Monika Bulaj: The hidden light of Afghanistan

מתרגם: Ido Dekkers מבקר: Sigal Tifferet

My travels to Afghanistan

המסעות שלי לאפגניסטאן

began many, many years ago

התחילו לפני הרבה הרבה שנים

on the eastern border of my country,

על הגבול המזרחי של מדינתי,

my homeland, Poland.

ארץ הולדתי, פולין.

I was walking through the forests

הלכתי ביערות

of my grandmother's tales.

של סיפורי סבתי.

A land where every field hides a grave,

ארץ בה כל שדה מחביא קבר,

where millions of people

בה מיליוני אנשים

have been deported or killed

הוגלו או נרצחו

in the 20th century.

במאה ה 20.

Behind the destruction,

מאחורי ההרס,

I found a soul of places.

מצאתי נשמה של מקומות.

I met humble people.

פגשתי אנשים צנועים.

I heard their prayer

שמעתי את התפילות שלהם

and ate their bread.

ואכלתי את הלחם שלהם.

Then I have been walking East for 20 years --

אז הלכתי מזרחה במשך 20 שנה --

from Eastern Europe to Central Asia --

ממזרח אירופה למרכז אסיה --

through the Caucasus Mountains,

דרך הרי הקווקז,

Middle East,

המזרח התיכון,

North Africa,

צפון אפריקה,

Russia.

רוסיה.

And I ever met more humble people.

והמשכתי לפגוש אנשים אפילו צנועים יותר.

And I shared their bread and their prayer.

וחלקתי את לחמם ותפילותייהם.

This is why I went to Afghanistan.

זו הסיבה שהלכתי לאפגניסטאן.

One day, I crossed the bridge

יום אחד, חציתי את הגשר

over the Oxus River.

על נהר האוקסוס.

I was alone on foot.

הייתי לבד וברגל.

And the Afghan soldier was so surprised to see me

והחייל האפגני היה כל כך מופתע לראות אותי

that he forgot to stamp my passport.

שהוא שכח להחתים את דרכוני.

But he gave me a cup of tea.

אבל הוא נתן לי כוס תה.

And I understood

והבנתי

that his surprise was my protection.

שההפתעה שלו היתה ההגנה שלי.

So I have been walking and traveling,

אז הלכתי וטיילתי,

by horses, by yak, by truck, by hitchhiking,

על סוסים, על יאקים, במשאיות, בטרמפים,

from Iran's border

מגבול איראן

to the bottom, to the edge of the Wakhan Corridor.

לתחתית, לקצה מסדרון ווקהן.

And in this way

ובדרך זו

I could find noor, the hidden light of Afghanistan.

יכולתי למצוא את נור, האור הנסתר של אפגניסטאן.

My only weapon

הנשק היחידי שלי

was my notebook and my Leica.

היה המחשב הנייד שלי והלייקה שלי.

I heard prayers of the Sufi --

שמעתי תפילות של הסופים --

humble Muslims,

מוסלמים צנועים,

hated by the Taliban.

שנואים על ידי הטאליבן.

Hidden river,

הנהר החבוי,

interconnected with the mysticism

מחובר למיסטיות

from Gibraltar to India.

מגיברלטר להודו.

The mosque where the respectful foreigner

המסגד בו הזר המכבד

is showered with blessings

מורעף ברכות

and with tears,

ודמעות,

and welcomed as a gift.

ומתקבל כמתנה.

What do we know

מה אנחנו יודעים

about the country and the people

על המדינה והאנשים

that we pretend to protect,

שעליהם אנחנו מתיימרים להגן,

about the villages

על הכפרים

where the only one medicine

בהם התרופה היחידה

to kill the pain and to stop the hunger

לשיכוך הכאב ולעצירת הרעב

is opium?

היא אופיום?

These are opium-addicted people

אלה אנשים מכורים לאופיום

on the roofs of Kabul

על גגות קאבול

10 years after the beginning of our war.

10 שנים אחרי תחילת המלחמה.

These are the nomad girls

אלה הבנות הנוודות

who became prostitutes for Afghan businessmen.

שהפכו לזונות לאנשי העסקים באפגניסטאן.

What do we know about the women

מה אנחנו יודעים על הנשים

10 years after the war?

10 שנים אחרי המלחמה?

Clothed in this nylon bag,

לבושות בשק הניילון הזה,

made in China,

שמיוצר בסין,

with the name of burqa.

שנקרא בורקה.

I saw one day,

ראיתי יום אחד,

the largest school in Afghanistan,

את בית הספר הגדול באפגניסטאן,

a girls' school.

בית ספר לבנות.

13,000 girls

13,000 בנות

studying here

לומדות שם

in the rooms underground,

בחדרים מתחת לפני האדמה,

full of scorpions.

מלאים בעקרבים.

And their love [for studying]

והאהבה שלהן ללימודים

was so big that I cried.

היתה כה גדולה שבכיתי.

What do we know

מה אנחנו יודעים

about the death threats by the Taliban

על איומי המוות של הטאליבאן

nailed on the doors

שממוסמרים לדלתות

of the people who dare to send their daughters to school as in Balkh?

של האנשים שמעיזים לשלוח את בנותייהם לבית הספר כמו בבלק?

The region is not secure, but full of the Taliban,

האזור לא מאובטח, אבל מלא בטאליבן,

and they did it.

והם עשו את זה.

My aim is to give a voice

מטרתי היא לתת קול

to the silent people,

לאנשים הדוממים,

to show the hidden lights

להראות את האורות הנסתרים

behind the curtain of the great game,

מאחור וילון המשחק הגדול,

the small worlds ignored by the media

העולמות הקטנים שהמדיה מתעלמת מהם

and the prophets of a global conflict.

והנביאים של עימות גלובלי.

Thanks.

תודה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)