Eman Mohammed: The courage to tell a hidden story

מתרגם: Shlomo Adam מבקר: Sigal Tifferet

When I turned 19, I started my career

ביום הולדתי ה-19 התחלתי בקריירה שלי

as the first female photojournalist

כעיתונאית-צלמת הראשונה

in the Gaza Strip, Palestine.

ברצועת עזה שבפלסטין.

My work as a woman photographer

עבודתי כאשה בתחום הצילום

was considered a serious insult

נחשבה כעלבון חמור למסורת המקומית,

to local traditions,

and created a lasting stigma

והציבה אות-קלון נצחי עלי ועל משפחתי.

for me and my family.

The male-dominated field made my presence

התחום המקצועי הזה, שנשלט ע"י זכרים,

דחה את נוכחותי בכל צורה אפשרית.

unwelcome by all possible means.

They made clear that a woman

הם הבהירו לי שאסור לאשה

must not do a man's job.

לעסוק במקצוע של גברים.

Photo agencies in Gaza refused to train me

סוכנויות צילום בעזה סירבו להכשיר אותי

because of my gender.

בגלל המגדר שלי.

The "No" sign was pretty clear.

ה"לא" היה ברור למדי.

Three of my colleagues

שלושה מעמיתי

went as far as to drive me to an open air strike area

הרחיקו לכת עד כדי להסיע אותי לאזור מוכה-הפצצות

where the explosion sounds

שבו ההתפוצצויות

were the only thing I could hear.

היו הדבר היחיד שיכולתי לשמוע.

Dust was flying in the air,

האבק מילא את האוויר,

and the ground was shaking like a swing beneath me.

והקרקע רעדה מתחתי.

I only realized we weren't there to document the event

הבנתי שלא הגענו לשם כדי לתעד את האירוע,

when the three of them got back into the armored Jeep

רק כששלושתם נכנסו בחזרה לג'יפ המשוריין

and drove away, waving and laughing,

ונסעו משם כשהם מנופפים בידיהם וצוחקים,

leaving me behind in the open air strike zone.

בהותירם אותי מאחור באזור הפתוח מוכה-ההפצצות.

For a moment, I felt terrified,

לרגע חשתי מבוהלת,

humiliated, and sorry for myself.

מושפלת ומלאת רחמים עצמיים.

My colleagues' action was not

מה שעוללו עמיתי לא היה

the only death threat I have received,

איום המוות היחיד שקיבלתי,

but it was the most dangerous one.

אבל הוא היה המסוכן מכולם.

The perception of women's life in Gaza

חיי הנשים בעזה נתפשים כפסיביים.

is passive.

Until a recent time, a lot of women were not allowed

עד לאחרונה, נשים רבות לא הורשו

to work or pursue education.

לעבוד או לרכוש השכלה.

At times of such doubled war including

בתקופות כאלה, של מלחמה כפולה -

both social restrictions on women

גם המגבלות החברתיות שמוטלות על הנשים,

and the Israeli-Palestinian conflict,

וגם הסכסוך הישראלי-פלסטיני,

women's dark and bright stories were fading away.

סיפורי הנשים, הקודרים וגם הזוהרים, נותרים בצל.

To men, women's stories were seen

בעיני גברים, סיפוריהן של נשים

נראו חסרי-חשיבות.

as inconsequential.

I started paying closer attention

התחלתי להקדיש יותר תשומת-לב לחיי הנשים בעזה.

to women's lives in Gaza.

Because of my gender, I had access

המגדר שלי הקנה לי גישה

to worlds where my colleagues were forbidden.

לעולמות שהכניסה אליהם נאסרה על עמיתי.

Beyond the obvious pain and struggle,

מעבר לכאב ולמאבק הגלויים,

there was a healthy dose

היתה מידה בריאה

of laughter and accomplishments.

של הומור והישגים.

In front of a police compound in Gaza City

מול מתחם משטרתי בעיר עזה,

during the first war in Gaza,

במלחמת עזה הראשונה.

an Israeli air raid managed to destroy the compound

הפצצה אווירית ישראלית הצליחה להרוס את המתחם

and break my nose.

וגם לשבור את אפי.

For a moment, all I saw was white, bright white,

לרגע, כל מה שראיתי היה אור לבן בוהק,

like these lights.

כמו האורות האלה.

I thought to myself I either got blind

חשבתי לעצמי שהתעוורתי,

or I was in heaven.

או שעליתי לשמיים.

By the time I managed to open my eyes,

כשהצלחתי לפקוח את עיני

I had documented this moment.

תיעדתי את הרגע הזה.

Mohammed Khader, a Palestinian worker

מוחמד חאדר, עובד פלסטיני,

who spent two decades in Israel,

שעבד עשרים שנה בישראל,

as his retirement plan,

החליט, כשיצא לגמלאות,

he decided to build a four-floor house,

לבנות בניין בן ארבע קומות,

only by the first field operation at his neighborhood,

אבל בפעולה הקרקעית הראשונה בשכונה שלו,

the house was flattened to the ground.

המבנה נהרס עד היסוד.

Nothing was left but the pigeons he raised

לא נותר דבר, פרט ליונים שגידל

and a jacuzzi, a bathtub

ואמבטיית ג'קוזי

that he got from Tel Aviv.

שהביא מתל-אביב.

Mohammed got the bathtub

מוחמד העמיד את האמבטיה בראש ערימת ההריסות

on the top of the rubble

and started giving his kids

והחל לפנק את ילדיו

an every morning bubble bath.

באמבטיית קצף בכל בוקר.

My work is not meant to hide the scars of war,

עבודתי לא נועדה להסתיר את צלקות המלחמה,

but to show the full frame

אלא להראות את התמונה המלאה

of unseen stories of Gazans.

של הסיפורים האלמוניים של תושבי עזה.

As a Palestinian female photographer,

כאשה פלסטינית שעוסקת בצילום,

the journey of struggle, survival and everyday life

מסע המאבק, ההישרדות וחיי היומיום

has inspired me to overcome the community taboo

עודד אותי להתגבר על הטאבו מצד הקהילה

and see a different side of war and its aftermath.

ולראות צד אחר של המלחמה ושל תוצאותיה.

I became a witness with a choice:

הפכתי לעדה, ובידי הברירה

to run away or stand still.

לברוח או להישאר במקומי.

Thank you.

תודה לכם.

[מחיאות כפיים]

(Applause)