Lakshmi Pratury: The lost art of letter-writing

מתרגם: Ariella Cwikel מבקר: Sigal Tifferet

So I thought, "I will talk about death."

אז חשבתי, "אני אדבר על מוות".

Seemed to be the passion today.

דומה שזאת התשוקה היום.

Actually, it's not about death.

למען האמת, זה לא על מוות.

It's inevitable, terrible, but really what I want to talk about is,

זה בלתי נמנע, איום ונורא, אבל בעצם מה שאני רוצה לדבר עליו הוא -

I'm just fascinated by the legacy people leave when they die.

מרתקת אותי המורשת שאנשים משאירים כשהם מתים.

That's what I want to talk about.

על זה אני רוצה לדבר.

So Art Buchwald left his legacy of humor with a video

ארט בוכוולד השאיר את המורשת שלו של הומור באמצעות וידאו

that appeared soon after he died, saying,

שהופיע מעט אחרי שהוא מת, ואמר

"Hi! I'm Art Buchwald, and I just died."

"הי! אני ארט בוכוולד, וכרגע מתתי."

And Mike, who I met at Galapagos, a trip which I won at TED,

ומייק, שפגשתי בגלפאגוס, בנסיעה שזכיתי בה ב TED,

is leaving notes on cyberspace where he is chronicling

משאיר פתקים בסייברספייס בהם הוא מתעד

his journey through cancer.

את המסע שלו דרך מחלת הסרטן.

And my father left me a legacy of his handwriting

ואבי השאיר לי את המורשת של כתב היד שלו

through letters and a notebook.

באמצעות מכתבים ומחברת.

In the last two years of his life, when he was sick,

בשנתיים האחרונות של חייו, כשהיה חולה,

he filled a notebook with his thoughts about me.

הוא מילא מחברת במחשבותיו עלי.

He wrote about my strengths, weaknesses,

הוא כתב על חוזקותי, על חולשותי,

and gentle suggestions for improvement,

והציע הצעות עדינות לשיפורים,

quoting specific incidents, and held a mirror to my life.

תוך ציטוט מקרים ספציפיים, והרמת מראה מול חיי.

After he died, I realized that no one writes to me anymore.

אחרי שהוא מת, הבנתי שאף אחד כבר לא כותב לי.

Handwriting is a disappearing art.

כתב יד הוא אמנות גוועת.

I'm all for email and thinking while typing,

אני בעד אי-מייל, וחשיבה תוך כדי הקלדה,

but why give up old habits for new?

אבל למה לוותר על הרגל ישן בעבור חדש?

Why can't we have letter writing and email exchange in our lives?

למה אנחנו לא יכולים להשאיר גם כתיבת מכתבים וגם החלפת אי-מיילים בחיינו?

There are times when I want to trade all those years

ישנם זמנים בהם אני רוצה להחליף את כל השנים

that I was too busy to sit with my dad and chat with him,

בהן הייתי עסוקה מכדי לשבת עם אבא שלי ולפטפט איתו,

and trade all those years for one hug.

ולהחליף את כל השנים האלו בחיבוק אחד.

But too late.

אבל מאוחר מדי.

But that's when I take out his letters and I read them,

אז אני מוציאה את המכתבים שלו וקוראת אותם,

and the paper that touched his hand is in mine,

והנייר שנגע בידו נמצא בידי,

and I feel connected to him.

ואני מרגישה מחוברת אליו.

So maybe we all need to leave our children

אז אולי כולנו צריכים להשאיר לילדינו

with a value legacy, and not a financial one.

מורשת ערכית, ולא כלכלית.

A value for things with a personal touch --

שיעריכו דברים עם מגע אישי -

an autographed book, a soul-searching letter.

ספר חתום, מכתב של חיפוש הנפש.

If a fraction of this powerful TED audience

אם שבריר מצופי TED העוצמתיים האלו

could be inspired to buy a beautiful paper --

יקבלו השראה לקנות דף נייר יפה -

John, it'll be a recycled one -- and write a beautiful letter

ג'ון, זה יהיה נייר ממוחזר - ולכתוב מכתב יפה

to someone they love, we actually may start a revolution

למישהו שהם אוהבים, יתכן וממש נתחיל מהפכה

where our children may go to penmanship classes.

בה הילדים שלנו ילכו לשיעורי כתיבה תמה.

So what do I plan to leave for my son?

אז מה אני מתכננת להשאיר לבני?

I collect autographed books, and those of you authors

אני אוספת ספרים חתומים, ואלו מביניכם שהם סופרים

in the audience know I hound you for them --

בקהל יודעים שאני רודפת אחריכם בשבילם -

and CDs too, Tracy.

ודיסקים גם, טרייסי.

I plan to publish my own notebook.

אני מתכננת להוציא לאור את המחברת שלי.

As I witnessed my father's body being swallowed by fire,

כשהתבוננתי בגופתו של אבי הנאכלת באש,

I sat by his funeral pyre and wrote.

ישבתי ליד מדורת ההלוויה שלו וכתבתי.

I have no idea how I'm going to do it,

אין לי מושג איך אעשה זאת,

but I am committed to compiling his thoughts and mine

אבל אני מחוייבת לקבץ את מחשבותיו עם שלי

into a book, and leave that published book for my son.

לכדי ספר, ולהשאיר את הספר הזה לבני.

I'd like to end with a few verses of what I wrote

הייתי רוצה לסיים עם כמה משפטים ממה שכתבתי

at my father's cremation.

בשריפת גופתו של אבי.

And those linguists, please pardon the grammar,

ולבלשנים שבכם, תסלחו לי על הדקדוק שלי,

because I've not looked at it in the last 10 years.

מפני שלא הסתכלתי על זה לפחות 10 שנים.

I took it out for the first time to come here.

הוצאתי את זה לראשונה לקראת בואי לכאן.

"Picture in a frame, ashes in a bottle,

"תמונה במסגרת, אפר בבקבוק,

boundless energy confined in the bottle,

אנרגיה חסרת גבול כלואה בבקבוק

forcing me to deal with reality,

מכריחה אותי להתמודד עם המציאות,

forcing me to deal with being grown up.

מכריחה אותי להתמודד עם היותי מבוגרת.

I hear you and I know that you would want me to be strong,

אני שומעת אותך ויודעת שהיית רוצה שאהיה חזקה,

but right now, I am being sucked down, surrounded

אבל עכשיו, אני נשאבת מטה, מוקפת,

and suffocated by these raging emotional waters,

ונחנקת בידי מי הרגשות הגועשים,

craving to cleanse my soul, trying to emerge

חושקים לנקות את נפשי, מנסים להגיח

on a firm footing one more time, to keep on fighting and flourishing

ולמצוא אדמה יציבה שנית, להמשיך להיאבק ולפרוח

just as you taught me.

בדיוק כפי שלימדת אותי.

Your encouraging whispers in my whirlpool of despair,

הלחישה המעודדת שלך במערבולת הייאוש שלי,

holding me and heaving me to shores of sanity,

מחזיקה אותי ומניפה אותי לחופי השפיות,

to live again and to love again."

לחיות שוב ולאהוב שוב."

Thank you.

תודה רבה.