What makes a language... a language? - Martin Hilpert

תרגום: Ido Dekkers עריכה: zeeva livshitz

The distinct forms of speech heard

צורות הדיבור המובחנות שנשמעות

around Bremen, Germany and Interlaken, Switzerland

סביב ברמן גרמניה ואינטרלקן שוויצריה

are considered regional dialects of the German language.

נחשבות לניבים מקומיים של השפה הגרמנית.

And yet, when someone from Bremen is visiting the Swiss Alps,

ועדיין, כשמישהו מברמן מבקר באלפים השוויצרים,

the conversations they hear between locals will likely be incomprehensible to them.

השיחה שהם שומעים בין המקומיים כנראה תהיה בלתי מובנת להם.

Similarly, outside of China,

בדומה, מחוץ לסין,

Mandarin and Cantonese are often referred to as Chinese dialects.

הרבה פעמים מתייחסים למנדרינית וקנטונזית כניבים של סינית.

But they’re even more dissimilar than Spanish and Italian.

אבל הם אפילו שונים יותר מספרדית ואיטלקית.

On the other hand, speakers of Danish, Norwegian, and Swedish,

מצד שני, דוברי דנית, נורווגית ושוודית,

which are recognized as three distinct languages,

שמזוהות כשלוש שפות מובחנות,

can usually communicate in their native tongues with little difficulty.

בדרך כלל יכולים לתקשר בשפה שלהם בלי קושי.

And Turkish language soap operas, broadcast without dubbing or subtitles,

ואופרות סבון בשפה הטורקית, שמשודרות בלי דיבוב או כתוביות,

are some of the most popular shows in Azeri-speaking Azerbaijan.

הן בין הפופולריות באזרביג’ן דוברת האזרית.

So, when is a form of speech considered a dialect versus a language?

אז, מתי צורה של דיבור נחשבת לניב מול שפה?

It seems reasonable that the degree of mutual intelligibility would determine

נראה הגיוני שרמת ההבנה ההדדית תקבע

whether two ways of speaking are classified as separate languages

אם שתי דרכי דיבור מוגדרות כשפות נפרדות

or as dialects of the same language.

או כניבים של אותה שפה.

But as we've seen, there are many occasions where this is not the case.

אבל כמו שראינו, יש הרבה מקרים שזה לא המקרה.

Perhaps surprisingly, the distinction between a language and a dialect

אולי באופן מפתיע, לאבחנה בין שפות לניבים

usually has nothing to do with pronunciation, vocabulary,

בדרך כלל אין קשר להגיה, לאוצר המילים,

or any other linguistic features.

או לכל תכונה לשונית אחרת.

However, it’s not coincidental, either.

עם זאת, זה גם לא מקרי.

It’s a matter of politics.

זה עניין של פוליטיקה.

The basis for what’s officially deemed a language

הבסיס למה שנחשב באופן רשמי כשפה

was shaped by the emergence of a European nation states beginning around the 1500s.

עוצב על ידי עליית האומות הארופאיות בתחילת המאה ה 16.

In order to establish and maintain centralized governments,

כדי להקים ולקיים שלטון מרכזי,

clear territorial boundaries, and state-sponsored education systems,

גבולות טריטוריאליים ברורים, ומערכות ממומנות מדינה,

many nation states promoted a standardized language.

הרבה אומות קידמו שפה סטנדרטית.

Which form of speech was chosen to be the standard language

איזה צורה של דיבור נבחרה להיות השפה הסטנדרטית

was usually based on what people spoke in the capital.

התבססה בדרך כלל על מה האנשים דיברו בבירה.

And while other forms of speech persisted, they were often treated as inferior.

ובזמן שצורות דיבור אחרות נשארו, הן הרבה פעמים נחשבו לנחותות.

This tradition extended across the globe with European colonization

המסורת הזו נמשכה לרוחב הגלובוס עם הקולוניזציה הארופאית

and into modern times.

ועד לזמנים המודרניים.

Italy, for example, has at least 15 of what might be called regional dialects.

לאיטליה, לדוגמה, יש לפחות 15 ממה שאנחנו קוראים להם ניבים מקומיים.

One of them, the Florentine dialect,

אחד מהם, הדיאלקט הפלורנטיני,

became known as Standard Italian when the country politically unified in 1861.

הפך לידוע כאיטלקית הסטנדרטית כשהמדינה התאחדה פוליטית ב 1861.

It was selected because legendary authors like Dante and Machiavelli

הוא נבחר בגלל שסופרים אגדיים כמו דנטה ומקיאוולי

used it in their original works,

השתמשו בו ביצירות המקוריות שלהם,

And it came to represent an image of Italian national identity

והוא הגיע לייצג תמונה של הזהות האיטלקית הלאומית

that some found particularly desirable.

שכמה מצאו נחשקת במיוחד.

Later on, in his attempt to establish a unified, fascist state,

מאוחר יותר, בניסיון לייצר אומה פשיסטית מאוחדת,

Italian dictator Benito Mussolini saw language standardization

הדיקטטור האיטלקי בניטו מוסוליני ראה את תקינת השפה

as an important objective.

כיעד חשוב.

His government promoted standard Italian while prohibiting other forms of speech

הממשל שלו קידם איטלקית סטנדרטית בזמן שאסר צורות דיבור אחרות

from the public sphere,

מהמרחב הציבורי,

framing them as backward and unsophisticated.

מיסגר אותן כישנות ולא מתוחכמות.

In everything from job applications to court testimonies,

בהכל, מקבלה לעבודה לעדויות בבית משפט,

standard languages act as gatekeepers around the world.

שפות סטנדרטיות משמשות כשומרות השער מסביב לעולם.

For instance, one 1999 study showed that landlords responded to apartment inquiries

לדוגמה, מחקר אחד מ 1999 הראה שבעלי בתים עונים לשאלות על דירות

based on what form of speech their prospective tenants used.

בהתבסס על צורת הדיבור של הדיירים העתידיים שלהם.

When callers spoke African-American Vernacular English, or AAVE,

כשמתקשרים דיברו בניב אפרו-אמריקאי של אנגלית או AAVE,

landlords were more likely to reject their inquiries.

בעלי בתים היו בסיכוי גבוה יותר לדחות את הפניות שלהם.

When they spoke so-called Standard American English,

כשהם דיברו מה שנקרא אנגלית סטנדרטית,

which is often associated with whiteness,

שהרבה פעמים מזוהה עם להיות לבן,

landlords responded more positively.

בעלי בתים ענו יותר בחיוב.

Both of these forms of speech are considered English dialects.

שתי צורות הדיבור האלו נחשבות לניבים של אנגלית.

In the United States, some people have cast AAVE

בארצות הברית, כמה אנשים הגדירו את AAVE

as an incorrect or simplified version of mainstream US English.

כגרסה לא נכונה או מופשטת של אנגלית אמריקאית מהזרם המרכזי.

But AAVE follows consistent grammatical rules

אבל AAVE עוקבת אחרי חוקים תחביריים עקביים

every bit as sophisticated as other forms of English.

מתוחכמים באותה מידה כצורות אחרות של אנגלית.

Linguists tend to avoid the term dialect altogether.

לשונאים נוטים להמנע מהמונח ניב באופן כולל.

Instead, many opt to call different forms of speech “varieties.”

במקום, הרבה נוטים לקרוא לצורות שונות של דיבור “מגוונים”

This way, languages are seen as groups of varieties.

בדרך זו, שפות נראות כקבוצות של מגוונים.

So the English language is made up of varieties

אז השפה האנגלית עשויה ממגוונים

including Standard British and American English, AAVE,

כולל בריטית סטנדרטית ואנגלית אמריקאית, AAVE,

Nigerian English, Malaysian English, and many others.

אנגלית ניגרית, אנגלית מלזית, והרבה אחרות.

Each has its own unique history and characteristic pronunciation,

לכל אחת יש הסטוריה יחודית והגייה מאפיינת,

vocabulary, and grammatical structures.

אוצר מילים, ומבנה תחבירי.

But the dividing line between varieties is murky.

אבל הקו המפריד בין המגוונים הוא מטושטש.

Human language, in all its cross-pollinating, ever-evolving glory,

השפה האנושית, בכל ההפריה הרוחבית, והתהילה המתפתחת תמיד,

naturally resists the impulse to sort it into neat buckets.

מתנגדת באופן טבעי לדחף למיין אותה לתאים מסודרים.

Oftentimes, forms of speech exist on a kind of linguistic continuum

הרבה פעמים, צורות של דיבור קיימות על סוג של רצף לשוני

where they overlap with others,

בו הן חופפות אחת את השניה,

and the differences between them are gradual—

וההבדלים ביניהן הם הדרגתיים --

not clear cut.

ולא ברורים לגמרי.

And that’s the confounding beauty of the dynamic, diverse,

וזה היופי המדהים של העולם הדינמי, המגוון

and dazzling universe of human communication.

והמסחרר של התקשורת האנושית.