Courage is contagious | Damon Davis

מתרגם: Meshi Blum מבקר: Ido Dekkers

So, I'm afraid.

אז, אני מפחד

Right now,

ברגע זה,

on this stage,

על הבמה הזאת,

I feel fear.

אני מרגיש פחד.

In my life, I ain't met many people

במהלך חיי, לא הכרתי הרבה אנשים

that will readily admit when they are afraid.

שיודו בקלות כשהם מפחדים

And I think that's because deep down,

ואני חושב שזה בגלל שעמוק בפנים,

they know how easy it spreads.

הם יודעים שזה מתפזר בקלות.

See, fear is like a disease.

פחד, הוא כמו מחלה.

When it moves, it moves like wildfire.

כשהוא זז, הוא כמו אש בשדה קוצים.

But what happens when,

אבל מה קורה,

even in the face of that fear,

כשאתם ניצבים מול הפחד,

you do what you've got to do?

ואתם עושים את מה שעליכם לעשות?

That's called courage.

זה נקרא אומץ.

And just like fear,

וכמו פחד,

courage is contagious.

אומץ הוא מדבק.

See, I'm from East St. Louis, Illinois.

אני ממזרח סנט לואיס שבאילנוי.

That's a small city

זאת עיר קטנה

across the Mississippi River from St. Louis, Missouri.

על נהר המיסיסיפי מול סנט לואיס, מיזורי.

I have lived in and around St. Louis my entire life.

גרתי בסנט לואיס וסביבתה כל חיי.

When Michael Brown, Jr.,

וכשמייקל בראון ג'וניור,

an ordinary teenager,

נער רגיל,

was gunned down by police in 2014 in Ferguson, Missouri --

נורה בידי משטרה ב2014 בפרגוסון שבמיזורי --

another suburb, but north of St. Louis --

פרבר אחר, אבל בצפון סנט לואיס --

I remember thinking,

אני זוכר שחשבתי

he ain't the first,

הוא לא הראשון,

and he won't be the last young kid to lose his life to law enforcement.

והוא לא יהיה הילד האחרון שיאבד את חייו על ידי רשויות החוק.

But see, his death was different.

אבל המוות שלו היה אחר.

When Mike was killed,

כשמייק נהרג,

I remember the powers that be trying to use fear as a weapon.

אני זוכר את הכוחות שניסו להשתמש בפחד כנשק.

The police response to a community in mourning was to use force

התגובה של המשטרה לקהילה האבלה היתה להשתמש בכוח

to impose fear:

כדי לכפות פחד:

fear of militarized police,

פחד מהמשטרה הצבאית,

imprisonment,

ממאסר,

fines.

מקנסות.

The media even tried to make us afraid of each other

המדיה אפילו ניסתה לגרום לנו לפחד אחד מהשני

by the way they spun the story.

באיך שהם "סובבו" את הסיפור.

And all of these things have worked in the past.

וכל הדברים האלו עבדו בעבר.

But like I said, this time it was different.

אבל כמו שאמרתי, הפעם זה היה שונה.

Michael Brown's death and the subsequent treatment of the community

מותו של מייקל בראון וה"טיפול" בקהילה

led to a string of protests in and around Ferguson and St. Louis.

הובילו לשרשרת מחאות בפרגוסון ובסנט לואיס.

When I got out to those protests about the fourth or fifth day,

כשהגעתי למחאות האלו,ביום הרביעי או החמישי.

it was not out of courage;

זה לא היה מאומץ,

it was out of guilt.

אלא מאשמה.

See, I'm black.

אני שחור.

I don't know if y'all noticed that.

אני לא יודע אם שמתם לב.

(Laughter)

(צחוק)

But I couldn't sit in St. Louis, minutes away from Ferguson,

לא יכולתי לשבת בסנט לואיס, דקות מפרוגוסון,

and not go see.

ולא ללכת לראות.

So I got off my ass to go check it out.

אז הזזתי ת'תחת והלכתי לראות.

When I got out there,

כשהגעתי,

I found something surprising.

גיליתי משהו מפתיע.

I found anger; there was a lot of that.

גיליתי כעס, היה שם המון מזה.

But what I found more of was love.

אבל דבר שמצאתי יותר היה אהבה.

People with love for themselves.

אנשים עם אהבה לעצמם.

Love for their community.

אהבה לקהילה שלהם.

And it was beautiful --

וזה היה יפיפה --

until the police showed up.

עד שהמשטרה הגיעה.

Then a new emotion was interjected into the conversation:

ואז רגש חדש נכנס לשיחה:

fear.

פחד.

Now, I'm not going to lie;

אני לא הולך לשקר,

when I saw those armored vehicles,

כשראיתי את הרכבים המשוריינים האלו,

and all that gear

את כל הציוד,

and all those guns

את כל הרובים

and all those police

ואת כל המשטרה

I was terrified --

הייתי מפוחד למוות --

personally.

אישית.

And when I looked around that crowd,

ואז כשהסתכלתי מסביב לקהל

I saw a lot of people that had the same thing going on.

ראיתי הרבה אנשים שהרגישו כמוני.

But I also saw people with something else inside of them.

אבל גם ראיתי אנשים עם משהו אחר בתוכם.

That was courage.

זה היה אומץ.

See, those people yelled,

האנשים האלו צעקו

and they screamed,

והם צרחו.

and they were not about to back down from the police.

והם לא עמדו "לרדת" מהמשטרה.

They were past that point.

הם עברו את הנקודה הזאת.

And then I could feel something in me changing,

ואז יכולתי להרגיש שמשהו בתוכי משתנה,

so I yelled and I screamed,

אז אני צעקתי וצרחתי,

and I noticed that everybody around me was doing the same thing.

ושמתי לב שכולם מסביבי עשו את אותו הדבר.

And there was nothing like that feeling.

ולא היה שום דבר כמו ההרגשה הזאת.

So I decided I wanted to do something more.

אז החלטתי שאני רוצה לעשות יותר.

I went home, I thought: I'm an artist. I make shit.

הלכתי הביתה,חשבתי:אני אומן.אני מכין דברים.

So I started making things specific to the protest,

אז התחלתי להכין דברים למחאה,

things that would be weapons in a spiritual war,

דברים שיהיו נשק במלחמה רוחנית,

things that would give people voice

דברים שיתנו לאנשים "קול"

and things that would fortify them for the road ahead.

ויתנו להם כוח להמשיך.

I did a project where I took pictures of the hands of protesters

אז עשיתי פרוייקט בו צלמתי תמונות של ידיים של אנשים במחאה

and put them up and down the boarded-up buildings

ושמתי אותן על הבניינים הסגורים

and community shops.

ועל חנויות קהילתיות.

My goal was to raise awareness and to raise the morale.

המטרה שלי הייתה להעלות את המודעות והמורל.

And I think, for a minute at least,

ואני חושב שלפחות לדקה,

it did just that.

עשיתי בדיוק את זה.

Then I thought, I want to uplift the stories of these people

אז חשבתי, אני רוצה להציג את הסיפורים

I was watching being courageous in the moment.

של האנשים שהיו נועזים באותו הרגע

And myself and my friend,

ואני וחבר שלי,

and filmmaker and partner Sabaah Folayan

ויוצר הסרטים והשותף סאבאה פולאיאן

did just that with our documentary,

עשינו בדיוק את זה בעזרת הסרט דוקומנטרי שלנו,

"Whose Streets?"

"הרחובות של מי?"

I kind of became a conduit

הייתי כמו תעלה

for all of this courage that was given to me.

עבור כל האומץ שניתן לי.

And I think that's part of our job as artists.

ואני חושב שזה חלק מהעבודה שלנו כאומנים.

I think we should be conveyors of courage in the work that we do.

אני חושב שאנחנו צריכים להיות מובילי אומץ בעבודה שאנחנו יוצרים.

And I think that we are the wall between the normal folks

אני חושב שאנחנו הקיר בין הנורמלים,

and the people that use their power to spread fear and hate,

לבין האנשים שמשתמשים בכוח כדי להפיץ פחד ושנאה,

especially in times like these.

במיוחד בזמנים כאלו.

So I'm going to ask you.

אז אני הולך לשאול אתכם.

Y'all the movers and the shakers,

אתם ה"מזיזים" וה"מנערים",

you know, the thought leaders:

אתם יודעים, מובילי הדעה.

What are you gonna do

מה אתם הולכים לעשות

with the gifts that you've been given

עם המתנה שנתנה לכם

to break us from the fear the binds us every day?

כדי לשחרר אותנו מהפחד שקושר אותנו כל יום?

Because, see, I'm afraid every day.

בגלל, שאני מפחד כל יום.

I can't remember a time when I wasn't.

אני לא יכול לזכור את הזמן בו לא פחדתי.

But once I figured out that fear was not put in me to cripple me,

אבל ברגע שהבנתי שהפחד לא בי כדי לשתק אותי,

it was there to protect me,

אבל בשביל להגן עלי,

and once I figured out how to use that fear,

ברגע שהבנתי איך להשתמש בפחד,

I found my power.

מצאתי את הכוח שלי.

Thank you.

תודה לכם.

(Applause)

(מחיאות כפיים)