The paradox of choice | Barry Schwartz | TED

תרגום: Omer Lahav עריכה: Yifat Adler

I'm going to talk to you about some stuff that's in this book of mine

אני עומד לדבר איתכם על דברים מסוימים בספר שלי

that I hope will resonate with other things you've already heard,

שאני מקווה שיתחברו עם דברים אחרים ששמעתם,

and I'll try to make some connections myself,

ואני אנסה להדגיש את הקשרים במקרה שתחמיצו אותם.

in case you miss them.

But I want to start with what I call the "official dogma."

אני רוצה להתחיל עם מה שאני מכנה ה"דוֹגמה הרשמית".

The official dogma of what?

הדוֹגמה הרשמית של מה?

The official dogma of all Western industrial societies.

הדוֹגמה הרשמית של כל החברות המערביות המתועשות.

And the official dogma runs like this:

והדוֹגמה הזו היא בערך משהו כזה:

if we are interested in maximizing the welfare of our citizens,

אם ברצוננו למקסם (מלשון מקסימום) את איכות חייהם של אזרחינו,

the way to do that is to maximize individual freedom.

הדרך לעשות זאת היא למקסם את חופש הפרט.

The reason for this is both that freedom is, in and of itself, good,

ההגיון מאחורי זה הוא שחופש בפני עצמו הוא טוב,

valuable, worthwhile, essential to being human,

בעל-ערך, כדאי וחיוני כדי להיות אנושיים.

and because if people have freedom,

ובנוסף, אם לאנשים יש חופש,

then each of us can act on our own

אז כל אחד ואחת יכולים לפעול בעצמם

to do the things that will maximize our welfare,

כדי לעשות את מה שנחוץ כדי למקסם את האושר שלנו,

and no one has to decide on our behalf.

ואף אחד לא צריך להחליט מטעמנו;

The way to maximize freedom is to maximize choice.

הדרך למקסם חופש היא למקסם את חופש הבחירה;

The more choice people have, the more freedom they have,

ככל שיש לאנשים יותר אפשרויות, כך יש להם יותר חופש,

and the more freedom they have,

וככל שיש להם יותר חופש, כך איכות חייהם משתפרת.

the more welfare they have.

This, I think, is so deeply embedded in the water supply

הדבר הזה, לדעתי, כל-כך מובן מאליו,

that it wouldn't occur to anyone to question it.

שלא עלה בדעתו של איש להטיל בו ספק.

And it's also deeply embedded in our lives.

והוא גם מוטמע עמוק בחיינו.

I'll give you some examples

אתן לכם כמה דוגמאות

of what modern progress has made possible for us.

למה שהקידמה המודרנית איפשרה לנו לעשות.

זה המרכול שלי.

This is my supermarket.

Not such a big one.

הוא לא כזה גדול.

I want to say just a word about salad dressing.

אני רוצה לומר כמה מילים על רטבים לסלט.

A hundred seventy-five salad dressings in my supermarket,

במרכול שלי יש 175 רטבים לסלט,

בלי לקחת בחשבון 10 סוגים שונים של שמן זית כתית מעולה

if you don't count the 10 extra-virgin olive oils

and 12 balsamic vinegars you could buy

ו-12 סוגים של חומץ בלסמי שאתם יכולים לקנות

to make a very large number of your own salad dressings,

כדי להכין מבחר גדול של רטבים משל עצמכם,

בסיכוי הקלוש שאף אחד מ-175 הרטבים בחנות לא מתאים לכם.

in the off-chance that none of the 175 the store has on offer suit you.

So this is what the supermarket is like.

אז כך נראה המרכול.

And then you go to the consumer electronics store

ואם אתם הולכים לחנות מוצרי חשמל כדי להרכיב מערכת סטריאו -

to set up a stereo system --

speakers, CD player, tape player, tuner, amplifier --

רמקולים, נגן תקליטורים, טייפ, טונר, מגבר.

and in this one single consumer electronics store,

ובחנות האחת הזו של מוצרי חשמל,

there are that many stereo systems.

יש הכמות הזאת של מערכות סטריאו.

We can construct six and a half million different stereo systems

אפשר להרכיב 6.5 מיליון מערכות סטריאו שונות

out of the components that are on offer in one store.

מהרכיבים שמוצעים למכירה בחנות אחת.

You've got to admit that's a lot of choice.

אתם חייבים להודות שזה המון חופש בחירה.

In other domains -- the world of communications.

בתחומים אחרים: עולם התקשורת.

There was a time, when I was a boy,

היו זמנים, כשהייתי ילד,

when you could get any kind of telephone service you wanted,

כשאפשר היה לקבל כל שירות טלפוני שרציתם בו,

בתנאי שהוא היה של "בּל".

as long as it came from Ma Bell.

You rented your phone, you didn't buy it.

הייתם שוכרים את מכשיר הטלפון. לא הייתם קונים אותו.

One consequence of that, by the way, is that the phone never broke.

תוצאה אחת של זה, אגב, היא שהטלפון לעולם לא התקלקל.

And those days are gone.

והימים ההם חלפו.

We now have an almost unlimited variety of phones,

עכשיו יש לנו מגוון כמעט בלתי מוגבל של טלפונים,

במיוחד בעולם הטלפונים הסלולריים.

especially in the world of cell phones.

These are cell phones of the future.

אלה הם הטלפונים הסלולריים של העתיד.

My favorite is the middle one --

החביב עלי הוא האמצעי...

(צחוק)

the MP3 player, nose hair trimmer, and crème brûlée torch.

נגן MP3, קוצץ שערות באף ומבער קרם ברולה. ואם...

And if --

(צחוק)

(Laughter)

if by some chance you haven't seen that in your store yet,

ואם עדיין לא ראיתם אחד כזה בחנות,

you can rest assured that one day soon, you will.

היו סמוכים ובטוחים שבקרוב תראו. והתוצאה היא,

And what this does is it leads people to walk into their stores,

שאנשים ייכנסו לחנויות עם השאלה הזו:

asking this question.

-יש לך טלפון שלא עושה כל כך הרבה?-

And do you know what the answer to this question now is?

ואתם יודעים מה התשובה לשאלה הזאת עכשיו?

The answer is "no."

התשובה היא "לא".

It is not possible to buy a cell phone that doesn't do too much.

אי-אפשר לקנות טלפון סלולרי שלא עושה יותר מדי.

So, in other aspects of life that are much more significant than buying things,

בהיבטים אחרים של החיים שהם הרבה יותר משמעותיים מקניות

the same explosion of choice is true.

קיים אותו גידול עצום בחופש הבחירה.

Health care.

בריאות.

It is no longer the case in the United States

בארה"ב כבר לא קורה

that you go to the doctor, and the doctor tells you what to do.

שאתם הולכים לרופא, והרופא אומר לכם מה לעשות.

Instead, you go to the doctor,

במקום, אתם הולכים לרופא,

and the doctor tells you, "Well, we could do A, or we could do B.

והרופא אומר לכם, "אנו יכולים לעשות א' או לעשות ב'.

A has these benefits and these risks.

"ל-א' יש יתרונות כאלה וסיכונים כאלה.

B has these benefits and these risks.

"ל-ב' יש יתרונות כאלה וסיכונים כאלה.

What do you want to do?"

"מה אתם רוצים לעשות?"

And you say, "Doc, what should I do?"

ואתם שואלים, "ד"ר, מה כדאי לי לעשות?"

And the doc says, "A has these benefits and risks,

והרופא אומר, "ל-א' יש היתרונות והסיכונים האלה,

and B has these benefits and risks.

"ול-ב' יש היתרונות והסיכונים האלה.

What do you want to do?"

"מה אתם רוצים לעשות?"

And you say, "If you were me, Doc, what would you do?"

ואתם אומרים, "ד"ר, אם היית במקומי, מה היית עושה?"

And the doc says, "But I'm not you."

והרופא עונה, "אבל אני לא במקומך."

And the result is -- we call it "patient autonomy,"

והתוצאה היא -- אנחנו קוראים לזה "האוטונומיה של הפציינט",

which makes it sound like a good thing,

שגורם לזה להישמע כמו דבר טוב,

but what it really is is a shifting of the burden and the responsibility

אבל בפועל זו העברה של הנטל והאחריות לקבלת ההחלטות

for decision-making

ממישהו שיודע משהו, כלומר הרופא,

from somebody who knows something -- namely, the doctor --

למישהו שלא יודע שום דבר וקרוב לוודאי גם חולה,

to somebody who knows nothing and is almost certainly sick

and thus, not in the best shape to be making decisions --

ולכן איננו במצב המיטבי לקבלת החלטות, כלומר המטופל.

namely, the patient.

There's enormous marketing of prescription drugs

יש שיווק נרחב של תרופות מרשם לאנשים כמוכם וכמוני,

to people like you and me,

which, if you think about it, makes no sense at all,

שאם חושבים על זה, הוא לגמרי לא הגיוני

כי אנו לא יכולים לקנות אותן.

since we can't buy them.

Why do they market to us if we can't buy them?

למה משווקים לנו אם איננו יכולים לקנות אותן?

The answer is that they expect us to call our doctors the next morning

התשובה היא שהם מצפים מאיתנו להתקשר לרופאים שלנו בבוקר

ולבקש שישנו לנו את המרשם.

and ask for our prescriptions to be changed.

Something as dramatic as our identity

דבר דרמטי כמו הזהות שלנו

has now become a matter of choice,

הפך כעת לעניין של בחירה,

as this slide is meant to indicate.

כפי שהשקופית הזאת נועדה להראות.

"לא נלחץ על הילדים. בבוא הזמן הם יבחרו מגדר."

We don't inherit an identity; we get to invent it.

אנו לא יורשים זהות; זכותנו להמציא אותה.

And we get to reinvent ourselves as often as we like.

וזכותנו להמציא את עצמנו מחדש ככל שנרצה.

And that means that every day, when you wake up in the morning,

וזה אומר שבכל יום כשאתם קמים בבוקר,

אתם חייבים להחליט איזה אדם אתם רוצים להיות.

you have to decide what kind of person you want to be.

With respect to marriage and family:

בנוגע לנישואין ומשפחה,

there was a time when the default assumption that almost everyone had

פעם, הנחת ברירת המחדל הרווחת כמעט של כולם

is that you got married as soon as you could,

היתה להתחתן מוקדם ככל שתוכל,

and then you started having kids as soon as you could.

ואז להתחיל להביא ילדים לעולם מוקדם ככל האפשר.

The only real choice was who,

הברירה האמיתית היחידה היתה עם מי -

not when, and not what you did after.

לא מתי, ולא מה עשית אחר כך.

Nowadays, everything is very much up for grabs.

היום, הכל פחות או יותר נתון לבחירה.

I teach wonderfully intelligent students,

אני מלמד סטודנטים נפלאים ונבונים,

and I assign 20 percent less work than I used to.

ואני נותן 20% פחות שיעורי-בית ממה שהייתי נותן בעבר.

And it's not because they're less smart,

וזה לא מפני שהם פחות חכמים,

and it's not because they're less diligent.

וזה לא מפני שהם פחות חרוצים.

It's because they are preoccupied, asking themselves,

זה מפני שהם טרודים במחשבות, שואלים את עצמם,

"Should I get married or not? Should I get married now?

"להתחתן או לא? להתחתן עכשיו? להתחתן יותר מאוחר?

Should I get married later?

Should I have kids first or a career first?"

"ילדים קודם או קריירה קודם?"

All of these are consuming questions.

כל אלה הן שאלות מתישות.

And they're going to answer these questions,

והם יענו על השאלות האלה,

whether or not it means not doing all the work I assign

גם אם לא יבצעו את כל שיעורי הבית

and not getting a good grade in my courses.

ולא יקבלו ציון טוב בקורסים שלי.

And indeed they should.

ובאמת כדאי שיענו. אלה שאלות חשובות.

These are important questions to answer.

Work.

עבודה:

We are blessed, as Carl was pointing out,

התברכנו, כפי שקרל ציין,

with the technology that enables us to work every minute of every day

בטכנולוגיה שמאפשרת לנו לעבוד בכל דקה ודקה,

בכל יום ומכל מקום עלי אדמות --

from any place on the planet --

except the Randolph Hotel.

חוץ מאשר במלון "רנדולף".

(Laughter)

(צחוק)

(Applause)

(מחיאות כפיים)

There is one corner, by the way,

יש שם פינה אחת, דרך אגב,

that I'm not going to tell anybody about, where the WiFi actually works.

שאני לא הולך לגלות לאף אחד, ושבה הרשת האלחוטית עובדת.

I'm not telling you about it, because I want to use it.

אני לא מגלה לכם כי אני רוצה להמשיך להשתמש בה.

So what this means,

אז המשמעות של זה,

this incredible freedom of choice we have with respect to work,

חופש הבחירה הבלתי-יאומן שיש לנו בנוגע לעבודה,

is that we have to make a decision,

היא שעלינו לבחור שוב ושוב ושוב,

again and again and again,

about whether we should or shouldn't be working.

האם לעבוד או לא.

We can go to watch our kid play soccer,

אנחנו יכולים ללכת לצפות בילד שלנו משחק כדורגל,

and we have our cell phone on one hip and our Blackberry on our other hip,

ויש לנו את הטלפון הסלולרי על ירך אחת,

ואת הבלאקברי על המותן השני,

and our laptop, presumably, on our laps.

ואת המחשב הנייד שלנו על הירכיים.

And even if they're all shut off,

ואפילו אם הם כולם כבויים,

every minute that we're watching our kid mutilate a soccer game,

בכל דקה שאנחנו צופים בילד שלנו הורס משחק כדורגל,

we are also asking ourselves,

אנו גם שואלים את עצמנו,

"Should I answer this cell phone call?

"האם כדאי לענות לשיחה בסלולרי?

Should I respond to this email? Should I draft this letter?"

"האם לענות לדוא"ל הזה? האם לנסח את המכתב הזה?"

And even if the answer to the question is "no,"

וגם אם התשובה לשאלה היא "לא",

it's certainly going to make the experience of your kid's soccer game

זה בטוח יגרום לחוויית הצפייה בילד שלכם משחק כדורגל

very different than it would've been.

להיות שונה מאוד ממה שהיתה אמורה להיות.

So everywhere we look,

אז בכל מקום אליו אנו מסתכלים,

big things and small things, material things and lifestyle things,

דברים גדולים ודברים קטנים, דברים חומריים ודברים של סגנון חיים,

life is a matter of choice.

החיים הם עניין של בחירה.

And the world we used to live in looked like this.

והעולם שחיינו בו היה נראה כך.

-"למעשה, זה בהחלט חקוק באבן."-

[Well, actually, they are written in stone.]

That is to say, there were some choices,

כלומר, היו כמה ברירות, אבל לא הכל היה נתון לבחירה.

but not everything was a matter of choice.

והעולם שאנחנו חיים בו עכשיו נראה כך.

The world we now live in looks like this.

[The Ten Commandments Do-It-Yourself Kit]

-"עשרת הדיברות: עשה-זאת-בעצמך"-

והשאלה היא: האם אלה בשורות טובות או רעות?

And the question is: Is this good news or bad news?

And the answer is "yes."

והתשובה היא "כן".

(Laughter)

(צחוק)

We all know what's good about it,

כולנו יודעים מה טוב בזה,

so I'm going to talk about what's bad about it.

אז אני אדבר על מה שרע בזה.

All of this choice has two effects,

לכל חופש הבחירה הזה יש שתי תוצאות,

two negative effects on people.

שתי תוצאות שליליות מבחינת בני האדם.

One effect, paradoxically,

תוצאה אחת, באופן פרדוקסלי,

is that it produces paralysis rather than liberation.

היא שהחופש יוצר שיתוק במקום שחרור.

With so many options to choose from,

עם כל כך הרבה אפשרויות לבחור מתוכן,

people find it very difficult to choose at all.

לאנשים קשה לבחור בכלל.

I'll give you one very dramatic example of this,

אתן לכם דוגמה מרשימה לכך.

נערך מחקר על השקעות מרצון בתוכניות פנסיה.

a study that was done of investments in voluntary retirement plans.

A colleague of mine got access to investment records from Vanguard,

עמיתה שלי קיבלה גישה לרשומות ההשקעה מ"וואנגארד",

the gigantic mutual fund company,

חברת קרנות הנאמנות הענקית

of about a million employees and about 2,000 different workplaces.

של כמיליון עובדים וכאלפיים מקומות עבודה שונים.

What she found is that for every 10 mutual funds the employer offered,

והיא גילתה

שעל כל עשר קרנות נאמנות שהמעביד הציע,

rate of participation went down two percent.

שיעור ההשתתפות ירד בשני אחוזים.

You offer 50 funds -- 10 percent fewer employees participate

אתם מציעים 50 קרנות -- 10% פחות עובדים משתתפים

than if you only offer five.

מאשר אם נציע חמש.

Why?

מדוע?

Because with 50 funds to choose from,

כי כאשר יש מגוון של 50 קרנות,

it's so damn hard to decide which fund to choose,

קשה מאוד להחליט באיזו קרן לבחור אז פשוט דוחים את זה למחרת.

that you'll just put it off till tomorrow,

and then tomorrow

ואז למחרת, ואז למחרת,

and then tomorrow and tomorrow,

ולמחרת ולמחרת,

and, of course, tomorrow never comes.

וכמובן, "למחרת" לעולם לא מגיע.

Understand that not only does this mean

ותבינו, המשמעות היא שלא רק

that people are going to have to eat dog food when they retire

שלאנשים לא יהיה ממה להתקיים כשהם יפרשו לגמלאות

because they don't have enough money put away,

כי הם לא חוסכים מספיק כסף,

it also means that making the decision is so hard

זה גם אומר ,שקבלת ההחלטה כל כך קשה

that they pass up significant matching money from the employer.

שהם מוותרים על סכום כסף ניכר ושווה שייתן המעביד.

By not participating, they are passing up as much as 5,000 dollars a year

בכך שאינם משתתפים, הם מוותרים על עד 5,000 דולר בשנה

from the employer,

מהמעביד,

who would happily match their contribution.

שהיה שמח להשוות את סכום ההשקעה שלהם.

So paralysis is a consequence of having too many choices.

אז שיתוק הוא תוצאה של יותר מדי ברירות.

And I think it makes the world look like this.

ואני חושב שהוא גורם לעולם להראות כך.

[And lastly, for all eternity, French, bleu cheese or ranch?]

-"ולבסוף, לנצח נצחים, על איזה רוטב אתה מחליט?"-

(Laughter)

(צחוק)

You really want to get the decision right if it's for all eternity, right?

כדאי מאוד לבחור נכון אם ההחלטה היא לנצח נצחים, נכון?

לא כדאי לבחור את קרן הנאמנות הלא נכונה או אפילו את רוטב הסלט הלא נכון.

You don't want to pick the wrong mutual fund or wrong salad dressing.

So that's one effect.

אז זאת תוצאה אחת.

The second effect is that, even if we manage to overcome the paralysis

התוצאה השנייה היא

שגם אם אנחנו מצליחים להתגבר על השיתוק ובוחרים,

and make a choice,

we end up less satisfied with the result of the choice

בסופו של דבר, אנו פחות מרוצים מתוצאות הבחירה

than we would be if we had fewer options to choose from.

מאשר אם היו לנו פחות אפשרויות לבחור מתוכן.

And there are several reasons for this.

ויש לכך מספר סיבות.

One of them is, with a lot of different salad dressings to choose from,

אחת מהן

היא שעם כל כך הרבה רטבים לבחור מביניהם,

if you buy one and it's not perfect -- and what salad dressing is? --

אם קונים אחד והוא לא מושלם - ואיזה רוטב כן מושלם? -

it's easy to imagine that you could've made a different choice

קל לדמיין שהייתם בוחרים בחירה אחרת טובה הרבה יותר.

that would've been better.

And what happens is,

ומה שקורה הוא

this imagined alternative induces you to regret the decision you made,

שהחלופה הדמיונית הזאת גורמת לכם להתחרט על ההחלטה שקיבלתם,

and this regret subtracts from the satisfaction you get

והחרטה הזו מפחיתה מהסיפוק שאתם שואבים מההחלטה שקיבלתם,

out of the decision you made,

אפילו אם זאת היתה החלטה טובה.

even if it was a good decision.

The more options there are, the easier it is to regret anything at all

ככל שיש יותר אפשרויות כך יותר קל להתחרט

על הדבר המאכזב הקטן ביותר באפשרות שבחרתם.

that is disappointing about the option that you chose.

Second, what economists call "opportunity costs."

הסיבה השניה היא מה שכלכלנים מכנים "עלות אלטרנטיבית".

Dan Gilbert made a big point this morning

דן גילברט תיאר הבוקר

of talking about how much the way in which we value things

עד כמה האופן שבו אנו מעריכים דברים תלוי בדברים אליהם אנו משווים אותם.

depends on what we compare them to.

Well, when there are lots of alternatives to consider,

ובכן, כשאתם צריכים לבחור מבין חלופות רבות,

it's easy to imagine the attractive features of alternatives that you reject

קל לדמיין את התכונות המושכות של החלופות שאתם פוסלים,

that make you less satisfied with the alternative that you've chosen.

וזה גורם לכם להיות פחות מרוצים מהחלופה בה בחרתם.

Here's an example.

הנה דוגמה.

[I can't stop thinking about those other available parking spaces on W 85th Street]

-"אני לא מפסיק לחשוב על שאר מקומות החניה הפנויים ברח' 85 מערב"-

If you're not a New Yorker, I apologize.

אני מתנצל בפני אלה מכם שאינם מניו-יורק.

הנה ההסבר לתמונה:

Here's what you're supposed to be thinking.

זה זוג בהאמפטונס, נדל"ן יוקרתי ביותר,

Here's this couple on the Hamptons. Very expensive real estate.

Gorgeous beach. Beautiful day. They have it all to themselves.

חוף נהדר. יום מקסים. הם היחידים בחוף.

What could be better?

מה יכול להיות טוב יותר? "לעזאזל," האיש חושב,

"Damn it," this guy is thinking,

"It's August. Everybody in my Manhattan neighborhood is away.

"עכשיו אוגוסט. כולם בשכונה שלי במנהטן נסעו מחוץ לעיר.

I could be parking right in front of my building."

"יכולתי לחנות ממש מול הבניין שלי."

And he spends two weeks nagged by the idea

ובמשך שבועיים הוא מוטרד מהרעיון

that he is missing the opportunity, day after day,

שהוא מחמיץ את ההזדמנות, יום אחר יום, לחנות במקום מעולה.

to have a great parking space.

(Laughter)

Opportunity costs subtract from the satisfaction

העלות האלטרנטיבית מפחיתה מהסיפוק שאנו שואבים מהבחירות שלנו,

that we get out of what we choose,

even when what we choose is terrific.

אפילו אם מה שבחרנו הוא מצוין.

And the more options there are to consider,

וככל שיש יותר אפשרויות לשקול,

the more attractive features of these options

כך התכונות הקוסמות של אפשרויות אלה תיראנה לנו יותר כעלויות אלטרנטיביות.

are going to be reflected by us as opportunity costs.

Here's another example.

הנה עוד דוגמה.

(Laughter)

(צחוק)

Now, this cartoon makes a lot of points.

עכשיו, לקריקטורה הזו יש הרבה אמירות.

It makes points about living in the moment as well,

יש בה אמירות גם על לחיות את הרגע

and probably about doing things slowly.

ועל לעשות דברים לאט.

But one point it makes is that whenever you're choosing one thing,

אבל אמירה אחת היא

שכאשר אתם בוחרים דבר אחד, אתם בוחרים לא לעשות דברים אחרים.

you're choosing not to do other things,

and those other things may have lots of attractive features,

שאולי יש להם הרבה תכונות מושכות

and it's going to make what you're doing

שיגרמו למה שאתם כן עושים להיראות פחות מושך.

less attractive.

Third: escalation of expectations.

דבר שלישי: הסלמה של ציפיות.

This hit me when I went to replace my jeans.

הבנתי את זה כשהלכתי לקנות ג'ינס חדשים.

I wear jeans almost all the time.

אני לובש ג'ינס כמעט כל הזמן.

There was a time when jeans came in one flavor,

ופעם, היה רק סוג אחד של ג'ינס,

וקנית אותו, הם ממש לא התאימו,

and you bought them, and they fit like crap.

והם היו לא נוחים להפליא,

They were incredibly uncomfortable,

and if you wore them long enough and washed them enough times,

ואם לבשתם אותם מספיק זמן וכבסתם אותם מספיק פעמים,

התחלת להרגיש שהם מתאימים.

they started to feel OK.

I went to replace my jeans after years of wearing these old ones.

אז הלכתי להחליף את הג'ינס שלי אחרי שנים רבות שלבשתי ג'ינס ישנים,

I said, "I want a pair of jeans. Here's my size."

ואמרתי, "אני רוצה זוג ג'ינס, הנה המידה שלי."

And the shopkeeper said,

והמוכר אמר,

"Do you want slim fit, easy fit, relaxed fit?

"אתה רוצה גזרה רזה, קלה או רפויה?

You want button fly or zipper fly? You want stonewashed or acid-washed?

"אתה רוצה ריצ'רץ' או כפתורים? אתה רוצה צבע דהוי או מולבן?

Do you want them distressed?

"אתה רוצה אותם קרועים?

Do you want boot cut, tapered?" Blah, blah, blah on and on he went.

"אתה רוצה גזרת מגפיים, גזרה מוצרת..." הוא המשיך עוד ועוד.

הפה שלי נפער.

My jaw dropped.

And after I recovered, I said,

ואחרי שהתאוששתי, אמרתי,

"I want the kind that used to be the only kind."

"אני רוצה את הסוג שהיה היחיד שאפשר להשיג."

(Laughter)

(צחוק)

He had no idea what that was.

לא היה לו מושג על מה אני מדבר,

(Laughter)

(צחוק)

So I spent an hour trying on all these damn jeans,

אז במשך שעה ניסיתי את כל הג'ינסים המקוללים האלה,

and I walked out of the store -- truth --

ויצאתי מהחנות - אמת לאמיתה -

with the best-fitting jeans I had ever had.

עם הג'ינס המתאימים ביותר שהיו לי אי-פעם.

I did better.

בחרתי יותר טוב.

כל הברירות האלה איפשרו לי לבחור יותר טוב.

All this choice made it possible for me to do better.

But --

אבל --

הרגשתי גרוע יותר.

I felt worse.

Why? I wrote a whole book to try to explain this to myself.

מדוע? כתבתי ספר שלם כדי לנסות להסביר את זה לעצמי.

The reason is --

הסיבה היא...

(Laughter)

(צחוק)

The reason I felt worse is that with all of these options available,

הסיבה שהרגשתי גרוע יותר היא,

שלנוכח כל האפשרויות האלה,

my expectations about how good a pair of jeans should be went up.

עלו הציפיות שלי לגבי כמה נוח זוג ג'ינס צריך להיות.

I had very low, no particular expectations when they only came in one flavor.

היו לי ציפיות מאוד נמוכות. לא היו לי שום ציפיות מיוחדות כשהיה רק סוג אחד.

When they came in 100 flavors, damn it, one of them should've been perfect.

כשהיו מאה סוגים, לעזאזל, אחד מהם מוכרח להיות מושלם.

ומה שקניתי היה טוב, אבל לא מושלם.

And what I got was good, but it wasn't perfect.

And so I compared what I got to what I expected,

כלומר, השוויתי את מה שקיבלתי למה שציפיתי,

and what I got was disappointing in comparison to what I expected.

ומה שקיבלתי היה מאכזב בהשוואה למה שציפיתי.

Adding options to people's lives

הוספת אפשרויות לחיי אנשים

can't help but increase the expectations people have

לא יכולה שלא להעלות את רמת הציפיות שלהם

about how good those options will be.

ביחס לרמת האפשרויות האלה...

And what that's going to produce is less satisfaction with results,

וזה פוגע בשביעות הרצון מהתוצאות, אפילו כשהן תוצאות טובות.

even when they're good results.

[It all looks so great. I can't wait to be disappointed.]

אף אחד בעולם השיווק לא מודע לכך...

Nobody in the world of marketing knows this.

-"הכל נראה כל כך נפלא. אני כבר מת להתאכזב."-

Because if they did, you wouldn't all know what this was about.

כי אילו כן, לא הייתם יודעים על מה מדובר פה.

The truth is more like this.

האמת יותר דומה לזה.

-"הכל היה יותר טוב אז, כשהכל היה יותר גרוע."-

[Everything was better back when everything was worse.]

The reason that everything was better back when everything was worse

הסיבה שהכל היה יותר טוב כשהכל היה יותר גרוע היא

is that when everything was worse,

שכאשר הכל היה יותר גרוע,

it was actually possible for people

לאנשים היתה אפשרות ממשית לחוות הפתעה נעימה.

to have experiences that were a pleasant surprise.

Nowadays, the world we live in -- we affluent, industrialized citizens,

היום, בעולם בו אנו חיים -- אנחנו אזרחים אמידים, מתועשים,

with perfection the expectation --

עם הציפייה לשלמות,

the best you can ever hope for

הטוב ביותר שאפשר לקוות לו

is that stuff is as good as you expect it to be.

הוא שמה שנקבל הוא טוב כמו שציפינו.

You will never be pleasantly surprised,

לעולם לא תופתעו לטובה

because your expectations, my expectations,

מכיוון שהציפיות שלכם ושלי מרקיעות שחקים.

have gone through the roof.

The secret to happiness -- this is what you all came for --

הסוד לאושר -- ובשביל זה באתם --

the secret to happiness is:

הסוד לאושר

low expectations.

הוא ציפיות נמוכות.

(Laughter)

(צחוק)

[You'll do]

-"אני מסתפק בך."

(Applause)

(צחוק ומחיאות כפיים)

(Laughter)

I want to say --

אני רוצה לומר - רגע אוטוביוגרפי קטן -

just a little autobiographical moment --

that I actually am married to a wife,

שאני נשוי לאישה באמת נפלאה.

and she's really quite wonderful.

I couldn't have done better.

לא הייתי יכול לבחור טוב יותר. לא התפשרתי.

I didn't settle.

But settling isn't always such a bad thing.

אבל להתפשר - זה לא תמיד כזה דבר נורא.

Finally,

לבסוף -

one consequence of buying a bad-fitting pair of jeans

התוצאה של קניית ג'ינס לא מתאימים כשאפשר לקנות רק סוג ג'ינס אחד

when there is only one kind to buy

is that when you are dissatisfied and you ask why, who's responsible,

היא שכאשר אתם לא מרוצים ושואלים למה זה,

מי אחראי?

the answer is clear: the world is responsible.

התשובה ברורה: העולם אחראי. מה כבר אתם יכולים לעשות?

What could you do?

When there are hundreds of different styles of jeans available

כשאפשר לבחור בין מאות סגנונות של ג'ינס,

and you buy one that is disappointing

ואתם קונים זוג מאכזב,

and you ask why, who's responsible,

ואתם שואלים למה, מי אחראי?

ברור באותה מידה שהתשובה היא "אתם".

it is equally clear that the answer to the question is "you."

You could have done better.

יכולתם לבחור טוב יותר.

With a hundred different kinds of jeans on display,

עם מאות סוגים של ג'ינס בחנות,

there is no excuse for failure.

אין תירוץ לכישלון.

And so when people make decisions,

ולכן כשאנשים מקבלים החלטות,

and even though the results of the decisions are good,

ולמרות שהתוצאות של ההחלטות טובות והם מאוכזבים מהן,

they feel disappointed about them;

they blame themselves.

הם מאשימים את עצמם.

Clinical depression has exploded in the industrial world

בדור האחרון חלה עליה אדירה בשיעור הדיכאון קליני בעולם המתועש.

in the last generation.

I believe a significant -- not the only, but a significant -- contributor

אני מאמין שגורם ניכר, לא היחיד, אבל ניכר

to this explosion of depression and also suicide,

לעלייה הזו של דיכאון ושל התאבדויות,

is that people have experiences that are disappointing

הוא שלאנשים יש חוויות מאכזבות כי הסטנדרטים שלהם כל כך גבוהים.

because their standards are so high,

and then when they have to explain these experiences to themselves,

ואז כשהם צריכים להסביר לעצמם את החוויות האלה,

they think they're at fault.

הם חושבים שהם לא בסדר.

So the net result is that we do better in general, objectively,

אז בשורה התחתונה: אובייקטיבית, יותר טוב לנו באופן כללי,

and we feel worse.

אבל אנו מרגישים גרוע יותר.

So let me remind you:

אז הרשו לי להזכיר לכם.

this is the official dogma, the one that we all take to be true,

זו הדוֹגמה הרשמית, שכולנו מקבלים כנכונה,

and it's all false.

והיא לגמרי שקרית.

It is not true.

היא לא נכונה.

There's no question that some choice is better than none.

אין ויכוח שחופש בחירה מסוים טוב מהיעדר חופש בחירה,

But it doesn't follow from that

אבל לא נובע מכך

that more choice is better than some choice.

שיותר חופש בחירה טוב יותר מחופש בחירה מסוים.

There's some magical amount. I don't know what it is.

ישנה כמות קסם מיטבית. אני לא יודע מהי.

I'm pretty confident that we have long since passed the point

אני די בטוח שעברנו מזמן את הנקודה

where options improve our welfare.

שבה מבחר האפשרויות משפר את איכות חיינו.

Now, as a policy matter -- I'm almost done --

וכעניין של מדיניות - כמעט סיימתי -

as a policy matter, the thing to think about is this:

כעניין של מדיניות, צריך לחשוב על הדבר הבא.

what enables all of this choice in industrial societies

מה שמאפשר לנו את כל חופש הבחירה הזה בחברה המתועשת הוא שפע חומרי.

is material affluence.

There are lots of places in the world,

יש מקומות רבים בעולם, ושמענו על חלק מהם,

and we have heard about several of them,

שהבעיה שלהם היא לא יותר מדי חופש בחירה,

where their problem is not that they have too much choice.

אלא מעט מדי חופש בחירה.

Their problem is they have too little.

So the stuff I'm talking about is the peculiar problem

ולכן הדברים עליהם אני מדבר הם בעיה ייחודית

of modern, affluent, Western societies.

של חברות שפע מערביות מודרניות.

And what is so frustrating and infuriating is this:

ומה שכל כך מתסכל ומכעיס הוא זה:

Steve Levitt talked to you yesterday

סטיב לוויט סיפר לכם אתמול

about how these expensive and difficult-to-install child seats

שמושבי הילדים היקרים והקשים להתקנה במכוניות

don't help.

לא מועילים.

זה בזבוז של כסף.

It's a waste of money.

What I'm telling you is that these expensive, complicated choices --

אני אומר לכם

שהאפשרויות היקרות והמסובכות האלה -

it's not simply that they don't help.

לא רק שלא עוזרות,

They actually hurt.

הן למעשה מזיקות.

They actually make us worse off.

הן מחמירות את מצבנו.

If some of what enables people in our societies

אם חלק ממה שמאפשר לאנשים בחברות המערביות שלנו

to make all of the choices we make

את שפע האפשרויות שלנו

were shifted to societies in which people have too few options,

היה עובר לחברות בהן יש לאנשים מעט מדי אפשרויות,

not only would those people's lives be improved,

לא רק שחיי אותם אנשים היו משתפרים,

but ours would be improved also.

אלא גם חיינו היו משתפרים.

This is what economists call a "Pareto-improving move."

זה מה שכלכלנים מכנים "שיפור פארטו".

Income redistribution will make everyone better off,

חלוקה מחודשת של הכנסה תיטיב עם כולם -

not just poor people,

לא רק עם עניים -

because of how all this excess choice plagues us.

מפני שכל העודף הזה בחופש הבחירה מייסר אותנו.

So to conclude.

אז לסיכום...

[You can be anything you want to be -- no limits.]

-"תוכלו להיות כל מה שתרצו. אין גבולות."-

You're supposed to read this cartoon and, being a sophisticated person, say,

אתם אמורים לקרוא את הקריקטורה הזאת, ומכיוון שאתם אנשים מתוחכמים, בטח תגידו,

"Ah! What does this fish know? Nothing is possible in this fishbowl."

"אה, מה הדג הזה יודע?

"שום דבר לא אפשרי בקערה הזאת."

Impoverished imagination, a myopic view of the world --

דלות דמיון, ראיית עולם קצרת-רואי -

that's the way I read it at first.

זה האופן בו אני קראתי את זה בהתחלה.

The more I thought about it, however,

אבל ככל שחשבתי על זה,

the more I came to the view that this fish knows something.

הבנתי שהדג הזה יודע משהו.

Because the truth of the matter is,

כי האמת היא,

if you shatter the fishbowl so that everything is possible,

שאם מנפצים את הקערה כדי שהכל יהיה אפשרי,

you don't have freedom.

לא מקבלים חופש.

You have paralysis.

מקבלים שיתוק.

If you shatter this fishbowl so that everything is possible,

אם מנפצים את הקערה כך שהכל הופך אפשרי,

you decrease satisfaction.

מפחיתים את שביעות הרצון.

You increase paralysis, and you decrease satisfaction.

מגבירים שיתוק ומפחיתים את שביעות הרצון.

Everybody needs a fishbowl.

כולם צריכים קערת זכוכית.

This one is almost certainly too limited --

כמעט בטוח שהקערה הזו מוגבלת מדי,

perhaps even for the fish, certainly for us.

אולי גם לדגים, ודאי שעבורנו.

But the absence of some metaphorical fishbowl is a recipe for misery

אבל היעדר של קערה מטפורית כלשהי הוא מתכון בטוח לאומללות,

and, I suspect, disaster.

ואולי גם לאסון.

Thank you very much.

תודה רבה לכם.

(Applause)

(מחיאות כפיים)