The price of shame | Monica Lewinsky | TED

מתרגם: Ido Dekkers מבקר: Tal Dekkers

You're looking at a woman who was publicly silent for a decade.

אתם מביטים באישה ששמרה על שקט ציבורי כעשור.

Obviously, that's changed,

כמובן, זה השתנה,

but only recently.

אבל רק לאחרונה.

It was several months ago that I gave my very first major public talk,

זה היה לפני כמה חודשים

שנתתי את הנאום הפומבי הגדול הראשון שלי

at the Forbes "30 Under 30 Summit" --

ב- "30 מתחת ל-30" של פורבס:

1,500 brilliant people, all under the age of 30.

1,500 אנשים מבריקים, כולם מתחת לגיל 30,

That meant that in 1998, the oldest among the group were only 14,

זה אומר שבשנת 1998,

המבוגר ביותר מבין כל הקבוצה היה רק בן 14,

and the youngest, just four.

והצעיר, רק בן 4.

I joked with them that some might only have heard of me from rap songs.

התבדחתי איתם שחלקם אולי רק שמעו עלי

משירי ראפ.

Yes, I'm in rap songs.

כן, אני מופיעה בשירי ראפ.

(Laughter)

Almost 40 rap songs.

כמעט 40 שירי ראפ. (צחוק)

(Laughter)

But the night of my speech, a surprising thing happened.

אבל ביום של הנאום שלי, דבר מפתיע קרה.

At the age of 41, I was hit on by a 27-year-old guy.

בגיל 41, התחיל איתי בחור בן 27.

(Laughter)

I know, right?

אני יודעת, נכון?

He was charming, and I was flattered,

הוא היה מקסים והוחמאתי,

and I declined.

וסירבתי.

You know what his unsuccessful pickup line was?

אתם יודעים מה היה משפט הפתיחה הלא מוצלח שלו?

He could make me feel 22 again.

הוא יוכל לגרום לי להרגיש בת 22 שוב.

(Laughter)

(צחוק) (מחיאות כפיים)

(Applause)

I realized, later that night,

הבנתי מאוחר יותר באותו לילה, שאני כנראה האדם היחיד מעל גיל 40

I'm probably the only person over 40 who does not want to be 22 again.

שלא רוצה להיות בן 22 שוב.

(Laughter)

(צחוק)

(Applause)

(מחיאות כפיים)

At the age of 22, I fell in love with my boss.

בגיל 22, התאהבתי במנהל שלי,

And at the age of 24,

ובגיל 24,

I learned the devastating consequences.

למדתי את ההשלכות ההרסניות של זה.

Can I see a show of hands of anyone here

אני יכולה לראות ידיים של אנשים כאן

who didn't make a mistake or do something they regretted at 22?

שלא עשו טעות או לא עשו משהו בגיל 22 שהם מתחרטים עליו?

Yep. That's what I thought.

כן. זה מה שחשבתי.

So like me, at 22, a few of you may have also taken wrong turns

אז כמוני, בגיל 22, כמה מכם לקחו גם כמה פניות לא נכונות

and fallen in love with the wrong person,

והתאהבו באדם הלא נכון,

maybe even your boss.

אולי אפילו במנהל שלכם.

Unlike me, though,

בניגוד אלי, המנהל שלכם

your boss probably wasn't the president of the United States of America.

כנראה לא היה הנשיא של ארצות הברית.

(Laughter)

Of course, life is full of surprises.

כמובן, החיים מלאי הפתעות.

Not a day goes by that I'm not reminded of my mistake,

לא עובר יום שלא מזכירים לי את הטעות שלי,

and I regret that mistake deeply.

ואני מתחרטת עמוקות על הטעות הזאת .

In 1998, after having been swept up into an improbable romance,

ב-1998, אחרי שנסחפתי לרומן בלתי סביר,

I was then swept up into the eye of a political, legal and media maelstrom

נסחפתי ללב סערה פוליטית, חוקית ותקשורתית

like we had never seen before.

כזאת שלא ראינו לפני.

Remember, just a few years earlier,

תזכרו שרק כמה שנים קודם לכן,

news was consumed from just three places:

קריאת עיתון או מגזין,

reading a newspaper or magazine,

listening to the radio

הקשבה לרדיו,

or watching television.

או צפייה בטלוייזיה.

That was it.

זה היה הכל.

But that wasn't my fate.

אבל זה לא היה הגורל שלי.

Instead, this scandal was brought to you

במקום זאת, הסקנדל הזה הובא לכם

by the digital revolution.

על ידי מהפכה דיגיטלית.

That meant we could access all the information we wanted,

זה אומר שיכולנו לגשת לכל המידע שרצינו,

when we wanted it, anytime, anywhere.

כשרצינו, בכל זמן, בכל מקום,

And when the story broke in January 1998,

וכשהסיפור התפוצץ בינואר 1998,

הוא התפוצץ באינטרנט.

it broke online.

It was the first time the traditional news was usurped by the internet

זו הייתה הפעם הראשונה שהעיתונות המסורתית

נדחקה הצידה על ידי האינטרנט בידיעה תקשורתית כל כך גדולה,

for a major news story --

a click that reverberated around the world.

דבר שיצר הד מסביב לעולם.

What that meant for me personally

מה שזה אמר לי אישית

was that overnight, I went from being a completely private figure

זה שתוך לילה אחד הפכתי מדמות פרטית לחלוטין

to a publicly humiliated one, worldwide.

לאחת שמושפלת פומבית מסביב לעולם.

I was patient zero of losing a personal reputation on a global scale

הייתי הראשונה לאבד את המוניטין האישי שלה

בצורה גלובלית כמעט בן רגע.

almost instantaneously.

This rush to judgment, enabled by technology,

מהירות השיפוט הזאת, שאופשרה על ידי הטכנולוגיה,

הובילה לציבור של מיידי אבנים וירטואליים.

led to mobs of virtual stone-throwers.

Granted, it was before social media,

כמובן, זה היה לפני הרשתות החברתיות,

but people could still comment online,

אבל גם אז אנשים היו יכולים להגיב ברשת,

e-mail stories,

לשלוח במייל סיפורים, וכמובן, לשלוח בדיחות אכזריות.

and, of course, e-mail cruel jokes.

News sources plastered photos of me all over

מקורות חדשותיים הפיצו תמונות שלי בכל מקום

כדי למכור עיתונים, פרסומות,

to sell newspapers, banner ads online,

and to keep people tuned to the TV.

ובכדי לשמור על אנשים מול מרקע הטלוויזיה.

Do you recall a particular image of me, say, wearing a beret?

האם אתם זוכרים תמנוה מסויימת שלי,

נגיד, חובשת ברט?

Now, I admit I made mistakes --

עכשיו, אני מודה שעשיתי טעויות,

especially wearing that beret.

בעיקר חבישת הברט הזה.

(Laughter)

But the attention and judgment that I received --

אבל תשומת הלב והשיפוט שקיבלתי, לא הסיפור,

not the story, but that I personally received --

אלא שאני אישתי קיבלתי, היו חסרי תקדים.

was unprecedented.

I was branded as a tramp,

הוקעתי כפרוצה,

tart,

שרלילה, זונה, בימבו,

slut,

whore,

bimbo,

and, of course, "that woman."

וכמובן, האישה ההיא.

I was seen by many,

נראתי על ידי רבים

but actually known by few.

אבל למעשה הכירו אותי מעטים.

And I get it: it was easy to forget

ואני מבינה את זה: זה היה קל לשכוח

that that woman was dimensional,

שהאישה הזו היא רב מימדית,

had a soul

יש לה נשמה, ופעם היתה לא שבורה.

and was once unbroken.

When this happened to me 17 years ago, there was no name for it.

כשזה קרה לי לפני 17 שנה, לא היה לזה שם.

Now we call it "cyberbullying" and "online harassment."

עכשיו אנחנו קוראים לזה בריונות סייבר והטרדה מקוונת.

Today, I want to share some of my experience with you,

היום, אני רוצה לחלוק כמה מהחוויות שלי איתכם,

talk about how that experience has helped shape my cultural observations,

לדבר על איך החוויה הזו עזרה לי לעצב את האבחנות התרבותיות שלי,

ואיך אני מקווה שנסיון העבר שלי יוכל להוביל לשינוי שתוצאתו

and how I hope my past experience can lead to a change

that results in less suffering for others.

תהיה פחות סבל לאחרים.

In 1998, I lost my reputation and my dignity.

ב 1998, איבדתי את המוניטין שלי ואת הכבוד שלי.

I lost almost everything.

איבדתי כמעט הכל,

וכמעט איבדתי את חיי.

And I almost lost my life.

תנו לי לצייר לכם תמונה.

Let me paint a picture for you.

It is September of 1998.

בספטמבר 1998,

I'm sitting in a windowless office room

אני יושבת בחדר נטול חלונות במשרד

inside the Office of the Independent Counsel,

בתוך משרד של עורך דין עצמאי

תחת נורות ניאון מזמזמות.

underneath humming fluorescent lights.

I'm listening to the sound of my voice,

אני מקשיבה לצליל של קולי,

my voice on surreptitiously taped phone calls

הקול שלי בהקלטות חשאיות של שיחות טלפון

that a supposed friend had made the year before.

שחבר לכאורה עשה שנה לפני כן.

אני פה בגלל שנדרשתי חוקית

I'm here because I've been legally required

to personally authenticate all 20 hours of taped conversation.

לאשר אישית את כל 20 השעות של השיחות המוקלטות.

For the past eight months, the mysterious content of these tapes

במשך שמונת החודשים שלפני כן, התוכן המסתורי של הקלטות

has hung like the sword of Damocles over my head.

היה תלוי כמו חרב דמוקלס מעל ראשי.

I mean, who can remember what they said a year ago?

אני מתכוונת, מי יכול לזכור מה הוא אמר לפני שנה?

Scared and mortified, I listen,

מפוחדת ומבועתת, האזנתי,

listen as I prattle on about the flotsam and jetsam of the day;

האזנתי כשאני מקשקשת על השטויות היום יומיות;

listen as I confess my love for the president,

האזנתי כשאני מתוודה על אהבתי לנשיא,

and, of course, my heartbreak;

וכמובן, שברון הלב שלי;

listen to my sometimes catty, sometimes churlish, sometimes silly self

האזנתי לעצמי הזדונית לפעמים, הגסה לפעמים והמטופשת לפעמים

כשאני אכזרית, לא סולחת, גסת רוח;

being cruel, unforgiving, uncouth;

listen, deeply, deeply ashamed, to the worst version of myself,

מאזינה, ומרגישה מאוד מאוד מבויישת,

לגרסה הכי גרועה של עצמי,

עצמי שאני אפילו לא מזהה.

a self I don't even recognize.

A few days later, the Starr Report is released to Congress,

כמה ימים מאוחר יותר, דוח סטאר משוחרר לקונגרס,

and all of those tapes and transcripts, those stolen words, form a part of it.

וכל הקלטות האלו והתעתיקים, המילים הגנובות האלו, יוצרות חלק מזה.

That people can read the transcripts is horrific enough.

זה שאנשים יוכלו לקרוא את התעתיקים היה נורא מספיק,

אבל מספר שבועות מאוחר יותר,

But a few weeks later,

הקלטות שודרו בטלוויזיה,

the audiotapes are aired on TV,

and significant portions made available online.

וחלקים משמעותיים הפכו לזמינים ברשת.

The public humiliation was excruciating.

ההשפלה הציבורית היתה מייסרת.

Life was almost unbearable.

החיים היו כמעט בלתי נסבלים.

זה לא היה משהו שהתרחש באופן שוטף אז ב 1998,

This was not something that happened with regularity back then in 1998,

and by "this," I mean the stealing of people's private words, actions,

ובזה, אני מתכוונת לגנבת המילים הפרטיות של אנשים, הפעולות,

conversations or photos,

שיחות ותמונות,

and then making them public --

ואז הפיכתן לציבוריות --

public without consent,

ציבוריות ללא הסכמה,

public without context

ציבוריות ללא הקשר,

and public without compassion.

וציבוריות ללא חמלה.

Fast-forward 12 years, to 2010,

נעבור קדימה 12 שנים ל 2010,

and now social media has been born.

ועכשיו המדיה החברתית נולדה.

The landscape has sadly become much more populated with instances like mine,

פני השטח הפכו לצערנו הרבה יותר מאוכלסים במקרים כמו שלי,

whether or not someone actually made a mistake,

בין אם מישהו למעשה עשה טעות או לא,

and now, it's for both public and private people.

ועכשיו זה גם לאנשים פרטיים וגם לאנשים ציבוריים.

The consequences for some have become dire, very dire.

התוצאות של כמה הפכו לעגומות, מאוד עגומות.

הייתי בטלפון עם אימי

I was on the phone with my mom in September of 2010,

בספטמבר 2010,

and we were talking about the news of a young college freshman

ודיברנו על החדשות

של בוגר מכללה צעיר מאוניברסיטת ראטגרס

from Rutgers University,

בשם טיילר קלמנטי.

named Tyler Clementi.

Sweet, sensitive, creative Tyler was secretly webcammed by his roommate

טיילר המתוק הרגיש והיצירתי

צולם בחשאיות על ידי שותפו לחדר

while being intimate with another man.

בעודו מקיים יחסים עם גבר אחר.

When the online world learned of this incident,

כשהעולם המקוון למד על המקרה,

the ridicule and cyberbullying ignited.

הלעג וההטרדה המקוונת ניצתו.

A few days later,

כמה ימים מאוחר יותר,

טיילר קפץ מגשר ג'ורג' וושינגטון

Tyler jumped from the George Washington Bridge

to his death.

אל מותו.

He was 18.

הוא היה בן 18.

My mom was beside herself about what happened to Tyler and his family,

אימי השתגעה ממה שקרה לטיילר ומשפחתו,

and she was gutted with pain

והיא הרגישה כאב אדיר

in a way that I just couldn't quite understand.

בדרך שפשוט לא יכולתי להבין,

And then eventually, I realized she was reliving 1998,

ואז לבסוף הבנתי

שהיא חייתה מחדש את 1998,

חייה מחדש את הזמן בו ישבה ליד מיטתי כל לילה,

reliving a time when she sat by my bed every night,

reliving -- (Chokes up)

חייה מחדש את הזמן כשהיא הכריחה אותי להתקלח עם דלת המקלחת פתוחה,

sorry -- reliving a time when she made me shower with the bathroom door open,

וחייה מחדש את הזמן כששני הורי חששו

and reliving a time when both of my parents feared

שאני אושפל למוות,

that I would be humiliated to death,

literally.

מילולית.

Today, too many parents haven't had the chance

היום, ליותר מדי הורים

לא היתה ההזדמנות להתערב ולהציל את אהוביהם.

to step in and rescue their loved ones.

יותר מדי גילו על הסבל וההשפלה של ילדיהם

Too many have learned of their child's suffering and humiliation

after it was too late.

אחרי שהיה מאוחר מדי.

המוות חסר ההגיון והטראגי של טיילר היה נקודת המפנה בשבילי.

Tyler's tragic, senseless death was a turning point for me.

It served to recontextualize my experiences,

הוא שרת בשינוי ההקשר של החוויה שלי,

and I then began to look at the world of humiliation and bullying around me

והתחלתי להביט בעולם של השפלה ובריונות סביבי

and see something different.

ולראות משהו שונה.

In 1998, we had no way of knowing

ב 1998, לא היתה לנו דרך לדעת לאן הטכנולוגיה החדשנית הזו

where this brave new technology called the internet would take us.

שנקראת האינטרנט תיקח אותנו.

Since then, it has connected people in unimaginable ways --

מאז, היא חיברה אנשים בדרכם בלתי ניתנות לשיעור,

joining lost siblings,

חיברה אחים אבודים,

saving lives,

הצילה חיים, התחילה מהפכות,

launching revolutions ...

אבל החשכה, האלימות המקוונת, השפלת הפרוצות שחוויתי

But the darkness, cyberbullying, and slut-shaming that I experienced

had mushroomed.

פרחו כמו פטריות אחרי הגשם.

Every day online, people -- especially young people,

כל יום ברשת, אנשים, בעיקר אנשים צעירים

who are not developmentally equipped to handle this --

שלא מפותחים מספיק כדי להתמודד עם זה,

are so abused and humiliated

עוברים כל כך הרבה התעללויות והשפלות

that they can't imagine living to the next day.

שהם לא יכולים לדמין לחיות עד היום הבא,

וכמה, באופן טראגי, לא,

And some, tragically, don't.

And there's nothing virtual about that.

ואין שום דבר וירטואלי בזה.

Childline, a UK nonprofit that's focused on helping young people on various issues,

צ'יילדליין, ארגון בריטי ללא מטרות רווח שמתמקד בעזרה לאנשים צעירים בנושאים שונים,

released a staggering statistic late last year:

שיחרר סטטיסטיקה מדהימה בסוף שנה שעברה:

from 2012 to 2013, there was an 87 percent increase

מ 2012 עד 2013,

היתה עליה של 87 אחוז

in calls and e-mails related to cyberbullying.

בטלפונים ואימיילים שקשורים לבריונות מקוונת.

A meta-analysis done out of the Netherlands

ניתוח נתונים שנעשה בהולנד

showed that for the first time,

הראה שבפעם הראשונה,

cyberbullying was leading to suicidal ideations

בריונות מקוונת הובילה למחשבות אובדניות

more significantly than offline bullying.

יותר מבריונות לא מקוונת.

And you know, what shocked me -- although it shouldn't have --

ואתם יודעים מה שהדהים אותי, למרות שזה לא היה צריך,

was other research last year

היה מחקר אחר בשנה שעברה שקבע שהשפלה

that determined humiliation was a more intensely felt emotion

היתה רגש חזק יותר

מאשר אושר ואפילו כעס.

than either happiness or even anger.

Cruelty to others is nothing new.

אכזריות לאחרים היא לא חדשה,

אבל ברשת, ביוש אנשים טכנולוגית מוגבר,

But online, technologically enhanced shaming is amplified,

uncontained

לא מוכל, וזמין תמידית.

and permanently accessible.

The echo of embarrassment used to extend only as far as your family, village,

ההד של בושה היה מגיע רק למשפחה, לכפר,

school or community.

לבית הספר או לקהילה,

But now, it's the online community too.

אבל היום זה גם הקהילה המקוונת.

Millions of people, often anonymously, can stab you with their words,

מליוני אנשים, הרבה פעמים באנונימיות,

יכולים לדקור אתכם עם המילים, וזה הרבה כאב,

and that's a lot of pain.

And there are no perimeters around how many people can publicly observe you

ואין גבולות לכמה אנשים

יכולים להבחין בכם פומבית

and put you in a public stockade.

ולשים אתכם במכלאה פומבית.

There is a very personal price to public humiliation,

יש מחיר מאוד אישי

להשפלה פומבית,

and the growth of the internet has jacked up that price.

והצמיחה של האינטרנט העלתה את המחיר.

במשך כמעט שני עשורים עכשיו,

For nearly two decades now,

we have slowly been sowing the seeds of shame and public humiliation

זרענו באיטיות את זרעי הבושה וההשפלה הפומבית

in our cultural soil, both on- and offline.

בקרקע התרבותית שלנו, גם ברשת וגם מחוצה לה.

Gossip websites, paparazzi, reality programming, politics,

אתרי רכילות, פפרצי, תוכניות ראליטי, פוליטיקה,

news outlets and sometimes hackers

אתרי חדשות ולפעמים האקרים כולם סוחרים בבושה.

all traffic in shame.

It's led to desensitization and a permissive environment online,

זה הוביל להורדת סף הרגישות ולסביבה מתירנית ברשת

which lends itself to trolling, invasion of privacy and cyberbullying.

שמאפשרת הצקה, חדירה לפרטיות ואלימות מקוונת.

This shift has created what Professor Nicolaus Mills calls

המעבר הזה יצר מה שפרופסור ניקולאס מילס קורא לו

"a culture of humiliation."

תרבות של השפלה.

Consider a few prominent examples just from the past six months alone.

חשבו על כמה דוגמאות בולטות רק מששת החודשים האחרונים.

Snapchat, the service which is used mainly by younger generations

סנאפצ'אט, השרות שבשימוש בעיקר על ידי הדור הצעיר

and claims that its messages only have the life span of a few seconds.

וטוען שלמסרים שלו יש אורך חיים

של כמה שניות.

You can imagine the range of content that that gets.

אתם יכולים לדמין את טווח התוכן שזה מקבל.

A third-party app which Snapchatters use to preserve the life span of the messages

אפליקציית צד שלישי שמשתמשי סנאפצ'ט משתמשים בה כדי לשמר

אורך חיי ההודעות נפרצה.

was hacked,

ו 100,000 שיחות אישיות, תמונות, וסרטונים הודלפו לרשת

and 100,000 personal conversations, photos and videos were leaked online,

to now have a life span of forever.

שעכשיו יש להם אורך חיים אין סופי.

Jennifer Lawrence and several other actors had their iCloud accounts hacked,

לג'ניפר לורנס ולכמה שחקנים אחרים פרצו לחשבון ה איי-קלאוד שלהם,

and private, intimate, nude photos were plastered across the internet

ותמונות עירום פרטיות ואינטימיות הופצו ברחבי הרשת

without their permission.

בלי רשותם.

One gossip website had over five million hits

לאתר רכילות אחד היו יותר מחמש מליון כניסות

for this one story.

לסיפור הזה בלבד.

And what about the Sony Pictures cyberhacking?

ומה עם הפריצה המקוונת לאולפני סוני?

The documents which received the most attention

המסמכים שקיבלו את הכי הרבה תשומת לב

were private e-mails that had maximum public embarrassment value.

היו אימילים פרטיים שהיה להם את ערך הבושה הפומבית הגבוה ביותר.

אבל בתרבות זו של בושה,

But in this culture of humiliation,

there is another kind of price tag attached to public shaming.

יש סוג נוסף של תג מחיר שמחובר לבושה פומבית.

The price does not measure the cost to the victim,

המחיר לא מודד את העלות לקורבן,

which Tyler and too many others --

שטיילר והרבה יותר מדי אחרים,

notably, women, minorities and members of the LGBTQ community --

רובם נשים, מיעוטים,

וחברי קהילת הלהט"בים שילמו,

have paid,

but the price measures the profit of those who prey on them.

אבל המחיר מודד את הרווחים של אלה שאורבים להם.

החדירה הזו לאחרים היא חומר גלם,

This invasion of others is a raw material,

efficiently and ruthlessly mined, packaged and sold at a profit.

שנכרה ביעילות וללא מורא, נארז ונמכר עבור רווח.

שוק צץ בו השפלה פומבית היא מצרך

A marketplace has emerged where public humiliation is a commodity,

ובושה היא תעשיה.

and shame is an industry.

איך הכסף הזה נעשה?

How is the money made?

Clicks.

קליקים.

The more shame, the more clicks.

יותר בושה, יותר קליקים.

The more clicks, the more advertising dollars.

יותר קליקים, יותר דולרים מפרסום.

We're in a dangerous cycle.

אנחנו במחזור מסוכן.

The more we click on this kind of gossip,

ככל שנלחץ יותר על רכילות,

the more numb we get to the human lives behind it.

נעשה יותר אדישים לחיים האנושיים מאחורייהם,

And the more numb we get, the more we click.

וככל שנעשה אדישים יותר, נלחץ יותר.

All the while,

באותו זמן, מישהו מרוויח כסף

someone is making money off of the back of someone else's suffering.

על הגב של אלה שסובלים.

With every click, we make a choice.

עם כל קליק, אנחנו עושים בחירה.

The more we saturate our culture with public shaming,

ככל שנרווה את תרבותנו יותר עם השפלה פומבית,

the more accepted it is,

היא תהפך למקובלת יותר,

the more we will see behavior like cyberbullying, trolling,

ונראה יותר התנהגות של בריונות מקוונת,

הצקות, כמה סוגים של האקינג,

some forms of hacking

והטרדה מקוונת.

and online harassment.

Why? Because they all have humiliation at their cores.

למה? מפני שלכולם יש השפלה בליבם.

This behavior is a symptom of the culture we've created.

ההתנהגות הזו היא סימפטום של התרבות שיצרנו.

Just think about it.

רק חשבו על זה.

Changing behavior begins with evolving beliefs.

שינוי התנהגות מתחיל עם אמונות מתפתחות.

We've seen that to be true with racism, homophobia

ראינו שזה נכון עם גזענות, הומופוביה,

and plenty of other biases,

והרבה הטיות אחרות, היום ובעבר.

today and in the past.

As we've changed beliefs about same-sex marriage,

כמו ששינינו אמונות בנוגע לנישואים באותו מין,

more people have been offered equal freedoms.

ליותר אנשים הציעו חרויות שוות.

When we began valuing sustainability,

כשהתחלנו להעריך קיימות,

more people began to recycle.

יותר אנשים התחילו למחזר.

So as far as our culture of humiliation goes,

אז ככל שזה נוגע לתרבות ההשפלה שלנו,

what we need is a cultural revolution.

מה שאנחנו צריכים זה מהפכה תרבותית.

Public shaming as a blood sport has to stop,

השפלה פומבית כספורט דמים חייבת להפסיק,

and it's time for an intervention on the internet and in our culture.

והגיע הזמן להתערבות ביאיטרנט ובתרבות שלנו.

The shift begins with something simple,

המעבר מתחיל עם משהו פשוט, אבל זה לא קל.

but it's not easy.

We need to return to a long-held value of compassion,

אנחנו צריכים לחזור לערך ישן של חמלה -- חמלה ואמפטיה.

compassion and empathy.

ברשת, יש לנו מחסור בחמלה,

Online, we've got a compassion deficit,

an empathy crisis.

משבר אמפטיה.

Researcher Brené Brown said, and I quote,

החוקרת ברנה בראון אמרה, ואני מצטטת,

"Shame can't survive empathy."

"בושה לא יכולה לשרוד אמפטיה."

Shame cannot survive empathy.

בושה לא יכולה לשרוד אמפטיה.

I've seen some very dark days in my life.

ראיתי כמה ימים חשוכים בחיי,

It was the compassion and empathy from my family, friends, professionals

וזה היה חמלה ואמפטיה ממשפחתי, חברים, אנשי מקצוע,

ולפעמים אפילו זרים שהצילו אותי.

and sometimes even strangers

that saved me.

Even empathy from one person can make a difference.

אפילו אמפטיה מאדם אחד יכולה לשנות.

The theory of minority influence,

התאוריה של השפעת המיעוט,

proposed by social psychologist Serge Moscovici,

שהוצעה על ידי הפסיכולוג החברתי סרג' מסוקוביסי,

says that even in small numbers,

אומרת שאפילו במספרים קטנים,

when there's consistency over time,

כשיש אחידות לאורך זמן,

change can happen.

שינוי יכול להתרחש.

In the online world, we can foster minority influence

בעולם המקוון, אנחנו יכולים לטפח השפעת מיעוט

by becoming upstanders.

על ידי הפיכה לתומכים

To become an upstander means instead of bystander apathy,

להפוך לתומך אומר במקום אפתיה של צופה מהצד,

we can post a positive comment for someone or report a bullying situation.

אנחנו יכולים להעלות תגובה חיובית למישהו או לדווח על מצב של אלימות.

Trust me, compassionate comments help abate the negativity.

תאמינו לי, הערות עם חמלה עוזרות לבטל את השליליות.

We can also counteract the culture by supporting organizations

אנחנו יכולים גם להתנגד לתרבות על ידי תמיכה בארגונים

that deal with these kinds of issues,

שמתמודדים עם סוגים כאלה של בעיות,

like the Tyler Clementi Foundation in the US;

כמו קרן טיילר קלמנטי בארצות הברית,

in the UK, there's Anti-Bullying Pro;

באנגליה יש את אנטי בוליינג פרו,

and in Australia, there's PROJECT ROCKIT.

ובאוסטרליה יש את פרוייקט רוקיט.

We talk a lot about our right to freedom of expression.

אנחנו מדברים הרבה על הזכות שלנו לחרות הבעה,

But we need to talk more about our responsibility

אבל אנחנו צריכים לדבר יותר על

האחריות שלנו לחרות ההבעה.

to freedom of expression.

כולנו רוצים להשמע,

We all want to be heard,

but let's acknowledge the difference between speaking up with intention

אבל בואו נכיר בהבדל בין לדבר עם כוונה

and speaking up for attention.

ולדבר בשביל תשומת לב.

The internet is the superhighway for the id.

האינטרנט היא אוטוסטרדה לאיד,

But online, showing empathy to others benefits us all

אבל ברשת, להראות אמפתיה לאחרים

מועיל לכולנו ועוזר ליצור עולם טוב ובטוח יותר.

and helps create a safer and better world.

We need to communicate online with compassion,

אנחנו צריכים לתקשר ברשת עם חמלה,

consume news with compassion

לצרוך חדשות עם חמלה,

and click with compassion.

ולהקליק עם חמלה.

Just imagine walking a mile in someone else's headline.

רק דמיינו ללכת בכותרות של מישהו אחר.

I'd like to end on a personal note.

הייתי רוצה לסיים בנימה אישית.

In the past nine months,

בתשעות החודשים האחרונים,

the question I've been asked the most is "Why?"

השאלה שנשאלתי הכי הרבה היא למה.

Why now?

Why was I sticking my head above the parapet?

למה עכשיו? למה הרמתי את ראשי מעל המעקה?

You can read between the lines in those questions,

אתם יכולים לקרוא בין השורות בשאלות האלו,

and the answer has nothing to do with politics.

ולתשובה אין קשר לפוליטיקה.

The top-note answer was and is "Because it's time."

התשובה הכי נכונה היא שהגיע הזמן:

Time to stop tiptoeing around my past,

הזמן להפסיק לטופף סביב העבר;

זמן להפסיק לחיות חיים של עלבון;

time to stop living a life of opprobrium

and time to take back my narrative.

וזמן לקחת חזרה את הנרטיב.

It's also not just about saving myself.

זה גם לא נוגע רק ללהציל את עצמי.

Anyone who is suffering from shame and public humiliation

כל מי שסובל מבושה והשפלה פומבית

needs to know one thing:

צריך לדעת דבר אחד:

You can survive it.

אתם יכולים לשרוד את זה.

I know it's hard.

אני יודעת שזה קשה.

It may not be painless, quick or easy,

זה אולי לא יהיה חסר כאבים, מהיר או קל,

but you can insist on a different ending to your story.

אבל אתם יכולים להתעקש על סיום אחר לסיפור שלכם.

Have compassion for yourself.

הרגישו חמלה לעצמכם.

We all deserve compassion

לכולנו מגיעה חמלה,

and to live both online and off in a more compassionate world.

ולחיות גם ברשת וגם מחוצה לה בעולם עם יותר חמלה.

Thank you for listening.

תודה רבה שהאזנתם.

(Applause and cheers)

(מחיאות כפיים)