If I should have a daughter ... | Sarah Kay

מתרגם: Guy Ernest מבקר: Ido Dekkers

אם תהיה לי בת,

If I should have a daughter,

instead of "Mom,"

במקום אמא,

she's going to call me "Point B,"

היא תקרא לי נקודה B,

בגלל שכך היא יודעת שלא משנה מה יקרה,

because that way she knows that no matter what happens,

at least she can always find her way to me.

לפחות היא תמיד תמצא את דרכה אליי.

And I'm going to paint solar systems on the backs of her hands

ואני הולך לצייר מערכות שמש על גב כף ידיה,

כך שהיא תהיה מוכרחה ללמוד את כל היקום

so she has to learn the entire universe

before she can say, "Oh, I know that like the back of my hand."

לפני שהיא תוכל לומר, "או, אני יודע את זה כמו את גב כף היד שלי."

And she's going to learn

והיא הולכת ללמוד

that this life will hit you hard in the face,

שהחיים האלה יצליפו בעוצמה בפנים,

wait for you to get back up just so it can kick you in the stomach.

יחכו עד שתקום רק כדי שיוכלו לבעוט לך בבטן.

But getting the wind knocked out of you

אבל הנשימה שנעתקת ממך

is the only way to remind your lungs

היא הדרך היחידה להזכיר לריאות שלך

how much they like the taste of air.

עד כמה הן אוהבות את טעמו של האויר.

יש כאן כאב

There is hurt, here,

that cannot be fixed by Band-Aids or poetry.

שאינו יכול להרפא בעזרת תחבושת או שירה.

So the first time she realizes that Wonder Woman isn't coming,

כך שהפעם הראשונה שהיא תבין

שאשת הפלא לא תגיע,

I'll make sure she knows

אני אבטיח שהיא מבינה

she doesn't have to wear the cape all by herself,

שהיא אינה חייבת ללבוש את הגלימה בעצמה.

because no matter how wide you stretch your fingers,

בגלל שלא משנה כמה רחב את יכולה למתוח את אצבעותיך,

your hands will always be too small

הידים שלך תמיד יהיו קטנות מדי

to catch all the pain you want to heal.

מכדי לתפוס את כל הכאב שאת רוצה לרפא.

Believe me, I've tried.

האמיני לי, אני ניסיתי.

"And, baby," I'll tell her,

"וחמודה," אני אגיד לה,

don't keep your nose up in the air like that.

אל תרימי את אפך כך באויר.

I know that trick; I've done it a million times.

אני יודעת את הטריק, עשיתי את זה מיליון פעמים.

You're just smelling for smoke

את פשוט מריחה את העשן

so you can follow the trail back to a burning house,

כדי שתוכלי למצוא את הדרך לבית בוער,

so you can find the boy who lost everything in the fire

כדי שתוכלי למצוא את הילד שאיבד את הכל בשריפה

to see if you can save him.

לראות אם את יכולה להציל אותו.

Or else find the boy who lit the fire in the first place,

או אולי למצוא את הילד שהצית את האש בהתחלה,

to see if you can change him.

לראות אם את יכולה לשנות אותו."

But I know she will anyway,

אבל אני יודע שהיא תעשה זאת בכל מקרה,

so instead I'll always keep an extra supply

אז במקום אני תמיד אשמור תוספת

of chocolate and rain boots nearby,

של שוקולד ומגפיים בסביבה,

because there is no heartbreak that chocolate can't fix.

בגלל שאין שום לב שבור ששוקולד לא יכול לאחות.

Okay, there's a few that chocolate can't fix.

אוקי, יש כמה לבבות שבורים ששוקולד לא יכול לאחות.

But that's what the rain boots are for,

אז לכן יש את המגפיים.

because rain will wash away everything, if you let it.

בגלל שגשם ישטוף הכל, אם תתני לו.

I want her to look at the world

אני רוצה שהיא תביט בעולם

through the underside of a glass-bottom boat,

דרך התחתית של ספינת זכוכית,

to look through a microscope

להביט דרך מיקרוסקופ

at the galaxies that exist

בגלקסיות הקיימות

on the pinpoint of a human mind,

על הקצה של מוח האדם,

because that's the way my mom taught me.

בגלל שזאת הדרך שאמא שלי לימדה אותי.

That there'll be days like this.

שיהיו ימים כמו אלה.

(Singing) There'll be days like this, my momma said.

♫ יהיו ימים כאלה, אמי אמרה ♫

When you open your hands to catch

כאשר את פותחת את ידיך לתפוס

and wind up with only blisters and bruises;

אבל נשארת רק עם יבלות וחבלות,

when you step out of the phone booth and try to fly

כאשר את פוסעת מתא הטלפון ומנסה לעוף

and the very people you want to save

ואותם אנשים שאת מנסה להציל

are the ones standing on your cape;

הם אלה שדורכים על הגלימה שלך,

when your boots will fill with rain,

כאשר המגפיים ימלאו בגשם,

and you'll be up to your knees in disappointment.

ותתבוססי עד ברכיך באכזבות.

And those are the very days you have all the more reason to say thank you.

ואלה אותם הימים שנותנים יותר סיבות לאמר תודה רבה.

Because there's nothing more beautiful

בגלל שאין דבר יפה יותר

than the way the ocean refuses to stop kissing the shoreline,

מאשר הדרך בה הים מסרב להפסיק לנשק את החוף,

no matter how many times it's sent away.

למרות כל הפעמים שהוא נסחף חזרה.

You will put the wind in win some, lose some.

את תתני לרוח לנשוב כרוח ניצחון, וקצת להפסד.

You will put the star in starting over, and over.

את תניחי את הכוכב

בנקודת ההתחלה שוב ושוב.

And no matter how many land mines erupt in a minute,

ולא חשוב כמה מוקשים יתפוצצו בדקה,

be sure your mind lands

תדאגי שתמיד תבחיני

on the beauty of this funny place called life.

ביופיו של המקום המצחיק הזה שנקרא חיים.

And yes, on a scale from one to over-trusting,

וכן, בסולם מאחד ועד אמון יתר,

I am pretty damn naive.

אני כל כך תמימה.

But I want her to know that this world is made out of sugar.

אבל אני רוצה שהיא תדע שהעולם הזה עשוי מסוכר.

It can crumble so easily,

הוא יכול להתמוטט כל כך בקלות,

but don't be afraid to stick your tongue out and taste it.

אבל אל תפחדי לחרוץ את לשונך ולטעום אותו.

"Baby," I'll tell her, "remember, your momma is a worrier,

"עחמודה," אני אומר לה, "זכרי שאמך היא דאגנית,

and your poppa is a warrior,

ואביך הוא לוחם,

and you are the girl with small hands and big eyes

ואת הילדה עם הידיים הקטנות והעיניים הגדולות

who never stops asking for more."

שלעולם לא אומרת די."

Remember that good things come in threes

זיכרי שדברים טובים באים בשלשות

and so do bad things.

וכך גם הדברים הרעים.

Always apologize when you've done something wrong,

ותמיד התנצלי כאשר את עושה משהו רע.

אך לעולם אל תתנצלי

but don't you ever apologize

על הדרך בה עיניך מסרבות להפסיק לזרוח.

for the way your eyes refuse to stop shining.

Your voice is small, but don't ever stop singing.

קולך קטן, אבל לעולם אל תפסיקי לשיר.

And when they finally hand you heartache,

אבל כאשר לבסוף יתנו לך כאב ראש,

when they slip war and hatred under your door

כאשר ישחילו מלחמה ושנאה מתחת לדלתך

and offer you handouts on street-corners

ויציעו לך עלונים בפינות הרחוב

of cynicism and defeat,

לציניות ותבוסה,

you tell them that they really ought to meet your mother.

אימרי להם שהם באמת צריכים לפגוש את אמא שלך.

(Applause)

Thank you. Thank you.

תודה. תודה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

תודה.

Thank you.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Thanks.

תודה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

תודה.

Thank you.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

All right, so I want you to take a moment,

בסדר, הייתי רוצה לעצור לרגע,

and I want you to think of three things that you know to be true.

ואני רוצה שתחשבו על שלושה דברים

שאתם יודעים שהם נכונים.

They can be about whatever you want --

הם יכולים להיות בכל דבר שתרצו --

technology, entertainment, design,

טכנולוגיה, בידור, עיצוב,

your family, what you had for breakfast.

המשפחה שלכם, מה שאכלתם לארוחת הבוקר.

The only rule is don't think too hard.

החוק היחיד הוא לא לחשוב יותר מדי חזק.

Okay, ready? Go.

אוקי, מוכנים? קדימה.

Okay.

אוקי.

So here are three things I know to be true.

אז הנה שלושה דברים שאני יודעת שהם נכונים.

I know that Jean-Luc Godard was right when he said that,

אני יודעת שז'אן-לוק גודרד צדק

כשאמר, "לסיפור טוב

"A good story has a beginning, a middle and an end,

יש התחלה, אמצע וסוף,

although not necessarily in that order."

למרות שלא בהכרח בסדר זה."

I know that I'm incredibly nervous and excited to be up here,

אני יודעת שאני נורא עצבנית ונרגשת להיות כאן למעלה,

which is greatly inhibiting my ability to keep it cool.

מה שמאד מקשה על היכולת שלי להיות רגועה.

(צחוק)

(Laughter)

And I know

ואני יודעת

that I have been waiting all week to tell this joke.

שחיכיתי כל השבוע כדי לספר את הבדיחה הזאת.

(צחוק)

(Laughter)

למה הדחליל הוזמן ל-TED?

Why was the scarecrow invited to TED?

בגלל שהוא היה מרשים בשדה (ההתמחות) שלו.

Because he was out standing in his field.

(צחוק)

(Laughter)

I'm sorry.

אני מצטערת.

Okay, so these are three things I know to be true.

אוקי, אז אלה שלושת הדברים שאני יודעת שהם נכונים.

But there are plenty of things I have trouble understanding.

אבל יש המון דברים שיש לי בעיה להבין.

So I write poems to figure things out.

אז אני כותבת שירים כדי להסביר דברים.

Sometimes the only way I know how to work through something

לפעמים הדרך היחידה שאני יודעת להבין משהו

היא על ידי כתיבת שירה.

is by writing a poem.

Sometimes I get to the end of the poem,

ולפעמים אני מגיעה לסופו של השיר

look back and go, "Oh, that's what this is all about,"

ומסתכלת לאחור, "אה, על זה כל זה היה".

ולפעמים אני מגיעה לסופו של השיר

and sometimes I get to the end of the poem

ולא הצלחתי לפתור שום דבר,

and haven't solved anything,

but at least I have a new poem out of it.

אבל לפחות יצא לי שיר חדש מזה.

Spoken-word poetry is the art of performance poetry.

שירה מדוברת היא אמנות של הצגת שירה.

I tell people it involves creating poetry

אני מספרת לאנשים שזה כולל יצירת שירה

that doesn't just want to sit on paper,

שלא רק רוצה להשאר על הנייר,

that something about it demands it be heard out loud

שהיא דורשת להשמע בקול רם

or witnessed in person.

או להתממש בצורה אישית.

When I was a freshman in high school,

כאשר הייתי בשנה הראשונה בבית הספר התיכון,

I was a live wire of nervous hormones.

הייתי פקעת של הורמונים עצבניים.

And I was underdeveloped and over-excitable.

והייתי לא מפותחת

ויותר מדי עצבנית.

And despite my fear

ולמרות הפחד שלי

of ever being looked at for too long,

שיסתכלו עליי יותר מדי,

I was fascinated by the idea of spoken-word poetry.

הייתי מוקסמת מהרעיון של שירה מדוברת.

I felt that my two secret loves, poetry and theater,

הרגשתי ששתי האהבות הסודיות שלי, שירה ותאטרון,

התחברו, ילדו תינוק,

had come together, had a baby,

תינוק שהייתי צריכה להכיר.

a baby I needed to get to know.

אז החלטתי לנסות.

So I decided to give it a try.

My first spoken-word poem,

השיר המדובר הראשון שלי,

packed with all the wisdom of a 14-year-old,

עמוס בכל החוכמה של ילדה בת 14,

was about the injustice

השיר היה על חוסר צדק

of being seen as unfeminine.

בלהראות כלא נשית.

The poem was very indignant,

השיר היה מאד כועס,

ובעיקר מוגזם,

and mainly exaggerated,

but the only spoken-word poetry that I had seen up until that point

אבל השירה המדוברת היחידה שראיתי עד לאותו רגע

was mainly indignant,

היתה בעיקר כועסת,

so I thought that's what was expected of me.

אז חשבתי שזה מה שמצופה ממני.

The first time that I performed,

הפעם הראשונה שהופעתי

the audience of teenagers hooted and hollered their sympathy,

קהל של צעירים צעקו וצרחו את האהדה שלהם,

and when I came off the stage, I was shaking.

וכאשר ירדתי מהבמה רעדתי כולי.

I felt this tap on my shoulder,

הרגשתי טפיחה על כתפי,

and I turned around to see

והסתובבתי לראות

this giant girl in a hoodie sweatshirt emerge from the crowd.

נערה ענקית בסוודר עם כובע יוצאת מהקהל.

She was maybe eight feet tall

היא היתה בגובה של אולי 2.5 מטר

and looked like she could beat me up with one hand,

ונראתה כמי שיכולה לחבוט בי עם יד אחת,

but instead she just nodded at me and said,

אבל במקום זאת היא פשוט הנהנה כלפי

ואמרה, "הי, באמת הרגשתי את זה. תודה."

"Hey, I really felt that. Thanks."

וברק פגע בי.

And lightning struck.

הייתי מכורה.

I was hooked.

I discovered this bar on Manhattan's Lower East Side

גיליתי את הבר הזה בצד המזרחי של מנהטן

שאירח ערבי מיקרופון פתוח שבועיים,

that hosted a weekly poetry open Mic,

and my bewildered, but supportive, parents took me

וההורים ההמומים, אבל התומכים, שלי לקחו אותי

to soak in every ounce of spoken word that I could.

לטבול בכל טיפה של שירה מדוברת שיכולתי.

I was the youngest by at least a decade,

הייתי צעירה בלפחות עשור מהאחרים,

but somehow the poets at the Bowery Poetry Club

אבל איך שהוא המשוררים במועדון השירה באוורי

didn't seem bothered by the 14-year-old wandering about.

לא הוטרדו מהילדה בת ה-14 שהסתובבה שם --

In fact, they welcomed me.

למען האמת הם קיבלו אותי בברכה.

And it was here, listening to these poets share their stories,

וכאן זה היה, מהקשבה למשוררים האלה משתפים בסיפורים שלהם

למדתי ששירה מדוברת לא חייבת להיות כועסת,

that I learned that spoken-word poetry didn't have to be indignant,

היא יכולה להיות כייפית או כואבת

it could be fun or painful

or serious or silly.

או רצינית או טיפשית.

The Bowery Poetry Club became my classroom and my home,

מועדון השירה באוורי הפך להיות הכיתה שלי והבית שלי.

and the poets who performed

והמשוררים שהופיעו שם

encouraged me to share my stories as well.

עודדו אותי לשתף את הסיפורים שלי גם כן.

Never mind the fact that I was 14.

לא חשוב שהייתי בת 14 --

They told me, "Write about being 14."

הם אמרו לי, "תכתבי על להיות בת 14."

So I did and stood amazed every week

וכך עשיתי ועמדתי נדהמת כל שבוע

כאשר המשוררים הבוגרים והמבריקים האלה

when these brilliant, grown-up poets

laughed with me and groaned their sympathy

צחקו איתי ונאנחו את אהדתם

and clapped and told me, "Hey, I really felt that too."

ומחאו כפיים ואמרו לי, "היי, אני באמת גם הרגשתי את זה."

Now I can divide my spoken-word journey

כעת אני יכולה לחלק את מסע השירה המדוברת שלי

into three steps.

לשלושה שלבים.

Step one was the moment I said,

שלב ראשון היה הרגע שאמרתי,

"I can. I can do this."

"אני יכולה. אני יכולה לעשות זאת."

And that was thanks to a girl in a hoodie.

וזה היה תודות לנערה עם כובע.

Step two was the moment I said,

שלב שני היה הרגע שאמרתי,

"I will. I will continue.

"אני אמשיך.

I love spoken word. I will keep coming back week after week."

אני אוהבת שירה מדוברת. אני אמשיך לבוא שבוע אחר שבוע."

And step three began

והשלב השלישי התחיל

when I realized I didn't have to write indignant poems,

כאשר הבנתי שאני לא חייבת לכתוב שירים כעוסים,

אם זה לא מי שאני.

if that's not what I was.

There were things that were specific to me,

היו דברים שהיו מיוחדים לי,

and the more that I focused on those things,

וככל שהתמקדתי בדברים אלה,

the weirder my poetry got,

השירה שלי נעשתה מוזרה יותר,

but the more that it felt like mine.

אבל יותר הרגשתי שזה שלי.

It's not just the adage "Write what you know."

זו לא רק האימרה "כתבי מה שאת יודעת,"

It's about gathering up all of the knowledge and experience

זה איסוף של כל הידע והנסיון

you've collected up to now

שאספתם עד עכשיו

to help you dive into the things you don't know.

לעזור לכם לצלול לדברים שאתם לא יודעים.

I use poetry to help me work through what I don't understand,

אני משתמשת בשירה לעזור לי להבין מה שאינני מבינה,

אבל אני מגיעה לכל שיר

but I show up to each new poem

עם תרמיל מלא

with a backpack full of everywhere else that I've been.

בכל המקומות בהם הייתי.

When I got to university, I met a fellow poet

כשהגעתי לאוניברסיטה, פגשתי משורר עמית

who shared my belief in the magic of spoken-word poetry.

שחלק איתי את האמונה בקסם של השירה המדוברת.

And actually, Phil Kaye and I

ובאמת, פיל קיי ואני

חולקים בצורה מיקרית את אותו שם משפחה.

coincidentally also share the same last name.

When I was in high school I had created Project V.O.I.C.E.

כאשר הייתי בתיכון יצרתי את פרויקט ק.ו.ל.

as a way to encourage my friends to do spoken word with me.

כדרך לעודד את חבריי לשירה מדוברת איתי.

But Phil and I decided to reinvent Project V.O.I.C.E.,

אבל פיל ואני החלטנו להמציא מחדש את פרויקט ק.ו.ל. --

this time changing the mission

בפעם הזאת שינינו את המשימה

to using spoken-word poetry as a way to entertain,

להשתמש בשירה מדוברת כדרך בידור,

educate and inspire.

חינוך והשראה.

We stayed full-time students, but in between we traveled,

נשארנו תלמידים במשרה מלאה, אבל בינתיים טיילנו,

performing and teaching

מופיעים ומלמדים

nine-year-olds to MFA candidates,

ילדים בני 9 ומועמדים לאוניברסיטה,

from California to Indiana to India

מקליפורניה לאינדיאנה ולהודו

to a public high school just up the street from campus.

לתיכונים ציבוריים במורד הרחוב מהקמפוס

And we saw over and over

וראינו פעם אחר פעם

the way that spoken-word poetry

כיצד שירה מדוברת

cracks open locks.

פורצת מנעולים.

But it turns out sometimes, poetry can be really scary.

אך לפעמים,

שירה יכולה להיות באמת מפחידה.

לפעמים,

Turns out sometimes,

you have to trick teenagers into writing poetry.

אתם צריכים לסדר מתבגרים כדי שיכתבו שירה.

So I came up with lists. Everyone can write lists.

אז המצאתי את הרשימות. כל אחד יכול לכתוב רשימות.

And the first list that I assign

והרשימה הראשונה שאני נותנת

is "10 Things I Know to be True."

היא "10 דברים שאני יודע שהם נכונים."

וזה מה שקורה, וזה מה שאתם יכולים לגלות גם כן

And here's what happens, you would discover it too

if we all started sharing our lists out loud.

אם כולנו נתחיל לשתף את הרשימות שלנו בקול רם.

At a certain point, you would realize that someone has the exact same thing,

ובנקודה מסוימת, אתם תגלו

שלמישהו יש את אותו דבר בדיוק

or one thing very similar,

או דבר מאד דומה,

to something on your list.

למשהו ברשימה שלכם.

And then someone else

ואז למישהו אחר

has something the complete opposite of yours.

יש את הדבר ההפוך לחלוטין משלכם.

Third, someone has something you've never even heard of before.

שלישית, למישהו יש משהו שמעולם לא שמעתם עליו.

Fourth, someone has something you thought you knew everything about,

ורביעית, למישהו יש משהו שחשבתם שאתם יודעים הכל עליו,

but they're introducing a new angle of looking at it.

אבל הם מציגים זוית אחרת של הסתכלות על זה.

And I tell people that this is where great stories start from --

ואני אומרת לאנשים שזהו המקום ממנו סיפורים גדולים מגיעים ממנו --

these four intersections

ארבעת הקישורים האלה

of what you're passionate about

של הדברים שיש לכם תשוקה לגביהם

and what others might be invested in.

ושאחרים יכולים להיות מושקעים בהם.

And most people respond really well to this exercise.

ורוב האנשים מגיבים ממש טוב לתרגיל הזה.

But one of my students, a freshman named Charlotte,

אבל אחת התלמידות שלי, תלמידת שנה א' בשם שרלוט,

was not convinced.

לא השתכנעה.

Charlotte was very good at writing lists, but she refused to write any poems.

שרלוט היתה מאד טובה בכתיבת רשימות, אבל סרבה לכתוב שום שיר.

"Miss," she'd say, "I'm just not interesting.

"גברתי", היא אמרה, "אני פשוט לא מעונינת.

I don't have anything interesting to say."

אין לי שום דבר מעניין לספר."

So I assigned her list after list,

אז נתתי לה רשימה אחר רשימה,

and one day I assigned the list

עד שיום אחר נתתי לה את הרשימה

"10 Things I Should Have Learned by Now."

"10 דברים שהייתי אמורה ללמוד עד עכשיו."

Number three on Charlotte's list was,

הדבר השלישי ברשימה של שרלוט היה,

"I should have learned not to crush on guys

"הייתי אמורה ללמוד לא להדלק על גברים

three times my age."

שגילם פי שלוש מגילי."

I asked her what that meant,

שאלתי אותה למה הכוונה,

and she said, "Miss, it's kind of a long story."

והיא אמרה, "גברתי, זה סיפור די ארוך."

And I said, "Charlotte, it sounds pretty interesting to me."

ואמרתי, "שרלוט, זה נשמע לי די מעניין."

And so she wrote her first poem,

ואז היא כתבה את השיר הראשון שלה,

a love poem unlike any I had ever heard before.

שיר אהבה שכמותו לא שמעתי קודם לכן.

והשיר התחיל,

And the poem began,

"Anderson Cooper is a gorgeous man."

"אנדרסון קופר הוא גבר יפיפה."

(Laughter)

(צחוק)

"האם ראיתם אותו ב"60 דקות",

"Did you see him on 60 Minutes,

racing Michael Phelps in a pool --

מתחרה במייקל פלפס בבריכה --

nothing but swim trunks on --

לבוש חליפת שחיה בלבד --

diving in the water, determined to beat this swimming champion?

צולל במים, נחוש לנצח את אלוף השחיה?

לאחר התחרות, הוא נפנף את שערו הגולש והרטוב,

After the race, he tossed his wet, cloud-white hair

and said, 'You're a god.'

ואמר, "אתה אלוהים."

No, Anderson, you're the god."

לא, אנדרסון, אתה אלוהים.

(Laughter)

(צחוק)

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Now, I know that the number one rule to being cool

עכשיו אני יודעת שחוק מספר אחד להיות קול

היא להראות לא מוטרד,

is to seem unfazed,

to never admit that anything scares you

לעולם לא להודות שמשהו מפחיד אתכם

מרשים אתכם או מלהיב אתכם.

or impresses you or excites you.

Somebody once told me

מישהו פעם אמר לי

it's like walking through life like this.

זה כמו לצעוד דרך החיים בצורה כזאת.

You protect yourself

אתם מגינים על עצמכם

from all the unexpected miseries or hurt that might show up.

מכל הכאבים והפגיעות הלא צפויים שעלולים להופיע.

But I try to walk through life like this.

אבל אני מנסה לצעוד דרך החיים בצורה כזאת.

And yes, that means catching all of those miseries and hurt,

ואכן, זה אומר לתפוס את כל הצרות והכאבים,

but it also means that when beautiful, amazing things

אבל זה גם אומר שכאשר דברים מדהימים ויפים

פשוט נופלים מהשמיים,

just fall out of the sky,

I'm ready to catch them.

אני מוכנה לתפוס אותם.

I use spoken word to help my students

אני משתמש בשירה המדוברת כדי לעזור לסטודנטים שלנו

rediscover wonder,

לגלות מחדש את הפלאים,

to fight their instincts to be cool and unfazed

להלחם באינסטינקטים שלהם כדי להיות רגועים ולא מוטרדים

and, instead, actively pursue being engaged with what goes on around them,

ובמקום זאת, לחפש כדי להיות מעורבים במה שקורה סביבם.

so that they can reinterpret and create something from it.

כך הם יכולים לתרגם זאת מחדש וליצור משהו מזה.

It's not that I think that spoken-word poetry

אני לא חושבת ששירה מדוברת

היא צורה האמנות האידאלית.

is the ideal art form.

I'm always trying to find the best way to tell each story.

אני תמיד מנסה למצוא את הדרך הטובה ביותר כדי לספר כל סיפור.

I write musicals; I make short films alongside my poems.

אני כותבת מחזות זמר, אני מכינה סרטים קצרים במקביל לשירים שלי.

But I teach spoken-word poetry

אבל אני מלמד שירה דיבורית

בגלל שזה נגיש.

because it's accessible.

לא כל אחד יכול לקרוא תוים מוזיקליים

Not everyone can read music or owns a camera,

או להיות בעל מצלמה,

but everyone can communicate in some way,

אבל כל אחד יכול לתקשר בדרכים מסוימות,

and everyone has stories that the rest of us can learn from.

ולכל אחד יש סיפורים

שהאחרים יכולים ללמוד מהם.

Plus, spoken-word poetry allows for immediate connection.

בנוסף, שירה דיבורית, מאפשרת חיבורים מיידים.

זה לא נדיר שאנשים מרגישים שהם לבד

It's not uncommon to feel like you're alone

או שאף אחד לא מבין אותם,

or that nobody understands you,

but spoken word teaches

אבל הקראת שירה מלמדת

that if you have the ability to express yourself

שאם יש לכם את היכולת להביע את עצמכם

and the courage to present those stories and opinions,

והאומץ להציג את כל הסיפורים והדעות האלה,

you could be rewarded

אתם יכולים להיות מתוגמלים

with a room full of your peers,

בחדר מלא בעמיתים שלכם,

or your community, who will listen.

או הקהילה שלכם, שיקשיבו.

And maybe even a giant girl in a hoodie

ואולי אפילו נערה ענקית עם כובע

who will connect with what you've shared.

תתחבר בעזרת מה שתשתפו.

And that is an amazing realization to have,

וזה מדהים להבין,

especially when you're 14.

בעיקר כאשר אתם בני 14.

Plus, now with YouTube,

בנוסף, עכשיו בעזרת YouTube,

that connection's not even limited to the room we're in.

הקשרים אינם עוד מוגבלים לחדר בו אנחנו נמצאים.

I'm so lucky that there's this archive of performances

אני כל כך ברת מזל שיש ארכיון של הופעות

שאני יכולה לשתף עם תלמידי.

that I can share with my students.

It allows for even more opportunities

זה מאפשר אפילו יותר הזדמנויות

עבורם למצוא משורר או שיר

for them to find a poet or a poem that they connect to.

שהם יכולים להתחבר אליו.

Once you've figured this out,

זה מפתה -- כאשר אתם מבינים לבסוף --

it is tempting to keep writing the same poem,

זה מפתה להמשיך ולכתוב את אותו שיר,

or keep telling the same story, over and over,

להמשיך לספר את אותו הסיפור, פעם אחר פעם,

once you've figured out that it will gain you applause.

ברגע שתבינו שזה יתן לכם מחיאות כפיים.

It's not enough to just teach that you can express yourself.

זה לא מספיק רק ללמד שאתם יכולים לבטא את עצמכם,

You have to grow and explore

אתם צריכים גם לגדול ולחקור

and take risks and challenge yourself.

ולקחת סיכונים ולאתגר את עצמכם.

And that is step three:

וזהו שלב שלוש:

infusing the work you're doing

למלא את העבודה שאתם עושים

with the specific things that make you you,

עם הדברים המיוחדים שעושים אתכם מה שאתם,

even while those things are always changing.

אפילו אם הדברים האלה משתנים כל הזמן.

Because step three never ends.

בגלל שהשלב השלישי לעולם לא מסתיים.

But you don't get to start on step three,

אבל אתם לא מתחילים בשלב שלוש,

until you take step one first:

עד שלא עושים קודם את שלב אחד: אני יכול.

"I can."

אני נוסעת הרבה כאשר אני מלמדת,

I travel a lot while I'm teaching,

and I don't always get to watch all of my students reach their step three,

ואני לא תמיד מצליחה לראות את כל הסטודנטים שלי מגיעים לשלב שלוש,

אבל הייתי מאד ברת מזל עם שרלוט,

but I was very lucky with Charlotte,

שיכולתי לראות כיצד המסע שלה מתפתח בדרך שהוא התפתח.

that I got to watch her journey unfold the way it did.

I watched her realize

ראיתי אותה מגלה

that, by putting the things that she knows to be true into the work she's doing,

שעל ידי הכנסה של הדברים שהיא יודעת שהם נכונים לתוך העבודה שלה,

she can create poems that only Charlotte can write,

היא יכולה ליצור שירים שרק שרלוט יכולה לכתוב --

about eyeballs and elevators and Dora the Explorer.

על גלגלי עיניים, ומעליות ודורה החוקרת.

And I'm trying to tell stories only I can tell --

ואני מנסה לספר סיפורים שרק אני יכולה לספר --

כמו הסיפור הזה.

like this story.

I spent a lot of time thinking about the best way to tell this story,

חשבתי הרבה על הדרך הטובה ביותר לספר את הסיפור הזה,

and I wondered if the best way

ותמהתי אם הדרך הטובה ביותר

was going to be a PowerPoint, a short film --

שתהיה מצגת פאור-פוינט או סרט קצר --

And where exactly was the beginning, the middle or the end?

והיכן בדיוק היתה ההתחלה או האמצע או הסוף?

I wondered whether I'd get to the end of this talk

ותמהתי אני אצליח להגיע לסוף של ההרצאה הזאת

and finally have figured it all out, or not.

ואצליח לבסוף להבין את הכל או לא.

And I always thought that my beginning was at the Bowery Poetry Club,

ותמיד חשבתי שההתחלה שלי היתה במועדון השירה באוורי,

אבל כנראה זה היה הרבה יותר מוקדם.

but it's possible that it was much earlier.

In preparing for TED,

כשהתכוננתי ל-TED,

I discovered this diary page in an old journal.

גיליתי את דף היומן הזה ביומן ישן.

I think December 54th was probably supposed to be 24th.

אני חושבת ש-54 בדצמבר היה כנראה צריך להיות ה-24.

It's clear that when I was a child,

זה ברור שכאשר הייתי ילדה,

I definitely walked through life like this.

בהחלט צעדתי דרך חיי כך.

I think that we all did.

אני חושבת שכולנו עשינו זאת.

I would like to help others rediscover that wonder --

הייתי רוצה לעזור לאחרים לגלות מחדש את הפלא הזה --

to want to engage with it, to want to learn,

לרצות להתחבר עם זה, לרצות ללמוד,

to want to share what they've learned,

לרצות לשתף את מה שהם למדו,

what they've figured out to be true

מה שהם גילו שהוא נכון

and what they're still figuring out.

והם עדיין מגלים.

So I'd like to close with this poem.

אז הייתי רוצה לסיים עם השיר הזה.

כאשר הם הפציצו את הירושימה,

When they bombed Hiroshima,

the explosion formed a mini-supernova,

הפיצוץ יצר סופרנובה קטנה,

so every living animal, human or plant

כך שכל יצור חי, אדם או צמח

that received direct contact with the rays from that sun

שבא במגע ישיר

עם הקרנים מהשמש הזאת

was instantly turned to ash.

הפך מיד לאפר.

And what was left of the city soon followed.

ומה שנשאר מהעיר במהרה הפך גם הוא.

The long-lasting damage of nuclear radiation

הנזק ארוך הטווח של הקרינה הגרעינית

caused an entire city and its population

גרם לעיר שלמה ותושביה

to turn into powder.

להפוך לאבקה.

When I was born, my mom says I looked around the whole hospital room

כאשר נולדתי, אמי אמרה שהסתכלתי מסביב לכל החדר בבית החולים

עם מבט שאמר, "זה? כבר עשיתי זאת בעבר."

with a stare that said, "This? I've done this before."

She says I have old eyes.

היא אמרה שיש לי עיניים זקנות.

When my Grandpa Genji died, I was only five years old,

כאשר סבא גנג'י שלי מת, הייתי רק בת חמש,

but I took my mom by the hand and told her,

אבל לקחתי את ידה של אמא שלי ואמרתי לה,

"Don't worry, he'll come back as a baby."

"אל תדאגי, הוא יחזור כתינוק."

And yet, for someone who's apparently done this already,

ועדיין, עבור מישהו שנראה כמי שעשה זאת כבר,

I still haven't figured anything out yet.

אני עדיין לא הצלחתי להבין שום דבר.

My knees still buckle every time I get on a stage.

הברכיים שלי מתפוקקות בכל פעם שאני עולה על במה.

My self-confidence can be measured out

הבטחון העצמי שלי יכול להמדד

in teaspoons mixed into my poetry,

בכפיות מעורבות בשירה שלי,

and it still always tastes funny in my mouth.

וזה עדיין תמיד נותן לי טעם מצחיק בפה.

But in Hiroshima, some people were wiped clean away,

אבל בהירושימה, כמה אנשים נמחקו לחלוטין,

leaving only a wristwatch or a diary page.

משאירים רק שעון יד או עמוד יומן.

So no matter that I have inhibitions to fill all my pockets,

אז למרות שיש לי עכבות למלא את כל כיסיי,

אני ממשיכה לנסות,

I keep trying,

hoping that one day I'll write a poem

מקווה שיום אחד אכתוב שיר

I can be proud to let sit in a museum exhibit

שאוכל בגאווה להשאיר בתערוכה במוזיאון

as the only proof I existed.

כהוכחה היחידה שהייתי קיימת.

הורי קראו לי שרה,

My parents named me Sarah, which is a biblical name.

שהוא שם תנכי.

In the original story, God told Sarah she could do something impossible, and --

בסיפור המקורי אלוהים אמר לשרה שהיא תוכל לעשות משהו בלתי אפשרי

והיא צחקה,

she laughed,

because the first Sarah,

בגלל שהשרה הראשונה,

she didn't know what to do with impossible.

לא ידעה מה לעשות עם הבלתי אפשרי.

And me?

ואני? ובכן גם אני לא יודעת,

Well, neither do I,

but I see the impossible every day.

אבל אני רואה את הבלתי אפשרי כל יום.

Impossible is trying to connect in this world,

בלתי אפשרי לנסות להתחבר בעולם הזה,

trying to hold onto others while things are blowing up around you,

לנסות להאחז באחרים בזמן שדברים מתפוצצים סביבכם,

לדעת שבזמן שאתם מדברים,

knowing that while you're speaking,

הם לא רק מחכים לתורם לדבר -- הם שומעים אתכם.

they aren't just waiting for their turn to talk -- they hear you.

הם מרגישים בדיוק מה שאתם מרגישים

They feel exactly what you feel

at the same time that you feel it.

באותו הרגע שאתם מרגישים זאת.

It's what I strive for every time I open my mouth --

זה מה שאני שואפת אליו בכל פעם שאני פותח את פי --

that impossible connection.

זהו קשר בלתי אפשרי.

There's this piece of wall in Hiroshima

יש חלק מקיר בהירושימה

that was completely burnt black by the radiation.

שנשרף לשחור לחלוטין על ידי הקרינה.

But on the front step, a person who was sitting there

אבל על המדרגה הקידמית, אדם שישב שם

blocked the rays from hitting the stone.

חסם את הקרניים מלפגוע באבן.

הדבר היחיד שנשאר עכשיו

The only thing left now

is a permanent shadow of positive light.

הוא צל תמידי של אור חיובי.

אחרי פצצת האטום,

After the A-bomb,

specialists said it would take 75 years

מומחים אמרו שיקח 75 שנה

for the radiation-damaged soil of Hiroshima City

לאדמה פגועת הקרינה של העיר הירושימה

to ever grow anything again.

לגדל שוב איזה שהוא דבר.

But that spring, there were new buds popping up from the earth.

אבל באביב הזה, היו פקעות חדשות בוקעות מהאדמה.

When I meet you, in that moment,

כאשר פגשתי אתכם, ברגע זה,

I'm no longer a part of your future.

אני אינני יותר חלק מהעתיד שלכם.

I start quickly becoming part of your past.

אני מתחילה במהירות להיות חלק מהעבר שלכם.

But in that instant, I get to share your present.

אבל באותו הרגע, אני זוכה לשתף את ההווה שלכם.

And you, you get to share mine.

ואתם, אתם זוכים לשתף את שלי.

And that is the greatest present of all.

וזה ההווה הטוב ביותר שקיים.

So if you tell me I can do the impossible --

אז אם תאמרו לי שאני יכולה לעשות את הבלתי אפשרי,

אני כנראה אצחק עליכם.

I'll probably laugh at you.

I don't know if I can change the world yet,

אני לא יודעת אם אני יכולה לשנות כבר את העולם,

because I don't know that much about it --

בגלל שאני לא יודעת הרבה לגביו --

and I don't know that much about reincarnation either,

ואני גם לא יודעת הרבה על גלגול נשמות,

אבל אם תצליחו להצחיק אותי מספיק חזק,

but if you make me laugh hard enough,

לפעמים אני שוכחת באיזו מאה אני.

sometimes I forget what century I'm in.

This isn't my first time here. This isn't my last time here.

זו אינה הפעם הראשונה שלי כאן. זו אינה הפעם האחרונה שלי כאן.

אלה אינן המילים האחרונות שאני אשתף.

These aren't the last words I'll share.

But just in case, I'm trying my hardest

אבל בכל מקרה, אני עושה את כל המאמצים

to get it right this time around.

להצליח בפעם הזאת כאן.

Thank you.

תודה רבה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Thank you.

(Applause)

תודה רבה.

Thank you.

(Applause)

(מחיאות כפייים)

תודה רבה.

Thank you.

(Applause)

(מחיאות כפיים)