees that her success is his success.

ושרואה בהצלחתה את הצלחתו.

It's not to say that our mothers aren't key in our success.

אני לא טוענת שלאמהות שלנו אין תפקיד מרכזי בהצלחה שלנו.

In fact, they're often the initial and convincing negotiators

למעשה, הן לעיתים קרובות הגורם הראשוני והמשכנע

of a bright future for their daughters,

עבור עתיד מזהיר לבנותיהן,

but in the context of a society like in Afghanistan,

אך בהקשר של חברה כמו החברה שבאפגניסטן,

we must have the support of men.

אנו זקוקות לתמיכה גברית.

Under the Taliban, girls who went to school

תחת שלטון הטאליבן, היו רק כמה מאות בנות

numbered in the hundreds --

שלמדו בבית הספר.

remember, it was illegal.

זכרו, הדבר היה בלתי חוקי.

But today, more than three million girls are in school in Afghanistan.

אך כיום יותר משלושה מליון בנות לומדות בבתי ספר באפגניסטן.

(Applause)

[מחיאות כפיים]

Afghanistan looks so different from here in America.

אפגניסטן נראית שונה לגמרי כאן בארה"ב.

I find that Americans see the fragility in changes.

אמריקנים רואים את השבריריות של השינויים.

I fear that these changes will not last

חוששתני שהשינויים האלו לא יחזיקו מעמד

much beyond the U.S. troops' withdrawal.

לאחר שהכוחות האמריקנים יסגו.

But when I am back in Afghanistan,

אך כשאני חוזרת לאפגניסטן,

when I see the students in my school

כשאני רואה את התלמידות בבית הספר שלי

and their parents who advocate for them,

ואת ההורים שלהן שתומכים בהן,

who encourage them, I see a promising future

שמעודדים אותן, אני רואה עתיד מבטיח

and lasting change.

ושינוי בר קיימא.

To me, Afghanistan is a country of hope and boundless possibilities,

עבורי, אפגניסטן היא ארץ של תקווה ושל אפשרויות בלתי מוגבלות,

and every single day

ובכל יום ויום

the girls of SOLA remind me of that.

הבנות ב-SOLA מזכירות לי זאת.

Like me, they are dreaming big.

בדומה לי, הן חולמות בגדול.

Thank you.

תודה.

(Applause)

[מחיאות כפיים]