Paul Bloom: The origins of pleasure

מתרגם: Oren Szekatch מבקר: Ido Dekkers

I'm going to talk today

אני הולך לדבר היום

about the pleasures of everyday life.

על תענוגות היום יום.

But I want to begin with a story

אבל אני רוצה להתחיל עם סיפור

of an unusual and terrible man.

על אדם בלתי שיגרתי ונורא.

This is Hermann Goering.

זהו הרמן גרינג.

Goering was Hitler's second in command in World War II,

גרינג היה יד ימינו של היטלר במלחמת העולם השנייה,

his designated successor.

היורש המיועד שלו.

And like Hitler,

וכמו היטלר,

Goering fancied himself a collector of art.

גרינג ראה עצמו כאספן אומנות.

He went through Europe, through World War II,

הוא הסתובב באירופה, בזמן מלחמת העולם השנייה,

stealing, extorting and occasionally buying

גונב, משיג בסחיטה ומדי פעם אף קונה

various paintings for his collection.

שלל ציורים עבור האוסף שלו.

And what he really wanted was something by Vermeer.

מה שהוא באמת רצה היה משהו שנעשה על-ידיי ורמר.

Hitler had two of them, and he didn't have any.

להיטלר היה שניים כאלה, ולו לא היה כלל.

So he finally found an art dealer,

אז לבסוף הוא מצא סוחר אומנות,

a Dutch art dealer named Han van Meegeren,

סוחר אומנות הולנדי בשם האן ואן מגרן,

who sold him a wonderful Vermeer

שמכר לו יצירה נפלאה של ורמר

for the cost of what would now be 10 million dollars.

עבור מה שכיום היה 10 מיליון דולר.

And it was his favorite artwork ever.

וזו הייתה היצירה האהובה עליו ביותר.

World War II came to an end,

מלחמת העולם השנייה הגיע לסיומה,

and Goering was captured, tried at Nuremberg

וגרינג נתפס, ונשפט בנירנברג

and ultimately sentenced to death.

ובסופו של דבר קיבל גזר דין מוות.

Then the Allied forces went through his collections

אז בעלות הברית עברו על האוסף שלו

and found the paintings

ומצאו את הציורים

and went after the people who sold it to him.

וחיפשו אחר האנשים שמכרו לו אותם.

And at some point the Dutch police came into Amsterdam

ובנקודה מסויימת המשטרה ההולנדית הגיע לאמסטרדם

and arrested Van Meegeren.

ואסרה את ואן מגרן.

Van Meegeren was charged with the crime of treason,

ואן מגרן הואשם בבגידה,

which is itself punishable by death.

אשר גזר דינה הוא מוות.

Six weeks into his prison sentence,

שישה שבועות מתחילת משפטו,

van Meegeren confessed.

ואן מגרן הודה.

But he didn't confess to treason.

אך הוא לא הודה בבגידה.

He said, "I did not sell a great masterpiece

הוא אמר, "אני לא מכרתי יצירת אומנות גדולה

to that Nazi.

לנאצי הזה.

I painted it myself; I'm a forger."

אני ציירתי זאת בעצמי, אני זייפן."

Now nobody believed him.

אף אחד לא האמין לו.

And he said, "I'll prove it.

והוא אמר, "אני אוכיח זאת.

Bring me a canvas and some paint,

הבו לי קנבס וקצת צבע,

and I will paint a Vermeer much better

ואני אצייר לכם ורמר טוב יותר

than I sold that disgusting Nazi.

מזה שמכרתי לנאצי הנלוז ההוא.

I also need alcohol and morphine, because it's the only way I can work."

בנוסף לכך אני זקוק גם לאלכוהול ומורפיום, משום שרק כך אני יכול לעבוד."

(Laughter)

(צחוק)

So they brought him in.

אז הם הביאו אותו.

He painted a beautiful Vermeer.

הוא צייר יצירה יפייפה של ורמר.

And then the charges of treason were dropped.

ואז אישום הבגידה בוטל.

He had a lesser charge of forgery,

הוא קיבל אישום קל על זיוף,

got a year sentence

קיבל שנה אחת מאסר

and died a hero to the Dutch people.

ומת כגיבור עבור העם ההולנדי.

There's a lot more to be said about van Meegeren,

ישנם עוד דברים רבים לומר על ואן מגרן,

but I want to turn now to Goering,

אבל אני רוצה לחזור עתה אל גרינג,

who's pictured here being interrogated at Nuremberg.

אשר נמצא פה בתמונה, נחקר בנירנברג.

Now Goering was, by all accounts, a terrible man.

עכשיו גרינג היה, לכל הדעות, אדם נורא.

Even for a Nazi, he was a terrible man.

אפילו בתור נאצי, הוא עדיין נחשב אדם נורא.

His American interrogators described him

חוקריו האמריקאים תיארו אותו

as an amicable psychopath.

כפסיכופט ידידותי.

But you could feel sympathy

אבל אתם יכולים להרגיש סימפטיה

for the reaction he had

על התגובה שהייתה לו

when he was told that his favorite painting

כאשר נאמר לו שהציור האהוב עליו

was actually a forgery.

הוא למעשה זיוף.

According to his biographer,

לפי הביוגרף שלו,

"He looked as if for the first time

"הוא נראה כמו גילה בפעם הראשונה

he had discovered there was evil in the world."

שיש רשע בעולם."

(Laughter)

(צחוק)

And he killed himself soon afterwards.

והוא התאבד זמן לא רב לאחר מכן.

He had discovered after all

הוא גילה אחרי הכל

that the painting he thought was this

שהציור שהוא חשב שהיה זה

was actually that.

היה למעשה זה.

It looked the same,

הוא נראה זהה,

but it had a different origin, it was a different artwork.

אך היה לו מקור שונה, זו הייתה עבודת אומנות שונה.

It wasn't just him who was in for a shock.

וזה לא היה רק הוא שעמד לפני כניסה לשוק.

Once van Meegeren was on trial, he couldn't stop talking.

כאשר ואן מגרן נשפט, הוא לא הפסיק לדבר.

And he boasted about all the great masterpieces

הוא התפאר על כל היצירות הגדולות

that he himself had painted

שהוא עצמו צייר

that were attributed to other artists.

שהיו מיוחסים לאמנים אחרים.

In particular, "The Supper at Emmaus"

ובמיוחד, "ארוחת הערב אצל אמייאוס"

which was viewed as Vermeer's finest masterpiece, his best work --

שנחשבה כיצירת המופת של ורמר, עבודתו הטובה ביותר --

people would come [from] all over the world to see it --

אנשים הגיעו מכל קצוות תבל בכדי לראות את זה --

was actually a forgery.

הייתה למעשה זיוף.

It was not that painting, but that painting.

זה לא היה הציור הזה, אלא הציור הזה.

And when that was discovered,

וכאשר זה התגלה,

it lost all its value and was taken away from the museum.

הוא איבד את כל ערכו ונלקח מהמוזיאון.

Why does this matter?

למה זה משנה?

I'm a psychologists -- why do origins matter so much?

אתם הפסיכולוגים, מדוע המקורות משנים כל-כך?

Why do we respond so much

מדוע אנחנו מגיבים בחוזקה

to our knowledge of where something comes from?

לידיעה מהיכן דבר מסויים מגיע?

Well there's an answer that many people would give.

ובכן ישנה תשובה שאנשים רבים היו נותנים.

Many sociologists like Veblen and Wolfe

סציולוגים רבים כוובלן וולף

would argue that the reason why we take origins so seriously

יטענו כי הסיבה למדוע אנו לוקחים את מקור המקורות בצורה כה רצינית

is because we're snobs, because we're focused on status.

היא מכיוון שאנחנו סנובים, מכיוון שאנחנו מקובעים על חשיבות המעמד.

Among other things,

בין יתר הדברים,

if you want to show off how rich you are, how powerful you are,

אם אתה מעוניין להפגין כמה עשיר אתה, כמה רב עוצמה אתה,

it's always better to own an original than a forgery

זה תמיד יעיל יותר להיות בעלים של מקור מאשר של זיוף

because there's always going to be fewer originals than forgeries.

מכיוון שלעולם יהיו פחות פיסות אומנות מקוריות מאשר זיופים.

I don't doubt that that plays some role,

אין לי ספק שיש לזה חלק מסויים,

but what I want to convince you of today

אך הדבר שבו אני מעוניין לשכנע אתכם היום

is that there's something else going on.

הוא שיש דבר נוסף המתרחש.

I want to convince you

אני רוצה לשכנע אתכם

that humans are, to some extent, natural born essentialists.

שבני אנוש הם, לרמה מסויימת, בעלי מהותנות מלידה.

What I mean by this

מה שאני מתכוון בזה

is we don't just respond to things as we see them,

הוא שאנחנו לא סתם מגיבים לדברים שאנחנו רואים,

or feel them, or hear them.

או מרגישים אותם, או שומעים אותם.

Rather, our response is conditioned on our beliefs,

אלא ליתר דיוק, תגובתנו מותנת באמונתנו,

about what they really are, what they came from,

על מה שהם באמת, מהיכן שהם הגיעו,

what they're made of, what their hidden nature is.

ממה שהם עשויים, מה הוא טבעם החבוי.

I want to suggest that this is true,

אני רוצה להציע שזו היא האמת,

not just for how we think about things,

לא רק בכל הנוגע לאיך שאנחנו חושבים על דברים,

but how we react to things.

אלא גם באיך שאנחנו מגיבים לדברים.

So I want to suggest that pleasure is deep --

אני רוצה להציע שעונג הוא דבר עמוק --

and that this isn't true

ושהדבר לא נכון

just for higher level pleasures like art,

רק לגבי דרגה גבוה של תענוגות כמו אומנות,

but even the most seemingly simple pleasures

אלה אפילו התענוגות שלכאורה נראים פשוטים

are affected by our beliefs about hidden essences.

מושפעים על-ידיי האמונות שלנו בכל הנוגע למהות החבוייה.

So take food.

קחו מזון.

Would you eat this?

האם הייתם אוכלים את זה?

Well, a good answer is, "It depends. What is it?"

ובכן, תשובה טובה תהיה, "זה תלוי, מה זה?"

Some of you would eat it if it's pork, but not beef.

חלקכם יאכלו את זה אם זה חזיר, אבל לא בקר.

Some of you would eat it if it's beef, but not pork.

חלקכם יאכלו את זה אם זה בקר, אבל לא חזיר.

Few of you would eat it if it's a rat

מעטים מכם יאכלו את זה אם זה עכבר

or a human.

או אדם.

Some of you would eat it only if it's a strangely colored piece of tofu.

חלקכם יאכלו את זה רק אם זהו חתיכת טופו הצבועה באופן מוזר.

That's not so surprising.

זה לא מפתיע.

But what's more interesting

אבל מה שיותר מעניין

is how it tastes to you

הוא איך יהיה הטעם של הדבר עבורכם

will depend critically on what you think you're eating.

יהיה תלוי במה שאתם חושבים שאתם אוכלים.

So one demonstration of this was done with young children.

אז הדגמה אחת לזה נעשתה עם ילדים צעירים.

How do you make children

כיצד אתה גורם לילדים

not just be more likely to eat carrots and drink milk,

שלא רק שיהיו בעלי סבירות גבוה לאכול גזרים ולשתות חלב,

but to get more pleasure from eating carrots and drinking milk --

אלא לגרום להם למצות יותר תענוג מאכילת גזרים ושתית חלב --

to think they taste better?

ולחשוב שהטעם טוב יותר?

It's simple, you tell them they're from McDonald's.

זה פשוט, אתם מספרים להם שזה מגיע ממקדונלדס.

They believe McDonald's food is tastier,

הם מאמינים שהמזון ממקדונלדס הוא טעים יותר,

and it leads them to experience it as tastier.

וזה בתורו מוביל אותם להתנסות בזה כטעים יותר.

How do you get adults to really enjoy wine?

איך אתם תגרמו למבוגרים באמת להנות מיין?

It's very simple:

זה מאוד פשוט:

pour it from an expensive bottle.

מזגו זאת מבקבוק יקר.

There are now dozens, perhaps hundreds of studies showing

ישנם עשרות, ואולי אף מאות מחקרים המראים

that if you believe you're drinking the expensive stuff,

כי אם אתה מאמין שאתה שותה יין יקר,

it tastes better to you.

זה יהיה לך טעים יותר.

This was recently done with a neuroscientific twist.

הדבר נעשה לאחרונה עם טוויסט ניורו-מדעי.

They get people into a fMRI scanner,

הם הכניסו אנשים לסורק fMRI,

and while they're lying there, through a tube,

ובזמן שהם שכבו שם, היה עליהם

they get to sip wine.

לשתות יין דרך צינור.

In front of them on a screen is information about the wine.

מולם על המסך היה מידע לגביי היין.

Everybody, of course,

כולם, כמובן,

drinks exactly the same wine.

שתו את אותו יין בדיוק.

But if you believe you're drinking expensive stuff,

אך אם אתה מאמין שאתה שותה יין יקר יותר,

parts of the brain associated with pleasure and reward

חלקים מהמוח המקושרים עם תענוג וגמול

light up like a Christmas tree.

נדלקים כמו אורות עץ אשוח בחג המולד.

It's not just that you say it's more pleasurable, you say you like it more,

זו לא רק העובדה שאתה אומר שזה מענג יותר, אתה אומר שאתה אוהב את זה יותר,

you really experience it in a different way.

אתה באמת מתנסה בזה בדרך אחרת.

Or take sex.

קחו לדוגמה מין.

These are stimuli I've used in some of my studies.

אלו הם גירויים שהשתמשתי בהם בכמה ממחקריי.

And if you simply show people these pictures,

ואם פשוט תראו לאנשים את התמונות הללו,

they'll say these are fairly attractive people.

הם יאמרו כי אלו אנשים מושכים למדי.

But how attractive you find them,

אך כמה מושכים אתם מוצאים אותם,

how sexually or romantically moved you are by them,

כמה אתם נמשכים מינית או רומנטית על ידם,

rests critically on who you think you're looking at.

תלוי באופן קריטי במי אתם חושבים שעליו אתם מסתכלים.

You probably think the picture on the left is male,

אתם בוודאי חושבים שהתמונה משמאל היא של גבר,

the one on the right is female.

הימנית היא של אישה.

If that belief turns out to be mistaken, it will make a difference.

אם המחשבה הזו תתגלה כשגוייה, זה ייגרום לשינוי במחשבה.

(Laughter)

(צחוק)

It will make a difference if they turn out to be

זה ישנה אם הם יתגלו

much younger or much older than you think they are.

כהרבה יותר צעירים או הרבה יותר מבוגרים ממה שאתם חושבים שהם.

It will make a difference if you were to discover

זה ישנה אם תגלו

that the person you're looking at with lust

שאותו אדם עליו אתם מסתכלים בתשוקה

is actually a disguised version of your son or daughter,

הוא למעשה גירסא מחופשת של בינכם או ביתכם,

your mother or father.

אימכם או אביכם.

Knowing somebody's your kin typically kills the libido.

לדעת שמישהו הוא קרוב משפחתך בדרך כלל הורג את הליבידו.

Maybe one of the most heartening findings

אולי אחד מהגילויים היותר מעודדים

from the psychology of pleasure

מהפסיכולוגיה של העונג

is there's more to looking good than your physical appearance.

הוא שיש יותר בלהראות טוב מאשר רק המראה החיצוני שלך.

If you like somebody, they look better to you.

אם אתם מחבבים מישהו, הוא ייראה לכם טוב יותר.

This is why spouses in happy marriages

זו הסיבה בגינה זוגות הנשואים באושר

tend to think that their husband or wife

נוטים לחשוב שהבעל או האשה שלהם

looks much better than anyone else thinks that they do.

נראים הרבה יותר טוב מאשר שכל אחד אחר חושב.

(Laughter)

(צחוק)

A particularly dramatic example of this

דוגמה דרמטית לכך

comes from a neurological disorder known as Capgras syndrome.

מגיע מהפרעה ניורולוגית הנקראית תסמונת קפגרא.

So Capgras syndrome is a disorder

אז תסמונת קפגרא היא הפרעה

where you get a specific delusion.

בה אתה סובל מאשליה ספציפית.

Sufferers of Capgras syndrome

הסובלים מתסמונת קפגרא

believe that the people they love most in the world

מאמינים שאנשים שהם הכי אוהבים בעולם

have been replaced by perfect duplicates.

הוחלפו על-ידיי כפילים זהים.

Now often, a result of Capgras syndrome is tragic.

כעת לעיתים, התוצאות של תסמונת קפגרא הן טרגיות.

People have murdered those that they loved,

אנשים רצחו את אהוביהם,

believing that they were murdering an imposter.

באמונה שהם רוצחים מתחזה.

But there's at least one case

אך ישנו לפחות מקרה אחד

where Capgras syndrome had a happy ending.

בו לתסמונת קפגרא היה סיום שמח.

This was recorded in 1931.

זה קרה שנת 1931.

"Research described a woman with Capgras syndrome

"הבדיקה תיארה אשה עם תסמונת קפגרא

who complained about her poorly endowed and sexually inadequate lover."

שהתלוננה על המאהב שלה שלא ניחן ביכולות פיזיות מרשימות ולא תיפקד בצורה טובה במיטה.

But that was before she got Capgras syndrome.

אך זה היה לפני שהיא לקתה בתסמונת קפגרא.

After she got it, "She was happy to report

לאחר שהיא לקתה בזה, "היא שמחה לדווח

that she has discovered that he possessed a double

שהיא גילתה שהיה לו כפיל

who was rich, virile, handsome and aristocratic."

שהיה עשיר, גברי, נאה ואריסטוקרטי."

Of course, it was the same man,

כמובן, היה זה אותו אדם,

but she was seeing him in different ways.

אך היא ראתה אותו בדרכים שונות.

As a third example,

לדוגמה שלישית,

consider consumer products.

חישבו על מוצרי צריכה.

So one reason why you might like something is its utility.

סיבה אחת בגללה אתם אולי תאהבו משהו היא התועלת של הדבר.

You can put shoes on your feet; you can play golf with golf clubs;

אתם יכולים לנעול נעליים על רגליכם; אתם יכולים לשחק גולף עם אלות גולף:

and chewed up bubble gum doesn't do anything at all for you.

ומסטיק לעוס לא עושה דבר עבורכם.

But each of these three objects has value

אך לכל אחד מהחפצים הללו יש ערך

above and beyond what it can do for you

מעל ומעבר למה שהוא יכול לעשות עבורכם

based on its history.

בהתבסס על ההיסטוריה שלו.

The golf clubs were owned by John F. Kennedy

אלות הגולף היו של ג'ון פ. קנדי

and sold for three-quarters of a million dollars at auction.

ונמכרו עבור 750,000$ במכירה פומבית.

The bubble gum was chewed up by pop star Britney Spears

המסטיק נלעס על-ידיי כוכבת הפופ בריטני ספירס

and sold for several hundreds of dollars.

ונמכר עבור כמה מאות דולרים.

And in fact, there's a thriving market

ולמעשה, יש שוק שוקק

in the partially eaten food of beloved people.

של אוכל אכול למחצה על-ידיי אנשים אהודים.

(Laughter)

(צחוק)

The shoes are perhaps the most valuable of all.

הנעליים הם אולי הכי יקרות ערך.

According to an unconfirmed report,

לפי דיווח לא רישמי,

a Saudi millionaire offered 10 million dollars

מיליונר סעודי הציע 10 מיליון דולר

for this pair of shoes.

עבור זוג הנעליים האלו.

They were the ones thrown at George Bush

הם אלו שנזרקו על גורג' בוש

at an Iraqi press conference several years ago.

במסיבת העיתונאים העיראקית לפני מספר שנים.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Now this attraction to objects

עכשיו משיכה זו לחפצים

doesn't just work for celebrity objects.

לא עובדת רק על חפצי ידוענים.

Each one of us, most people,

לכל אחד מאיתנו, לרוב האנשים,

have something in our life that's literally irreplaceable,

יש משהו בחיים שהוא אינו בר החלפה,

in that it has value because of its history --

מכיוון שיש לו ערך עקב ההיסטוריה שלו --

maybe your wedding ring, maybe your child's baby shoes --

אולי טבעת הנישואין שלכם, אולי נעלי התינוק של ילדכם --

so that if it was lost, you couldn't get it back.

כך שאם זה היה הולך לאיבוד, לא הייתם יכולים להחזיר את זה.

You could get something that looked like it or felt like it,

הייתם יכולים להשיג משהו שנראה כמו זה או הרגיש כמו זה,

but you couldn't get the same object back.

אבל לא הייתם משיגים את אותו חפץ עצמו חזרה.

With my colleagues George Newman and Gil Diesendruck,

עם עמיתיי גורג' ניומן וגיל דיסנדרוק,

we've looked to see what sort of factors, what sort of history, matters

ניסינו להבין איזה סוגי גורמים, איזה סוג היסטוריה, משנה

for the objects that people like.

עבור החפצים שאנשים אוהבים.

So in one of our experiments,

באחד מניסויינו,

we asked people to name a famous person who they adored,

ביקשנו מאנשים לומר שם של אדם שהם מעריצים,

a living person they adored.

אדם חי שהם מעריצים.

So one answer was George Clooney.

תשובה אחת הייתה גורג' קלוני.

Then we asked them,

אז שאלנו אותם,

"How much would you pay for George Clooney's sweater?"

"כמה הייתם משלמים עבור הסוודר של גורג' קלוני?"

And the answer is a fair amount --

והתשובה הייתה סכום מכובד --

more than you would pay for a brand new sweater

יותר משהייתם משלמים על סוודר חדש לחלוטין

or a sweater owned by somebody who you didn't adore.

או סוודר שהיה שייך למישהו שאתם לא מעריצים.

Then we asked other groups of subjects --

אז שאלנו קבוצות ניסויי אחרות --

we gave them different restrictions

נתנו להם הגבלות שונות

and different conditions.

ותנאים שונים.

So for instance, we told some people,

אז למשל, אמרנו לחלק מהאנשים,

"Look, you can buy the sweater,

"תראו, אתם יכולים לקנות את הסוודר,

but you can't tell anybody you own it,

אבל אתם לא יכולים לומר לאף אחד שהוא ברשותכם,

and you can't resell it."

ואתם לא יכולים למכור זאת שוב."

That drops the value of it,

זה הוריד את הערך של זה,

suggesting that that's one reason why we like it.

ורמז על כך שזו אחת הסיבות בגללה אנחנו אוהבים את החפץ.

But what really causes an effect

אבל מה שבאמת השפיע

is you tell people, "Look, you could resell it, you could boast about it,

היה כשאמרנו לאנשים, "תראו, אתם יכולים למכור את זה, אתם יכולים להתפאר על זה,

but before it gets to you,

אך לפני שזה מגיע אליכם,

it's thoroughly washed."

זה ינוקה ביסודיות."

That causes a huge drop in the value.

זה גרם להורדה משמעותית בערך.

As my wife put it, "You've washed away the Clooney cooties."

כמו שאישתי אומרת, "ניקית את כיני הקלוני."

(Laughter)

(צחוק)

So let's go back to art.

אז בואו נחזור לאומנות.

I would love a Chagall. I love the work of Chagall.

הייתי רוצה שגל. אני אוהב את עבודתו של שגל.

If people want to get me something at the end of the conference,

אם מישהו רוצה להביא לי משהו בסוף הועידה,

you could buy me a Chagall.

תוכלו לקנות לי שגל.

But I don't want a duplicate,

אבל אני לא רוצה העתק,

even if I can't tell the difference.

אפילו אם אני לא אוכל לראות את ההבדל.

That's not because, or it's not simply because,

זה לא בגלל, או זה לא פשוט בגלל,

I'm a snob and want to boast about having an original.

שאני סנוב ושאני רוצה להתפאר על כך שיש לי יצירה מקורית.

Rather, it's because I want something that has a specific history.

אלא, זה משום שאני מעוניין במשהו שיש לו היסטוריה ייחודית.

In the case of artwork,

במקרה של עבודות אומנות,

the history is special indeed.

ההיסטוריה בהחלט ייחודית.

The philosopher Denis Dutton

הפילוסוף דניס דוטון

in his wonderful book "The Art Instinct"

בסיפרו המופלא "אינסטינקט האמן"

makes the case that, "The value of an artwork

טוען כי, "ערכה של יצירת אומנות

is rooted in assumptions about the human performance underlying its creation."

נטועה בהנחה כי ביצוע אנושי כפוף ליצירה שלו."

And that could explain the difference

וזה יכול להסביר את ההבדל

between an original and a forgery.

בין יצירה מקורית למזוייפת.

They may look alike, but they have a different history.

הן יכולות להראות זהות, אך יש להן היסטוריה שונה.

The original is typically the product of a creative act,

היצירה המקורית היא לרוב תוצר של תהליך יצירתי,

the forgery isn't.

המזוייפת איננה כזו.

I think this approach can explain differences

אני חושב שגישה זו יכולה להסביר את ההבדלים

in people's taste in art.

בטעם של אנשים באומנות.

This is a work by Jackson Pollock.

זוהי עבודתו של ג'קסון פולוק.

Who here likes the work of Jackson Pollock?

מי כאן אוהב את עבודתו של ג'קסון פולוק?

Okay. Who here, it does nothing for them?

אוקיי. למי מכאן, זה לא עושה דבר?

They just don't like it.

הם פשוט לא אוהבים את זה.

I'm not going to make a claim about who's right,

אני לא הולך לטעון מי הוא הצודק,

but I will make an empirical claim

אבל אני כן אטען טענה אמפירית

about people's intuitions,

על אינטואיציות של אנשים,

which is that, if you like the work of Jackson Pollock,

שהיא, אם אתם אוהבים את עבודתו של ג'קסון פולוק,

you'll tend more so than the people who don't like it

אתם תטו להאמין יותר מאנשים שלא אוהבים את עבודתו

to believe that these works are difficult to create,

שקשה ליצור את עבודותיו ,

that they require a lot of time and energy

שהן צורכות הרבה זמן ואנרגיה

and creative energy.

ואנרגיה יצירתית.

I use Jackson Pollock on purpose as an example

אני משתמש בג'קסון פולוק כדוגמה

because there's a young American artist

מכיוון שיש אמנית אמריקאית צעירה

who paints very much in the style of Jackson Pollock,

שמציירת דומה מאוד לסגנונו של ג'קסון פולוק,

and her work was worth

ועבודתה שווה

many tens of thousands of dollars --

עשרות רבות של אלפי דולרים --

in large part because she's a very young artist.

בעיקר בגלל היותה אמנית כה צעירה.

This is Marla Olmstead

זו היא מרלה אולמסטד

who did most of her work when she was three years old.

שעשתה את רוב עבודתה כאשר הייתה בת שלוש.

The interesting thing about Marla Olmstead

הדבר המעניין בנוגע למרלה אולמסטד

is her family made the mistake

הוא שמשפחתה עשתה טעות

of inviting the television program 60 Minutes II into their house

והזמינה את תוכנית הטלוויזיה "60 דקות II" לביתם

to film her painting.

לצלם אותה מציירת.

And they then reported that her father was coaching her.

והם דיווחו כי אביה מאמן אותה.

When this came out on television,

כאשר הדבר יצא לטלוויזיה,

the value of her art dropped to nothing.

ערך האומנות שלה צנח לכלום.

It was the same art, physically,

זו הייתה אותה האומנות, פיזית,

but the history had changed.

אך ההיסטוריה שונתה.

I've been focusing now on the visual arts,

התמקדתי כעת באומנות הוויזואלית,

but I want to give two examples from music.

אך אני רוצה לתת שתי דוגמאות מעולם המוזיקה.

This is Joshua Bell, a very famous violinist.

זהו ג'ושוע בל, כנר מפורסם מאוד.

And the Washington Post reporter Gene Weingarten

וכתב הוושינגטון פוסט ג'ין ווינגארטן

decided to enlist him for an audacious experiment.

החליטה לגייס אותו לניסוי נועז.

The question is: How much would people like Joshua Bell,

השאלה היא: כמה אנשים יאהבו את ג'ושוע בל,

the music of Joshua Bell,

המוזיקה של ג'ושוע בל,

if they didn't know they were listening to Joshua Bell?

אם הם לא ידעו שהם מאזינים לג'ושוע בל?

So he got Joshua Bell to take his million dollar violin

אז הוא אמר לג'ושוע בל לקחת את כינור מיליון הדולר שלו

down to a Washington D.C. subway station

לתחנת הרכבת בעיר וושינגטון

and stand in the corner and see how much money he would make.

ולעמוד בפינה ולראות כמה כסף הוא ייקבל.

And here's a brief clip of this.

והנה סרטון קצר של התהליך הזה.

(Violin music)

(נגינת כינור)

After being there for three-quarters of an hour,

לאחר שעמד שם כשלושת רבעי שעה,

he made 32 dollars.

הוא הרוויח 32$.

Not bad. It's also not good.

לא רע. אך זה גם לא טוב.

Apparently to really enjoy the music of Joshua Bell,

כנראה שבכדי באמת להנות מנגינתו של ג'ושוע בל,

you have to know you're listening to Joshua Bell.

עליכם לדעת שאתם מאזינים לג'ושוע בל.

He actually made 20 dollars more than that,

הוא למעשה עשה 20$ יותר מזה,

but he didn't count it.

אבל הוא לא כלל את זה.

Because this woman comes up --

מכיוון שהאשה הזו באה --

you see at the end of the video -- she comes up.

אתם רואים בסוף הסרטון -- היא באה.

She had heard him at the Library of Congress a few weeks before

היא שמעה אותו בספריית הקונגרס מספר שבועות לפני-כן

at this extravagant black-tie affair.

באירוע מחוייט ומופרז.

So she's stunned that he's standing in a subway station.

אז היא המומה למצוא אותו עומד בתחנת הרכבת התחתית.

So she's struck with pity.

אז היא מוכת חמלה.

She reaches into her purse and hands him a 20.

והיא מוציאה מארנקה 20 ומעניקה לו .

(Laughter)

(צחוק)

(Applause)

(מחיאות כפיים)

The second example from music

הדוגמה השנייה המגיע ממוזיקה

is from John Cage's modernist composition,

היא מהקומפוזיציה המודרנית של ג'ון קייג',

"4'33"."

"33'4." "

As many of you know,

כמו שרבים מכם יודעים,

this is the composition where the pianist sits at a bench,

זוהי הקומפוזיציה שבה הפסנתרן יושב על הספסל,

opens up the piano

פותח את הפסנתר

and sits and does nothing for four minutes and 33 seconds --

ויושב ולא עושה דבר למשך 4 דקות ו- 33 שניות --

that period of silence.

תקופה של דממה.

And people have different views on this.

ולאנשים יש נקודות מבט שונות על זה.

But what I want to point out

אך מה שאני רוצה לציין כאן

is you can buy this from iTunes.

הוא שאתה יכול לקנות את זה מאייטיונז.

(Laughter)

(צחוק)

For a dollar 99,

עבור 1.99 $,

you can listen to that silence,

תוכלו להאזין לדממה הזו,

which is different than other forms of silence.

שהיא שונה מסוגים אחרים של דממות.

(Laughter)

(צחוק)

Now I've been talking so far about pleasure,

אני דיברתי עד עתה על עונג,

but what I want to suggest

אך מה שאני רוצה להציע

is that everything I've said applies as well to pain.

הוא שכל שאני אמרתי עד עתה תקף גם לגביי כאב.

And how you think about what you're experiencing,

ועל איך שאתם תופסים את מה שאתם חווים,

your beliefs about the essence of it,

אמונתכם לגבי המהות של הדבר,

affect how it hurts.

משפיעה על כמה זה כואב.

One lovely experiment

ניסויי חביב אחד

was done by Kurt Gray and Dan Wegner.

נעשה על-ידיי קורט גריי ודן ווגנר.

What they did was they hooked up Harvard undergraduates

הם חיברו סטודנטים מהרווארד

to an electric shock machine.

למכונת מכות חשמליות.

And they gave them a series of painful electric shocks.

והם נתנו להם סדרה של מכות חשמל מכאיבות.

So it was a series of five painful shocks.

זו היייתה סדרה של חמש מכות חשמל מכאיבות.

Half of them are told that they're being given the shocks

למחציתם סופר כי הם מקבלים את מכות החשמל

by somebody in another room,

על-ידיי מישהו בחדר אחר,

but the person in the other room doesn't know they're giving them shocks.

אבל אותו האיש בחדר האחר אינו מודע לכך שהוא נותן להם את מכות החשמל.

There's no malevolence, they're just pressing a button.

אין בזה רוע לב, הם פשוט לוחצים על כפתור.

The first shock is recorded as very painful.

המכה הראשונה נמדדת כמאוד כואבת.

The second shock feels less painful, because you get a bit used to it.

השנייה נמדדת כפחות כואבת, מכיוון שאתה מעט מתרגל לזה.

The third drops, the fourth, the fifth.

השלישית יורדת, הרביעית, החמישית.

The pain gets less.

הכאב הולך ופוחת.

In the other condition,

במצב השני,

they're told that the person in the next room

נאמר להם שהאדם בחדר ליד

is shocking them on purpose -- knows they're shocking them.

נותן להם מכות חשמל בכוונה -- הוא יודע שהוא נותן להם מכות חשמל.

The first shock hurts like hell.

המכה הראשונה כואבת בטירוף.

The second shock hurts just as much,

השנייה כואבת בה במידה,

and the third and the fourth and the fifth.

והשלישית הרביעית והחמישית.

It hurts more

זה כואב אף יותר

if you believe somebody is doing it to you on purpose.

אם אתם מאמינים אם מישהו עושה לכם את זה בכוונה.

The most extreme example of this

הדוגמה הכי קיצונית לכך

is that in some cases,

היא שבמקרים מסויימים,

pain under the right circumstances

כאב תחת הנסיבות הנכונות

can transform into pleasure.

יכול לההפך לעונג.

Humans have this extraordinarily interesting property

לאנשים יש תכונה מיוחדת ומעניינת

that will often seek out low-level doses of pain

שלעיתים קרובות תחפש רמות נמוכות של כאב

in controlled circumstances

בנסיבות מבוקרות

and take pleasure from it --

ויימצאו בזה תענוג --

as in the eating of hot chili peppers

כמו בדוגמת אכילת פלפלים חריפים

and roller coaster rides.

ונסיעה ברכבות הרים.

The point was nicely summarized

הנקודה הזו סוכמה בצורה נחמדה

by the poet John Milton

על-ידיי המשורר ג'ון מילטון

who wrote, "The mind is its own place,

אשר כתב, " המוח הוא מקום משל עצמו,

and in itself can make a heaven of hell,

והוא עצמו יכול ליצור גן-עדן מגיהנום,

a hell of heaven."

וגיהנום מגן-עדן."

And I'll end with that. Thank you.

ואני אסיים בזה. תודה רבה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)