Faith Jegede: What I've learned from my autistic brothers | TED

Translator: Joseph Geni Reviewer: Morton Bast

מתרגם: Shlomo Adam מבקר: Ido Dekkers

Today I have just one request.

היום יש לי בקשה אחת בלבד.

Please don't tell me I'm normal.

אנא, אל תאמרו לי שאני נורמלית.

Now I'd like to introduce you to my brothers.

כעת אני רוצה להכיר לכם את אחי.

Remi is 22,

רמי הוא בן 22,

tall and very handsome.

גבוה ונאה מאד.

He's speechless, but he communicates joy

הוא לא מדבר, אבל מביע שמחה

in a way that some of the best orators cannot.

יותר מכפי שיכולים טובי הנואמים.

Remi knows what love is.

רמי יודע מהי אהבה.

He shares it unconditionally and he shares it regardless.

הוא מעניק אותה ללא תנאי וללא אבחנה.

He's not greedy. He doesn't see skin color.

הוא אינו חמדן. הוא לא רואה את צבע העור.

He doesn't care about religious differences, and get this:

לא איכפת לו מהבדלים על רקע דתי, ותקשיבו טוב:

He has never told a lie.

הוא מעולם לא אמר דבר-שקר.

When he sings songs from our childhood,

כשהוא שר שירים מימי ילדותנו,

attempting words that not even I could remember,

מנסה להגות מלים שאפילו אני לא זוכרת,

he reminds me of one thing:

הוא מזכיר לי דבר אחד:

how little we know about the mind, and how wonderful

כמה מעט אנו יודעים על המוח, וכמה נפלא הוא ודאי

the unknown must be.

הבלתי-ידוע הזה.

Samuel is 16. He's tall. He's very handsome.

סמואל הוא בן 16. הוא גבוה. הוא נאה מאד.

He has the most impeccable memory.

יש לו זכרון מושלם.

He has a selective one, though.

אבל זהו זכרון בררני.

He doesn't remember if he stole my chocolate bar,

הוא לא זוכר אם סחב לי את השוקולד,

but he remembers the year of release for every song on my iPod,

אבל הוא זוכר את שנת פרסומו של כל שיר ב"אייפוד" שלי,

conversations we had when he was four,

שיחות שהיו לנו כשהיה בן ארבע,

weeing on my arm on the first ever episode of Teletubbies,

את העובדה שבכה על זרועי בפרק הראשון של ה"טלטביז",

and Lady Gaga's birthday.

ואת יום ההולדת של ליידי גאגא.

Don't they sound incredible?

נכון שהם נהדרים?

But most people don't agree.

אבל רוב האנשים לא חושבים כך.

And in fact, because their minds don't fit

ובעצם, בגלל שמוחתיהם לא מתאימים

into society's version of normal,

להגדרה החברתית של "נורמלי",

they're often bypassed and misunderstood.

מרבים להתעלם מהם ולא להבין אותם.

But what lifted my heart and strengthened my soul

אך מה שרומם את רוחי וחיזק את ליבי

was that even though this was the case,

היה שלמרות כל זה,

although they were not seen as ordinary,

למרות שלא רואים בהם בני-אדם רגילים,

this could only mean one thing:

יכולה להיות לכך רק משמעות אחת:

that they were extraordinary --

שהם בלתי-רגילים --

autistic and extraordinary.

האוטיסטים הם בלתי-רגילים.

Now, for you who may be less familiar with the term "autism,"

ולאלה מכם שפחות מכירים את המושג "אוטיזם",

it's a complex brain disorder that affects social communication,

מדובר בהפרעת מוח מורכבת שמשפיעה על התקשורת החברתית,

learning and sometimes physical skills.

על הלמידה ולעתים גם על כישורים גופניים.

It manifests in each individual differently,

היא מופיעה בצורה שונה אצל כל אחד ואחד,

hence why Remi is so different from Sam.

ולכן רמי כה שונה מסאם.

And across the world, every 20 minutes, one new person

בכל העולם, מידי 20 דקות, עוד בן-אדם

is diagnosed with autism, and although it's one of

מאובחן כאוטיסט, ולמרות שזאת

the fastest-growing developmental disorders in the world,

אחת ההפרעות ההתפתחויות שהכי מתפשטות בעולם,

there is no known cause or cure.

אין לה כל גורם או תרופה מוכרים.

And I cannot remember the first moment I encountered autism,

אינני יכולה לזכור את הפעם הראשונה בה פגשתי באוטיזם,

but I cannot recall a day without it.

אבל איני יכולה לזכור ולו יום אחד בלעדיו.

I was just three years old when my brother came along,

הייתי רק בת שלוש כשאחי נולד,

and I was so excited that

והייתי כה נרגשת

I had a new being in my life.

לקבל אדם נוסף בחיי,

And after a few months went by,

ואחרי חודשים מספר

I realized that he was different.

הבנתי שהוא שונה.

He screamed a lot.

הוא צרח המון.

He didn't want to play like the other babies did,

הוא לא רצה לשחק כמו יתר התינוקות,

and in fact, he didn't seem

ולמעשה, לא נראה שהוא

very interested in me whatsoever.

בכלל מתעניין בי.

Remi lived and reigned in his own world, with his own rules,

רמי חי בעולמו שלו, ושלט בו לפי חוקיו-הוא,

and he found pleasure in the smallest things,

ושאב עונג מהדברים הקטנים ביותר,

like lining up cars around the room

כמו לסדר מכוניות בכל החדר,

and staring at the washing machine

לבהות במכונת הכביסה

and eating anything that came in between.

ובינתיים לאכול כל דבר.

And as he grew older, he grew more different,

ככל שהתבגר הוא נעשה שונה יותר,

and the differences became more obvious.

וההבדלים הלכו ונעשו ברורים יותר.

Yet beyond the tantrums and the frustration

אך מעבר להתקפי הזעם, התסכול

and the never-ending hyperactivity

וההיפראקטיביות האינסופית,

was something really unique:

היה משהו ייחודי באמת:

a pure and innocent nature, a boy who saw the world

אופי טהור ותמים, נער שראה את העולם

without prejudice, a human who had never lied.

ללא דעות קדומות, אדם שמעולם לא שיקר.

Extraordinary.

בלתי-רגיל.

Now, I cannot deny that there have been

נכון, לא אכחיש

some challenging moments in my family,

שהיו במשפחתי כמה רגעים קשים,

moments where I've wished that they were just like me.

רגעים בהם ייחלתי שהם יהיו כמוני.

But I cast my mind back to the things that they've taught me

אך אני מחזירה את עצמי לדברים שהם לימדו אותי

about individuality and communication and love,

על אינדיבידואליות, תקשורת ואהבה,

and I realize that these are things that

ואני תופסת שאת הדברים האלה

I wouldn't want to change with normality.

לא הייתי רוצה להחליף בנורמליות.

Normality overlooks the beauty that differences give us,

הנורמליות מחמיצה את היופי שמעניקים לנו ההבדלים,

and the fact that we are different doesn't mean that one of us is wrong.

והעובדה שאנו שונים אינה אומרת שאחד מאיתנו טועה,

It just means that there's a different kind of right.

אלא שפשוט יש גם סוג אחר של נכון.

And if I could communicate just one thing to Remi

ואם הייתי יכולה להעביר דבר אחד ויחיד

and to Sam

לרמי, לסאם

and to you,

ולכם,

it would be that you don't have to be normal.

הרי זה שאינכם חייבים להיות נורמליים.

You can be extraordinary.

אתם יכולים להיות בלתי-רגילים.

Because autistic or not,

כי בין אנו אוטיסטים או לא,

the differences that we have --

ההבדלים שיש בינינו --

We've got a gift! Everyone's got a gift inside of us,

יש לנו מתנה! לכל אחד יש בתוכו מתנה,

and in all honesty, the pursuit of normality

ובכל הכנות, הרדיפה אחר הנורמליות

is the ultimate sacrifice of potential.

היא הויתור האולטימטיבי על פוטנציאל.

The chance for greatness, for progress and for change

הסיכוי לגדולה, לקידמה ולשינוי

dies the moment we try to be like someone else.

גווע ברגע בו אנו מנסים להיות כמו מישהו אחר.

Please -- don't tell me I'm normal.

אנא -- אל תאמרו לי שאני נורמלית.

Thank you. (Applause)

תודה רבה. [מחיאות כפיים]

(Applause)

[מחיאות כפיים]