How autism freed me to be myself | Rosie King

מתרגם: Ido Dekkers מבקר: Tal Dekkers

I haven't told many people this,

לא אמרתי את זה להרבה אנשים,

but in my head, I've got

אבל בראש שלי, יש לי

thousands of secret worlds all going on

אלפי עולמות סודיים שכולם מתרחשים

all at the same time.

באותו הזמן.

I am also autistic.

אני גם אוטיסטית.

People tend to diagnose autism

אנשים נוטים לאבחן אוטיזם

with really specific check-box descriptions,

עם תאורים מאוד ספציפיים שניתן להכניס לרשימה,

but in reality, it's a whole variation as to what we're like.

אבל במציאות, זה מגוון שלם למה שאנחנו.

For instance, my little brother,

לדוגמה, אחי הצעיר,

he's very severely autistic.

הוא אוטיסטי חמור.

He's nonverbal. He can't talk at all.

הוא לא מילולי, הוא לא יכול לדבר בכלל.

But I love to talk.

אבל אני אוהבת לדבר.

People often associate autism

אנשים הרבה פעמים משייכים אוטיזם

with liking maths and science and nothing else,

לאהבת מתמטיקה ומדע ושום דבר אחר,

but I know so many autistic people

אבל אני מכירה כל כך הרבה אנשים אוטיסטים

who love being creative.

שאוהבים להיות יצירתיים.

But that is a stereotype,

אבל זה סטראוטיפ,

and the stereotypes of things

והסטראוטיפים של דברים

are often, if not always, wrong.

הם הרבה פעמים, אם לא תמיד, שגויים.

For instance, a lot of people

לדוגמה, הרבה אנשים

think autism and think "Rain Man" immediately.

חושבים אוטיזם וחושבים "איש הגשם" מייד.

That's the common belief,

זו האמונה הנפוצה,

that every single autistic person is Dustin Hoffman,

שכל אדם אוטיסט הוא דסטין הופמן,

and that's not true.

וזה לא נכון.

But that's not just with autistic people, either.

אבל זה גם לא רק עם אנשים אוטיסטים.

I've seen it with LGBTQ people,

ראיתי את זה עם קהילת הלהט"בים,

with women, with POC people.

עם נשים, עם אנשים POC.

People are so afraid of variety

אנשים כל כך מפחדים מגיוון

that they try to fit everything into a tiny little box

שהם מנסים להכניס הכל לקופסאות קטנות

with really specific labels.

עם תוויות ממש ספציפיות.

This is something that actually

זה משהו שלמעשה

happened to me in real life:

קרה לי בחיים:

I googled "autistic people are ..."

גיגלתי "אנשים אוטיסטים הם..."

and it comes up with suggestions

והגעתי להצעות

as to what you're going to type.

למה יהיה הסוג שלכם.

I googled "autistic people are ..."

גיגלתי "אנשים אוטיסטים הם..."

and the top result was "demons."

והתוצאה הראשונה היתה "שדים."

That is the first thing that people think

זה הדבר הראשון שאנשים חושבים

when they think autism.

כשהם חושבים אוטיזם.

They know.

הם יודעים.

(Laughter)

(צחוק)

One of the things I can do because I'm autistic —

אחד הדברים שאני יכולה לעשות בגלל שאני אוטיסטית --

it's an ability rather than a disability —

זו יכולת ולא מגבלה --

is I've got a very, very vivid imagination.

יש לי דמיון מאוד מאוד מפותח.

Let me explain it to you a bit.

תנו לי להסביר לכם מעט.

It's like I'm walking in two worlds most of the time.

זה כאילו אני הולכת בשני עולמות רוב הזמן.

There's the real world, the world that we all share,

יש את העולם האמיתי, העולם אותו אנחנו חולקים,

and there's the world in my mind,

ויש את העולם בראש שלי,

and the world in my mind is often so much more real

והעולם בראש שלי הוא הרבה פעמים הרבה יותר אמיתי

than the real world.

מהעולם האמיתי.

Like, it's very easy for me to let my mind loose

לדוגמה, זה מאוד קל בשבילי לשחרר את התודעה שלי

because I don't try and fit myself into a tiny little box.

מפני שאני לא מנסה להתאים את עצמי לקופסה קטנה.

That's one of the best things about being autistic.

זה אחד הדברים הטובים ביותר בלהיות אוטיסטית.

You don't have the urge to do that.

אין את הדחף לעשות את זה.

You find what you want to do,

אתם מוצאים מה אתם רוצים לעשות,

you find a way to do it, and you get on with it.

אתם מוצאים את הדרך בה אתם רוצים לעשות את זה, ואתם עושים את זה.

If I was trying to fit myself into a box,

אם הייתי מנסה להתאים את עצמי לקופסה,

I wouldn't be here, I wouldn't have achieved

לא הייתי פה, לא הייתי משיגה

half the things that I have now.

חצי מהדברים שיש לי עכשיו.

There are problems, though.

יש בעיות, עם זאת.

There are problems with being autistic,

יש בעיות בלהיות אוטיסט,

and there are problems with having too much imagination.

ויש בעיות כשיש יותר מדי דמיון.

School can be a problem in general,

בית הספר יכול להיות בעיה כללית,

but having also to explain to a teacher

אבל גם להסביר למורה

on a daily basis

על בסיס יומי

that their lesson is inexplicably dull

שהשיעורים שלהם הם משעממים בצורה שלא תאמן

and you are secretly taking refuge

ואתם מוצאים מקלט בסודיות

in a world inside your head in which you are not in that lesson,

בעולם בתוך ראשכם בו אתם לא בשיעור,

that adds to your list of problems.

מה שמוסיף לרשימת הבעיות שלכם.

(Laughter)

(צחוק)

Also, when my imagination takes hold,

וגם, כשהדמיון שלי משתלט,

my body takes on a life of its own.

הגוף שלי מוצא חיים משלו.

When something very exciting happens in my inner world,

כשמשהו מאוד מרגש מתרחש בעולם הפנימי שלי,

I've just got to run.

אני פשוט חייבת לרוץ.

I've got to rock backwards and forwards,

אני חייבת להתנדנד קדימה אחורה,

or sometimes scream.

או לפעמים לצעוק.

This gives me so much energy,

זה נותן לי כל כך הרבה אנרגיה,

and I've got to have an outlet for all that energy.

וחייב להיות לי מוצא לכל האנרגיה הזו.

But I've done that ever since I was a child,

אבל עשיתי זאת מאז שהייתי ילדה,

ever since I was a tiny little girl.

מאז שהייתי ילדה קטנה.

And my parents thought it was cute, so they didn't bring it up,

וההורים שלי חשבו שזה היה חמוד, אז הם לא העלו את זה,

but when I got into school,

אבל כשהגעתי לבית הספר,

they didn't really agree that it was cute.

הם לא ממש הסכימו שזה חמוד.

It can be that people don't want to be friends

יכול להיות שאנשים לא רוצים להיות חברים

with the girl that starts screaming in an algebra lesson.

עם הילדה שמתחילה לצעוק בשיעור אלגברה.

And this doesn't normally happen in this day and age,

וזה לא קורה באופן נורמלי בימינו,

but it can be that people don't want to be friends with the autistic girl.

אבל יכול להיות שאנשים לא רוצים להיות חברים של ילדה אוטיסטית.

It can be that people don't want to associate

יכול להיות שאנשים לא רוצים להיות מקושרים

with anyone who won't or can't fit themselves

למי שלא יכול או רוצה להתאים את עצמו

into a box that's labeled normal.

לקופסה שמתוייגת נורמלי.

But that's fine with me,

אבל זה בסדר בשבילי,

because it sorts the wheat from the chaff,

מפני שזה ממיין את החיטה מהמוץ,

and I can find which people are genuine and true

ואני יכולה למצוא מי האנשים שהם אמיתיים

and I can pick these people as my friends.

ואני יכולה לבחור את האנשים האלה כחברי.

But if you think about it, what is normal?

אבל אם אתם חושבים על זה, מה נורמלי?

What does it mean?

מה זה אומר?

Imagine if that was the best compliment you ever received.

דמיינו שזו היתה המחמאה הכי טובה שתקבלו.

"Wow, you are really normal."

"וואו, אתם ממש נורמלים."

(Laughter)

(צחוק)

But compliments are,

אבל מחמאות הן,

"you are extraordinary"

"אתם יוצאי דופן"

or "you step outside the box."

או "אתם חושבים מחוץ לקופסה."

It's "you're amazing."

זה "אתם מדהימים."

So if people want to be these things,

אז אם אנשים רוצים להיות הדברים האלה,

why are so many people striving to be normal?

למה כל כך הרבה אנשים שואפים להיות נורמלים?

Why are people pouring their brilliant individual light into a mold?

למה אנשים שופכים את האור האינדיבידואלי המבריק שלהם לתבנית?

People are so afraid of variety that they try and force everyone,

אנשים כל כך מפחדים מגיוון שהם מנסים לכפות על כולם,

even people who don't want to or can't, to become normal.

אפילו אנשים שלא רוצים או לא יכולים, להיות נורמלים.

There are camps for LGBTQ people

יש מחנות של אנשי להט"ב

or autistic people to try and make them this "normal,"

או אנשים אוטיסטים כדי לנסות להפוך אותם "לנורמלים,"

and that's terrifying that people would do that in this day and age.

וזה מפחיד שאנשים יעשו את זה בימינו.

All in all, I wouldn't trade my autism and my imagination for the world.

בסך הכל, לא הייתי מחליפה את האוטיזם של והדמיון שלי עבור שום דבר בעולם.

Because I am autistic,

מפני שאני אוטיסטית,

I've presented documentaries to the BBC,

קריינתי סרטים דוקומנטריים ב BBC,

I'm in the midst of writing a book,

אני באמצע כתיבת ספר,

I'm doing this — this is fantastic —

אני עושה את זה -- זה מדהים --

and one of the best things that I've achieved,

ואחד הדברים הכי טובים שהשגתי,

that I consider to have achieved,

שאני יכולה להגיד שהשגתי,

is I've found ways of communicating

זה שמצאתי דרך לתקשר

with my little brother and sister,

עם אחי ואחותי הקטנים,

who as I've said are nonverbal. They can't speak.

שכמו שאמרתי לא ומילוליים, הם לא יכולים לדבר.

And people would often write off someone who's nonverbal,

ואנשים הרבה פעמים היו מוותרים על הלא מדברים,

but that's silly, because my little brother and sister

אבל זה מטופש, מפני שאחי ואחותי הקטנים

are the best siblings that you could ever hope for.

הם האחים הכי טובים שאתם יכולים לקוות להם.

They're just the best, and I love them so much

הם פשוט הכי טובים, ואני אוהבת אותם כל כך

and I care about them more than anything else.

ואכפת לי מהם יותר מכל דבר אחר.

I'm going to leave you with one question:

אני אשאיר אתכם עם שאלה אחת:

If we can't get inside the person's minds,

אם אנחנו לא יכולים להכנס לראשים של אחרים,

no matter if they're autistic or not,

לא משנה אם הם אוטיסטים או לא,

instead of punishing anything that strays from normal,

במקום להעניש כל דבר שסוטה מהנורמליות,

why not celebrate uniqueness

למה לא לחגוג את היחודיות שלו

and cheer every time someone unleashes their imagination?

ולעודד כל פעם שמישהו משחרר את הדמיון שלו?

Thank you.

תודה לכם.

(Applause)

(מחיאות כפיים)