The art of asking | Amanda Palmer

Translator: Joseph Geni Reviewer: Morton Bast

מתרגם: Shlomo Adam מבקר: Sigal Tifferet

(Breathes in)

(שאיפה, נשיפה)

(Breathes out)

לא תמיד התפרנסתי ממוסיקה.

So, I didn't always make my living from music.

במשך כחמש שנים מאז שעשיתי תואר

For about the five years after graduating

באוניברסיטה מכובדת ללימודים בין-תחומיים,

from an upstanding liberal arts university,

this was my day job.

זו היתה העבודה שלי.

(Laughter)

I was a self-employed living statue called the Eight-Foot Bride,

העסקתי את עצמי כפסל חי בשם "כלה בגובה 2.5 מטר",

and I love telling people I did this for a job,

ואני נהנית לספר לאנשים שזו היתה העבודה שלי,

because everybody always wants to know,

כי כולם רוצים תמיד לדעת

who are these freaks in real life.

מי הם באמת המשוגעים האלה?

(Laughter)

Hello.

שלום.

I painted myself white one day, stood on a box,

צבעתי את עצמי בלבן יום אחד, נעמדתי על תיבה,

put a hat or a can at my feet,

הנחתי לרגלי פחית או כובע,

and when someone came by and dropped in money,

וכשמישהו עבר והשליך פנימה כסף,

הושטתי לו פרח וקצת קשר עין אינטנסיבי.

I handed them a flower --

and some intense eye contact.

ואם הוא לא לקח את הפרח,

And if they didn't take the flower,

I threw in a gesture of sadness and longing --

הוספתי מחווה של עצב וכמיהה

בעודו מתרחק משם.

as they walked away.

[צחוק]

(Laughter)

So I had the most profound encounters with people,

כך שהיו לי מפגשים מאד רציניים עם אנשים,

especially lonely people

במיוחד אנשים בודדים שנראו

who looked like they hadn't talked to anyone in weeks,

כמי שלא דיברו עם מישהו כבר שבועות,

and we would get this beautiful moment of prolonged eye contact

היינו זוכים ברגע יפהפה

של קשר עין ממושך ככל שראוי לקיימו ברחובות העיר,

being allowed in a city street,

and we would sort of fall in love a little bit.

והיינו קצת מתאהבים.

And my eyes would say --

עיני היו אומרות, "תודה לך. אני רואה אותך."

"Thank you.

I see you."

And their eyes would say --

ועיניו היו אומרות,

"אף פעם לא רואים אותי. תודה לך."

"Nobody ever sees me.

Thank you."

לפעמים היו מטרידים אותי.

I would get harassed sometimes.

People would yell at me from their cars.

אנשים היו צועקים אלי ממכוניותיהם החולפות.

"Get a job!"

"תמצאי לך עבודה!"

(Laughing) And I'd be, like,

ואני, כאילו, "זאת העבודה שלי."

"This is my job."

But it hurt, because it made me fear

אבל זה פוגע, כי זה גרם לי לחשוש

that I was somehow doing something un-joblike

שאולי אני עושה משהו שהוא לא-עבודה

ושאיננו הוגן, ומביש.

and unfair, shameful.

I had no idea how perfect a real education I was getting

לא היה לי מושג כמה מושלם הוא החינוך האמיתי שאני זוכה לו

for the music business on this box.

בעיסקי המוסיקה, מעל גבי התיבה הזו.

And for the economists out there,

ולכל הכלכלנים:

you may be interested to know I actually made a pretty predictable income,

אולי יעניין אתכם לדעת שהיתה לי הכנסה די ניתנת לחיזוי,

which was shocking to me, given I had no regular customers,

וזה היה הלם בשבילי,

כי לא היו לי לקוחות קבועים,

but pretty much 60 bucks on a Tuesday, 90 bucks on a Friday.

אבל בד"כ זה היה 60 דולר בימי ג', 90 דולר בימי שישי.

It was consistent.

בעקביות.

And meanwhile, I was touring locally and playing in nightclubs

ובינתיים, עשיתי מסע הופעות מקומי

והופעתי במועדוני לילה עם להקתי, "בובות דרזדן".

with my band, the Dresden Dolls.

הנה אני על הפסנתר, עם מתופף גאון.

This was me on piano, a genius drummer.

I wrote the songs, and eventually

כתבתי את השירים, ובסופו של דבר

we started making enough money that I could quit being a statue,

התחלנו להרוויח מספיק כסף ויכולתי להתפטר מלעבוד בתור פסל,

and as we started touring,

וכשהתחלנו לצאת לסיבובי הופעות,

לא רציתי לאבד את התחושה הזו

I really didn't want to lose this sense

של קשר ישיר עם האנשים, כי זה מצא חן בעיני.

of direct connection with people, because I loved it.

So after all of our shows, we would sign autographs

אז אחרי כל הופעה היינו מחלקים חתימות

ומחבקים את המעריצים, ונשארים ומשוחחים עם האנשים,

and hug fans and hang out and talk to people,

and we made an art out of asking people to help us and join us,

ויצרנו אמנות מכך שביקשנו מאנשים לעזור לנו

ולהצטרף אלינו, והייתי מחפשת מוסיקאים

and I would track down local musicians and artists

ואמנים מקומיים שהיו מתארגנים מחוץ למופע שלנו,

and they would set up outside of our shows,

and they would pass the hat,

והם היו מעבירים את הכובע,

and then they would come in and join us onstage,

ואז היו נכנסים ומצטרפים אלינו על הבמה.

אז היה לנו מזנון מגוון של אורחי קרקס מוזרים ואקראיים,

so we had this rotating smorgasbord of weird, random circus guests.

And then Twitter came along,

ואז הופיע "טוויטר",

and made things even more magic,

ועשה את הכל לעוד יותר קסום, כי כעת יכולתי לבקש

because I could ask instantly for anything anywhere.

מיד, כל דבר, בכל מקום.

So I would need a piano to practice on,

למשל, אם הייתי זקוקה לפסנתר כדי להתאמן,

and an hour later I would be at a fan's house.

תוך שעה יכולתי להגיע לבית של מעריץ. זה בלונדון.

This is in London.

אנשים הביאו לנו תבשילים ביתיים

People would bring home-cooked food to us

all over the world backstage and feed us and eat with us.

בכל העולם, אל מאחורי הקלעים, ומאכילים אותנו ואוכלים איתנו. זה בסיאטל.

This is in Seattle.

מעריצים שעבדו במוזיאונים ובחנויות

Fans who worked in museums and stores

and any kind of public space would wave their hands

ובכל מרחב ציבורי היו מנופפים בידיהם

לשאול אם בא לי לעשות מופע-חינם ספונטני של הרגע האחרון.

if I would decide to do a last-minute, spontaneous, free gig.

This is a library in Auckland.

זאת ספריה באוקלנד.

On Saturday I tweeted for this crate and hat,

בשבת צייצתי וביקשתי את הארגז והכובע האלה,

because I did not want to schlep them from the East Coast,

כי לא רציתי לסחוב אותם איתי מן החוף המזרחי.

והם הופיעו, באדיבות הבחור הזה, כריס

and they showed up care of this dude, Chris, from Newport Beach,

מחוף ניופורט, שאומר לכם שלום.

who says hello.

I once tweeted, "Where in Melbourne can I buy a neti pot?"

פעם צייצתי, איפה במלבורן אני יכולה לקנות נטיפוט?

And a nurse from a hospital drove one

ואחות בית-חולים הביאה לי כזה

right at that moment to the cafe I was in,

ממש באותו רגע לבית הקפה שבו הייתי,

and I bought her a smoothie

ואני קניתי לה סמות'י

and we sat there talking about nursing and death.

וישבנו שם ודיברנו על עבודת האחות ועל המוות.

And I love this kind of random closeness,

אני אוהבת את הקירבה האקראית הזו,

which is lucky, because I do a lot of couchsurfing.

וזה מזל, כי אני עושה המון גלישת כורסא.

באחוזות שבהן כל אחד מהצוות שלי מקבל חדר משלו

In mansions where everyone in my crew gets their own room

but there's no wireless,

אבל אין חיבור אלחוטי, ובבתים נטושים מאוכלסי פנקיסטים,

and in punk squats,

כולם על הרצפה בחדר אחד בלי שירותים

everyone on the floor in one room with no toilets

but with wireless, clearly making it the better option.

אבל עם אינטרנט אלחוטי, ברור שזו אופציה עדיפה.

(Laughter)

[צחוק]

הצוות שלי גרר פעם את הרכב שלנו

My crew once pulled our van up to a really poor Miami neighborhood

לתוך שכונה ממש עלובה במיאמי

and we found out that our couchsurfing host for the night

וגילינו שמארחת הכורסא שלנו לאותו לילה

היא נערה בת 18, שעדיין גרה עם ההורים,

was an 18-year-old girl, still living at home,

and her family were all undocumented immigrants from Honduras.

וכל בני משפחתה הם מהגרים בלי מסמכים מהונדורס.

And that night, her whole family

ובאותו ערב, כל משפחתה

ישנו על הספות והיא ישנה עם אימה

took the couches and she slept together with her mom

so that we could take their beds.

כדי שנוכל לקבל את המיטות שלהם.

שכבתי שם וחשבתי,

And I lay there thinking,

לאנשים האלה יש כה מעט.

these people have so little.

Is this fair?

האם זה הוגן?

And in the morning,

בבוקר, אמא שלה לימדה אותנו

her mom taught us how to try to make tortillas

לנסות להכין טורטיות, ורצתה לתת לי תנ"ך,

and wanted to give me a Bible,

and she took me aside and she said to me in her broken English,

היא לקחה אותי הצידה ואמרה לי באנגלית הרצוצה שלה,

"Your music has helped my daughter so much.

"המוסיקה שלך עזרה כל-כך לבת שלי.

Thank you for staying here. We're all so grateful."

תודה לך שישנת פה. כולנו אסירי תודה."

And I thought, this is fair.

ואני חשבתי, זה הוגן.

זה הדבר הזה.

This is this.

A couple of months later, I was in Manhattan,

כעבור כמה חודשים הייתי במנהטן,

and I tweeted for a crash pad, and at midnight,

וצייצתי בחיפוש אחר אכסניה, ובחצות,

I'm on the Lower East Side,

אני מצלצלת בפעמון של דלת בדרום-מזרח מנהטן,

and it occurs to me I've never actually done this alone.

ועולה בדעתי שמעולם לא עשיתי את זה לבד.

I've always been with my band or my crew.

תמיד הייתי עם הלהקה או הצוות שלי.

זה מה שמטומטמים עושים? [צחוק]

Is this what stupid people do?

(Laughter)

Is this how stupid people die?

ככה מטומטמים מתים?

And before I can change my mind, the door busts open.

לפני שיכולתי לשנות את דעתי, הדלת נפתחה בחבטה.

היא אמנית. הוא בלוגר פיננסי עבור "רויטרס",

She's an artist.

He's a financial blogger for Reuters,

and they're pouring me a glass of red wine

והם מוזגים לי כוס יין אדום

and offering me a bath,

ומציעים לי להתרחץ,

and I have had thousands of nights like that and like that.

היו לי אלפי לילות כאלה וגם כאלה.

אני עושה הרבה גלישת כורסא. וגם הרבה גלישת-קהל.

So I couchsurf a lot. I also crowdsurf a lot.

בעיני, גלישת-כורסא וגלישת-קהל

I maintain couchsurfing and crowdsurfing

are basically the same thing.

הן בעצם אותו הדבר.

You're falling into the audience

את נופלת לתוך הקהל

and you're trusting each other.

ויש ביניכם אמון הדדי.

I once asked an opening band of mine

פעם שאלתי את להקת החימום

if they wanted to go out into the crowd and pass the hat

אם הם רוצים לצאת אל הקהל ולהעביר את הכובע

to get some extra money, something that I did a lot.

כדי להשיג עוד קצת כסף לעצמם, דבר שעשיתי המון פעמים.

וכרגיל, הלהקה התלהבה מהרעיון,

And as usual, the band was psyched,

אבל היה בחור אחד בלהקה

but there was this one guy in the band

שאמר לי שהוא פשוט לא מסוגל להביא את עצמו לידי כך שייצא החוצה.

who told me he just couldn't bring himself to go out there.

It felt too much like begging to stand there with the hat.

הוא הרגיש שזה יותר מדי קבצנות לעמוד שם עם הכובע.

ואני זיהיתי את החשש שלו, של "האם זה הוגן?" ו"תמצאי לך עבודה".

And I recognized his fear

of "Is this fair?"

and "Get a job."

ובינתיים, הלהקה שלי הולכת וגדלה.

And meanwhile, my band is becoming bigger and bigger.

We sign with a major label.

חתמנו אצל חברה גדולה.

And our music is a cross between punk and cabaret.

והמוסיקה שלנו היא שילוב של פאנק וקברט.

It's not for everybody.

היא לא מיועדת לכל אחד.

Well, maybe it's for you.

טוב, אולי עבורכם כן.

(Laughter)

חתמנו, והתחיל כל הרעש סביב התקליט הבא שלנו.

We sign, and there's all this hype leading up to our next record.

And it comes out and it sells about 25,000 copies

הוא יצא ומכר כ-25,000 עותקים בשבועות הראשונים,

in the first few weeks,

and the label considers this a failure.

והחברה ראתה בכך כשלון.

I was like, "25,000, isn't that a lot?"

ואני, כאילו, "25,000. מה, זה לא הרבה?"

They said, "No, the sales are going down.

הם אמרו, "לא. המכירות בירידה. זה כשלון."

It's a failure."

And they walk off.

והסתלקו.

Right at this same time, I'm signing and hugging after a gig,

בדיוק אז, אני מחלקת חתימות ומתחבקת אחרי הופעה,

וניגש אלי בחור

and a guy comes up to me

and hands me a $10 bill,

מושיט לי שטר של 10 דולר,

and he says,

ואומר,

"I'm sorry, I burned your CD from a friend."

"מצטער. צרבתי את התקליטור שלך מחבר."

(Laughter)

[צחוק]

"אבל אני קורא את הבלוג שלך. אני יודע שאת שונאת את החברה שלך.

"But I read your blog, I know you hate your label.

I just want you to have this money."

אני רוצה שתקחי את הכסף הזה."

And this starts happening all the time.

וזה מתחיל לקרות כל הזמן.

I become the hat after my own gigs,

הפכתי להיות הכובע שאחרי ההופעות שלי.

but I have to physically stand there and take the help from people,

אבל עלי לעמוד שם פיזית ולקבל את העזרה מהאנשים,

and unlike the guy in the opening band,

ושלא כמו הבחור מלהקת החימום,

I've actually had a lot of practice standing there.

יש לי בעצם המון נסיון בלעמוד ככה.

"תודה רבה."

Thank you.

And this is the moment I decide

וזה היה הרגע בו החלטתי

I'm just going to give away my music for free

שאני אתן את המוסיקה שלי בחינם,

online whenever possible,

במקוון ומתי שרק אפשר,

so it's like Metallica over here, Napster, bad;

אז זה כמו "מטליקה" ו"נאפסטר" מצד אחד. לא טוב;

Amanda Palmer over here,

ואמנדה פלמר מצד שני, ואני מתכוונת לעודד

and I'm going to encourage torrenting, downloading, sharing,

טורנטים, הורדות, שיתוף, אבל אני מתכוונת לבקש עזרה,

but I'm going to ask for help,

because I saw it work on the street.

כי ראיתי שזה עובד ברחוב.

So I fought my way off my label, and for my next project

אז נאבקתי כדי להשתחרר מהחברה ובשביל המיזם הבא שלי

with my new band, the Grand Theft Orchestra,

עם הלהקה החדשה שלי, "גראנד ת'פט אורקסטרה",

I turned to crowdfunding.

פניתי למימון-המון,

And I fell into those thousands of connections that I'd made,

נפלתי לתוך אותם אלפי חיבורים שיצרתי,

and I asked my crowd to catch me.

וביקשתי מהקהל שלי לתפוס אותי.

המטרה היתה 100,000 דולר.

And the goal was 100,000 dollars.

My fans backed me at nearly 1.2 million,

המעריצים שלי גיבו אותי בכמעט 1.2 מיליון,

which was the biggest music crowdfunding project to date.

שזה מיזם מימון ההמון הכי גדול עד היום.

(Applause)

[מחיאות כפיים]

And you can see how many people it is.

אתם יכולים לראות כמה אנשים זה.

זה בערך 25,000 אנשים.

It's about 25,000 people.

And the media asked,

התקשורת שואלת, "אמנדה,

"Amanda, the music business is tanking and you encourage piracy.

עסקי המוסיקה בצרות ואת מעודדת פירטיות.

How did you make all these people pay for music?"

איך אילצת את כל האנשים האלה לשלם עבור מוסיקה?"

And the real answer is, I didn't make them.

והאמת היא שלא אילצתי אותם. ביקשתי מהם.

I asked them.

And through the very act of asking people,

ובעצם האקט של בקשה מאנשים,

יצרתי איתם קשר,

I'd connected with them,

and when you connect with them, people want to help you.

וכשיוצרים קשר עם אנשים, הם רוצים לעזור.

It's kind of counterintuitive for a lot of artists.

זה מנוגד להגיון של המון אמנים.

הם לא רוצים לבקש דברים.

They don't want to ask for things.

But it's not easy.

אבל זה לא קל. לא קל לבקש.

It's not easy to ask.

And a lot of artists have a problem with this.

ולהמון אמנים יש בעיה עם זה.

Asking makes you vulnerable.

לבקש הופך אותך לפגיע.

And I got a lot of criticism online,

ואני מקבלת המון ביקורת ברשת

after my Kickstarter went big,

אחרי שהרעיון שלי התממש

for continuing my crazy crowdsourcing practices,

על כך שאני ממשיכה במנהגי מימון ההמון המשוגעים שלי,

במיוחד על כך שאני שואלת מוסיקאים

specifically for asking musicians

who are fans if they wanted to join us on stage

שהם מעריצים, אם בא להם להצטרף אלינו על הבמה

for a few songs in exchange for love and tickets and beer,

לכמה שירים, בתמורה לאהבה וכרטיסים

ובירה, וזו תמונה "מטופלת" שלי

and this was a doctored image that went up of me on a website.

שעלתה באתר אחד.

And this hurt in a really familiar way.

וזה פגע בי בצורה מוכרת מאד.

And people saying,

כשאנשים אומרים, "אסור לך יותר

"You're not allowed anymore to ask for that kind of help,"

לבקש עזרה כזאת,"

really reminded me of the people in their cars yelling, "Get a job."

הזכיר לי את אלה במכוניות שצעקו, "תמצאי לך עבודה."

כי הם לא עמדו איתנו על המדרכה,

Because they weren't with us on the sidewalk,

ולא יכלו לראות את יחסי הגומלין

and they couldn't see the exchange

that was happening between me and my crowd,

שהתרחשו ביני ובין הקהל שלי,

an exchange that was very fair to us but alien to them.

יחסים שהיו מאד הוגנים בינינו, אך זרים להם.

So this is slightly not safe for work.

אז זה לא הכי בטוח בתור עבודה.

זאת מסיבת הפתיחה של המיזם שלי בברלין.

This is my Kickstarter backer party in Berlin.

At the end of the night, I stripped and let everyone draw on me.

בסוף הערב, התפשטתי ואיפשרתי לכולם לצייר עלי.

Now let me tell you, if you want to experience

ואני אומרת לכם, אם אתם רוצים לחוות

the visceral feeling of trusting strangers --

תחושה אמיתית של נתינת אמון בזרים,

(Laughter)

אני ממליצה על זה,

I recommend this,

especially if those strangers are drunk German people.

במיוחד אם הזרים האלה הם שיכורים גרמנים.

(Laughter)

זה היה קשר עם מעריצים ברמת נינג'ה מאסטר.

This was a ninja master-level fan connection,

כי אני למעשה אמרתי להם,

because what I was really saying here was,

I trust you this much.

אני נותנת בכם אמון עד כדי כך.

Should I?

אני צודקת? תוכיחו לי.

Show me.

For most of human history,

במשך רוב ההיסטוריה האנושית,

musicians, artists, they've been part of the community.

מוסיקאים, אמנים, היו חלק מהקהילה,

Connectors and openers, not untouchable stars.

הם יצרו קשרים ופתיחות, ולא היו כוכבים מרוחקים.

Celebrity is about a lot of people loving you from a distance,

להיות "סלב" זה כשהמון אנשים אוהבים אותך מרחוק,

but the Internet

אבל האינטרנט והתכנים

and the content that we're freely able to share on it

שאנו יכולים לשתף עליו בחופשיות

are taking us back.

מחזירים אותנו אחורה.

It's about a few people loving you up close

העניין הוא כמה אנשים שאוהבים אותך באופן אישי

and about those people being enough.

ושזה יספיק לך.

So a lot of people are confused by the idea

הרבה אנשים מתבלבלים מהרעיון

of no hard sticker price.

שאין מחיר קבוע.

They see it as an unpredictable risk, but the things I've done,

הם רואים בכך סיכון לא צפוי, אבל הדברים שעשיתי,

the Kickstarter, the street, the doorbell,

מופע הפתיחה, הרחוב, פעמון הדלת,

I don't see these things as risk.

אני לא רואה בדברים האלה סיכון.

I see them as trust.

אני רואה בהם אמון.

Now, the online tools

הכלים המקוונים לביצוע החליפין

to make the exchange as easy and as instinctive as the street,

הם קלים ומובנים מאליהם כמו הרחוב,

הם מתקרבים לכך,

they're getting there.

But the perfect tools aren't going to help us

אבל הכלים המושלמים לא יעזרו לנו

if we can't face each other

אם לא נוכל לעמוד פנים אל פנים

and give and receive fearlessly,

ולתת ולקבל בלי פחד,

but, more important --

ויותר חשוב,

to ask without shame.

לבקש בלי בושה.

My music career has been spent

הקריירה המוסיקלית שלי הוקדשה

trying to encounter people on the Internet the way I could on the box.

לנסיון לפגוש אנשים באינטרנט

כפי שעשיתי מעל גבי הארגז,

So blogging and tweeting not just about my tour dates

לכתוב בלוג ולצייץ לא רק על תאריכי ההופעות שלי

and my new video but about our work and our art

ועל הקליפ החדש שלי, אלא גם על העבודה והאמנות שלנו

and our fears and our hangovers,

ועל פחדינו ועל החמרמורות שלנו ועל שגיאותינו,

our mistakes,

and we see each other.

אנו רואים זה את זה.

ולדעתי, כשאנו באמת רואים זה את זה,

And I think when we really see each other,

we want to help each other.

אנו רוצים לעזור זה לזה.

אני חושבת שאנשים מתעסקים עם השאלה הלא נכונה,

I think people have been obsessed with the wrong question,

which is, "How do we make people pay for music?"

שהיא, "איך נאלץ אנשים לשלם עבור מוסיקה?"

מה אם נתחיל לשאול,

What if we started asking,

"How do we let people pay for music?"

"איך נאפשר לאנשים לשלם עבור מוסיקה?"

תודה לכם.

Thank you.

(Applause)

[מחיאות כפיים]