Alison Killing: There’s a better way to die, and architecture can help

מתרגם: Ido Dekkers מבקר: Tal Dekkers

I'd like to tell you a story about death and architecture.

הייתי רוצה לספר לכם סיפור על מוות וארכיטקטורה.

A hundred years ago, we tended to die of infectious diseases like pneumonia,

לפני מאה שנים, נהגנו למות ממחלות מדבקות כמו דלקת ראות,

that, if they took hold, would take us away quite quickly.

שאם הן תפשו, היו הורגות אותנו די במהירות.

We tended to die at home, in our own beds, looked after by family,

נהגנו למות בבית, במיטות שלנו, מטופלים על ידי משפחה.

although that was the default option

זו הייתה ברירת המחדל

because a lot of people lacked access to medical care.

כי להרבה אנשים לא הייתה גישה לטיפול רפואי.

And then in the 20th century a lot of things changed.

ואז, במאה ה-20, הרבה דברים השתנו.

We developed new medicines like penicillin

פיתחנו תרופות חדשות כמו פניצילין

so we could treat those infectious diseases.

כך שיכולנו לטפל במחלות המדבקות האלו.

New medical technologies like x-ray machines were invented.

הומצאו טכנולוגיות רפואיות חדשות, כמו מכונת הרנטגן.

And because they were so big and expensive,

ובגלל שהן היו כל-כך גדולות ויקרות,

we needed large, centralized buildings to keep them in,

היינו צריכים בניינים גדולים ומרכזיים כדי לשים אותן,

and they became our modern hospitals.

והם נהפכו לבתי החולים המודרניים שלנו.

After the Second World War,

אחרי מלחמת העולם השנייה,

a lot of countries set up universal healthcare systems

הרבה מדינות הקימו מערכות ביטוח בריאות אוניברסליות

so that everyone who needed treatment could get it.

כך שכל מי שהיה זקוק לטיפול יכל לקבל אותו.

The result was that lifespans extended from about 45 at the start of the century

התוצאות היו שתוחלת החיים התארכה מבערך 45 שנים בתחילת המאה,

to almost double that today.

לכמעט כפול מזה היום.

The 20th century was this time of huge optimism about what science could offer,

המאה ה-20 הייתה תקופה של המון אופטימיות בנוגע למה שהמדע יכול להציע,

but with all of the focus on life, death was forgotten,

אבל עם כל ההתמקדות בחיים, המוות נשכח,

even as our approach to death changed dramatically.

אפילו כאשר הגישה שלנו למוות השתנתה באופן דרמתי.

Now, I'm an architect,

עכשיו, אני ארכיטקטית,

and for the past year and a half I've been looking at these changes

ובמשך השנה וחצי האחרונות בחנתי את השינויים האלה

and at what they mean for architecture related to death and dying.

ואת המשמעות שלהם לארכיטקטורה הקשורה למוות וגסיסה.

We now tend to die of cancer and heart disease,

עכשיו אנחנו נוטים למות מסרטן ומחלות לב,

and what that means is that many of us will have a long period of chronic illness

והמשמעות של זה היא שתהיה לנו תקופה ארוכה של מחלות כרוניות

at the end of our lives.

לקראת סוף חיינו.

During that period,

לאורך התקופה הזו,

we'll likely spend a lot of time in hospitals and hospices and care homes.

סביר להניח שנבלה הרבה זמן בבתי חולים, הוספיס ובתי אבות.

Now, we've all been in a modern hospital.

עכשיו, כולנו היינו בבית חולים מודרני.

You know those fluorescent lights and the endless corridors

אתם מכירים את אורות הפלורסנט והמסדרונות האין-סופיים

and those rows of uncomfortable chairs.

ואת שורות הכסאות הלא נוחים.

Hospital architecture has earned its bad reputation.

ארכיטקטורה של בתי-חולים הרוויחה את המוניטין הרע שלה.

But the surprising thing is, it wasn't always like this.

אבל הדבר המפתיע הוא, שזה לא תמיד היה כך.

This is L'Ospedale degli Innocenti, built in 1419 by Brunelleschi,

זה "בית החולים של התמימים", שנבנה בשנת 1419 על-ידי ברונלסקי,

who was one of the most famous and influential architects of his time.

אחד מהארכיטקטים המפורסמים והמשפיעים בזמנו.

And when I look at this building and then think about hospitals today,

וכשאני מסתכלת על הבניין הזה ואז חושבת על בתי חולים היום,

what amazes me is this building's ambition.

מה שמדהים אותי זו השאפתנות של הבניין הזה.

It's just a really great building.

זה באמת פשוט בניין מדהים.

It has these courtyards in the middle

יש לו חצרות במרכז

so that all of the rooms have daylight and fresh air,

כך שכל החדרים מקבלים אור שמש ואוויר צלול,

and the rooms are big and they have high ceilings,

והחדרים גדולים עם תקרות גבוהות,

so they just feel more comfortable to be in.

כך שפשוט מרגיש יותר נוח להיות בהם.

And it's also beautiful.

וזה גם יפהפה.

Somehow, we've forgotten that that's even possible for a hospital.

איכשהו, אנחנו שכחנו שזה אפילו אפשרי לבית חולים.

Now, if we want better buildings for dying, then we have to talk about it,

עכשיו, אם אנחנו רוצים בניינים יותר טובים בשביל לגסוס, אז אנחנו חייבים לדבר על זה.

but because we find the subject of death uncomfortable,

אבל בגלל שהנושא של מוות יוצר אצלנו אי-נוחות,

we don't talk about it,

אנחנו לא מדברים על זה,

and we don't question how we as a society approach death.

ואנחנו לא מפקפקים באיך אנחנו כחברה ניגשים למוות.

One of the things that surprised me most in my research, though,

אחד הדברים שהפתיעו אותי הכי הרבה במחקר שלי, עם זאת,

is how changeable attitudes actually are.

זה כמה הדעות ברות שינוי למעשה.

This is the first crematorium in the U.K.,

זה הקרמטוריום הראשון באנגליה,

which was built in Woking in the 1870s.

שנבנה בווקינג ב 1870.

And when this was first built, there were protests in the local village.

וכשזה נבנה לראשונה, היו מחאות בכפר המקומי.

Cremation wasn't socially acceptable, and 99.8 percent of people got buried.

שריפה לא היתה מקובלת חברתית, ו 99.8 אחוז מהאנשים נקברו.

And yet, only a hundred years later, three quarters of us get cremated.

ועדיין, רק מאה שנים מאוחר יותר, שלושה רבעים מאיתנו נשרפים.

People are actually really open to changing things

אנשים למעשה מאוד פתוחים ללשנות דברים

if they're given the chance to talk about them.

אם ניתנת להם ההזדמנות לדבר על זה.

So this conversation about death and architecture

אז השיח הזה על מוות וארכיטקטורה

was what I wanted to start when I did my first exhibition on it

היה מה שרציתי להתחיל כשעשיתי את התערוכה הראשונה שלי בנושא

in Venice in June, which was called "Death in Venice."

בונציה ביוני, שנקראה "מוות בוונציה."

It was designed to be quite playful

היא תוכננה להיות די עליזה

so that people would literally engage with it.

כך שאנשים באמת יתחברו איתה.

This is one of our exhibits, which is an interactive map of London

זו אחת התערוכות שלנו, שהיא מפה אינטראקטיבית של לונדון

that shows just how much of the real estate in the city

שמראה כמה מהנדל"ן בעיר

is given over to death and dying,

ניתן למוות לגסיסה,

and as you wave your hand across the map,

וכשאתם מנופפים את ידכם מול המפה,

the name of that piece of real estate, the building or cemetery, is revealed.

השם של הנכס, הבניין או בית הקברות, מתגלה.

Another of our exhibits was a series of postcards

תצוגה נוספת שלנו היתה סדרה של גלויות

that people could take away with them.

שאנשים יכלו לקחת איתם.

And they showed people's homes and hospitals

והם הראו בתים של אנשים ובתי חולים

and cemeteries and mortuaries,

ובתי קברות וחדרי מתים,

and they tell the story of the different spaces

והן מספרות סיפור של החללים השונים

that we pass through on either side of death.

שאנחנו עוברים דרכם בכל צד של המוות.

We wanted to show that where we die

רצינו להראות שהמקום בו אנחנו מתים

is a key part of how we die.

הוא חלק עיקרי באיך שאנחנו מתים.

Now, the strangest thing was the way that visitors reacted to the exhibition,

עכשיו, הדבר הכי מוזר היה הדרך בה מבקרים הגיבו לתערוכה,

especially the audio-visual works.

בעיקר העבודות הקוליות הויזואליות,

We had people dancing and running and jumping

היו לנו אנשים שרקדו ורצו וקפצו

as they tried to activate the exhibits in different ways,

כשהם ניסו להפעיל את התצוגה בדרכים שונות,

and at a certain point they would kind of stop

ובנקודה מסויימת הם היו סוג של עוצרים

and remember that they were in an exhibition about death,

וזוכרים שהם בתצוגה על מוות,

and that maybe that's not how you're supposed to act.

ושאולי זה לא איך שהם מצופים להתנהג.

But actually, I would question whether there is one way

אבל למעשה, הייתי מפקפקת אם יש דרך אחת

that you're supposed to act around death,

שאתם אמורים להתנהג בה סביב מוות,

and if there's not, I'd ask you to think about what you think a good death is,

ואם אין, הייתי מבקשת מכם לחשוב מה אתם חושבים שהוא מוות טוב,

and what you think that architecture that supports a good death might be like,

ומה אתם חושבים שארכיטקטורה שתומכת במוות טוב תהיה,

and mightn't it be a little less like this and a little more like this?

והאם זה לא יהיה מעט פחות כמו זה ומעט יותר כמו זה?

Thank you.

תודה לכם.

(Applause)

(מחיאות כפיים)