It's not fair having 12 pairs of legs | Aimee Mullins

מתרגם: Sefi Kraemer מבקר: Dori Stein

I was speaking to a group of about 300 kids,

דיברתי בפני קבוצה של כ-300 ילדים

ages six to eight, at a children's museum,

בגילאי שש עד שמונה, במוזיאון ילדים

and I brought with me a bag full of legs,

והבאתי איתי תיק מלא רגליים

similar to the kinds of things you see up here,

בדומה לאלו שאתם רואים כאן

and had them laid out on a table for the kids.

והנחתי אותם על שולחן בשביל הילדים

And, from my experience, you know, kids are naturally curious

ומנסיוני, אתם יודעים, ילדים הם סקרנים מטבעם

about what they don't know, or don't understand,

לגבי מה שהם לא יודעים או לא מבינים,

or is foreign to them.

או מה שזר להם.

They only learn to be frightened of those differences

הם רק לומדים לחשוש מהשונויות הללו

when an adult influences them to behave that way,

כאשר מבוגר משפיע עליהם להתנהג כך,

and maybe censors that natural curiosity,

אולי בניסיון לצנזר את הסקרנות הטבעית שלהם,

or you know, reins in the question-asking

או ריסון שאילת השאלות שלהם

in the hopes of them being polite little kids.

בתקוה שיהיו ילדים קטנים ומנומסים.

So I just pictured a first grade teacher out in the lobby

וכך, פשוט דמיינתי מורה של כיתה א' מחוץ בלובי

with these unruly kids, saying, "Now, whatever you do,

עם הילדים חסרי המשמעת האלו, שאומרת: "עכשיו, לא משנה מה,

don't stare at her legs."

אל תנעצו עיניים ברגליים שלה."

But, of course, that's the point.

אלא שכמובן, זאת המטרה.

That's why I was there, I wanted to invite them to look and explore.

זאת הסיבה שהייתי שם, רציתי להזמין אותם להתבונן ולחקור.

So I made a deal with the adults

אז עשיתי עיסקה עם המבוגרים

that the kids could come in without any adults for two minutes

שהילדים יורשו להיכנס, בלי שום מבוגרים, לשתי דקות,

on their own.

בעצמם.

The doors open, the kids descend on this table of legs,

הדלתות נפתחות, הילדים מסתערים על השולחן שעליו הרגליים

and they are poking and prodding, and they're wiggling toes,

והם נועצים בהם אצבעות, תוחבים, מנענעים בבהונות

and they're trying to put their full weight on the sprinting leg

והם מנסים לשים את כל משקלם על רגל הספרינטים

to see what happens with that.

לראות מה יקרה.

And I said, "Kids, really quickly --

ואני אומרת: "ילדים, תשמעו רגע

I woke up this morning, I decided I wanted to be able to jump over a house --

התעוררתי הבוקר והחלטתי שאני רוצה להיות מסוגלת לקפוץ מעל בית -

nothing too big, two or three stories --

לא גדול מידי, בית בן קומה או שניים -

but, if you could think of any animal, any superhero, any cartoon character,

אבל אם תוכלו לחשוב על איזושהי חיה, איזה גיבור-על, איזו דמות מסרט מצויר

anything you can dream up right now,

כל מה שתוכלו להמציא כרגע

what kind of legs would you build me?"

אילו רגליים הייתם בונים לי?"

And immediately a voice shouted, "Kangaroo!"

ומיד קרא קול "קנגרו!"

"No, no, no! Should be a frog!"

"לא, לא לא! צריך להיות צפרדע!"

"No. It should be Go Go Gadget!"

"לא. זה צריך להיות חוש-חש-רגליים [Go Go Gadget] !"

"No, no, no! It should be the Incredibles."

"לא, לא, לא! זה צריך להיות משפחת סופר-על."

And other things that I don't -- aren't familiar with.

ודברים אחרים שאני לא מכירה.

And then, one eight-year-old said,

ואז, בן שמונה אחד אמר

"Hey, why wouldn't you want to fly too?"

"הי, למה שלא תרצי גם לעוף?"

And the whole room, including me, was like, "Yeah."

וכל החדר, כולל אותי, היה כזה, "כ-ן."

(Laughter)

[צחוק בקהל]

And just like that, I went from being a woman

וככה, הפכתי מאישה

that these kids would have been trained to see as "disabled"

שהילדים האלו אומנו לראות כ"מוגבלת"

to somebody that had potential that their bodies didn't have yet.

למישהי שהיו לה יכולות שלגוף שלהם עוד לא היו.

Somebody that might even be super-abled.

מישהי שיכולה אפילו להיות בעלת יכולות פיסיות סופר מוגברות.

Interesting.

מעניין.

So some of you actually saw me at TED, 11 years ago.

אז חלק מכם ראו אותי ב-TED לפני 11 שנים

And there's been a lot of talk about how life-changing this conference is

וכבר דובר הרבה על איך שהכנס הזה משנה חיים

for both speakers and attendees, and I am no exception.

גם לנואמים וגם למשתתפים, ואני לא יוצאת דופן.

TED literally was the launch pad to the next decade of my life's exploration.

TED היה במלוא מובן המילה קרש הקפיצה שלי אל העשור הבא במסע הגילוי של חיי

At the time, the legs I presented were groundbreaking in prosthetics.

באותה עת, הרגליים שהצגתי היו פריצת דרך בפְּרוֹסְתֶּטִיקָה

I had woven carbon fiber sprinting legs

היו לי רגלי ספרינטים מסיבי פחמן שזורים

modeled after the hind leg of a cheetah,

מעוצבות על פי הרגליים האחוריות של צ'יטה

which you may have seen on stage yesterday.

שיתכן וראיתם אתמול על הבמה אתמול.

And also these very life-like, intrinsically painted silicone legs.

וגם רגלי הסיליקון הטבעיות למראה האלו הצבועות כאמיתיות.

So at the time, it was my opportunity to put a call out

כך שבאותו זמן, זו היתה ההזדמנות שלי לקרוא

to innovators outside the traditional medical prosthetic community

לממציאים שמחוץ לקהילת הפרוסטטיקה הרפואית המסורתית

to come bring their talent to the science and to the art

לבוא ולהביא מכשרונם אל המדע ואל האומנות

of building legs.

של בניית רגליים.

So that we can stop compartmentalizing form, function and aesthetic,

כך שנוכל לחדול ממידור צורה, שימוש ואסתטיקה

and assigning them different values.

ולהתאים אליהם ערכים שונים.

Well, lucky for me, a lot of people answered that call.

ובכן, למזלי, הרבה אנשים נענו לקריאה.

And the journey started, funny enough, with a TED conference attendee --

והמסע החל, באופן משעשע, אם משתתפת בכנס TED -

Chee Pearlman, who hopefully is in the audience somewhere today.

צ'י פרלמן, בתקוה שהיא איפשהו בקהל היום.

She was the editor then of a magazine called ID,

היא היתה העורכת של מגזין שנקרא ID.

and she gave me a cover story.

והיא נתנה לי כתבת שער.

This started an incredible journey.

זה התניע מסע נהדר.

Curious encounters were happening to me at the time;

היו לי מפגשים מוזרים באותו זמן;

I'd been accepting numerous invitations to speak

הייתי נענית להזמנות רבות להרצות

on the design of the cheetah legs around the world.

על עיצוב רגלי הצ'יטה ברחבי העולם.

And people would come up to me after the conference, after my talk,

אנשים היו ניגשים אליי אחרי הכנס, אחרי ההרצאה שלי,

men and women.

גברים ונשים

And the conversation would go something like this,

והשיחה היתה מתנהלת בערך כך:

"You know Aimee, you're very attractive.

"את יודעת איימי, את מאוד מושכת.

You don't look disabled."

את לא נראית מוגבלת."

(Laughter)

[צחוק בקהל]

I thought, "Well, that's amazing,

חשבתי "ובכן, זה מדהים,

because I don't feel disabled."

כי אני לא מרגישה מוגבלת."

And it really opened my eyes to this conversation

וזה ממש פקח את עיניי לדיון

that could be explored, about beauty.

שניתן לעורר בנוגע ליופי.

What does a beautiful woman have to look like?

איך אישה יפה אמורה להיראות?

What is a sexy body?

מהו גוף סקסי?

And interestingly, from an identity standpoint,

ומעניין, מנקודת מבט של זהות

what does it mean to have a disability?

מה המשמעות של להיות בעל מוגבלות

I mean, people -- Pamela Anderson has more prosthetic in her body than I do.

אני מתכוונת, אנשים - לפמלה אנדרסון יש יותר תותבים בגופה מאשר לי.

Nobody calls her disabled.

אף אחד לא קורא לה מוגבלת.

(Laughter)

[צחוק בקהל]

So this magazine, through the hands of graphic designer Peter Saville,

אם כן המגזין הזה, דרך מעשה ידיו של המעצב הגרפי פיטר סאוויל

went to fashion designer Alexander McQueen, and photographer Nick Knight,

פנה למעצב האופנה אלכסנדר מק-קווין והצלם ניק נייט

who were also interested in exploring that conversation.

שגילו גם הם עניין בלעסוק בדיון הזה.

So, three months after TED I found myself on a plane

ככה, שלושה חודשים אחרי TED מצאתי את עצמי על מטוס

to London, doing my first fashion shoot,

ללונדון, עושה את צילומי האופנה הראשונים שלי

which resulted in this cover --

שהסתיימו בכתבת השער הזו -

"Fashion-able"?

אופנ-[יכול]תי?

Three months after that, I did my first runway show for Alexander McQueen

שלושה חודשים אחר-כך, עשיתי את מסלול האופנה הראשון עבור אלכסנדר מק-קווין

on a pair of hand-carved wooden legs made from solid ash.

על זוג רגלי עץ בגילוף יד עשויות מאפר מוצק.

Nobody knew -- everyone thought they were wooden boots.

אף אחד לא ידע - כולם חשבו שהם היו מגפי עץ.

Actually, I have them on stage with me:

למעשה, הם איתי כאן על הבמה:

grapevines, magnolias -- truly stunning.

גפנים, מגנוליות, ממש מהממות.

Poetry matters.

שירה היא משמעותית.

Poetry is what elevates the banal and neglected object

שירה היא שמרוממת את האוביקט הבנאלי והמוזנח

to a realm of art.

לרמת אומנות.

It can transform the thing that might have made people fearful

בכוחה לחולל שינוי בדבר שיכל לגרום לאנשים לפחד

into something that invites them to look,

ולהפכו למשהו שמזמין אותם להתבונן

and look a little longer,

ולהתבונן מעט יותר

and maybe even understand.

ואולי אף להבין.

I learned this firsthand with my next adventure.

למדתי את זה ממקור ראשון בהרפתקאה הבאה שלי.

The artist Matthew Barney, in his film opus called the "The Cremaster Cycle."

האומן מתיו ברני, בסרטו האפי שנקרא "The Cremaster Cycle"

This is where it really hit home for me --

זאת הנקודה שבאמת צילצלה לי הידיעה -

that my legs could be wearable sculpture.

שרגליי יכולים להיות פסלים לבישים.

And even at this point, I started to move away from the need to replicate human-ness

ואפילו בנקודה זו, התחלתי להתרחק מהצורך לשכפל אנושיות

as the only aesthetic ideal.

כאידאל האסתטי היחיד.

So we made what people lovingly referred to as glass legs

אז יצרנו את הדבר שאנשים נהגו להתייחס אליו בחיבה כרגלי זכוכית

even though they're actually optically clear polyurethane,

למרות שלמעשה הן עשויות מפוליאוריתן שקוף אופטית,

a.k.a. bowling ball material.

הידוע גם כחומר ממנו עשויים כדורי באולינג.

Heavy!

כבד!

Then we made these legs that are cast in soil

אז עשינו את הרגליים האלו היצוקים באדמה

with a potato root system growing in them, and beetroots out the top,

עם מערכת שורשי תפוח אדמה גודלת בהם, ועלי סלק מגיחים מלמעלה,

and a very lovely brass toe.

ובוהן פליז מקסימה גם כן.

That's a good close-up of that one.

זהו צילום תקריב מוצלח שלה.

Then another character was a half-woman, half-cheetah --

אחר כך דמות אחרת היתה חצי אישה חצי צ'יטה -

a little homage to my life as an athlete.

כמחווה קטנה לחיי כאתלטית.

14 hours of prosthetic make-up

14 שעות של איפור פרוסטטי

to get into a creature that had articulated paws,

להיכנס לתוך יצור בעל טלפיים מחוברות במפרקים,

claws and a tail that whipped around,

טופרים וזנב שהצליף סביב,

like a gecko.

כמו

(Laughter)

[צחוק בקהל]

And then another pair of legs we collaborated on were these --

ואז עוד זוג רגליים ששיתפנו פעולה בהם היו אלו....

look like jellyfish legs,

נראות כמו רגלי מדוזות.

also polyurethane.

גם כן פוליאוריתן.

And the only purpose that these legs can serve,

והתכלית היחידה שהרגליים האלו משרתות,

outside the context of the film,

מחוץ להקשר של הסרט,

is to provoke the senses and ignite the imagination.

היא לעורר את החושים ולהצית את הדימיון.

So whimsy matters.

אם כן גחמה קובעת.

Today, I have over a dozen pair of prosthetic legs

היום, יש ברשותי מעל תריסר זוגות רגליים תותבות

that various people have made for me,

שאנשים שונים עשו עבורי,

and with them I have different negotiations of the terrain under my feet,

ואיתם יש לי התדיינויות שונות עם פני הקרקע מתחת רגליי.

and I can change my height --

ואני יכולה לשנות את גובהי -

I have a variable of five different heights.

יש לי משתנה של חמשה גבהים שונים.

(Laughter)

[צחוק בקהל]

Today, I'm 6'1".

היום אני 1.85 מ'.

And I had these legs made a little over a year ago

והרגליים נעשו עבורי לפני מעט יותר משנה

at Dorset Orthopedic in England

ב-Dorset Orthopaedic באנגליה

and when I brought them home to Manhattan,

וכשהבאתי אותם הביתה למנהטן,

my first night out on the town, I went to a very fancy party.

ליציאה הלילית הראשונה שלי בעיר, הלכתי למסיבה מאוד מפוארת.

And a girl was there who has known me for years

והיתה שם בחורה שמכירה אותי שנים

at my normal 5'8".

בגובה 1.73 מ' הנורמלי שלי

Her mouth dropped open when she saw me,

הפה שלה נפער כשהיא ראתה אותי,

and she went, "But you're so tall!"

והיא אמרה "אבל את גבוהה מידיי!!"

And I said, "I know. Isn't it fun?"

ואני עניתי "אני יודעת. נכון שזה כיף?"

I mean, it's a little bit like wearing stilts on stilts,

אני מתכוונת, זה קצת כמו לנעול קביים על קביים,

but I have an entirely new relationship to door jams

אבל יש לי מערכת יחסים חדשה לחלוטין עם התקעויות בדלת

that I never expected I would ever have.

שמעולם לא ציפיתי שיהיו לי.

And I was having fun with it.

ועשיתי חיים עם זה.

And she looked at me,

והיא הסתכלה בי

and she said, "But, Aimee, that's not fair."

ואמרה "אבל, איימי, זה לא פייר."

(Laughter)

[צחוק בקהל]

(Applause)

[מחיאות כפיים]

And the incredible thing was she really meant it.

והדבר המדהים היה שהיא באמת התכוונה לזה.

It's not fair that you can change your height,

זה לא הוגן שאת יכולה לשנות את גובהך,

as you want it.

כמו שאת רוצה אותו.

And that's when I knew --

ואז ידעתי -

that's when I knew that the conversation with society

אז ידעתי שהדיון החברתי

has changed profoundly

השתנה מיסודו

in this last decade.

בעשור האחרון.

It is no longer a conversation about overcoming deficiency.

זה איננו עוד דיון על התגברות על ליקוי

It's a conversation about augmentation.

זה דיון על אוגמנטציה [הרחבת הקיים]

It's a conversation about potential.

זהו דיון על פוטנציאל.

A prosthetic limb doesn't represent the need to replace loss anymore.

תותב אינו משקף עוד את הצורך להחליף אובדן

It can stand as a symbol that the wearer

זה יכול להוות כאות שהלובש

has the power to create whatever it is that they want to create

נושא את הכח ליצור את מה שהוא חפץ ליצור

in that space.

במרחב הזה.

So people that society once considered to be disabled

כך שאנשים שבעבר החברה התייחסה אליהם כמוגבלים

can now become the architects of their own identities

יכולים עכשיו להפוך לארכיטקטים של הזהות העצמית שלהם

and indeed continue to change those identities

ובהחלט להוסיף ולשנות את הזהויות הללו

by designing their bodies

ע"י עיצוב גופם

from a place of empowerment.

ממקום של העצמה.

And what is exciting to me so much right now

ומה שמרתק עבורי עכשיו כל-כך

is that by combining cutting-edge technology --

הוא שע"י שילוב של חוד החנית בטכנולוגיה -

robotics, bionics --

רובוטיקה, ביוניקה -

with the age-old poetry,

עם השירה רבת השנים,

we are moving closer to understanding our collective humanity.

אנו מתקרבים להבנה של האנושיות הקולקטיבית שלנו.

I think that if we want to discover the full potential

אני חושבת שאם אנחנו מעוניינים לגלות את מלוא הפוטנציאל

in our humanity,

של האנושיות שלנו,

we need to celebrate those heartbreaking strengths

עלינו לחגוג את החוזקות שוברות-הלב שלנו

and those glorious disabilities that we all have.

והמוגבלות המהוללות הללו שיש לכולנו.

I think of Shakespeare's Shylock:

אני חושבת על שיילוק של שייסקספיר:

"If you prick us, do we not bleed,

"אם תדקרו אותנו - לא נזוב דם?

and if you tickle us, do we not laugh?"

אם תדגדגו אותנו - לא נצחק?"

It is our humanity,

זו האנושיות שלנו.

and all the potential within it,

וכל הפוטנציאל הגלום בה

that makes us beautiful.

שעושה אותנו יפים.

Thank you.

תודה.

(Applause)

[מחיאות בפיים]