Tania Luna: How a penny made me feel like a millionaire

מתרגם: Shir Ben Asher Kestin מבקר: Sigal Tifferet

I'm five years old, and I am very proud.

אני בת חמש, ואני מאד גאה.

My father has just built the best outhouse

אבא שלי בדיוק בנה את השירותים החיצוניים הטובים ביותר

in our little village in Ukraine.

בכפר הקטן שלנו באוקראינה.

Inside, it's a smelly, gaping hole in the ground,

בפנים, זה חור מסריח, פעור באדמה,

but outside, it's pearly white formica

אבל מבחוץ, יש פורמייקה לבנה כפנינה

and it literally gleams in the sun.

וזה ממש מנצנץ בשמש.

This makes me feel so proud, so important,

זה גורם לי להרגיש כל-כך גאה, כל כך חשובה,

that I appoint myself the leader of my little group of friends

שאני ממנה את עצמי למנהיגה של קבוצת החברים הקטנה שלי

and I devise missions for us.

ואני מתכננת עבורנו משימות.

So we prowl from house to house

אז אנו משוטטים מבית לבית

looking for flies captured in spider webs

מחפשים זבובים שנלכדו בקורי עכביש

and we set them free.

ומשחררים אותם.

Four years earlier, when I was one,

ארבע שנים קודם לכן, כשהייתי בת שנה,

after the Chernobyl accident,

לאחר התאונה בצ'רנוביל,

the rain came down black,

ירד גשם שחור,

and my sister's hair fell out in clumps,

והשיער של אחותי נשר בגושים,

and I spent nine months in the hospital.

ואני ביליתי תשעה חודשים בבית החולים.

There were no visitors allowed,

לא היתה כניסה למבקרים,

so my mother bribed a hospital worker.

אז אמא שלי שיחדה עובד של בית החולים.

She acquired a nurse's uniform,

היא רכשה מדים של אחות,

and she snuck in every night to sit by my side.

והתגנבה כל ערב כדי לשבת לצידי.

Five years later, an unexpected silver lining.

חמש שנים מאוחר יותר, משהו חיובי בלתי צפוי כתוצאה מכך.

Thanks to Chernobyl, we get asylum in the U.S.

הודות לצ'רנוביל, אנחנו מקבלים מקלט מדיני בארצות הברית.

I am six years old, and I don't cry when we leave home

אני בת שש, ואני לא בוכה כאשר אנחנו עוזבים את הבית

and we come to America,

ומגיעים לאמריקה,

because I expect it to be a place filled with rare

כי אני מצפה שזה יהיה מקום מלא בדברים

and wonderful things like bananas and chocolate

נדירים ונפלאים, כמו בננות ושוקולד

and Bazooka bubble gum,

ומסטיק בזוקה,

Bazooka bubble gum with the little cartoon wrappers inside,

מסטיק בזוקה עם העטיפה הפנימית המאויירת בקריקטורה,

Bazooka that we'd get once a year in Ukraine

בזוקה שהיינו מקבלים אחת לשנה באוקראינה

and we'd have to chew one piece for an entire week.

והיינו צריכים ללעוס חתיכה אחת במשך שבוע שלם.

So the first day we get to New York,

אז ביום הראשון להגעתנו לניו יורק,

my grandmother and I find a penny

סבתא שלי ואני מוצאות פֶּני

in the floor of the homeless shelter that my family's staying in.

על רצפת בית המחסה למחוסרי דיור שבה המשפחה שלי שוהה.

Only, we don't know that it's a homeless shelter.

אלא שאנחנו לא יודעים שזה מקלט לחסרי בית.

We think that it's a hotel, a hotel with lots of rats.

אנחנו חושבים שזה מלון, מלון עם המון עכברושים.

So we find this penny kind of fossilized in the floor,

אז אנחנו מוצאות את הפני הזה כמו מאובן בתוך הרצפה,

and we think that a very wealthy man must have left it there

וחושבות שאדם מאד עשיר בטח השאיר את זה שם

because regular people don't just lose money.

כי אנשים רגילים לא מאבדים ככה סתם כסף.

And I hold this penny in the palm of my hand,

ואני מחזיקה את הפני הזה בכף ידי,

and it's sticky and rusty,

והוא דביק וחלוד,

but it feels like I'm holding a fortune.

אבל זה מרגיש כאילו אני מחזיקה הון.

I decide that I'm going to get my very own piece

אני מחליטה שאני הולכת לקבל את החתיכה האישית שלי

של מסטיק בזוקה.

of Bazooka bubble gum.

And in that moment, I feel like a millionaire.

ובאותו הרגע, אני מרגישה כמו מיליונרית.

About a year later, I get to feel that way again

כשנה מאוחר יותר, אני זוכה להרגיש כך שוב

כשאנחנו מוצאים בזבל שקית מלאה בבובות של חיות,

when we find a bag full of stuffed animals in the trash,

and suddenly I have more toys

ופתאום יש לי יותר צעצועים

than I've ever had in my whole life.

ממה שהיו לי בכל חיי.

And again, I get that feeling when we get a knock

ושוב, אני מרגישה כמו כשאנחנו שומעים דפיקה

on the door of our apartment in Brooklyn,

בדלת של הדירה שלנו בברוקלין,

and my sister and I find a deliveryman

ואחותי ואני מוצאות שליח

with a box of pizza that we didn't order.

עם קופסת פיצה שלא הזמנו.

So we take the pizza, our very first pizza,

אז אנחנו לוקחות את הפיצה, הפיצה הראשונה שלנו,

and we devour slice after slice

ואנחנו זוללות פרוסה אחר פרוסה

as the deliveryman stands there and stares at us from the doorway.

בזמן שהשליח עומד שם ובוהה בנו מן המסדרון.

And he tells us to pay, but we don't speak English.

והוא אומר לנו לשלם, אבל אנחנו לא מדברות אנגלית.

My mother comes out, and he asks her for money,

אמא שלי יוצאת, והוא מבקש ממנה כסף,

but she doesn't have enough.

אבל אין לה מספיק.

She walks 50 blocks to and from work every day

היא צועדת 50 בלוקים הלוך וחזור מהעבודה כל יום

just to avoid spending money on bus fare.

רק כדי להימנע מלבזבז כסף על נסיעה באוטובוס.

Then our neighbor pops her head in,

ואז השכנה שלנו דוחפת את הראש שלה פנימה,

and she turns red with rage when she realizes

והיא נהפכת לאדומה מזעם כשהיא מבינה

that those immigrants from downstairs

שהמהגרים האלה מלמטה

have somehow gotten their hands on her pizza.

איכשהו הצליחו להניח את ידיהם על הפיצה שלה.

Everyone's upset.

כולם מרוגזים.

But the pizza is delicious.

אבל הפיצה מדהימה.

It doesn't hit me until years later just how little we had.

רק כמה שנים לאחר מכן, מכה בי ההבנה עד כמה מעט היה לנו.

On our 10 year anniversary of being in the U.S.,

ביום השנה העשירי שלנו של מגורים בארצות הברית,

we decided to celebrate by reserving a room

החלטנו לחגוג על ידי הזמנת חדר

at the hotel that we first stayed in when we got to the U.S.

במלון שבו שהינו כאשר הגענו לראשונה לארצות הברית.

The man at the front desk laughs, and he says,

האיש בדלפק הקבלה צוחק ואומר,

"You can't reserve a room here. This is a homeless shelter."

"אתם לא יכולים להזמין כאן חדר. זה בית מחסה לחסרי בית."

And we were shocked.

ואנחנו היינו המומים.

My husband Brian was also homeless as a kid.

בעלי, בריאן, גם כן היה חסר בית כילד.

His family lost everything, and at age 11,

המשפחה שלו איבדה הכל, ובגיל 11,

he had to live in motels with his dad,

הוא היה צריך לגור במלוניות עם אביו,

motels that would round up all of their food

מלוניות שהיו אוספות את כל האוכל שלהם

and keep it hostage until they were able to pay the bill.

ומחזיקות אותו כבן ערובה עד שהם היו מסוגלים לשלם את החשבון.

And one time, when he finally got his box

ופעם אחת, כשהוא סוף סוף קיבל את קופסת

of Frosted Flakes back, it was crawling with roaches.

דגני הבוקר שלו בחזרה, היא שרצה מקקים.

But he did have one thing.

אבל היה לו דבר אחד.

He had this shoebox that he carried with him everywhere

הייתה לו קופסת נעליים שהוא סחב איתו לכל מקום

containing nine comic books,

שהכילה תשעה ספרי קומיקס,

two G.I. Joes painted to look like Spider-Man

שני חיילי פלסטיק שנצבעו כך שיראו כמו ספיידרמן

and five Gobots. And this was his treasure.

וחמישה צעצועי גובוט. וזה היה האוצר שלו.

This was his own assembly of heroes

זה היה הרכב הגיבורים האישי שלו

that kept him from drugs and gangs

שהגן עליו מסמים ומכנופיות

and from giving up on his dreams.

ומלוותר על החלומות שלו.

I'm going to tell you about one more

אספר לכם על עוד חבר

formerly homeless member of our family.

משפחה אחד שלנו שהיה פעם חסר בית.

This is Scarlett.

זוהי סקארלט.

Once upon a time, Scarlet was used as bait in dog fights.

פעם מזמן, השתמשו בסקארלט בתור פיתיון בקרבות כלבים.

She was tied up and thrown into the ring

היא נקשרה ונזרקה לתוך הזירה

for other dogs to attack so they'd get more aggressive before the fight.

על מנת שכלבים אחרים יתקפו אותה כך שהם יהיו יותר תוקפניים לפני הקרב.

And now, these days, she eats organic food

ועכשיו, כיום, היא אוכלת מזון אורגני

and she sleeps on an orthopedic bed with her name on it,

והיא ישנה במיטה אורתופדית עם שמה עליה,

but when we pour water for her in her bowl,

אבל כשאנחנו מוזגים לה מים בקערה שלה,

she still looks up and she wags her tail in gratitude.

היא עדיין מסתכלת עלינו ומכשכשת בזנבה בהכרת תודה.

Sometimes Brian and I walk through the park with Scarlett,

לפעמים בריאן ואני הולכים בפארק עם סקארלט,

and she rolls through the grass,

והיא מתגלגלת בדשא,

and we just look at her

ואנחנו רק מסתכלים עליה

and then we look at each other

ואז אנחנו מסתכלים אחד על השני

and we feel gratitude.

ואנחנו מרגישים הכרת תודה.

We forget about all of our new middle-class frustrations

אנחנו שוכחים את כל התסכולים החדשים של מעמד הביניים שלנו

and disappointments,

ואת האכזבות,

and we feel like millionaires.

ואנחנו מרגישים כמו מיליונרים.

Thank you.

תודה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)