How to stay calm when you know you'll be stressed | Daniel Levitin | TED

מתרגם: Shlomo Adam מבקר: Roni Ravia

A few years ago, I broke into my own house.

לפני כמה שנים פרצתי לתוך ביתי.

I had just driven home,

זה עתה הגעתי הביתה,

it was around midnight in the dead of Montreal winter,

השעה היתה חצות בערך, באמצע החורף של מונטריאול,

I had been visiting my friend, Jeff, across town,

חזרתי מביקור אצל חברי, ג'ף, בצד השני של העיר,

והמדחום בכניסה לבית הראה מינוס 40 מעלות --

and the thermometer on the front porch read minus 40 degrees --

and don't bother asking if that's Celsius or Fahrenheit,

אל תטרחו לשאול אם צלזיוס או פרנהייט,

minus 40 is where the two scales meet --

שני הסולמות האלה נפגשים במינוס 40 מעלות --

it was very cold.

היה קר מאד.

And as I stood on the front porch fumbling in my pockets,

וכשעמדתי בכניסה לבית, וחיטטתי בכיסים

I found I didn't have my keys.

גיליתי שהמפתחות לא אצלי.

In fact, I could see them through the window,

למען האמת, יכולתי לראותם דרך החלון,

lying on the dining room table where I had left them.

מונחים על שולחן האוכל, היכן שהשארתי אותם.

So I quickly ran around and tried all the other doors and windows,

אז רצתי מהר ובדקתי את כל יתר הדלתות והחלונות,

and they were locked tight.

שהיו נעולים היטב.

I thought about calling a locksmith -- at least I had my cellphone,

חשבתי להתקשר למנעולן -- למזלי היה לי הטלפון הסלולרי,

but at midnight, it could take a while for a locksmith to show up,

אבל בחצות היה עלול לעבור זמן רב עד שיגיע המנעולן,

and it was cold.

והיה קר.

I couldn't go back to my friend Jeff's house for the night

לא יכולתי לחזור ללון אצל חברי

כי למחרת בבוקר היתה לי טיסה מוקדמת לאירופה,

because I had an early flight to Europe the next morning,

and I needed to get my passport and my suitcase.

והייתי זקוק לדרכון ולמזוודה שלי.

So, desperate and freezing cold,

וכך, נואש וקפוא מקור,

I found a large rock and I broke through the basement window,

מצאתי אבן גדולה וניפצתי את חלון המרתף,

cleared out the shards of glass,

פיניתי את שברי הזכוכית,

I crawled through,

זחלתי פנימה,

I found a piece of cardboard and taped it up over the opening,

מצאתי לוח קרטון והצמדתי אותו לפירצה,

figuring that in the morning, on the way to the airport,

מתוך מחשבה שבבוקר, בדרך לנמל התעופה,

אתקשר לקבלן שלי ואבקש ממנו לתקן את החלון.

I could call my contractor and ask him to fix it.

This was going to be expensive,

זה יהיה יקר,

but probably no more expensive than a middle-of-the-night locksmith,

אבל ודאי זול יותר מהזעקת מנעולן באמצע הלילה,

so I figured, under the circumstances, I was coming out even.

אז חשבתי שלאור הנסיבות, יצאתי בסדר.

Now, I'm a neuroscientist by training

אני מדען מוח בהכשרתי,

and I know a little bit about how the brain performs under stress.

ואני יודע משהו על תפקוד המוח במצבי דחק.

It releases cortisol that raises your heart rate,

הוא מפריש קורטיזול שמגביר את קצב הלב,

it modulates adrenaline levels

מווסת את רמות האדרנלין,

ומערפל את החשיבה.

and it clouds your thinking.

So the next morning,

אז בבוקר שלמחרת,

when I woke up on too little sleep,

כשהתעוררתי אחרי מעט מדי שינה,

worrying about the hole in the window,

כשאני מוטרד בנוגע לחור שבחלון,

and a mental note that I had to call my contractor,

ומזכיר לעצמי שעלי להתקשר לקבלן,

and the freezing temperatures,

והטמפרטורה המקפיאה,

and the meetings I had upcoming in Europe,

והפגישות שציפו לי באירופה,

and, you know, with all the cortisol in my brain,

ועם כל הקורטיזול הזה במוח,

my thinking was cloudy,

החשיבה שלי היתה מעורפלת,

but I didn't know it was cloudy because my thinking was cloudy.

אבל לא ידעתי שהיא מעורפלת כי החשיבה שלי היתה מעורפלת.

(Laughter)

(צחוק)

And it wasn't until I got to the airport check-in counter,

ורק כשהגעתי לדלפק הבידוק בנמל התעופה,

that I realized I didn't have my passport.

קלטתי שהדרכון שלי אינו אצלי.

(Laughter)

(צחוק)

So I raced home in the snow and ice, 40 minutes,

אז דהרתי הביתה בשלג ובקרח, 40 דקות,

got my passport, raced back to the airport,

לקחתי את הדרכון, דהרתי בחזרה לנמל התעופה,

I made it just in time,

הגעתי ברגע האחרון,

but they had given away my seat to someone else,

אבל כבר מסרו את המושב שלי למישהו אחר,

so I got stuck in the back of the plane, next to the bathrooms,

אז תקעו אותי בירכתי המטוס, ליד השירותים,

in a seat that wouldn't recline, on an eight-hour flight.

במושב שאינו ניתן להטייה בטיסה בת 8 שעות.

Well, I had a lot of time to think during those eight hours and no sleep.

נו, היה לי הרבה זמן לחשוב באותן 8 שעות ללא שינה.

(Laughter)

(צחוק)

And I started wondering, are there things that I can do,

ואני התחלתי לתהות: האם יש דברים שאוכל לעשות,

systems that I can put into place,

מערכות פעולה שאוכל להכין,

that will prevent bad things from happening?

שימנעו מדברים רעים לקרות?

Or at least if bad things happen,

או לפחות, אם דברים רעים אכן יקרו,

will minimize the likelihood of it being a total catastrophe.

יקטינו את הסבירות לאסון מוחלט.

So I started thinking about that,

התחלתי לחשוב על זה,

but my thoughts didn't crystallize until about a month later.

אבל מחשבותי התגבשו רק כעבור כחודש.

I was having dinner with my colleague, Danny Kahneman, the Nobel Prize winner,

סעדתי עם עמיתי, דני כהנמן, חתן פרס נובל,

ובמבוכה מסוימת סיפרתי לו על כך ששברתי את החלון שלי,

and I somewhat embarrassedly told him about having broken my window,

and, you know, forgotten my passport,

וששכחתי את הדרכון,

and Danny shared with me

ודני גילה לי

that he'd been practicing something called prospective hindsight.

שהוא מתרגל משהו שנקרא תחזית במבט לאחור.

(Laughter)

(צחוק)

It's something that he had gotten from the psychologist Gary Klein,

זה משהו שהוא למד מהפסיכולוג גרי קליין,

שכתב על כך כמה שנים לפני כן,

who had written about it a few years before,

also called the pre-mortem.

וקרוי גם "פרה-מורטם" (נתיחה שלפני המוות).

Now, you all know what the postmortem is.

כולכם יודעים מהו "פוסט-מורטם" (נתיחה שלאחר המוות).

Whenever there's a disaster,

כשמתרחש אסון,

a team of experts come in and they try to figure out what went wrong, right?

מגיע צוות מומחים שמנסים להבין מה השתבש, נכון?

אז בפרה-מורטם, הסביר דני,

Well, in the pre-mortem, Danny explained,

you look ahead and you try to figure out all the things that could go wrong,

מסתכלים קדימה ומנסים להבין אילו דברים עלולים להשתבש,

and then you try to figure out what you can do

ואז מנסים למצוא מה ניתן לעשות כדי למנוע את התרחשותם

to prevent those things from happening, or to minimize the damage.

או למזער את הנזק.

So what I want to talk to you about today

אז היום ברצוני לדבר אתכם,

are some of the things we can do in the form of a pre-mortem.

על כמה מהדברים שאנו יכולים לעשות בתור פרה-מורטם.

חלקם ברורים מאליהם, וחלקם - לא כל-כך.

Some of them are obvious, some of them are not so obvious.

אתחיל מהדברים הברורים.

I'll start with the obvious ones.

Around the home, designate a place for things that are easily lost.

הקצו בבית מקום עבור דברים שהולכים לאיבוד בקלות.

Now, this sounds like common sense, and it is,

זה נשמע הגיון בריא, וזה בדיוק מה שזה,

but there's a lot of science to back this up,

אבל זה מגובה במדע רב,

based on the way our spatial memory works.

המבוסס על אופן פעולתו של הזכרון המרחבי שלנו.

There's a structure in the brain called the hippocampus,

יש במוח רקמה בשם היפוקמפוס,

that evolved over tens of thousands of years,

שהתפתחה במשך עשרות אלפי שנים,

to keep track of the locations of important things --

כדי לעקוב אחר מיקומם של דברים חשובים --

איפה הבאר, איפה אפשר למצוא דגים,

where the well is, where fish can be found,

that stand of fruit trees,

איפה יש עצי פרי,

איפה השבטים הידידותיים ואיפה שבטי האויב.

where the friendly and enemy tribes live.

The hippocampus is the part of the brain

ההיפוקמפוס הוא אותו חלק במוח

that in London taxicab drivers becomes enlarged.

שמוגדל מאד אצל נהגי מוניות בלונדון.

זהו אותו חלק במוח שמאפשר לסנאים למצוא אגוזים.

It's the part of the brain that allows squirrels to find their nuts.

And if you're wondering, somebody actually did the experiment

ולמקרה שתהיתם, מישהו באמת ערך ניסוי

where they cut off the olfactory sense of the squirrels,

שבו ניתק את חוש הריח של סנאים,

and they could still find their nuts.

והם עדיין הצליחו למצוא את האגוזים.

They weren't using smell, they were using the hippocampus,

הם לא נעזרו בחוש הריח אלא בהיפוקמפוס,

this exquisitely evolved mechanism in the brain for finding things.

אותו מנגנון מוח ייחודי שהתפתח לשם מציאת דברים.

But it's really good for things that don't move around much,

אבל הוא טוב מאד לדברים שלא זזים הרבה,

ולא הכי טוב לדברים שמשנים מיקום.

not so good for things that move around.

So this is why we lose car keys and reading glasses and passports.

ולכן אנו מאבדים מפתחות, משקפי קריאה ודרכונים.

So in the home, designate a spot for your keys --

אז בביתכם, הגדירו מקום עבור המפתחות --

a hook by the door, maybe a decorative bowl.

וו ליד הדלת, איזו קערת נוי.

For your passport, a particular drawer.

לדרכון שלכם - מגירה מיוחדת.

For your reading glasses, a particular table.

למשקפי הקריאה שלכם - שולחן מסוים.

אם תגדירו מיקום ותקפידו עליו,

If you designate a spot and you're scrupulous about it,

your things will always be there when you look for them.

הדברים שלכם תמיד יימצאו שם כשתחפשו אותם.

What about travel?

מה עם נסיעות?

Take a cell phone picture of your credit cards,

צלמו במכשיר הנייד שלכם את כרטיסי האשראי שלכם,

את רשיון הנהיגה, את הדרכון,

your driver's license, your passport,

mail it to yourself so it's in the cloud.

שילחו את התמונות לעצמכם כדי שתימצאנה בענן.

If these things are lost or stolen, you can facilitate replacement.

אם הדברים האלה יאבדו או ייגנבו, זה יקל על השגת תחליפים.

אלה הם דברים מובנים מאליהם.

Now these are some rather obvious things.

Remember, when you're under stress, the brain releases cortisol.

זיכרו: כשאתם בלחץ, המוח מפריש קורטיזול.

Cortisol is toxic, and it causes cloudy thinking.

הקורטיזול רעיל. הוא מערפל את החשיבה.

So part of the practice of the pre-mortem

אז חלק מתרגול הפרה-מורטם,

הוא להכיר בכך שבמצבי לחץ לא תהיו במיטבכם,

is to recognize that under stress you're not going to be at your best,

and you should put systems in place.

ושעליכם להגדיר מראש דרכי פעולה.

And there's perhaps no more stressful a situation

ואולי אין מצב לחוץ יותר

than when you're confronted with a medical decision to make.

מאשר הצורך לקבל החלטה רפואית.

ומתישהו, כולנו נהיה במצב הזה,

And at some point, all of us are going to be in that position,

where we have to make a very important decision

שבו ניאלץ לקבל החלטה חשובה ביותר

about the future of our medical care or that of a loved one,

לגבי עתיד הטיפול הרפואי שלנו או של יקירינו,

כדי לעזור להם בקבלת החלטה.

to help them with a decision.

And so I want to talk about that.

אז אני רוצה לדבר על זה,

And I'm going to talk about a very particular medical condition.

ואני אדבר על בעיה רפואית מסוימת מאד,

But this stands as a proxy for all kinds of medical decision-making,

אבל היא מייצגת שלל מצבים של קבלת החלטות רפואיות,

ובעצם גם קבלת החלטות פיננסיות, חברתיות --

and indeed for financial decision-making, and social decision-making --

כל החלטה שעליכם לקבל

any kind of decision you have to make

that would benefit from a rational assessment of the facts.

כך שתצאו נשכרים מהערכה שקולה של העובדות.

So suppose you go to your doctor and the doctor says,

נניח שאתם הולכים לרופא והרופא אומר:

"I just got your lab work back, your cholesterol's a little high."

"קיבלתי את התוצאות מהמעבדה והכולסטרול שלך קצת גבוה."

Now, you all know that high cholesterol

כולכם יודעים שכולסטרול גבוה

is associated with an increased risk of cardiovascular disease,

קשור בסיכון מוגבר למחלת-לב,

heart attack, stroke.

להתקף לב, לשבץ.

And so you're thinking

ולכן אתם מסיקים,

שכולסטרול גבוה איננו רצוי במיוחד,

having high cholesterol isn't the best thing,

and so the doctor says, "You know, I'd like to give you a drug

והרופא אומר: "אני רוצה לתת לך תרופה

that will help you lower your cholesterol, a statin."

"שתעזור לך להוריד את רמת הכולסטרול - סטטין."

ודאי שמעתם על קבוצת התרופות סטטין,

And you've probably heard of statins,

אתם יודעים שהן שכיחות ביותר במרשמי רופא

you know that they're among the most widely prescribed drugs

בעולם כיום

in the world today,

אולי אתם אפילו מכירים מישהו שלוקח אותן.

you probably even know people who take them.

אז אתם חושבים: "בסדר. תן לי את הסטטין."

And so you're thinking, "Yeah! Give me the statin."

אבל בשלב זה עליכם לשאול שאלה מסוימת,

But there's a question you should ask at this point,

עליכם לבקש נתון מסוים,

a statistic you should ask for

that most doctors don't like talking about,

שרוב הרופאים לא אוהבים לדבר עליו,

and pharmaceutical companies like talking about even less.

וחברות התרופות - אפילו פחות.

It's for the number needed to treat.

הנתון הוא "המספר הדרוש לטיפול".

Now, what is this, the NNT?

מהו "המספר הדרוש לטיפול" NNT?

It's the number of people that need to take a drug

זהו מספר האנשים שצריכים לקחת תרופה כלשהי

or undergo a surgery or any medical procedure

או לעבור ניתוח או הליך רפואי כלשהו

לפני שזה עוזר למישהו.

before one person is helped.

And you're thinking, what kind of crazy statistic is that?

ואתם ודאי חושבים: "איזה מין נתון מטורף זה?

The number should be one.

"המספר צריך להיות 1.

My doctor wouldn't prescribe something to me

"הרופא שלי הרי לא ירשום לי משהו שלא יעזור לי."

if it's not going to help.

But actually, medical practice doesn't work that way.

אך למען האמת, הרפואה לא עובדת ככה,

And it's not the doctor's fault,

וזו לא אשמתו של הרופא,

if it's anybody's fault, it's the fault of scientists like me.

אם מישהו בכלל אשם, הרי שזו אשמתם של מדענים כמוני.

לא הבנו עד הסוף את מנגנוני הפעולה היסודיים,

We haven't figured out the underlying mechanisms well enough.

But GlaxoSmithKline estimates

אבל גלקסו-סמית׳-קליין מעריכה

that 90 percent of the drugs work in only 30 to 50 percent of the people.

ש-90% מהתרופות פועלות רק על 30-50 אחוז מהאנשים.

So the number needed to treat for the most widely prescribed statin,

כך שהמספר הדרוש לטיפול עבור תרופת הסטטין הפופולרית,

what do you suppose it is?

מהו, לדעתכם?

How many people have to take it before one person is helped?

כמה אנשים צריכים לקחת אותה לפני שהיא תעזור לאדם אחד?

300.

300.

This is according to research

זה עולה ממחקר

by research practitioners Jerome Groopman and Pamela Hartzband,

שערכו החוקרים ג'רום גרופמן ופמלה הרצבנד,

ושאומת בנפרד ע"י בלומברג.קום.

independently confirmed by Bloomberg.com.

I ran through the numbers myself.

אני עצמי עברתי על המספרים.

300 people have to take the drug for a year

300 אנשים צריכים לקחת את התרופה במשך שנה

before one heart attack, stroke or other adverse event is prevented.

לפני שהתקף-לב אחד, שבץ אחד או אירוע שלילי אחר נמנעים.

Now you're probably thinking,

אתם ודאי חושבים לעצמכם:

"Well, OK, one in 300 chance of lowering my cholesterol.

"נו, טוב. סיכוי של 1 ל-300 להוריד את רמת הכולסטרול שלי.

Why not, doc? Give me the prescription anyway."

"למה לא, דוקטור? תן לי בכל זאת את המרשם."

But you should ask at this point for another statistic,

אבל כעת עליכם לבקש נתון נוסף,

and that is, "Tell me about the side effects." Right?

והוא: "ספר לי על תופעות הלוואי." נכון?

So for this particular drug,

אז לגבי התרופה המסוימת הזאת,

the side effects occur in five percent of the patients.

תופעות הלוואי מתרחשות אצל 5% מהמטופלים,

And they include terrible things --

והן כוללות דברים איומים --

debilitating muscle and joint pain, gastrointestinal distress --

כאב משתק בשרירים ובמפרקים, מצוקה במערכת העיכול --

but now you're thinking, "Five percent,

אבל אתם ודאי חושבים: "חמישה אחוז?

not very likely it's going to happen to me,

"לא סביר שזה יקרה דווקא לי. אקח בכל זאת את התרופה."

I'll still take the drug."

But wait a minute.

אבל, רגע.

זיכרו שבמצבי לחץ אינכם חושבים בבהירות.

Remember under stress you're not thinking clearly.

So think about how you're going to work through this ahead of time,

לכן, חישבו מראש איך תשקלו את זה,

כדי שלא תיאלצו לייצר את שרשרת הנימוקים במקום.

so you don't have to manufacture the chain of reasoning on the spot.

300 אנשים לוקחים את התרופה, נכון? היא עוזרת לאחד,

300 people take the drug, right? One person's helped,

ל-5% מה-300 יש תופעות לוואי,

five percent of those 300 have side effects,

that's 15 people.

מדובר ב-15 איש.

You're 15 times more likely to be harmed by the drug

סביר יותר פי 15 שתיפגעו מן התרופה,

than you are to be helped by the drug.

מאשר שהיא תעזור לכם.

Now, I'm not saying whether you should take the statin or not.

אינני אומר אם עליכם לקחת את הסטטין או לא.

I'm just saying you should have this conversation with your doctor.

אני רק אומר שעליכם לנהל שיחה זו עם הרופא שלכם.

Medical ethics requires it,

האתיקה הרפואית דורשת זאת,

זהו חלק מעקרון ההסכמה המושכלת.

it's part of the principle of informed consent.

You have the right to have access to this kind of information

יש לכם זכות לקבל גישה למידע כזה,

to begin the conversation about whether you want to take the risks or not.

כדי שתוכלו להתחיל לדון בשאלה אם ברצונכם לקחת את הסיכון או לא.

Now you might be thinking

כעת אתם ודאי חושבים

I've pulled this number out of the air for shock value,

שהמצאתי סתם את המספר בשביל לזעזע,

but in fact it's rather typical, this number needed to treat.

אבל למעשה, הוא אופייני למדי, "המספר הדרוש לטיפול" הזה.

For the most widely performed surgery on men over the age of 50,

עבור אחד הניתוחים הנפוצים בגברים מעל גיל 50,

removal of the prostate for cancer,

הסרת הערמונית בגלל סרטן,

the number needed to treat is 49.

המספר הדרוש לטיפול הוא 49.

That's right, 49 surgeries are done for every one person who's helped.

נכון מאד. מבוצעים 49 ניתוחים כנגד אחד שעוזר.

And the side effects in that case occur in 50 percent of the patients.

ותופעות הלוואי במקרה זה מתרחשות אצל 50% מהמטופלים.

They include impotence, erectile dysfunction,

הן כוללות אימפוטנציה, אין-אונות,

urinary incontinence, rectal tearing,

דליפת שתן, קריעת פי הטבעת,

fecal incontinence.

אי-שליטה על סוגרי פי הטבעת,

And if you're lucky, and you're one of the 50 percent who has these,

ואם יש לכם מזל, ואתם בין ה-50% שסובלים מאלה,

they'll only last for a year or two.

זה יימשך רק שנה-שנתיים.

So the idea of the pre-mortem is to think ahead of time

אז רעיון הפרה-מורטם הוא לחשוב מראש

to the questions that you might be able to ask

על השאלות שתוכלו לשאול

ושיתרמו לדיון.

that will push the conversation forward.

You don't want to have to manufacture all of this on the spot.

לא כדאי לכם לחשוב על כל זה בזמן אמיתי.

And you also want to think about things like quality of life.

ואתם ודאי גם רוצים לחשוב על דברים כמו איכות חיים,

Because you have a choice oftentimes,

כי לעתים קרובות ניצבת מולכם הברירה:

do you I want a shorter life that's pain-free,

האם אני רוצה חיים קצרים ונטולי כאב,

or a longer life that might have a great deal of pain towards the end?

או חיים ארוכים שעלולים להיות מייסרים למדי לקראת הסוף?

These are things to talk about and think about now,

אלה דברים שיש לדון ולחשוב עליהם כרגע,

with your family and your loved ones.

עם בני משפחתכם ויקירכם.

You might change your mind in the heat of the moment,

אולי תשנו את דעתכם בלהט הרגע,

אבל לפחות התאמנתם בסוג זה של חשיבה.

but at least you're practiced with this kind of thinking.

Remember, our brain under stress releases cortisol,

זיכרו: במצבי לחץ המוח מפריש קורטיזול,

and one of the things that happens at that moment

ואחד הדברים שקורים באותו רגע

is a whole bunch on systems shut down.

הוא שהמון מערכות נכבות.

There's an evolutionary reason for this.

יש לכך סיבה אבולוציונית.

Face-to-face with a predator, you don't need your digestive system,

בעימות עם טורף, אינכם זקוקים למערכת העיכול שלכם,

or your libido, or your immune system,

ליצר המין או למערכת החיסונית שלכם,

כי אם הגוף יבזבז אנרגיית חילוף חומרים על הדברים האלה,

because if you're body is expending metabolism on those things

and you don't react quickly,

ולא תגיבו במהירות,

you might become the lion's lunch, and then none of those things matter.

תהפכו לארוחת הצהריים של האריה, ושום דבר מכל אלה לא יהיה חשוב.

Unfortunately,

למרבה הצער,

one of the things that goes out the window during those times of stress

אחד הדברים שמשתתקים בזמני לחץ כאלה

is rational, logical thinking,

הוא חשיבה הגיונית ושכלתנית,

as Danny Kahneman and his colleagues have shown.

כפי שהוכיחו דני כהנמן ועמיתיו.

לכן עלינו לאמן את עצמנו לחשוב מראש

So we need to train ourselves to think ahead

to these kinds of situations.

לפני שצצות נסיבות כאלה.

I think the important point here is recognizing that all of us are flawed.

לדעתי, חשוב להכיר בכך שכולנו פגומים.

We all are going to fail now and then.

כולנו עתידים להיכשל מידי פעם.

The idea is to think ahead to what those failures might be,

הרעיון הוא לחשוב מראש אילו כשלונות עלולים לקרות,

to put systems in place that will help minimize the damage,

להכין מראש את אופן הפעולה שימזער את הנזק,

או שימנע מדברים רעים לקרות מלכתחילה.

or to prevent the bad things from happening in the first place.

Getting back to that snowy night in Montreal,

אם נחזור לאותו לילה מושלג במונטריאול.

when I got back from my trip,

כשחזרתי מהנסיעה שלי,

I had my contractor install a combination lock next to the door,

דאגתי לכך שהקבלן שלי יתקין כספת קטנה ליד הדלת,

with a key to the front door in it, an easy to remember combination.

ובה מפתח לדלת הקדמית, עם צירוף מספרים שקל לזכור.

And I have to admit,

ועלי להודות,

I still have piles of mail that haven't been sorted,

שיש לי עדיין ערמות דואר בלתי ממוין,

and piles of emails that I haven't gone through.

וערימות דוא"ל שטרם עברתי עליו.

So I'm not completely organized,

כך שאינני לגמרי מאורגן,

but I see organization as a gradual process,

אבל בעיני, ארגון הוא תהליך הדרגתי,

and I'm getting there.

ואני עוד אצליח.

Thank you very much.

תודה רבה לכם.

(Applause)

(מחיאות כפיים)