Why are we happy? Why aren't we happy? | Dan Gilbert

תרגום: Arava Raz עריכה: Shahar Kaiser

When you have 21 minutes to speak,

כשיש לך 21 דקות לדבר,

two million years seems like a really long time.

2,000,000 שנה נראים כמו הרבה מאוד זמן

But evolutionarily, two million years is nothing.

אך מזווית האבולוציה, 2,000,000 שנה הן כלום.

And yet, in two million years,

ובכל זאת ב-2,000,000 שנה

המוח האנושי כמעט שילש את נפחו,

the human brain has nearly tripled in mass,

going from the one-and-a-quarter-pound brain of our ancestor here, Habilis,

זה התחיל מהמוח של כ-600 גרם של אבינו הקדמון, כאן, ההביליס,

לכמעט כ-1.360 קילוגרם

to the almost three-pound meatloaf everybody here has between their ears.

שלכולנו כאן יש בין האוזניים.

What is it about a big brain

מה הדבר במוח גדול

that nature was so eager for every one of us to have one?

שהטבע כל כך השתוקק שיהיה לכל אחד מאתנו?

Well, it turns out when brains triple in size,

ובכן, מתברר שכשמוחות גדלים פי שלושה,

they don't just get three times bigger; they gain new structures.

הם לא רק גדלים פי שלושה, הם מרוויחים מבנים חדשים.

And one of the main reasons our brain got so big is because it got a new part,

ואחת הסיבות העיקריות שהמוח שלנו גדל כל כך היא בגלל שהוא קיבל חלק חדש,

called the "frontal lobe,"

הנקראת האונה המצחית.

particularly, a part called the "prefrontal cortex."

ובו, חלק הקרוי הקורטקס הפרה-פרונטאלי.

What does a prefrontal cortex do for you

עכשיו מה עושה הקורטקס הפרה-פרונטאלי בשבילכם שיכול להצדיק

that should justify the entire architectural overhaul of the human skull

את השינוי הארכיטקטוני הכולל של הגולגולת האנושית

in the blink of evolutionary time?

במצמוץ זמן אבולוציוני?

Well, it turns out the prefrontal cortex does lots of things,

ובכן, מסתבר שהקורטקס הפרה-פרונטאלי עושה הרבה דברים,

but one of the most important things it does is it's an experience simulator.

אבל אחד הדברים החשובים ביותר שהוא עושה זה שהוא סימולטור של חוויות.

Pilots practice in flight simulators

טייסים מתאמנים על סימולטורים של מטוסים

so that they don't make real mistakes in planes.

כדי שהם לא יעשו טעויות בזמן אמת על מטוסים.

Human beings have this marvelous adaptation

לבני אדם יש את היכולת המופלאה הזאת

that they can actually have experiences in their heads

שהם באמת יכולים לחוות חוויה בתוך הראש שלהם

before they try them out in real life.

לפני שהם מנסים את זה בחיים האמיתיים.

This is a trick that none of our ancestors could do,

זה טריק שאף אחד מאבותינו הקדמוניים לא יכל לעשות,

and that no other animal can do quite like we can.

וששום חיה אחרת לא יכולה לעשות.

It's a marvelous adaptation.

It's up there with opposable thumbs and standing upright and language

זו יכולת מופלאה שסיגלנו.

זה נמצא שם למעלה כמו האגודלים המנוגדים, העמידה הזקופה, והשפה

as one of the things that got our species out of the trees

כאחד מאותם דברים שהוציאו את המין שלנו מהעצים

and into the shopping mall.

והכניסו אותו למרכזי קניות.

(Laughter)

(צחוק)

All of you have done this.

כולכם עשיתם את זה.

Ben and Jerry's doesn't have "liver and onion" ice cream,

לבן אנד ג'ריס אין גלידת כבד ובצל.

and it's not because they whipped some up, tried it and went, "Yuck!"

זה לא בגלל שהם הכינו אחת, ניסו אותה ואז אמרו, "יאק".

It's because, without leaving your armchair,

זה בגלל שמבלי לעזוב את הכורסא,

you can simulate that flavor and say "yuck" before you make it.

אתה יכול לדמות את הטעם ולהגיד 'יאק' מבלי להכין את זה.

Let's see how your experience simulators are working.

בוא נראה איך סימולטור החוויות שלכם עובד.

Let's just run a quick diagnostic

בואו נריץ בחינה דיאגנוסטית

before I proceed with the rest of the talk.

לפני שאמשיך עם שאר ההרצאה.

Here's two different futures that I invite you to contemplate.

הנה שני עתידים שאני מזמין אתכם להרהר עליהם,

You can try to simulate them and tell me which one you think you might prefer.

תוכלו לדמות אותם לעצמכם ולומר לי איזה מהם אתם חושבים שתעדיפו.

One of them is winning the lottery. This is about 314 million dollars.

אחד מהם הוא זכייה בלוטו. בסדר גודל של 314 מיליון דולר.

And the other is becoming paraplegic.

והשני להיהפך משותק ברגליים.

(Laughter)

Just give it a moment of thought.

(צחוק)

ובכן, רק תקדישו לזה רגע מחשבה.

You probably don't feel like you need a moment of thought.

אתם בטח לא מרגישים שאתם צריכים רגע מחשבה.

Interestingly, there are data on these two groups of people,

באופן מעניין, יש נתונים על שתי הקבוצות האלה של האנשים,

data on how happy they are.

נתונים על כמה שמחים הם.

And this is exactly what you expected, isn't it?

וזה בדיוק מה שציפיתם, לא?

But these aren't the data. I made these up!

אבל אלו לא הנתונים. המצאתי את זה!

These are the data.

You failed the pop quiz, and you're hardly five minutes into the lecture.

אלו הנתונים.

נכשלתם בבוחן פתע, ואתם בקושי 5 דקות לתוך ההרצאה

Because the fact is that a year after losing the use of their legs

כי העובדה היא ששנה אחרי שאיבדת את היכולת להשתמש ברגל שלך,

and a year after winning the lotto,

ושנה אחרי הזכייה בלוטו, זוכי לוטו ומשותקים

lottery winners and paraplegics are equally happy with their lives.

שמחים בצורה זהה מחייהם.

Don't feel too bad about failing the first pop quiz,

עכשיו, אל תרגישו רע מדי בגלל שנכשלתם בבוחן פתע,

because everybody fails all of the pop quizzes all of the time.

בגלל שכולם נכשלים בבחני פתע כל הזמן.

The research that my laboratory has been doing,

המחקר אותו המעבדה שלי עורכת,

that economists and psychologists around the country have been doing,

אותם כלכלנים ופסיכולוגים ברחבי הארץ עורכים,

has revealed something really quite startling to us,

גילה משהו די מדהים עבורנו.

something we call the "impact bias,"

משהו אותו אנחנו מכנים הטיית ההשפעה,

which is the tendency for the simulator to work badly,

שהיא למעשה הנטייה של הסימולטור שלנו לעבוד רע.

for the simulator to make you believe that different outcomes are more different

כדי השסימולטור יגרום לך להאמין שתוצאות שונות

than, in fact, they really are.

הן למעשה שונות יותר ממה שהן באמת.

From field studies to laboratory studies,

מלימוד בשטח עד ללימודי מעבדה,

we see that winning or losing an election,

אנחנו רואים שלנצח או לזכות בבחירות, להרוויח או להפסיד בן\בת זוג רומנטי,

gaining or losing a romantic partner,

getting or not getting a promotion,

להשיג או לא להשיג קידום, לעבור או לא לעבור בחינה באוניברסיטה,

passing or not passing a college test,

on and on,

have far less impact, less intensity and much less duration

וכו' וכו', יש הרבה פחות השפעה, פחות עוצמה והרבה פחות משך זמן.

than people expect them to have.

ממה שאנשים מצפים שיהיה להם.

A recent study -- this almost floors me --

וזה כמעט הפיל אותי --

מחקר עכשווי שמראה איך טראומות קשות בחיים משפיעות על אנשים

a recent study showing how major life traumas affect people

מציע שאם הטראומה קרתה לפני למעלה משלושה חודשים,

suggests that if it happened over three months ago,

מלבד כמה יוצאים מן הכלל,

אין לזה השפעה כהוא זה על האושר שלך.

with only a few exceptions,

it has no impact whatsoever on your happiness.

מדוע?

מפני שאושר יכול להיות מיוצר מלאכותית.

Why?

Because happiness can be synthesized.

סר תומאס בראון כתב ב-1642, "אני הבנאדם המאושר ביותר בעולם.

Sir Thomas Brown wrote in 1642, "I am the happiest man alive.

יש את הדבר הזה בתוכי שיכול לשנות עוני לעושר, מחסור לשפע.

I have that in me that can convert poverty to riches, adversity to prosperity.

אני יותר עמיד מאכילס, למזל הטוב יש יותר מנתיב אחד להגיע אלי."

I am more invulnerable than Achilles; fortune hath not one place to hit me."

איזו מין מכונה מופלאה יש לאיש הזה בתוך הראש?

What kind of remarkable machinery does this guy have in his head?

ובכן, מסתבר שזו בדיוק המכונה המופלאה שיש לכולנו.

Well, it turns out it's precisely the same remarkable machinery that all of us have.

לבני אדם יש משהו

Human beings have something

שאנחנו יכולים לראות בו כמערכת חיסון פסיכולוגית.

that we might think of as a "psychological immune system,"

מערכת של עיבוד קוגניטיבי, עיבוד קוגניטיבי נרחב ולא מודע,

a system of cognitive processes, largely nonconscious cognitive processes,

שעוזר להם לשנות את השקפותיהם על העולם,

that help them change their views of the world,

כך שהם ירגישו טוב יותר

בעולם בו הם מוצאים את עצמם.

so that they can feel better about the worlds

in which they find themselves.

כמו סר תומאס, יש לכם את המכונה הזאת.

Like Sir Thomas, you have this machine.

שלא כמו סר תומאס, נדמה שאתם לא יודעים זאת.

Unlike Sir Thomas, you seem not to know it.

אנחנו יוצרים אושר, אבל אנחנו חושבים שאושר זה דבר שצריך למצוא אותו.

We synthesize happiness, but we think happiness is a thing to be found.

עכשיו, אתם לא צריכים שאני אתן לכם

יותר מדי דוגמאות לאנשים שיצרו אושר, אני מניח.

Now, you don't need me to give you

too many examples of people synthesizing happiness, I suspect,

למרות שאני הולך להראות לכם כמה הוכחות ניסוייות.

though I'm going to show you some experimental evidence.

אתם לא חייבים לחפש עדויות רחוק מדי.

בתור אתגר לעצמי, מאחר שאני אומר את זה מדי פעם בהרצאות שלי,

You don't have to look very far for evidence.

I took a copy of the "New York Times"

לקחתי עותק של הניו יורק טיימס

and tried to find some instances of people synthesizing happiness.

וניסיתי למצוא כמה דוגמאות של אנשים שיוצרים אושר.

Here are three guys synthesizing happiness.

והנה שלושה בחורים שיצרו אושר מלאכותי.

"I'm better off physically, financially, mentally ..."

"אני במצב כל כך יותר טוב פיזית, כלכלית, רגשית, מנטלית

"I don't have one minute's regret. It was a glorious experience."

וכמעט מכל בחינה אחרת."

"I believe it turned out for the best."

"אין לי דקת חרטה. זאת הייתה חוויה מופלאה."

Who are these characters who are so damn happy?

"אני מאמין שזה יצא לטובה."

The first one is Jim Wright.

Some of you are old enough to remember:

מי אלה הטיפוסים האלה שהם כל כך מאושרים לעזאזל?

he was the chairman of the House of Representatives,

ובכן, הראשון הוא ג'ים רייט.

and he resigned in disgrace

חלקכם מבוגרים מספיק בשביל לזכור:

when this young Republican named Newt Gingrich found out about

הוא היה יו"ר בית הנבחרים

והוא התפטר בבושה

a shady book deal that he had done.

כשרפובליקאי צעיר בשם ניוט גינגריץ'

He lost everything.

The most powerful Democrat in the country lost everything:

גילה אודות עסקת ספרים מפוקפקת שעשה.

he lost his money, he lost his power.

הוא הפסיד הכל.

הדמוקרטי הכי חזק בארץ הפסיד הכל.

What does he have to say all these years later about it?

הוא הפסיד את כספו, הוא הפסיד את כוחו,

"I am so much better off physically, financially, mentally

ומה יש לו להגיד על זה כמה שנים אחרי?

and in almost every other way."

"אני במצב כל כך יותר טוב פיזית, כלכלית, רגשית, מנטלית

What other way would there be to be better off?

Vegetably? Minerally? Animally?

וכמעט מכל בחינה אחרת."

באיזה עוד מצב הוא יכל להיות יותר מורווח?

He's pretty much covered them there.

מבחינה ירקותית? מינרלית? חייתית?

Moreese Bickham is somebody you've never heard of.

הוא די מכוסה שם מכל הבחינות.

Moreese Bickham uttered these words upon being released.

מוריס ביקמן הוא מישהו שבחיים לא שמעתם עליו.

He was 78 years old.

He'd spent 37 years in Louisiana State Penitentiary

מוריס ביקמן מילמל את המילים האלו בעת שחרורו.

for a crime he didn't commit.

הוא היה בן 78.

הוא בילה 37 שנה בכלא המחוזי של לואיזיאנה

He was ultimately [released for good behavior halfway through his sentence.]

על פשע אותו לא ביצע.

[הוא שוחרר בסופו של דבר

What did he have to say about his experience?

על התנהגות טובה באמצע המאסר שלו.]

"I don't have one minute's regret. It was a glorious experience."

ומה היה לו לומר על החוויה הזאת?

Glorious!

This guy's not saying, "There were some nice guys. They had a gym."

"אין לי דקת חרטה. זאת הייתה חוויה מופלאה." מופלאה!

"Glorious" -- a word we usually reserve for something like a religious experience.

הבחור הזה לא אומר,

"ובכן, היו כמה חבר'ה נחמדים. היה להם חדר כושר."

Harry S. Langerman uttered these words.

"מופלאה".

מילה שאנחנו לרוב שומרים למשהו כמו חוויה דתית.

He's somebody you might have known but didn't,

הארי ס. לנגרמן מלמל את המילים האלה, והוא מישהו שאולי הייתם מכירים

because in 1949, he read a little article in the paper

about a hamburger stand owned by these two brothers named McDonald.

אבל לא הכרתם, בגלל שב-1949 הוא קרא כתבה קטנה בעיתון

And he thought, "That's a really neat idea!"

בנוגע לדוכן המבורגרים בבעלות שני אחים בשם מקדונלדס.

So he went to find them.

They said, "We can give you a franchise on this for 3,000 bucks."

והוא חשב, "זה ממש רעיון מדליק!"

אז הוא הלך לפגוש אותם. הם אמרו,

Harry went back to New York, asked his brother, an investment banker,

"אנחנו יכולים לתת לכם זיכיון בעבור 3,000 דולר."

to loan him 3,000 dollars, and his brother's immortal words were,

הארי חזר לניו יורק, ביקש מאחיו שהוא יועץ השקעות

"You idiot, nobody eats hamburgers."

להלוות לו 3,000 דולר, ומילותיו הנצחיות של אחיו היו,

He wouldn't lend him the money.

Of course, six months later, Ray Kroc had exactly the same idea.

"אדיוט, אף אחד לא אוכל המבורגרים."

הוא לא הסכים להלוות לו את הכסף,

It turns out, people do eat hamburgers,

וכמובן שישה חודשים אח"כ לריי קרוק היה בדיוק את אותו רעיון.

and Ray Kroc, for a while, became the richest man in America.

ומתברר שאנשים כן אוכלים המבורגרים,

And then, finally,

וריי קרוק, למשך זמן מסוים, נהפך לאיש העשיר באמריקה.

some of you recognize this young photo of Pete Best,

ואז לבסוף -- אתם יודעים, המיטב מכל העולמות האפשריים --

who was the original drummer for the Beatles,

until they, you know, sent him out on an errand and snuck away

חלקכם אולי תזהו את התמונה הזאת של פיט בסט הצעיר,

and picked up Ringo on a tour.

מי שהיה המתופף המקורי של הביטלס,

Well, in 1994, when Pete Best was interviewed --

עד שהם, אתם יודעים, שלחו אותו לשליחות וברחו

yes, he's still a drummer; yes, he's a studio musician --

ואספו את רינגו בסיבוב הופעות.

he had this to say: "I'm happier than I would have been with the Beatles."

ובכן, ב-1994 כשפיט בסט רואיין

OK, there's something important to be learned from these people,

-- כן, הוא עדיין מתופף, כן, הוא מוזיקאי אולפנים --

and it is the secret of happiness.

היה לו לומר את זה: "אני שמח יותר ממה שהייתי אילו הייתי עם הביטלס."

Here it is, finally to be revealed.

אוקיי. יש משהו חשוב ללמוד מהאנשים האלה,

First: accrue wealth, power and prestige,

וזה הסוד לאושר.

then lose it.

(Laughter)

הנה זה, סוף סוף מתגלה.

Second: spend as much of your life in prison as you possibly can.

ראשית: תרכשו יוקרה, כוח ועושר, ואז תאבדו אותם.

(Laughter)

(צחוק)

Third: make somebody else really, really rich.

שנית: נסו לבלות כמה שיותר זמן מחייכם בכלא.

And finally: never, ever join the Beatles.

(צחוק)

שלישית: עשו מישהו אחר מאוד, אבל מאוד עשיר.

(Laughter)

Yeah, right.

Because when people synthesize happiness,

ולבסוף: אף פעם אבל אף פעם אל תצטרפו לביטלס.

as these gentlemen seem to have done,

(צחוק)

we all smile at them, but we kind of roll our eyes and say,

אוקיי. עכשיו אני, כמו זה פרנק, יכול לחזות את המחשבה הבאה שלכם,

"Yeah, right, you never really wanted the job."

שהיא, "כן, בטח."

"Oh yeah, right -- you really didn't have that much in common with her,

בגלל שכאשר אנשים יוצרים אושר,

כמו שהאדונים הנכבדים האלו עשו,

and you figured that out just about the time

אנחנו כולנו מחייכים אליהם, אבל אנחנו די מגלגלים את העיניים שלנו ואומרים,

she threw the engagement ring in your face."

We smirk,

because we believe that synthetic happiness is not of the same quality

"כן בטח, לא באמת רצית את העבודה."

"כן בטח. לא באמת היה לך כל כך הרבה במשותף איתה,

as what we might call "natural happiness."

What are these terms?

וגילית את זה בדיוק בזמן

Natural happiness is what we get when we get what we wanted,

שהיא זרקה לך את הטבעת אירוסין בפרצוף."

and synthetic happiness is what we make when we don't get what we wanted.

אנחנו מגחכים בגלל שאנחנו מאמינים שאושר מלאכותי

הוא לא באותה איכות כמו מה שאנחנו אולי נכנה אושר טבעי.

And in our society, we have a strong belief

מה זה המונחים האלו?

that synthetic happiness is of an inferior kind.

אושר טבעי זה מה שקורה כשאנחנו מקבלים את מה שאנחנו רוצים,

Why do we have that belief?

ואושר מלאכותי זה מה שקורה כשאנחנו לא מקבלים את מה שאנחנו רוצים.

Well, it's very simple.

What kind of economic engine would keep churning

ובחברה שלנו, יש לנו אמונה חזקה

if we believed that not getting what we want

שאושר מלאכותי הוא מזן נחות יותר.

could make us just as happy as getting it?

למה יש לנו את האמונה הזאת?

With all apologies to my friend Matthieu Ricard,

ובכן, זה ממש פשוט.

איזה מין מנוע כלכלי היה ממשיך לתפקד

a shopping mall full of Zen monks

is not going to be particularly profitable,

אילו האמנו שלא לקבל את מה שאנחנו רוצים

because they don't want stuff enough.

יכול לעשותנו מאושרים מו לקבל מה שאנחנו רוצים?

(Laughter)

I want to suggest to you

עם כל ההתנצלויות לידידי מתיו ריקרד,

that synthetic happiness is every bit as real and enduring

קניון מלא נזירי זן

as the kind of happiness you stumble upon

לא הולך להיות ריווחי במיוחד

בגלל שהם לא מספיק בעניין של צבירת חפצים.

when you get exactly what you were aiming for.

Now, I'm a scientist, so I'm going to do this not with rhetoric,

(צחוק)

אני רוצה להציע שאושר מלאכותי

but by marinating you in a little bit of data.

הוא אמיתי ומתמשך בדיוק באותה מידה

Let me first show you an experimental paradigm

כמו האושר מהסוג שאתה נתקל בו

that's used to demonstrate the synthesis of happiness

כשאתה מקבל בדיוק את מה שאתה מכוון אליו.

among regular old folks.

עכשיו, אני מדען, אז אני הולך לעשות את זה לא רטורית,

This isn't mine,

it's a 50-year-old paradigm called the "free choice paradigm."

אלא על ידי כך, שאציף אתכם במידע.

It's very simple.

קודם אני אראה לכם פרדיגמה נסיונית שהיא בשימוש

You bring in, say, six objects,

כדי להדגים את האושר המלאכותי בקרב מבוגרים רגילים.

and you ask a subject to rank them from the most to the least liked.

In this case, because this experiment uses them,

וזה לא שלי.

זו פרדיגמה בת 50 שנה, הנקראת פרדיגמת הבחירה החופשית.

these are Monet prints.

Everybody ranks these Monet prints from the one they like the most

זה מאוד פשוט.

אתה מביא, נגיד, שישה אובייקטים,

to the one they like the least.

ואתה מבקש מהנבדק לדרג אותם מההכי אהוב להכי פחות אהוב.

Now we give you a choice:

"We happen to have some extra prints in the closet.

במקרה הזה, בגלל שהניסוי הזה משתמש בהם,

We're going to give you one as your prize to take home.

אלו הם הדפסים של מונה.

We happen to have number three and number four," we tell the subject.

אז, כולם יכולים לדרג את ההדפסים של מונה

מזו שהם אוהבים הכי הרבה, לזו שהכי פחות אהבו.

This is a bit of a difficult choice,

עכשיו אנחנו נותנים לכם בחירה:

because neither one is preferred strongly to the other,

"במקרה יש לנו כמה הדפסים עודפים בארון.

but naturally, people tend to pick number three,

אנחנו הולכים לתת לכם הדפס אחד כפרס לקחת הביתה.

because they liked it a little better than number four.

במקרה יש לנו את מספר 3 ומספר 4," אנחנו אומרים לנבדק.

Sometime later -- it could be 15 minutes, it could be 15 days --

זה בחירה מעט קשה,

בגלל שאף אחד לא מועדף באופן חריג על פני האחר

the same stimuli are put before the subject,

and the subject is asked to re-rank the stimuli.

אבל באופן טבעי, אנשים נוטים לבחור את מספר 3

בגלל שהם אהבו אותו קצת יותר ממספר 4.

"Tell us how much you like them now."

What happens?

Watch as happiness is synthesized.

מתישהו יותר מאוחר-- יכול להיות 15 דקות, יכול להיות 15 ימים--

This is the result that's been replicated over and over again.

אותם גרויים מונחים לפני הנבדק,

You're watching happiness be synthesized.

והנבדק מתבקש לדרג אותם פעם נוספת.

Would you like to see it again?

"תגיד לנו כמה אתה אוהב אותם עכשיו."

Happiness!

מה קורה?

"The one I got is really better than I thought!

תראו איך האושר נבנה מלאכותית.

That other one I didn't get sucks!"

זו התוצאה ששוכפלה פעם אחר פעם.

That's the synthesis of happiness.

(Laughter)

אתם מתבוננים באיך אושר נרקם מלאכותית

Now, what's the right response to that?

תרצו לראות את זה שוב?

"Yeah, right!"

אושר!

"זה שקיבלתי הוא באמת הרבה יותר טוב ממה שחשבתי!

Now, here's the experiment we did,

הציור האחר שלא קיבלתי גרוע!"

and I hope this is going to convince you

זה התהליך של יצירת אושר מלאכותי.

that "Yeah, right!" was not the right response.

(צחוק)

We did this experiment with a group of patients

עכשיו, מה התגובה הנכונה לזה?

who had anterograde amnesia.

"כן, בטח!"

These are hospitalized patients.

עכשיו, הנה הניסוי שערכנו,

Most of them have Korsakoff syndrome,

a polyneuritic psychosis.

והייתי רוצה לקוות שזה ישכנע אתכם

They drank way too much, and they can't make new memories.

ש"כן, בטח!" לא הייתה התשובה הנכונה.

עשינו את הניסוי הזה עם קבוצה של מטופלים

They remember their childhood, but if you walk in and introduce yourself

שהיה להם אמנזיה אנטרוגדית.

אלו הם חולים מאושפזים.

רובם סובלים מסינדרום קרסקוף,

and then leave the room,

when you come back, they don't know who you are.

פסיכוזה פולינוירוטית

הם שתו הרבה יותר מדי, והם לא יכולים להפיק זכרונות חדשים.

We took our Monet prints to the hospital.

And we asked these patients to rank them

בסדר? הם זוכרים את הילדות שלהם, אבל אם תלכו אליהם ותציגו את עצמכם,

from the one they liked the most to the one they liked the least.

ואז תעזבו את החדר,

כשתחזרו הם לא ידעו מי אתם.

We then gave them the choice between number three and number four.

לקחנו את ההדפסים של מונה לבית חולים.

Like everybody else, they said,

"Gee, thanks Doc! That's great! I could use a new print.

וביקשנו מהחולים הללו לדרג אותם

I'll take number three."

מזה שהם הכי אהבו לזה שהכי פחות אהבו.

We explained we would have number three mailed to them.

אז הבאנו להם את הבחירה בין מספר 3 ל-4

We gathered up our materials,

and we went out of the room and counted to a half hour.

כמו כולם, הם אמרו,

(Laughter)

"יא, תודה דוק! זה נפלא! זה מאוד שימושי לי תמונה חדשה.

Back into the room, we say, "Hi, we're back."

אני אקח את מספר 3."

הסברנו להם שאנחנו נשלח להם את מספר 3 בדואר.

The patients, bless them, say, "Ah, Doc, I'm sorry,

אספנו את החומרים שלנו ויצאנו מהחדר,

I've got a memory problem; that's why I'm here.

If I've met you before, I don't remember."

וספרנו חצי שעה.

(צחוק)

"Really, Jim, you don't remember? I was just here with the Monet prints?"

חזרנו לחדר, ואמרנו, "הי, חזרנו."

"Sorry, Doc, I just don't have a clue."

המטופלים, שיבורכו, אמרו, "אהה, דוק, אני מצטער,

"No problem, Jim.

All I want you to do is rank these for me,

יש לי בעיית זכרון, לכן אני כאן.

from the one you like the most to the one you like the least."

אם נפגשנו בעבר, אני לא זוכר."

"באמת, ג'ים, אתה לא זוכר? הייתי פה לפני רגע עם ההדפסים של מונה?"

What do they do?

Well, let's first check and make sure they're really amnesiac.

"מצטער דוק, פשוט אין לי מושג."

"אין בעיה, ג'ים. כל מה שאני צריך שתעשה בשבילי זה שתדרג את התמונות האלה

We ask these amnesiac patients to tell us which one they own,

which one they chose last time, which one is theirs.

מאלה שאתה הכי אוהב להכי פחות אוהב."

And what we find is, amnesiac patients just guess.

מה הם עושים?

ובכן, בוא קודם נוודא כדי להיות בטוחים הם באמת חולים באמנזיה.

These are normal controls, where if I did this with you,

אנחנו מבקשים מחולי האמנזיה האלה להגיד לנו איזה מהציורים בבעלותם,

all of you would know which print you chose.

But if I do this with amnesiac patients, they don't have a clue.

איזה הם בחרו בפעם שעברה, איזה מהציורים שלהם.

ומה שאנחנו מוצאים זה שחולי האמנזיה פשוט מנחשים.

They can't pick their print out of a lineup.

Here's what normal controls do: they synthesize happiness. Right?

זה מנגנון נורמלי, בעוד שאם הייתי עושה זאת אתכם,

כולכם הייתם יודעים איזה ציור בחרתם.

אבל אם אני עושה את זה עם חולים במחלת השכחה, אין להם מושג.

This is the change in liking score,

the change from the first time they ranked to the second time they ranked.

הם לא יכולים למצוא את הציור שלהם במסדר זיהוי.

Normal controls show -- that was the magic I showed you;

הנה מה שהמנגנון הנורמלי עושה: הוא יוצר אושר מלאכותי.

now I'm showing it to you in graphical form --

"The one I own is better than I thought.

נכון? הנה השינוי בתוצאות האהבה,

The one I didn't own, the one I left behind,

השינוי מהפעם הראשונה שהם דרגו לפעם השנייה שהם דרגו.

is not as good as I thought."

המנגנון הנורמלי עובד זה היה הקסם שהראתי לכם,

Amnesiacs do exactly the same thing. Think about this result.

עכשיו אני מראה לכם בדרך גראפית--

These people like better the one they own,

"האחד שבבעלותי יותר טוב ממה שחשבתי.

but they don't know they own it.

האחד שלא קיבלתי, האחד שנשאר מאחור,

הוא לא טוב כמו שחשבתי."

"Yeah, right" is not the right response!

חולי מחלת השכחה עושים את אותו דבר בדיוק. תחשבו על התוצאה הזאת.

What these people did when they synthesized happiness

האנשים האלה אוהבים יותר את זה שבבעלותם,

is they really, truly changed

אבל הם לא יודעים שהוא בבעלותם,

their affective, hedonic, aesthetic reactions to that poster.

"כן, בטח", זו לא התגובה הנכונה!

They're not just saying it because they own it,

מה שהאנשים האלה עשו בעזרת אושר מלאכותי

because they don't know they own it.

זה שהם באמת ובתמים שינו

When psychologists show you bars,

את התגובה - החיבה האסתטית שלהם לתמונה.

you know that they are showing you averages of lots of people.

And yet, all of us have this psychological immune system,

הם לא אומרים את זה סתם כי זה בבעלותם,

כי הם לא יודעים שזה בבעלותם.

this capacity to synthesize happiness,

but some of us do this trick better than others.

עכשיו, כאשר פסיכולוגים מראים לכם טבלאות,

And some situations allow anybody to do it more effectively

אתם יודעים שהם מראים לכם ממוצע של הרבה אנשים.

than other situations do.

ובכל זאת, לכולנו יש מערכת חיסונית פסיכולוגית,

It turns out that freedom,

היכולת הזאת לייצר אושר מלאכותי,

אבל חלקנו משתמשים בטריק הזה יותר טוב מאחרים.

the ability to make up your mind and change your mind,

וסיטואציות מסוימות מאפשרות לכל אחד לעשות את זה בצורה יותר אפקטיבית

is the friend of natural happiness,

because it allows you to choose among all those delicious futures

ממה שסיטואציות אחרות היו מאפשרות.

and find the one that you would most enjoy.

מתברר שחופש

But freedom to choose,

--היכולת לגבש דעה ולשנות אותה--

to change and make up your mind,

is the enemy of synthetic happiness,

היא החברה של יצירת אושר מלאכותי, בגלל שהיא מאפשרת לך לבחור

and I'm going to show you why.

Dilbert already knows, of course.

מול כל אותם עתידים זוהרים

"Dogbert's tech support. How may I abuse you?"

ולמצוא אחד ממנו אתה הכי נהנה.

"My printer prints a blank page after every document."

אבל החופש לבחור

"Why complain about getting free paper?"

היכולת לגבש דעה ולשנות אותה

"Free? Aren't you just giving me my own paper?"

vוא האויב של האושר המלאכותי.

"Look at the quality of the free paper compared to your lousy regular paper!

ואני הולך להראות למה. דילברט כבר יודע, כמובן.

Only a fool or a liar would say that they look the same!"

אתם קוראים את הקומיקס בזמן שאני מדבר.

"שירות התמיכה הטכנית של דוגברטס, כיצד אוכל להתעלל בך?"

"Now that you mention it, it does seem a little silkier!"

"המדפסת שלי מדפיסה דף לבן אחרי כל מסמך."

"What are you doing?"

"I'm helping people accept the things they cannot change." Indeed.

"למה שתתלונן על זה שאתה מקבל דפים בחינם?"

"בחינם? אתם לא פשוט נותנים לי דפים משלי?"

The psychological immune system works best

"תסתכל על איכות הנייר החינמי בהשוואה לנייר הרגיל הגרוע!

when we are totally stuck, when we are trapped.

רק טיפש או שקרן היה אומר שהם נראים אותו הדבר!"

This is the difference between dating and marriage.

"אהה! עכשיו שאתה מציין את זה, הם באמת נראים משיים יותר!"

You go out on a date with a guy,

"מה אתה עושה?"

and he picks his nose; you don't go out on another date.

"אני עוזר לאנשים לקבל את הדברים שהם לא יכולים לשנות." אכן.

You're married to a guy and he picks his nose?

He has a heart of gold. Don't touch the fruitcake!

המערכת החיסונית הפסיכולוגית עובדת במיטבה

You find a way to be happy with what's happened.

כאשר אנחנו באמת תקועים, כשאנחנו לכודים.

(Laughter)

זה ההבדל בין שלב הדייטים לחתונה, נכון?

Now, what I want to show you

is that people don't know this about themselves,

את יוצאת לדייט עם בחור,

והוא מחטט באף; את לא תצאי איתו לדייט נוסף.

and not knowing this can work to our supreme disadvantage.

את נשואה לבחור והוא מחטט באף?

כן, יש לו לב של זהב, אל תגע בעוגת הפירות!

Here's an experiment we did at Harvard.

We created a black-and-white photography course,

אתם מוצאים דרך להיות מאושרים עם מה שקרה.

and we allowed students to come in and learn how to use a darkroom.

(צחוק)

עכשיו מה שאני רוצה להראות לכם

So we gave them cameras, they went around campus,

זה שאנשים לא יודעים את זה אודות עצמם,

they took 12 pictures of their favorite professors

ולא לדעת את זה על עצמנו יכול להוביל לחסרון ענק.

and their dorm room and their dog,

הנה ניסוי שערכנו בהרווארד.

and all the other things they wanted to have Harvard memories of.

יצרנו קורס צילום, קורס צילום בשחור לבן,

They bring us the camera, we make up a contact sheet,

ואיפשרנו לסטודנטים להכנס וללמוד איך עובד חדר החושך.

they figure out which are the two best pictures.

We now spend six hours teaching them about darkrooms,

אז נתנו להם מצלמות, הם הלכו ברחבי הקמפוס,

and they blow two of them up.

וצילמו 12 תמונות של הפרופסור האהוב עליהם,

They have two gorgeous 8 x 10 glossies

של המעונות שלהם ושל הכלב שלהם,

of meaningful things to them, and we say,

וכל יתר הדברים שהם רצו שיהיה להם כזכרונות מהרווארד.

"Which one would you like to give up?"

"I have to give one up?"

הם נותנים לנו את המצלמה, אנחנו עושים דף קונטקט ממנו,

"Yes, we need one as evidence of the class project.

הם מחליטים מה הן שתי התמונות הכי טובות,

So you have to give me one. You have to make a choice.

ואנחנו מבלים 6 שעות בללמד אותם על החדר חושך,

You get to keep one, and I get to keep one."

והם ומגדילים 2 תמונות מתוכן,

ויש להם שתי תמונות מט מדהימות של 20 על 25

Now, there are two conditions in this experiment.

של דברים משמעותיים להם, ואז אנחנו אומרים

In one case, the students are told,

"על איזו מהתמונות אתה מוכן לוותר?"

"But you know, if you want to change your mind,

הם אומרים, "אני חייב לוותר על אחת?"

"כן. אנחנו חייבים אחת כהוכחה לפרויקט הכיתתי.

I'll always have the other one here,

and in the next four days, before I actually mail it to headquarters" --

אז אתה חייב לתת לי אחת. אתה חייב לעשות בחירה.

אתה מקבל אחת ואני מקבל אחת."

yeah, "headquarters" --

עכשיו, יש שני מצבים בניסוי הזה.

(Laughter)

"I'll be glad to swap it out with you.

במקרה אחד, נאמר לסטודנט,

In fact, I'll come to your dorm room, just give me an email.

"אבל אתה יודע,אם אתה רוצה לשנות את דעתך,

Better yet, I'll check with you.

תמיד יהיה לי את האחרת כאן,

You ever want to change your mind, it's totally returnable."

ובארבעה ימים הקרובים, לפני שאני שולח את זה למטה,

The other half of the students are told exactly the opposite:

--(צחוק)-- כן, "מטה"--

"Make your choice, and by the way,

the mail is going out, gosh, in two minutes, to England.

"אני אשמח להתחלף אתך.

Your picture will be winging its way over the Atlantic.

למעשה, אני אבוא לחדר המעונות, רק תשלח לי מייל.

You will never see it again."

יותר טוב, אני אבדוק אתך.

Half of the students in each of these conditions

אם תרצה להתחרט, זה לגמרי אפשרי."

לחצי השני של הסטודנטים נאמר בדיוק ההפך:

are asked to make predictions

about how much they're going to come to like

"תעשו את הבחירה שלכם. ודרך אגב,

the picture that they keep

הדואר יוצא, אוי, עוד שתי דקות, לאנגליה.

and the picture they leave behind.

Other students are just sent back to their little dorm rooms

התמונה שלכם תעשה את דרכה מעבר לאוקיינוס האטלנטי.

and they are measured over the next three to six days

בחיים לא תראו אותה שוב."

on their satisfaction with the pictures.

עכשיו, חצי מהסטודנטים בשני המצבים האלה

Look at what we find.

נדרשים לעשות תחזיות

First of all, here's what students think is going to happen.

עד כמה התמונה שיבחרו תתחבב עליהם עם הזמן

They think they're going to maybe come to like the picture they chose

ואת התמונה אותה הם ישאירו מאחור.

סטודנטים אחרים פשוט נשלחים חזרה למעונות הקטנים שלהם

a little more than the one they left behind.

והם נמדדים בין שלושה לשישה ימים הקרובים

But these are not statistically significant differences.

It's a very small increase, and it doesn't much matter

את מידת החיבה, סיפוק מהתמונות.

ותראו מה גילינו.

whether they were in the reversible or irreversible condition.

דבר ראשון, הנה מה שהסטודנטים חשבו שהולך לקרות.

Wrong-o.

הם חושבים שהם אולי הולכים לחבב את התתמונה אותה בחרו

Bad simulators.

Because here's what's really happening.

Both right before the swap and five days later,

קצת יותר מזו שהם השאירו מאחור,

אבל אלו לא הבדלים משמעותיים סטטיסטית.

people who are stuck with that picture,

who have no choice,

זו עלייה קטנה, וזה לא משנה יותר מדי

who can never change their mind,

like it a lot.

אם הם היו במצב ההפיך או הבלתי הפיך.

And people who are deliberating -- "Should I return it?

טעות! סימולטורים רעים. בגלל שהנה מה שקרה באמת.

Have I gotten the right one?

Maybe this isn't the good one. Maybe I left the good one?" --

גם ממש אחרי, וגם חמישה ימים אחרי ההחלטה,

have killed themselves.

They don't like their picture.

אנשים שתקועים עם התמונה,

In fact, even after the opportunity to swap has expired,

שאין להם שום בחירה,

שלעולם לא יוכלו להתחרט,

they still don't like their picture.

אוהבים את התמונה מאוד!

Why?

Because the [reversible] condition is not conducive

ואנשים שמתלבטים--"שאני אחזיר אותה?

to the synthesis of happiness.

האם לקחתי את האחת הנכונה? אולי זו לא התמונה הטובה?

אולי השארתי את הטובה מאחור?" -- הרגו את עצמם.

So here's the final piece of this experiment.

הם לא אוהבים את התמונה שלהם,

We bring in a whole new group of naive Harvard students

ולמעשה גם לאחר שההזדמנות לשנות פגה תוקף,

and we say, "You know, we're doing a photography course,

הם עדיין לא אוהבים את התמונה.

למה?

and we can do it one of two ways.

בגלל שמצב הפיך מקשה על

We could do it so that when you take the two pictures,

יצירת אושר מלאכותי.

you'd have four days to change your mind,

אז הנה החלק האחרון בניסוי.

or we're doing another course where you take the two pictures

אנחנו מביאים קבוצה חדשה לגמרי של סטודנטים תמימים מהרווארד

and you make up your mind right away and you can never change it.

Which course would you like to be in?" Duh!

ואנחנו אומרים להם, "אתם יודעים, אנחנו עושים קורס צילום,

Sixty-six percent of the students, two-thirds,

ואנחנו יכולים לעשות את זה באחת משתי דרכים.

prefer to be in the course where they have the opportunity to change their mind.

אנחנו יכולים לעשות את זה כך שאחרי שתקחו את השתי תמונות,

Hello? Sixty-six percent of the students choose to be in the course

יהיה לכם 4 ימים להתחרט,

או שאנחנו עושים קורס אחר בו אתם לוקחים את שתי התמונות

in which they will ultimately be deeply dissatisfied with the picture --

ומחליטים מיד במקום ואתם לא תוכלו לשנות את הבחירה.

(Laughter)

באיזה קורס תרצו להיות?" ברור!

because they do not know the conditions under which synthetic happiness grows.

66% מהסטודנטים, שני שליש,

מעדיפים להיות בקורס בו יש להם את ההזדמנות לשנות את דעתם.

The Bard said everything best, of course, and he's making my point here

הלו? 66% מהסטודנטים מעדיפים להיות בקורס בו הם

but he's making it hyperbolically:

יהיו בסופו של דבר לא מרוצים באופן עמוק מהתמונה שלהם.

"'Tis nothing good or bad But thinking makes it so."

בגלל שהם לא יודעים את המצבים בהם אושר מלאכותי צומח.

It's nice poetry, but that can't exactly be right.

Is there really nothing good or bad?

Is it really the case that gall bladder surgery and a trip to Paris

המשורר אמר כי הכל הכי טוב, כמובן, והוא מדגים את הנקודה שלי פה

are just the same thing?

(Laughter)

אבל הוא מנסח את זה באופן מוגזם

That seems like a one-question IQ test.

,אין דבר שהוא טוב או רע / אבל החשיבה היא זו שהופכת אותו לכזה."

They can't be exactly the same.

זו שירה יפה, אבל זה לא יכול להיות מדוייק.

In more turgid prose, but closer to the truth,

האם באמת אין שום דבר שהוא טוב או רע?

was the father of modern capitalism, Adam Smith, and he said this.

האם זה באמת ייתכן שניתוח כיס המרה ונסיעה לפריז

This is worth contemplating:

הם בדיוק אותו הדבר?

"The great source of both the misery and disorders of human life

זה נראה כמו מבחן איי קיו של שאלה אחת.

seems to arise from overrating the difference

between one permanent situation and another.

הם לא יכולים להיות בדיוק אותו הדבר.

בשיאה יותר מליצית, אבל יותר קרוב לאמת,

Some of these situations may, no doubt, deserve to be preferred to others,

מי שהיה אב הקפיטליזם המודרני, אדם סמית', אמר את הדברים הבאים.

זה שווה הרהור:

but none of them can deserve to be pursued

"המקור הגדול הן לאומללות והן לחוסר הסדר בחיי האדם

with that passionate ardor which drives us to violate the rules

נדמה כנובע מהתיאור המופרז של ההבדלים

either of prudence or of justice,

בין מצב תמידי אחד לאחר...

or to corrupt the future tranquility of our minds,

חלק מהמצבים האלה אולי, בלי ספק, זכאים להיות מועדפים לאחרים,

either by shame from the remembrance of our own folly,

or by remorse for the horror of our own injustice."

אבל אף אחד מהם לא ראוי להירדף

In other words: yes, some things are better than others.

באותה תשוקה קנאית שגורמת לנו להפר את הכללים

We should have preferences that lead us into one future over another.

או של צניעות או צדק,

או להשחית את העתיד השלו של מוחנו,

But when those preferences drive us too hard and too fast

לא בבושה שבזכרון של מגרעותינו,

because we have overrated the difference between these futures,

או על ידי חרטה, על זוועות חוסר צדק שלנו."

we are at risk.

במילים אחרות: כן, דברים מסוימים טובים מאחרים.

When our ambition is bounded, it leads us to work joyfully.

When our ambition is unbounded,

צריכות להיות לנו העדפות שמקדמות אותנו לעבר עתיד אחד במקום אחר.

it leads us to lie, to cheat, to steal, to hurt others,

אבל כששהעדפות הללו דוחפות אותנו חזק מדי או מהר מדי

to sacrifice things of real value.

When our fears are bounded,

בגלל שהחשבנו יותר מדי את ההבדלים בין העתידים,

we're prudent, we're cautious,

we're thoughtful.

אנחנו נמצאים בסכנה.

When our fears are unbounded and overblown,

כשהאמביציה שלנו מוגבלת, זה מוביל אותנו לעבוד בשמחה.

we're reckless, and we're cowardly.

כשהאמביציה שלנו חסרת גבולות,

The lesson I want to leave you with, from these data,

זה מוביל אותנו לשקר, לרמות, לגנוב, לפגוע באחרים,

is that our longings and our worries are both to some degree overblown,

להקריב דברים בעלי ערך אמיתי.

because we have within us the capacity to manufacture the very commodity

כשהפחדים שלנו מוגבלים,

אנחנו זהירים ושקולים,

אנחנו מתחשבים.

כשהפחדים שלנו לא מוגבלים ומוגדלים,

we are constantly chasing when we choose experience.

אנחנו חסרי אחריות, ונהפכים פחדניים.

Thank you.

(Applause)

השיעור שהייתי רוצה להשאיר לכם מכל המידע הזה

הוא שהכמיהות שלנו והדאגות שלנו הן שתיהן במידה מסויימת מוגזמות,

בגלל שיש לנו בתוכנו את היכולת לייצר את המצרך הזה

שאנחנו כל הזמן רודפים אחריו כשאנחנו בוחרים חוויה.

תודה לכם.