The voices in my head | Eleanor Longden

מתרגם: Yubal Masalker מבקר: Sigal Tifferet

The day I left home for the first time

היום בו עזבתי את הבית לראשונה

to go to university was a bright day

כדי ללכת לאוניברסיטה היה יום בהיר

brimming with hope and optimism.

שעלה על גדותיו עם תקוות ואופטימיות.

I'd done well at school. Expectations for me were high,

הצלחתי בבית-הספר. הציפיות ממני היו גבוהות,

and I gleefully entered the student life

ובחדווה גדולה נכנסתי לתוך העולם הסטודנטיאלי

of lectures, parties and traffic cone theft.

של הרצאות, מסיבות וגניבת חרוטים מצידי הדרכים.

Now appearances, of course, can be deceptive,

אבל רושם חיצוני יכול להטעות,

and to an extent, this feisty, energetic persona

ובמידה מסויימת, האישיות האנרגטית ומלאת החיים

of lecture-going and traffic cone stealing was a veneer,

שהלכה להרצאות וגנבה חרוטי דרכים, היתה רק מעטה חיצוני,

albeit a very well-crafted and convincing one.

אם כי היתה מהוקצעת ומאוד משכנעת.

Underneath, I was actually deeply unhappy, insecure

בתוך תוכי הייתי מאוד לא מאושרת, חסרת ביטחון

and fundamentally frightened --

ומפוחדת --

frightened of other people, of the future, of failure

מפוחדת מאנשים, מהעתיד, מכישלון

and of the emptiness that I felt was within me.

ומהריקנות אשר חשתי בתוכי.

But I was skilled at hiding it, and from the outside

אבל הייתי מיומנת בלהסתיר את זה, ומבחוץ נראיתי

appeared to be someone with everything to hope for

כאחת שיש לה כל מה שאפשר לקוות

and aspire to.

ולשאוף אליו.

This fantasy of invulnerability was so complete

אשליית החוסן היתה כה מושלמת שאפילו הצלחתי

that I even deceived myself,

לרמות את עצמי,

and as the first semester ended and the second began,

ובזמן שהסמסטר הראשון הסתיים והשני החל,

there was no way that anyone could have predicted

אף אחד לא יכול היה לנבא

what was just about to happen.

את מה שעמד להתרחש.

I was leaving a seminar when it started,

יצאתי מהרצאה כאשר זה החל,

humming to myself, fumbling with my bag

מזמזמת לעצמי, מתעסקת עם התיק,

just as I'd done a hundred times before,

בדיוק כפי שעשיתי מאות פעמים לפני כן,

when suddenly I heard a voice calmly observe,

כאשר לפתע שמעתי קול המעיר בשקט,

"She is leaving the room."

"היא עוזבת את החדר."

I looked around, and there was no one there,

הבטתי סביב,

but the clarity and decisiveness of the comment

ולא ראיתי אף אחד בסביבה, אבל לא ניתן היה לטעות

was unmistakable.

בצלילות ובהחלטיות של ההערה.

Shaken, I left my books on the stairs and hurried home,

מזועזעת, השארתי את ספריי על המדרגות ומיהרתי הביתה,

and there it was again.

ושם זה הופיע שוב.

"She is opening the door."

"היא פותחת את הדלת."

This was the beginning. The voice had arrived.

זו היתה ההתחלה. הקול הגיע.

And the voice persisted,

והוא נשאר,

days and then weeks of it, on and on,

ימים ואז שבועות, שוב ושוב,

narrating everything I did in the third person.

מתאר את כל מה שאני עושה בגוף שלישי.

"She is going to the library."

"היא הולכת לספריה."

"She is going to a lecture."

"היא הולכת להרצאה."

It was neutral, impassive and even, after a while,

הוא היה נייטרלי, נטול רגש ואפילו לאחר זמן מה,

strangely companionate and reassuring,

חברותי ומרגיע באופן מוזר,

although I did notice that its calm exterior sometimes slipped

אף על-פי ששמתי לב שהמעטה החיצוני הרגוע שלו נופל לעיתים

and that it occasionally mirrored my own unexpressed emotion.

ושלעיתים הוא משקף רגש בלתי מבוטא שלי.

So, for example, if I was angry and had to hide it,

כך, לדוגמא, אם הייתי כעוסה ורציתי להסתיר זאת,

which I often did, being very adept at concealing how I really felt,

דבר שעשיתי לעיתים קרובות, בהיותי מאוד מיומנת בהסתרת

then the voice would sound frustrated.

רגשותיי האמיתיים, אז הקול היה נשמע מתוסכל.

Otherwise, it was neither sinister nor disturbing,

אבל אם לא, הוא לא היה מאיים או מטריד,

although even at that point it was clear

אף על-פי שבשלב זה היה ברור

that it had something to communicate to me

שהוא רוצה להעביר לי

about my emotions, particularly emotions

משהו בקשר לרגשותיי,

which were remote and inaccessible.

במיוחד רגשות שהיו רחוקים ובלתי נגישים.

Now it was then that I made a fatal mistake,

ואז ביצעתי שגיאה פאטאלית,

in that I told a friend about the voice, and she was horrified.

סיפרתי לחברה על הקולות, והיא נבהלה.

A subtle conditioning process had begun,

החל תהליך עדין של התנייה.

the implication that normal people don't hear voices

ההבנה שאנשים נורמליים לא שומעים קולות

and the fact that I did meant that something was very seriously wrong.

והעובדה שאני כן שמעתי, משמעה שמשהו היה מאוד לא בסדר.

Such fear and mistrust was infectious.

פחד וחוסר אמון שכאלו היו מידבקים.

Suddenly the voice didn't seem quite so benign anymore,

הקול פתאום לא נשמע כה בלתי מזיק,

and when she insisted that I seek medical attention,

וכשהיא התעקשה שאלך לרופא,

I duly complied, and which proved to be

מייד עשיתי זאת, דבר שהוכח

mistake number two.

כשגיאה מס' 2.

I spent some time telling the college G.P.

הקדשתי לא מעט זמן כדי לספר לרופא המכללה

about what I perceived to be the real problem:

על מה שלדעתי היתה הבעיה האמיתית:

חרדה, דימוי-עצמי נמוך, פחד מהעתיד,

anxiety, low self-worth, fears about the future,

and was met with bored indifference

ונתקלתי באדישות משועממת

until I mentioned the voice,

עד שהזכרתי את הקול,

upon which he dropped his pen, swung round

שאז עטו נשמט מידו, הוא הסתובב

and began to question me with a show of real interest.

והחל לחקור אותי תוך הצגת עניין אמיתי.

And to be fair, I was desperate for interest and help,

ולמען האמת, הייתי זקוקה נואשות לאוזן קשבת ועזרה.

and I began to tell him about my strange commentator.

התחלתי לספר לו על המלווה הקולי המוזר שלי.

And I always wish, at this point, the voice had said,

והלוואי שבאותו שלב הקול היה אומר,

"היא חופרת לעצמה בור."

"She is digging her own grave."

I was referred to a psychiatrist, who likewise

הופניתי לפסיכיאטר, שאף הוא באופן דומה

took a grim view of the voice's presence,

קיבל באופן קודר את נוכחות הקול

subsequently interpreting everything I said

ופירש את כל מה שסיפרתי

דרך משקפיים של אי-שפיות חבויה.

through a lens of latent insanity.

For example, I was part of a student TV station

לדוגמא, הייתי מעורבת בערוץ טלוויזיה של סטודנטים

that broadcast news bulletins around the campus,

ששידר מבזקי חדשות בקמפוס,

and during an appointment which was running very late,

ובמהלך פגישה איתו שהתאחרה, אמרתי,

I said, "I'm sorry, doctor, I've got to go.

"סליחה, אבל עליי ללכת.

I'm reading the news at six."

אני מקריאה חדשות ב-6."

Now it's down on my medical records that Eleanor

עכשיו כתוב בתיק הרפואי שלי שלאלינור

יש מחשבות שווא שהיא שדרנית חדשות בטלוויזיה.

has delusions that she's a television news broadcaster.

It was at this point that events began

מאותה נקודה האירועים התגלגלו במהירות

to rapidly overtake me.

מבלי שהיתה לי שליטה עליהם.

A hospital admission followed, the first of many,

האישפוז בבית-החולים, הראשון מבין רבים,

a diagnosis of schizophrenia came next,

אחר-כך האבחנה של סכיזופרניה,

and then, worst of all, a toxic, tormenting sense

ואז, הגרוע מכל, תחושה מרעילה ומייסרת

of hopelessness, humiliation and despair

של חוסר תקווה, השפלה וייאוש

about myself and my prospects.

לגבי עצמי והסיכויים שלי.

But having been encouraged to see the voice

אבל בגלל שעודדו אותי להסתכל על הקול

not as an experience but as a symptom,

לא כחוויה, אלא כסימפטום (למחלה),

my fear and resistance towards it intensified.

חששותיי וההתנגדות שלי כלפיו התגברו.

Now essentially, this represented taking

אבל במהותו, כל זה היה סימן לנקיטת

an aggressive stance towards my own mind,

עמדה תוקפנית כלפי הנפש שלי,

a kind of psychic civil war,

מין מלחמת אזרחים נפשית,

and in turn this caused the number of voices to increase

וכל זה גרם לעליה במספר הקולות

and grow progressively hostile and menacing.

שהפכו בהדרגה ליותר עויינים ומאיימים.

Helplessly and hopelessly, I began to retreat

מתוך חוסר אונים וחוסר תקווה, התחלתי להתכנס

into this nightmarish inner world

אל תוך עולם פנימי של סיוטים

in which the voices were destined to become

שבו הקולות הפכו

both my persecutors and my only perceived companions.

לרודפים אותי וגם לחברי היחידים המלווים אותי.

They told me, for example, that if I proved myself worthy

לדוגמא, הם אמרו לי שאם אוכיח שאני ראויה לעזרתם,

of their help, then they could change my life

הם יכולים לשנות את חיי בחזרה

back to how it had been,

למה שהיו קודם,

and a series of increasingly bizarre tasks was set,

וכך נקבעה עבורי סידרה של משימות מוזרות,

a kind of labor of Hercules.

כמו המשימות שהוטלו על הרקולס.

It started off quite small, for example,

זה התחיל עם משהו קטן, לדוגמא,

pull out three strands of hair,

לתלוש 3 שערות,

but gradually it grew more extreme,

אבל בהדרגה זה הקצין

culminating in commands to harm myself,

ולשיא זה הגיע בצווים לפגוע בעצמי,

and a particularly dramatic instruction:

ובמיוחד בהוראה אחת דרמטית:

"You see that tutor over there?

"את רואה את המרצה שם?

You see that glass of water?

את רואה את כוס המים?

Well, you have to go over and pour it over him in front of the other students."

אז עלייך ללכת ולשפוך אותה עליו מול כל התלמידים."

Which I actually did, and which needless to say

זה מה שעשיתי, ואין צורך לומר

did not endear me to the faculty.

שזה לא הפך אותי לחביבת הפקולטה.

In effect, a vicious cycle of fear, avoidance,

למעשה, נוצר מעגל אכזרי של פחד, התעלמות,

mistrust and misunderstanding had been established,

חוסר אמון וחוסר הבנה,

and this was a battle in which I felt powerless

וזו היתה מלחמה שבה חשתי חסרת אונים

and incapable of establishing any kind of peace or reconciliation.

וחסרת יכולת להגיע לשלווה או פיוס.

Two years later, and the deterioration was dramatic.

שנתיים יותר מאוחר, ההתדרדרות היתה חריפה.

By now, I had the whole frenzied repertoire:

כעת היה לי הרפרטואר המלא של טירוף:

terrifying voices, grotesque visions,

קולות מפחידים, חזיונות מעוותים,

bizarre, intractable delusions.

והזיות מוזרות ובלתי נשלטות.

My mental health status had been a catalyst

מצבי הנפשי היווה גורם

for discrimination, verbal abuse,

לאפליה, גידופים

and physical and sexual assault,

ולתקיפות פיזיות ומיניות.

and I'd been told by my psychiatrist,

והפסיכיאטר שלי אמר לי:

"Eleanor, you'd be better off with cancer,

"אלינור, עדיף היה לך לחלות בסרטן,

because cancer is easier to cure than schizophrenia."

שכן קל יותר לרפא סרטן מאשר סכיזופרניה."

I'd been diagnosed, drugged and discarded,

אובחנתי, סוממתי וננטשתי,

and was by now so tormented by the voices

והייתי כה מיוסרת מהקולות

that I attempted to drill a hole in my head

שניסיתי לקדוח חור בראשי

in order to get them out.

כדי להיפטר מהם.

Now looking back on the wreckage and despair of those years,

היום, בהביטי לאחור על הייאוש והחורבן של אותן השנים,

it seems to me now as if someone died in that place,

זה נראה לי כאילו מישהו מת במקום ההוא,

and yet, someone else was saved.

ועם זאת, מישהו אחר ניצל.

A broken and haunted person began that journey,

אדם שבור ורדוף-רוחות החל את המסע הזה,

but the person who emerged was a survivor

אבל האדם שצמח מזה היה שורד

and would ultimately grow into the person

שבסופו של דבר יגדל להיות

I was destined to be.

האדם שאני נועדתי להיות.

Many people have harmed me in my life,

הרבה אנשים פגעו בי בחיי,

and I remember them all,

ואת כולם אני זוכרת,

but the memories grow pale and faint

אבל זכרם דוהה ונחלש

in comparison with the people who've helped me.

בהשוואה לאנשים שכן עזרו לי.

The fellow survivors, the fellow voice-hearers,

שורדים כמוני, חברי שומעי הקולות,

the comrades and collaborators;

החברים והשותפים;

the mother who never gave up on me,

אימי שמעולם לא התייאשה ממני,

who knew that one day I would come back to her

שידעה שיום אחד אחזור אליה

and was willing to wait for me for as long as it took;

והיתה מוכנה להמתין עבורי ככל שיידרש;

the doctor who only worked with me for a brief time

הרופא שעבד איתי למשך זמן קצר בלבד,

but who reinforced his belief that recovery

אבל חיזק בי את האמונה שהחלמה

was not only possible but inevitable,

אינה רק אפשרית אלא בלתי נמנעת,

and during a devastating period of relapse

ובתקופת נסיגה הרסנית

told my terrified family, "Don't give up hope.

אמר למשפחתי המבועתת, "אל תוותרו על התקווה.

I believe that Eleanor can get through this.

אני מאמין שאלינור תתגבר על זה.

Sometimes, you know, it snows as late as May,

לפעמים, יורד שלג אפילו במאי,

but summer always comes eventually."

אבל בסוף הקיץ תמיד מגיע."

Fourteen minutes is not enough time

14 דקות אינן מספיקות כדי

to fully credit those good and generous people

להכיר במלואו בפועלם של אנשים טובים ונדיבים

who fought with me and for me

שלחמו יחד איתי ובשבילי

and who waited to welcome me back

ושהמתינו כדי לקבל את פניי בשובי

from that agonized, lonely place.

מהמקום הבודד והמיוסר ההוא.

But together, they forged a blend of courage,

אבל ביחד, הם רקחו תערובת של אומץ,

creativity, integrity, and an unshakeable belief

יצירתיות, יושר ואמונה חסרת פשרות

that my shattered self could become healed and whole.

כדי שהעצמי המרוסק שלי יוכל להתרפא ולהתאחות.

I used to say that these people saved me,

נהגתי לומר שאנשים אלו הצילו אותי,

but what I now know is they did something

אבל ממה שאני יודעת כיום

even more important in that they empowered me

הם עשו דבר חשוב יותר בכך שהם העניקו לי

to save myself,

את העוצמה להציל את עצמי,

and crucially, they helped me to understand something

ובאופן מכריע, הם סייעו לי להבין משהו

which I'd always suspected:

שתמיד חשדתי שהוא כך:

that my voices were a meaningful response

שהקולות היו תגובה בעלת משמעות

to traumatic life events, particularly childhood events,

לאירועים טראומטיים בחיי, במיוחד אירועים מהילדות,

and as such were not my enemies

ובתור שכאלה הם לא היו האויב

but a source of insight into solvable emotional problems.

אלא מקור של תובנות לשם פתירת בעיות רגשיות.

Now, at first, this was very difficult to believe,

תחילה היה מאוד קשה להאמין בזה,

not least because the voices appeared so hostile

לא מעט בגלל שהקולות היו כה עויינים

and menacing, so in this respect, a vital first step

ומאיימים, ולכן בהיבט זה, הצעד החיוני הראשון

was learning to separate out a metaphorical meaning

היה ללמוד לדלות את המשמעות המטפורית

from what I'd previously interpreted to be a literal truth.

ממה שלפני זה פירשתי בתור אמת, פשוטה כמשמעה.

So for example, voices which threatened to attack my home

כך לדוגמא, קולות שאיימו לתקוף את ביתי,

I learned to interpret as my own sense of fear

למדתי לפרשם כביטוי לתחושת הפחד

and insecurity in the world, rather than an actual, objective danger.

וחוסר הביטחון שלי בעולם, במקום כאיום אמיתי.

Now at first, I would have believed them.

בהתחלה, הייתי מאמינה להם.

I remember, for example, sitting up one night

לדוגמא, אני זוכרת שנשארתי ערה בלילה

on guard outside my parents' room to protect them

ליד חדר הוריי כדי לשמור עליהם

from what I thought was a genuine threat from the voices.

מפני מה שחשבתי שהוא איום ממשי מהקולות.

Because I'd had such a bad problem with self-injury

בגלל שהיתה לי בעיה חמורה של פציעה עצמית,

that most of the cutlery in the house had been hidden,

רוב הסכו"ם בבית היה מוחבא,

so I ended up arming myself with a plastic fork,

הייתי פוצעת את עצמי עם מזלג פלסטיק,

kind of like picnic ware, and sort of sat outside the room

מין כלי לפיקניק, וישבתי מחוץ לחדר

אוחזת בו חזק וממתינה לזנק לפעולה אם יקרה משהו.

clutching it and waiting to spring into action should anything happen.

It was like, "Don't mess with me.

כאילו אמרתי, "אל תתעסקו איתי.

I've got a plastic fork, don't you know?"

יש לי מזלג פלסטיק, אתם לא יודעים?"

Strategic.

הייתי ממש אסטרטגית.

But a later response, and much more useful,

אבל תגובה יותר מאוחרת והרבה יותר יעילה

would be to try and deconstruct the message behind the words,

היתה לנסות ולפצח את המסר שמאחורי המילים,

so when the voices warned me not to leave the house,

כך שכאשר הקולות הזהירו אותי שלא לעזוב את הבית,

then I would thank them for drawing my attention

הייתי מודה להם על כך שהסבו את תשומת ליבי

to how unsafe I felt --

לעד כמה חשתי לא בטוחה --

because if I was aware of it, then I could do something positive about it --

כי אם אני מודעת לזה, אני יכולה לעשות משהו חיובי בנדון --

but go on to reassure both them and myself

להרגיע אותי ואותם

that we were safe and didn't need to feel frightened anymore.

שאנו בטוחים ושאין יותר צורך להרגיש פחד.

I would set boundaries for the voices,

קבעתי גבולות לקולות,

and try to interact with them in a way that was assertive

וניסיתי ליצור איתם מגע אסרטיבי

אבל גם מכובד, תוך בניית תהליך איטי

yet respectful, establishing a slow process

of communication and collaboration

של תקשורת ושיתוף-פעולה

in which we could learn to work together and support one another.

שבו יכולנו ללמוד לעבוד ביחד ולתמוך האחד בשני.

Throughout all of this, what I would ultimately realize

בכל התהליך הזה, מה שבסוף גיליתי היה

was that each voice was closely related

שלכל אחד מהקולות היה קשר הדוק

to aspects of myself, and that each of them

להיבטים השונים שבי, ושכל אחד מהם

carried overwhelming emotions that I'd never had

נשא עימו רגשות עזים שאף פעם

לא היתה לי ההזדמנות לעבד ולפתור,

an opportunity to process or resolve,

memories of sexual trauma and abuse,

זיכרונות של ניצול וטראומה מינית,

of anger, shame, guilt, low self-worth.

של כעס, בושה, אשמה ודימוי-עצמי ירוד.

The voices took the place of this pain

הקולות נטלו את מקום הכאב והעניקו

and gave words to it,

לו מילים,

and possibly one of the greatest revelations

ונראה שאחת התגליות הכי גדולות היתה

was when I realized that the most hostile and aggressive voices

כאשר הבנתי שהקולות הכי עויינים ותוקפניים

actually represented the parts of me

ביטאו בעצם את אותם החלקים

that had been hurt most profoundly,

בתוכי שנפגעו הכי הרבה,

and as such, it was these voices

ובתור שכאלה, דווקא הקולות האלה

that needed to be shown the greatest compassion and care.

הם שנזקקו למידה הכי גדולה של חמלה ואיכפתיות.

It was armed with this knowledge that ultimately

כך, מצויידת בידע זה, הצלחתי בסוף

I would gather together my shattered self,

לחבר מחדש את העצמי המרוסק שלי,

each fragment represented by a different voice,

כאשר כל פיסה ממנו מיוצגת על-ידי קול שונה,

gradually withdraw from all my medication,

נפטרתי בהדרגה מכל התרופות שלי,

and return to psychiatry, only this time from the other side.

וחזרתי לפסיכיאטריה, אלא שהפעם מהכיוון השני.

Ten years after the voice first came, I finally graduated,

10 שנים לאחר הופעת הקול הראשון, סיימתי את לימודיי,

this time with the highest degree in psychology

והפעם בציונים הכי גבוהים בפסיכולוגיה

the university had ever given, and one year later,

שהאוניברסיטה אי-פעם העניקה, ושנה יותר מאוחר,

the highest masters, which shall we say

בציונים הכי גבוהים לתואר שני, שבואו נאמר,

isn't bad for a madwoman.

זה לא רע בשביל אישה משוגעת.

In fact, one of the voices actually dictated the answers

האמת, אחד הקולות הכתיב לי את התשובות

during the exam, which technically possibly counts as cheating.

בזמן הבחינה, שעקרונית זה יכול להיחשב להעתקה.

(צחוק)

(Laughter)

And to be honest, sometimes I quite enjoyed their attention as well.

אם להיות כנה, לפעמים גם נהניתי מתשומת הלב.

As Oscar Wilde has said, the only thing worse

כפי שאוסקר ויילד אמר, הדבר היחיד

שגרוע יותר מזה שמרכלים עליך הוא שלא מדברים עליך.

than being talked about is not being talked about.

It also makes you very good at eavesdropping,

זה גם הופך אותך למצותתת מצויינת,

כי אפשר להאזין לשתי שיחות בו-זמנית.

because you can listen to two conversations simultaneously.

So it's not all bad.

כך שלא הכל שלילי.

I worked in mental health services,

עבדתי בשירותי בריאות הנפש,

I spoke at conferences,

הרציתי בכנסים,

I published book chapters and academic articles,

כתבתי פרקים בספרים ומאמרים אקדמיים,

and I argued, and continue to do so,

ואני טענתי ועדיין טוענת

the relevance of the following concept:

שהשאלה החשובה

that an important question in psychiatry

בפסיכיאטריה אינה צריכה להיות

shouldn't be what's wrong with you

מה לא בסדר איתך,

but rather what's happened to you.

אלא מה קרה לך.

And all the while, I listened to my voices,

ובמשך כל הזמן, הקשבתי לקולות שלי,

with whom I'd finally learned to live with peace and respect

שאיתם בסוף למדתי לחיות בשלום ובכבוד

and which in turn reflected a growing sense

והם מצידם שיקפו תחושה גוברת

of compassion, acceptance and respect towards myself.

של חמלה, השלמה וכבוד כלפיי.

And I remember the most moving and extraordinary moment

ואני זוכרת את הרגע הכי מרגש ומיוחד,

when supporting another young woman who was terrorized by her voices,

כשתמכתי בצעירה שהיתה מבוהלת מהקולות שלה,

and becoming fully aware, for the very first time,

ואז התבהר לי לגמרי, לראשונה,

that I no longer felt that way myself

שאני כבר לא מרגישה כך,

but was finally able to help someone else who was.

אבל שאני מסוגלת סוף סוף לעזור למישהי אחרת שכן.

I'm now very proud to be a part of Intervoice,

היום אני מאוד גאה להיות חלק מאינטרווייס,

the organizational body of the International Hearing Voices Movement,

אירגון של תנועה בינלאומית לשומעי קולות,

an initiative inspired by the work of Professor Marius Romme

יוזמה שנולדה מתוך עבודתם של פרופ' מריוס רום

and Dr. Sandra Escher,

וד"ר סנדרה אשר,

which locates voice hearing as a survival strategy,

אשר מתיחסת לשמיעת קולות כאל אסטרטגיית הישרדות,

a sane reaction to insane circumstances,

כתגובה שפויה לנסיבות בלתי שפויות,

not as an aberrant symptom of schizophrenia to be endured,

לא בתור תסמין לא תקין של סכיזופרניה שצריך לסבול,

but a complex, significant and meaningful experience

אלא בתור חוויה מורכבת ומשמעותית

to be explored.

שצריך לחקור.

Together, we envisage and enact a society

יחד אנו נושאים את עינינו לעתיד וגם מגלמים

that understands and respects voice hearing,

חברה המבינה ומכבדת את שמיעת הקולות,

supports the needs of individuals who hear voices,

התומכת בצרכיהם של האנשים השומעים קולות,

and which values them as full citizens.

ומתיחסת אליהם כאזרחים מלאים.

This type of society is not only possible,

חברה כזו אינה רק אפשרית,

it's already on its way.

אלא היא כבר בדרך להתהוות.

To paraphrase Chavez, once social change begins,

בפרפראזה לצ'אווז, ברגע ששינוי חברתי מתחיל,

it cannot be reversed.

לא ניתן להחזירו אחורה.

You cannot humiliate the person who feels pride.

לא ניתן להשפיל אדם שחש גאווה.

You cannot oppress the people

לא ניתן לדכא אנשים

who are not afraid anymore.

שאינם מפחדים יותר.

For me, the achievements of the Hearing Voices Movement

עבורי, ההישגים של התנועה לשומעי קולות

are a reminder that empathy, fellowship,

הם תזכורת שחמלה, אחווה,

justice and respect are more than words;

צדק וכבוד הם יותר מסתם מילים;

they are convictions and beliefs,

הם אמונה,

and that beliefs can change the world.

ושאמונות מסוגלות לשנות את העולם.

In the last 20 years, the Hearing Voices Movement

ב-20 השנים האחרונות, התנועה לשומעי קולות

has established hearing voices networks

פרסה רשתות תמיכה לשומעי קולות

in 26 countries across five continents,

ב-26 מדינות ברחבי 5 יבשות,

working together to promote dignity, solidarity

בהן עובדים יחד לקידום כבוד-עצמי, סולידריות

and empowerment for individuals in mental distress,

וחיזוק האנשים הסובלים ממצוקה נפשית,

to create a new language and practice of hope,

כדי ליצור שפה וטיפול חדשים שיתנו תקווה,

which, at its very center, lies an unshakable belief

שבטבורה שוכנת האמונה הבלתי מעורערת

in the power of the individual.

בכוחו של האדם.

As Peter Levine has said, the human animal

כפי שפיטר לווין אמר פעם, החיה האנושית

is a unique being

הינה ישות מיוחדת

endowed with an instinctual capacity to heal

שהתברכה ביכולת מולדת להתרפא

and the intellectual spirit to harness this innate capacity.

וביכולת השיכלית לרתום יכולת מולדת זו.

In this respect, for members of society,

בהיבט זה, עבור חברי הקהילה,

there is no greater honor or privilege

אין כבוד או זכות גדולים יותר

than facilitating that process of healing for someone,

מאשר לדחוף קדימה את תהליך הריפוי אצל מישהו,

to bear witness, to reach out a hand,

להיות עד, להושיט יד,

to share the burden of someone's suffering,

לחלוק את עול הסבל של מישהו,

and to hold the hope for their recovery.

ולטפח את התקווה להחלמתו.

And likewise, for survivors of distress and adversity,

ובאופן דומה, עבור ניצולי מצוקה ופגיעה,

that we remember we don't have to live our lives

אנו זוכרים שאין עלינו לחיות את חיינו

forever defined by the damaging things that have happened to us.

לעולמים תחת ההשפעה של הדברים המזיקים שקרו לנו.

We are unique. We are irreplaceable.

אנו ייחודיים. אין לנו תחליף.

What lies within us can never be truly colonized,

את מה ששוכן בקרבנו לא ניתן לדכא,

contorted, or taken away.

לעוות או לקחת.

The light never goes out.

האור לעולם לא נכבה.

As a very wonderful doctor once said to me,

כמו שרופא אחד מופלא אמר לי פעם,

"Don't tell me what other people have told you about yourself.

"אל תספרי לי מה אנשים אחרים אמרו לך עלייך.

Tell me about you."

ספרי לי על עצמך."

Thank you.

תודה לכם.

(Applause)

(מחיאות כפיים)