On being wrong | Kathryn Schulz

מתרגם: Rafi Taglicht מבקר: Ido Dekkers

So it's 1995,

ובכן השנה היא 1995,

I'm in college,

אני בקולג',

and a friend and I go on a road trip

חברה שלי ואני יוצאות למסע דרכים

from Providence, Rhode Island

מפרובידנס, רוד איילנד

to Portland, Oregon.

לפורטלנד, אורגון.

And you know, we're young and unemployed,

ואתם יודעים, אנחנו צעירות וללא עבודה,

so we do the whole thing on back roads

כך שאנו עושות את כל זה בדרכים צדדיות

through state parks

דרך פארקים

and national forests --

ויערות לאומיים --

basically the longest route we can possibly take.

באופן בסיסי המסלול הארוך ביותר שניתן לעשות.

And somewhere in the middle of South Dakota,

ובמקום כלשהו באמצע דרום דקוטה,

I turn to my friend

אני פונה לחברתי

and I ask her a question

ואני שואלת אותה שאלה

that's been bothering me

שהציקה לי

for 2,000 miles.

במשך 2,000 מיילים.

"What's up with the Chinese character I keep seeing by the side of the road?"

"מה הסיפור עם הסימן הסיני שאני רואה מופיע כל הזמן בצידי הדרך?"

My friend looks at me totally blankly.

חברתי מביטה עלי במבט סתום לחלוטין.

There's actually a gentleman in the front row

למעשה יש גבר בשורה הראשונה

who's doing a perfect imitation of her look.

שעושה חיקוי מושלם של המבט שלה.

(Laughter)

(צחוק)

And I'm like, "You know,

ואני אומרת, "את יודעת,

all the signs we keep seeing

כל השלטים שאנו רואים כל הזמן

with the Chinese character on them."

עם הסימן הסיני שמופיע עליהם."

She just stares at me for a few moments,

היא נועצת בי מבט במשך זמן מה,

and then she cracks up,

ואז היא פשוט מתפוצצת מצחוק,

because she figures out what I'm talking about.

כי היא מבינה על מה אני מדברת.

And what I'm talking about is this.

ומה שדיברתי עליו היה זה.

(Laughter)

(צחוק)

Right, the famous Chinese character for picnic area.

כן, הסימן הסיני המפורסם עבור אזור לפיקניק.

(Laughter)

(צחוק)

I've spent the last five years of my life

ביליתי את חמש השנים האחרונות בחיי

thinking about situations

חושבת אודות מצבים

exactly like this --

מסוג זה בדיוק --

why we sometimes misunderstand

מדוע לעיתים אנחנו לא מבינים

the signs around us,

את הסימנים סביבנו,

and how we behave when that happens,

וכיצד אנו מתנהגים כאשר זה קורה,

and what all of this can tell us about human nature.

ומה כל זה יכול לאמר לנו אודות טבע האדם.

In other words, as you heard Chris say,

במילים אחרות, כפי ששמעתם את כריס אומר,

I've spent the last five years

ביליתי את חמש השנים האחרונות

thinking about being wrong.

במחשבה על להיות מצויה בטעות.

This might strike you as a strange career move,

זה עשוי להראות לכם כקריירה מוזרה לבחור בה,

but it actually has one great advantage:

אך למעשה טמון בה יתרון אחד גדול:

no job competition.

אין מתחרים בעבודה.

(Laughter)

(צחוק)

In fact, most of us do everything we can

למעשה, רובנו נעשה כל שנוכל

to avoid thinking about being wrong,

כדי להימנע מלחשוב אודות היותנו טועים,

or at least to avoid thinking about the possibility

או לפחות להימנע מלחשוב אודות האפשרות

that we ourselves are wrong.

שאנו עצמנו טועים.

We get it in the abstract.

אנו מבינים זאת באופן מופשט.

We all know everybody in this room makes mistakes.

כולנו יודעים שכל אחד בחדר הזה עושה טעויות.

The human species, in general, is fallible -- okay fine.

המין האנושי, באופן כללי, יכול לשגות -- אוקי, יופי.

But when it comes down to me, right now,

אבל כשזה נוגע לי ברגע זה ממש,

to all the beliefs I hold,

לכל האמונות שאני מחזיקה בהם,

here in the present tense,

כאן בזמן הווה,

suddenly all of this abstract appreciation of fallibility

פתאום כל ההערכה המופשטת הזו של היכולת לשגות

goes out the window --

יוצאת מהחלון --

and I can't actually think of anything I'm wrong about.

ואני לא יכולה למעשה לחשוב אודות דבר אחד שאני שוגה לגביו.

And the thing is, the present tense is where we live.

והעניין הוא, שההווה הוא הזמן בו אנו חיים.

We go to meetings in the present tense;

אנו הולכים לפגישות בזמן הווה,

we go on family vacations in the present tense;

אנו יוצאים לחופשות משפחתיות בזמן הווה.

we go to the polls and vote in the present tense.

אנו הולכים לקלפי ומצביעים בזמן הווה.

So effectively, we all kind of wind up traveling through life,

כך שלמעשה, באופן מסוים כולנו עוברים את חיינו,

trapped in this little bubble

כלואים בבועה קטנה

of feeling very right about everything.

בה אנו מרגישים צודקים בנוגע לכל דבר.

I think this is a problem.

אני חושבת שזו בעיה.

I think it's a problem for each of us as individuals,

אני חושבת שזו בעיה עבור כל אחד מאיתנו כיחידים,

in our personal and professional lives,

בחיינו הפרטיים והמקצועיים,

and I think it's a problem for all of us collectively as a culture.

ואני חושבת שזו בעיה עבור כולנו יחד כתרבות.

So what I want to do today

כך שמה שאני רוצה לעשות היום

is, first of all, talk about why we get stuck

הוא, ראשית, לדבר על מדוע אנו תקועים

inside this feeling of being right.

בתוך תחושה זאת של להיות צודקים.

And second, why it's such a problem.

שנית, מדוע זאת כזו בעיה.

And finally, I want to convince you

ולבסוף, אני רוצה לשכנע אותכם

that it is possible

שזה אפשרי

to step outside of that feeling

לצאת מתוך התחושה הזו,

and that if you can do so,

ושאם אתם יכולים לעשות זאת,

it is the single greatest

זו הקפיצה הגדולה ביותר

moral, intellectual and creative leap you can make.

מבחינה מוסרית, אינטלקטואלית ויצירתית שתוכלו לעשות.

So why do we get stuck

אם כך מדוע אנו נתקעים

in this feeling of being right?

בתחושה זו שאנו צודקים?

One reason, actually, has to do with a feeling of being wrong.

סיבה אחת קשורה להרגשה של להיות מצוי בטעות.

So let me ask you guys something --

אז חברה תנו לי לשאול אתכם משהו --

or actually, let me ask you guys something, because you're right here:

או למעשה, תנו לי לשאול אתכם משהו, כי אתם נמצאים ממש כאן:

How does it feel -- emotionally --

מה התחושה -- רגשית --

how does it feel to be wrong?

איך ההרגשה לטעות?

Dreadful. Thumbs down.

נורא. כישלון.

Embarrassing. Okay, wonderful, great.

מביך. אוקי, נפלא, יופי.

Dreadful, thumbs down, embarrassing --

נורא, כישלון, מביך --

thank you, these are great answers,

תודה, אלו תשובות מצוינות,

but they're answers to a different question.

אך אלו תשובות לשאלה אחרת

You guys are answering the question:

אתם חברה אתם עניתם לשאלה:

How does it feel to realize you're wrong?

כיצד זה מרגיש כאשר אתם מבינים שאתם טועים?

(Laughter)

(צחוק)

Realizing you're wrong can feel like all of that and a lot of other things, right?

ההבנה שאנו טועים עשויה להרגיש כך ועוד דברים רבים אחרים, נכון?

I mean it can be devastating, it can be revelatory,

אני מתכוונת זה עשוי להיות הרסני, זה עשוי להוות התגלות,

it can actually be quite funny,

זה עשוי להיות מצחיק,

like my stupid Chinese character mistake.

כמו טעות הסימן הסיני הטיפשי שלי.

But just being wrong

אך פשוט לטעות

doesn't feel like anything.

אינו גורם לשום הרגשה.

I'll give you an analogy.

אני אציג לכם אנלוגיה.

Do you remember that Loony Tunes cartoon

האם אתם זוכרים את הדמות המצויירת

where there's this pathetic coyote

של הקויוט הפתטי

who's always chasing and never catching a roadrunner?

שתמיד רודף אך לעולם לא תופס את הציפור?

In pretty much every episode of this cartoon,

פחות או יותר בכל פרק של סרט מצויר זה,

there's a moment where the coyote is chasing the roadrunner

יש רגע בו הקויוט רודף אחר הציפור

and the roadrunner runs off a cliff,

והציפור רצה מעבר לצוק,

which is fine -- he's a bird, he can fly.

וזה בסדר, היא ציפור, היא יכולה לעוף.

But the thing is, the coyote runs off the cliff right after him.

אך העניין הוא זה, הקויוט רץ מעבר לצוק מיד בעקבות הציפור.

And what's funny --

ומה שמצחיק --

at least if you're six years old --

לפחות כשאתם בני שש --

is that the coyote's totally fine too.

זה שהקויוט גם הוא בסדר גמור.

He just keeps running --

הוא פשוט ממשיך לרוץ --

right up until the moment that he looks down

ממש עד לרגע שבו הוא מביט למטה

and realizes that he's in mid-air.

ומבין שהוא תלוי באויר.

That's when he falls.

אז הוא הוא נופל.

When we're wrong about something --

כאשר אנו טועים לגבי משהו --

not when we realize it, but before that --

לא כשאנו מבינים זאת, אלא לפני כן --

we're like that coyote

אנו כמו אותו קויוט

after he's gone off the cliff and before he looks down.

לאחר שעבר את קצה הצוק ולפני שהביט למטה.

You know, we're already wrong,

אתם יודעים, אנו כבר טועים,

we're already in trouble,

אנו כבר בצרות,

but we feel like we're on solid ground.

אבל אנחנו מרגישים כאילו אנחנו על קרקע מוצקה.

So I should actually correct something I said a moment ago.

כך שעלי למעשה לתקן משהו שאמרתי לפני רגע.

It does feel like something to be wrong;

יש לנו אכן תחושה כשאנו טועים:

it feels like being right.

התחושה היא שאנו צודקים.

(Laughter)

(צחוק)

So this is one reason, a structural reason,

אם כך זוהי סיבה אחת, סיבה מבנית,

why we get stuck inside this feeling of rightness.

מדוע אנו תקועים בהרגשה שאנו צודקים.

I call this error blindness.

אני קוראת לכך עיוורון טעות.

Most of the time,

מרבית הזמן,

we don't have any kind of internal cue

אין לנו שום סוג של סמן פנימי

to let us know that we're wrong about something,

על מנת לידע אותנו שאנו טועים אודות דבר מה,

until it's too late.

עד אשר זה מאוחר מדי.

But there's a second reason that we get stuck inside this feeling as well --

אך בנוסף ישנה סיבה שניה לכך שאנו נתקעים בתוך ההרגשה הזו --

and this one is cultural.

והאחת הזו היא תרבותית.

Think back for a moment to elementary school.

חישבו לרגע על העבר בבית הספר היסודי.

You're sitting there in class,

אתם יושבים בכיתה,

and your teacher is handing back quiz papers,

והמורה שלכם מחזירה דפי מבדק,

and one of them looks like this.

ואחד מהם נראה כך.

This is not mine, by the way.

זה לא שלי, דרך אגב.

(Laughter)

(צחוק)

So there you are in grade school,

אז הנה אתם בבית ספר יסודי,

and you know exactly what to think

ואתם יודעים בדיוק מה לחשוב

about the kid who got this paper.

על הילד שקיבל את הבחינה הזו.

It's the dumb kid, the troublemaker,

זה הילד הטיפש, שמסתבך בצרות,

the one who never does his homework.

זה שלעולם אינו מכין את שיעורי הבית.

So by the time you are nine years old,

כך שעד שהגעתם לגיל 9,

you've already learned, first of all,

כבר למדתם, קודם כל,

that people who get stuff wrong

שאנשים שעושים שגיאות

are lazy, irresponsible dimwits --

הם עצלנים, רפי שכל חסרי אחריות --

and second of all,

ושנית,

that the way to succeed in life

שהדרך להצליח בחיים

is to never make any mistakes.

היא לעולם לא לשגות.

We learn these really bad lessons really well.

אנו לומדים לקחים רעים אלו ממש טוב.

And a lot of us --

ורבים מאיתנו --

and I suspect, especially a lot of us in this room --

ויש לי חשד, שרבים במיוחד בחדר זה --

deal with them by just becoming

מתמודדים איתם פשוט על ידי הפיכה

perfect little A students,

לתלמידים מצטיינים,

perfectionists, over-achievers.

פרפקטציוניסטים, הישגיים מדי,

Right,

נכון,

Mr. CFO, astrophysicist, ultra-marathoner?

אדוני המנכ"ל, האסטרופיסיקאי, רץ האולטראמרתון?

(Laughter)

(צחוק)

You're all CFO, astrophysicists, ultra-marathoners, it turns out.

מסתבר שכולכם מנכ"לים,אסטרופיסיקאים, רצי אולטראמרתון.

Okay, so fine.

טוב, אז בסדר.

Except that then we freak out

מלבד זה שאנו יורדים מהפסים

at the possibility that we've gotten something wrong.

מהאפשרות שטעינו בדבר מה.

Because according to this,

כיוון שעל פי זה,

getting something wrong

לטעות במשהו

means there's something wrong with us.

פירושו שמשהו לא בסדר איתנו.

So we just insist that we're right,

אז אנחנו פשוט עומדים על כך שאנו צודקים,

because it makes us feel smart and responsible

כיון שזה גורם לנו להרגיש נבונים, אחראיים

and virtuous and safe.

ישרים ובטוחים.

So let me tell you a story.

אם כך הרשו לי לספר לכם סיפור.

A couple of years ago,

לפני מספר שנים,

a woman comes into Beth Israel Deaconess Medical Center for a surgery.

נכנסה לניתוח אישה במרכז הרפואי האוניברסיטאי בית ישראל

Beth Israel's in Boston.

בית ישראל בבוסטון.

It's the teaching hospital for Harvard --

זהו בית חולים לימודי של הרווארד --

one of the best hospitals in the country.

אחד מבתי החולים הטובים ביותר בארץ.

So this woman comes in and she's taken into the operating room.

אז האישה הזו נכנסת והיא נלקחת לחדר הניתוחים.

She's anesthetized, the surgeon does his thing --

היא מורדמת, המנתח עושה את שלו --

stitches her back up, sends her out to the recovery room.

תופר אותה בחזרה, שולח אותה לחדר ההתאוששות.

Everything seems to have gone fine.

נראה שהכל עבר בסדר.

And she wakes up, and she looks down at herself,

כאשר היא מתעוררת והיא מביטה למטה על עצמה,

and she says, "Why is the wrong side of my body in bandages?"

והיא אומרת, "מדוע הצד הלא נכון של הגוף שלי חבוש?"

Well the wrong side of her body is in bandages

ובכן הצד הלא נכון של גופה חבוש

because the surgeon has performed a major operation

כיון שהמנתח ביצע ניתוח משמעותי

on her left leg instead of her right one.

על רגלה השמאלית במקום על הימנית.

When the vice president for health care quality at Beth Israel

כאשר סגן הנשיא לאיכות הטיפול הרפואי בבית ישראל

spoke about this incident,

דיבר אודות תקרית זו,

he said something very interesting.

הוא אמר דבר מאוד מעניין.

He said, "For whatever reason,

הוא אמר, "מסיבה כלשהי,

the surgeon simply felt

המנתח פשוט חש

that he was on the correct side of the patient."

שהוא היה בצד הנכון של המטופלת."

(Laughter)

(צחוק)

The point of this story

הנקודה בסיפור הזה

is that trusting too much in the feeling

הינה שביטחון רב מדי בתחושה

of being on the correct side of anything

שאנו בצד הנכון של דבר מה

can be very dangerous.

עשויה להיות מסוכנת מאוד.

This internal sense of rightness

תחושת הצדק הפנימית

that we all experience so often

בה כולנו מתנסים פעמים כה רבות

is not a reliable guide

אינה מורת דרך מהימנה

to what is actually going on in the external world.

למה שמתרחש למעשה בעולם החיצוני.

And when we act like it is,

וכאשר אנו נוהגים כאילו היא כן,

and we stop entertaining the possibility that we could be wrong,

ואנו מפסיקים להשתעשע במחשבה שאנו עשויים לטעות,

well that's when we end up doing things

ובכן אז אנו מוצאים עצמנו עושים דברים

like dumping 200 million gallons of oil into the Gulf of Mexico,

כגון לשפוך 750 מיליון ליטר של נפט למפרץ מקסיקו,

or torpedoing the global economy.

או מטרפדים את הכלכלה העולמית.

So this is a huge practical problem.

מכאן שזו בעיה מעשית עצומה.

But it's also a huge social problem.

אבל זו גם בעיה חברתית עצומה.

Think for a moment about what it means to feel right.

חשבו רגע על מה המשמעות של להרגיש צודק.

It means that you think that your beliefs

זה אומר שאתה חושב שהאמונות שלך

just perfectly reflect reality.

פשוט משקפות באופן מושלם את המציאות.

And when you feel that way,

וכאשר אתה חש כך,

you've got a problem to solve,

יש לך בעיה לפתור,

which is, how are you going to explain

והיא, כיצד תסביר

all of those people who disagree with you?

את כל אותם אנשים שאינם מסכימים איתך?

It turns out, most of us explain those people the same way,

מסתבר, שרובנו מסבירים אנשים אלו בדרך דומה,

by resorting to a series of unfortunate assumptions.

על ידי שימוש בסדרת הנחות אומללות.

The first thing we usually do when someone disagrees with us

הדבר הראשון שאנו בדרך כלל עושים כאשר מישהו לא מסכים איתנו

is we just assume they're ignorant.

הוא פשוט להניח שהוא בור.

They don't have access to the same information that we do,

אין לו את הגישה לאותו מידע שיש לנו,

and when we generously share that information with them,

וכאשר נחלוק עימו בנדיבות את המידע הזה,

they're going to see the light and come on over to our team.

הוא יראה את האור ויעבור לצד שלנו.

When that doesn't work,

כאשר זה לא עובד,

when it turns out those people have all the same facts that we do

כאשר מסתבר שלאותם אנשים יש את כל אותם העובדות שיש לנו

and they still disagree with us,

והם עדיין לא מסכימים איתנו,

then we move on to a second assumption,

אנו עוברים להנחה שניה,

which is that they're idiots.

והיא שהם טיפשים.

(Laughter)

(צחוק)

They have all the right pieces of the puzzle,

יש להם את כל החתיכות הנכונות בפאזל,

and they are too moronic to put them together correctly.

אבל הם מפגרים מדי כדי לצרף אותם נכון.

And when that doesn't work,

וכאשר זה לא עובד,

when it turns out that people who disagree with us

כאשר מסתבר שאנשים שאינם מסכימים איתנו

have all the same facts we do

מחזיקים בכל העובדות

and are actually pretty smart,

ולמעשה הינם נבונים למדי,

then we move on to a third assumption:

אנו עוברים להנחה שלישית:

they know the truth,

הם יודעים את האמת,

and they are deliberately distorting it

ובכוונה הם מעוותים אותה

for their own malevolent purposes.

למטרות הזדוניות שלהם.

So this is a catastrophe.

אז זה אסון.

This attachment to our own rightness

ההיקשרות לצדקתנו

keeps us from preventing mistakes

עוצרת בעדנו מלמנוע טעויות

when we absolutely need to

כאשר אנו חייבים באופן מוחלט לעשות זאת

and causes us to treat each other terribly.

וגורמת לנו להתייחס האחד לשני באופן נוראי.

But to me, what's most baffling

אבל עבורי מה שהכי מבלבל

and most tragic about this

והכי טראגי בזה

is that it misses the whole point of being human.

הוא שזה מפספס את הנקודה העיקרית של להיות אנושי.

It's like we want to imagine

זה כאילו שאנו רוצים לדמיין

that our minds are just these perfectly translucent windows

שהתודעה שלנו היא פשוט חלון שקוף מושלם

and we just gaze out of them

ואנו רק מביטים דרכה

and describe the world as it unfolds.

ומתארים את העולם כשהוא מתגלה.

And we want everybody else to gaze out of the same window

ואנו רוצים שכל האחרים יביטו דרך אותו חלון

and see the exact same thing.

ויראו את אותו הדבר בדיוק.

That is not true,

זה לא אמיתי,

and if it were, life would be incredibly boring.

ואם זה היתה, החיים היו משעממים להחריד.

The miracle of your mind

הנס של התודעה שלנו

isn't that you can see the world as it is.

אינו שאנו רואים את העולם כפי שהוא.

It's that you can see the world as it isn't.

אלא שאנו רואים את העולם כפי שאיננו.

We can remember the past,

אנו זוכרים את העבר,

and we can think about the future,

ואנו יכולים לחשוב על העתיד,

and we can imagine what it's like

ואנו יכולים לדמיין כיצד זה

to be some other person in some other place.

להיות אדם אחר במקום אחר.

And we all do this a little differently,

וכולנו עושים זאת באופן מעט שונה,

which is why we can all look up at the same night sky

וזו הסיבה מדוע אנו יכולים להביט מעלה לאותו רקיע לילי

and see this

ולראות את זה

and also this

וגם את זה

and also this.

וגם את זה.

And yeah, it is also why we get things wrong.

וכן, זה גם מדוע אנחנו טועים.

1,200 years before Descartes said his famous thing

1,200 שנה לפני שדקארט אמר את אמרתו המפורסמת

about "I think therefore I am,"

אודות "אני חושב משמע אני קיים,"

this guy, St. Augustine, sat down

הבחור הזה, הקדוש אוגוסטין, ישב

and wrote "Fallor ergo sum" --

וכתב "פאלור ארגו סום" --

"I err therefore I am."

"אני טועה משמע אני קיים."

Augustine understood

אוגוסטין הבין

that our capacity to screw up,

שהיכולת שלנו לפשל,

it's not some kind of embarrassing defect

אינה מין פגם מביך

in the human system,

בשיטה האנושית,

something we can eradicate or overcome.

משהו שניתן לחסל או להתגבר עליו.

It's totally fundamental to who we are.

זה יסודי לחלוטין למי שאנו.

Because, unlike God,

כי, שלא כמו אלוהים,

we don't really know what's going on out there.

אנחנו לא באמת יודעים מה קורה שם בחוץ.

And unlike all of the other animals,

ולהבדיל מכל החיות אחרות,

we are obsessed with trying to figure it out.

אנחנו רדופים על ידי הניסיון לגלות זאת.

To me, this obsession

עבורי, הרדיפה הזו

is the source and root

היא המקור והשורש

of all of our productivity and creativity.

של כל היצרנות והיצירתיות שלנו.

Last year, for various reasons,

בשנה שעברה, ממספר סיבות,

I found myself listening to a lot of episodes

מצאתי את עצמי מקשיבה לפרקים רבים

of the Public Radio show This American Life.

של תוכנית הרדיו הציבורי ה"חיים האמריקנים האלו".

And so I'm listening and I'm listening,

וכך הקשבתי והקשבתי

and at some point, I start feeling

ובשלב מסוים, התחלתי להרגיש

like all the stories are about being wrong.

כאילו כל הסיפורים הם על הימצאות בטעות.

And my first thought was,

והמחשבה הראשונה שלי היתה,

"I've lost it.

"חסר לי בורג.

I've become the crazy wrongness lady.

הפכתי לגברת הטעויות המשוגעת.

I just imagined it everywhere,"

פשוט דמיינתי את זה בכל מקום"

which has happened.

מה שבאמת קרה.

But a couple of months later,

אבל מספר חודשים לאחר מכן,

I actually had a chance to interview Ira Glass, who's the host of the show.

הזדמנה לידי האפשרות לראיין את איירה גלאס, מארח התוכנית.

And I mentioned this to him,

וציינתי זאת בפניו,

and he was like, "No actually, that's true.

והוא אמר, "לא בעצם, זאת האמת."

In fact," he says,

למעשה, הוא אומר,

"as a staff, we joke

"כצוות אנו מתבדחים

that every single episode of our show

שלכל פרק של התוכנית שלנו

has the same crypto-theme.

יש אותו נושא סמוי.

And the crypto-theme is:

הנושא הסמוי הוא:

'I thought this one thing was going to happen

חשבתי שזה מה שעומד לקרות

and something else happened instead.'

ובמקום זה קרה דבר אחר.

And the thing is," says Ira Glass, "we need this.

והנקודה היא," אומר איירה גלאס, "אנו זקוקים לכך.

We need these moments

אנו זקוקים לרגעים האלו

of surprise and reversal and wrongness

של הפתעה והיפוך ושגיאה

to make these stories work."

על מנת שהסיפורים יעבדו."

And for the rest of us, audience members,

ועבורנו, החברים בקהל,

as listeners, as readers,

כמאזינים, כקוראים,

we eat this stuff up.

אנחנו בולעים את החומר הזה.

We love things like plot twists

אנו אוהבים דברים כמו סיבוכים בעלילה

and red herrings and surprise endings.

הטעיות וסיומות מפתיעות.

When it comes to our stories,

כאשר זה מגיע לסיפורים שלנו,

we love being wrong.

אנחנו אוהבים לטעות.

But, you know, our stories are like this

אבל, אתם יודעים, הסיפורים שלנו הם כאלה

because our lives are like this.

כיוון שהחיים שלנו הם כאלה.

We think this one thing is going to happen

אנחנו חושבים שדבר אחד עומד לקרות

and something else happens instead.

ובמקום זה קורה דבר אחר.

George Bush thought he was going to invade Iraq,

ג'ורג' בוש חשב שהוא הולך לפלוש לעירק,

find a bunch of weapons of mass destruction,

למצוא ערמת נשק להשמדה המונית,

liberate the people and bring democracy to the Middle East.

לשחרר את העם ולהביא דמוקרטיה למזרח התיכון.

And something else happened instead.

ומשהו אחר קרה במקום.

And Hosni Mubarak

וחוסני מובארק

thought he was going to be the dictator of Egypt for the rest of his life,

חשב שהוא יהיה שליט יחיד במצרים לשארית חייו,

until he got too old or too sick

עד שהוא יהפוך זקן מדי או חולה מדי

and could pass the reigns of power onto his son.

ויוכל להעביר את רסן השלטון לבנו.

And something else happened instead.

ומשהו אחר קרה במקום.

And maybe you thought

ואולי אתם חשבתם

you were going to grow up and marry your high school sweetheart

שתגדלו ותתחתנו עם אהובתכם מהתיכון

and move back to your hometown and raise a bunch of kids together.

ותחזרו לעיר הולדתכם ותגדלו ילדים יחד.

And something else happened instead.

ומשהו אחר קרה במקום.

And I have to tell you

ואני חייבת לומר לכם

that I thought I was writing an incredibly nerdy book

שאני חשבתי שאני כותבת ספר חנוני בצורה שלא תיאמן

about a subject everybody hates

על נושא שכולם שונאים

for an audience that would never materialize.

עבור קהל שלעולם לא יתממש

And something else happened instead.

ומשהו אחר קרה במקום.

(Laughter)

(צחוק)

I mean, this is life.

אני מתכוונת, אלו החיים.

For good and for ill,

לטוב ולרע,

we generate these incredible stories

אנו מייצרים את הסיפורים האלו שלא יאמנו

about the world around us,

אודות העולם סביבנו,

and then the world turns around and astonishes us.

ואז העולם מסתובב סביב ומדהים אותנו.

No offense, but this entire conference

מבלי להעליב, כל הכנס הזה בשלמותו

is an unbelievable monument

הוא אנדרטה שלא תיאמן

to our capacity to get stuff wrong.

ליכולת שלנו לעשות שגיאות.

We just spent an entire week

רק סיימנו לבלות שבוע שלם

talking about innovations and advancements

בדיבורים אודות חידושים, התפתחויות

and improvements,

ושיפורים,

but you know why we need all of those innovations

אבל אתם יודעים למה אנחנו זקוקים לכל אותם חידושים

and advancements and improvements?

התפתחויות ושיפורים?

Because half the stuff

כיון שמחצית הדברים

that's the most mind-boggling and world-altering --

מעוררי המחשבה ומשני העולם ביותר --

TED 1998 --

TED 1998 --

eh.

אה.

(Laughter)

(צחוק)

Didn't really work out that way, did it?

לא עבדו כפי שצריך, נכון.

(Laughter)

(צחוק)

Where's my jet pack, Chris?

איפה התרמיל הסילוני שלי כריס?

(Laughter)

(צחוק)

(Applause)

(מחיאות כפיים)

So here we are again.

אז הנה אנחנו שוב פה.

And that's how it goes.

וכך זה קורה.

We come up with another idea.

אנחנו באים עם רעיון נוסף.

We tell another story.

אנחנו מספרים סיפור אחר.

We hold another conference.

אנחנו עורכים עוד כנס.

The theme of this one,

הנושא של זה,

as you guys have now heard seven million times,

כפי ששמעתם חברים שבע מיליון פעמים,

is the rediscovery of wonder.

הוא הגילוי מחדש של הפליאה.

And to me,

ועבורי,

if you really want to rediscover wonder,

אם באמת ברצונכם לגלות מחדש את הפליאה,

you need to step outside

עליכם לצאת החוצה מתוך

of that tiny, terrified space of rightness

המקום הקטנטן והמפוחד של להיות צודקים

and look around at each other

ולהביט סביב אחד אל השני

and look out at the vastness

ולהביט בגודל העצום

and complexity and mystery

במורכבות ובמיסתורין

of the universe

של היקום

and be able to say,

ולהיות מסוגלים להגיד,

"Wow, I don't know.

" וואו, אני לא יודע.

Maybe I'm wrong."

אולי אני טועה."

Thank you.

תודה רבה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Thank you guys.

תודה לכם חברים.

(Applause)

(מחיאות כפיים)