Liza Donnelly: Drawing upon humor for change

מתרגם: Ido Dekkers מבקר: Sigal Tifferet

(Laughter)

(צחוק)

I was afraid of womanhood.

פחדתי מנשיות.

Not that I'm not afraid now,

לא שאני לא מפחדת עכשיו,

but I've learned to pretend.

אבל למדתי להעמיד פנים.

I've learned to be flexible.

למדתי להיות גמישה.

In fact, I've developed some interesting tools

למעשה, פיתחתי כמה כלים מעניינים

to help me deal with this fear.

שעזרו לי להתמודד עם הפחד הזה.

Let me explain.

תנו לי להסביר.

Back in the '50s and '60s, when I was growing up,

בשנות ה50 וה60, כשגדלתי,

little girls were supposed to be kind and thoughtful

ילדות קטנות היו אמורות להיות נחמדות ומתחשבות

and pretty and gentle and soft,

ויפות ועדינות ורכות.

and we were supposed to fit into roles

והיינו אמורות לעמוד בדרישות האלה

that were sort of shadowy --

שהיו די מעורפלות.

really not quite clear what we were supposed to be.

באמת לא היה ממש ברור מה היינו אמורות להיות.

(Laughter)

(צחוק)

There were plenty of role models all around us.

היו לנו הרבה דמויות לחיקוי מסביבנו.

We had our mothers, our aunts, our cousins, our sisters,

היו לנו אמהות, דודות, בנות דודה, אחיות,

and of course, the ever-present media

וכמובן, המדיה הנוכחת תמיד.

bombarding us with images and words,

מפציצה אותנו עם תמונות ומילים,

telling us how to be.

אומרת לנו איך להיות.

Now my mother was different.

עכשיו אימי הייתה שונה.

She was a homemaker,

היא הייתה עקרת בית,

but she and I didn't go out and do girlie things together,

אבל היא ואני לא יצאנו לעשות דברים של בנות ביחד.

and she didn't buy me pink outfits.

והיא לא קנתה לי תלבושות ורודות.

Instead, she knew what I needed, and she bought me a book of cartoons.

במקום, היא ידעה מה הייתי צריכה, והיא קנתה לי ספר של קריקטורות.

And I just ate it up.

ואני פשוט בלעתי אותו.

I drew, and I drew,

אני ציירתי, וציירתי,

and since I knew that humor was acceptable in my family,

ומאחר וידעתי שהומור מקובל במשפחה שלי,

I could draw, do what I wanted to do,

יכולתי לצייר, ולעשות מה שרציתי לעשות,

and not have to perform, not have to speak --

ולא הייתי צריכה להופיע, לא הייתי צריכה לנאום --

I was very shy --

הייתי מאוד ביישנית --

and I could still get approval.

ועדיין לקבל את ההסכמה שלהם.

I was launched as a cartoonist.

התחלתי את חיי כקריקטוריסטית.

Now when we're young,

עכשיו כשאנחנו צעירים,

we don't always know. We know there are rules out there,

אנחנו לא תמיד יודעים -- אנחנו יודעים שיש חוקים שם,

but we don't always know --

אבל לא תמיד יודעים --

we don't perform them right,

אנחנו לא מבצעים אותם נכון,

even though we are imprinted at birth

אפילו שאנחנו מוטבעים בלידה

with these things,

בחוקים האלה,

and we're told

ונאמר לנו

what the most important color in the world is.

מה הצבע הכי חשוב בעולם.

We're told what shape we're supposed to be in.

אומרים לנו באיזה מצב אנחנו אמורים להיות.

(Laughter)

(צחוק)

We're told what to wear --

אומרם לנו מה ללבוש --

(Laughter)

(צחוק)

-- and how to do our hair --

-- ואיך לעצב את השיער שלנו --

(Laughter)

(צחוק)

-- and how to behave.

-- ואיך להתנהג.

Now the rules that I'm talking about

עכשיו החוקים שאני מדברת עליהם

are constantly being monitored by the culture.

מנוטרים בעקביות על ידי החברה.

We're being corrected,

מתקנים אותנו.

and the primary policemen are women,

והשוטרות העיקריות הן נשים,

because we are the carriers of the tradition.

מפני שאנחנו נושאות המסורת.

We pass it down from generation to generation.

אנחנו מעבירים אותה מדור לדור

Not only that --

לא רק,

we always have this vague notion

תמיד יש לנו את הרעיון המעורפל

that something's expected of us.

שמשהו מצופה מאיתנו.

And on top of all off these rules,

ובנוסף לכל החוקים האלה,

they keep changing.

הם ממשיכים להשתנות.

(Laughter)

(צחוק)

We don't know what's going on half the time,

חצי מהזמן אנחנו לא יודעות מה קורה,

so it puts us in a very tenuous position.

וזה שם אותנו בעמדה חלשה מאוד.

(Laughter)

(צחוק)

Now if you don't like these rules,

עכשיו אם אתן לא אוהבות את החוקים האלה,

and many of us don't --

ורובנו לא --

I know I didn't, and I still don't,

אני יודעת שאני לא אהבתי ועדיין לא,

even though I follow them half the time,

למרות שאני עומדת בהן חצי מהזמן,

not quite aware that I'm following them --

לא ממש ערה לעובדה שאני עומדת בהן --

what better way than to change them [than] with humor?

איזה דרך טובה יותר לשנות אותן מאשר עם הומור?

Humor relies on the traditions of a society.

הומור מסתמך על המסורת של החברה.

It takes what we know, and it twists it.

הוא לוקח את מה שאנחנו יודעים , ומעוות את זה.

It takes the codes of behavior and the codes of dress,

הוא לוקח את הקודים של ההתנהגות וקודי הלבוש,

and it makes it unexpected,

והופך אותם ללא צפויים,

and that's what elicits a laugh.

וזה מה שמפיק צחוקים.

Now what if you put together women and humor?

עכשיו מה יקרה אם תחברו נשים והומור?

I think you can get change.

אני חושבת שתוכלו לקבל שינוי.

Because women are on the ground floor,

מפני שנשים הן בקומת הקרקע,

and we know the traditions so well,

ואנחנו מכירים את המסורות כל כך טוב,

we can bring a different voice to the table.

שאנחנו יכולות להביא קול אחר לשולחן.

Now I started drawing

עכשיו התחלתי לצייר

in the middle of a lot of chaos.

באמצע כאוס גדול.

I grew up not far from here in Washington D.C.

גדלתי לא רחוק מפה בוושינגטון הבירה

during the Civil Rights movement, the assassinations,

במהלך תנועת זכויות האזרח, ההתנקשויות,

the Watergate hearings and then the feminist movement,

שימועי ווטרגייט ואז התנועה הפמיניסטית.

and I think I was drawing,

ואני חושבת שציירתי,

trying to figure out what was going on.

ניסיתי להבין מה קורה.

And then also my family was in chaos,

ואז גם המשפחה שלי הייתה בכאוס.

and I drew to try to bring my family together --

וציירתי כדי לנסות לאחד את המשפחה שלי --

(Laughter)

(צחוק)

-- try to bring my family together with laughter.

-- ניסיתי לאחד את המשפחה שלי עם צחוק.

It didn't work.

זה לא עבד.

My parents got divorced, and my sister was arrested.

ההורים שלי התגרשו, ואחותי נעצרה.

But I found my place.

אבל מצאתי את המקום שלי.

I found that I didn't have to wear high heels,

גיליתי שאני לא צריכה לנעול עקבים גבוהים,

I didn't have to wear pink,

לא הייתי חייבת ללבוש ורוד,

and I could feel like I fit in.

ויכולתי להרגיש שייכת.

Now when I was a little older, in my 20s,

עכשיו כשהייתי מעט מבוגרת יותר בשנות העשרים שלי,

I realized there are not many women in cartooning.

הבנתי שאין נשים רבות בציורי קריקטורות

And I thought, "Well, maybe I can break

וחשבתי, "אז, אולי אני יכולה לשבור

the little glass ceiling of cartooning,"

את תקרת הזכוכית הקטנה של ציור קריקטורות."

and so I did. I became a cartoonist.

וככה עשיתי; הפכתי לקריקטוריסטית.

And then I thought -- in my 40s I started thinking,

ואז חשבתי, בשנות הארבעים שלי התחלתי לחשוב,

"Well, why don't I do something?

"אז, למה שלא אעשה משהו?

I always loved political cartoons,

תמיד אהבתי קריקטורות פוליטיות,

so why don't I do something with the content of my cartoons

אז למה אני לא עושה משהו עם התוכן של הקריקטורות שלי

to make people think about the stupid rules that we're following

כדי לגרום לאנשים לחשוב על החוקים הטיפשיים שאנחנו עוקבים אחריהם

as well as laugh?"

וגם לצחוק?"

Now my perspective

עכשיו הפרספקטיבה שלי

is a particularly --

היא בפרט --

(Laughter)

(צחוק)

-- my perspective is a particularly American perspective.

-- הפרספקטיבה שלי היא בעיקר פרספקטיבה אמריקאית.

I can't help it. I live here.

אני לא יכולה לשלוט בזה. אני חיה פה.

Even though I've traveled a lot,

אפילו שטיילתי הרבה,

I still think like an American woman.

אני עדיין חושבת כמו אישה אמריקאית.

But I believe that the rules that I'm talking about

אבל אני חושבת שהחוקים שאני מדברת עליהם

are universal, of course --

הם אוניברסליים, כמובן --

that each culture has its different codes of behavior

שלכל תרבות יש את הקודים ההתנהגותיים שלה

and dress and traditions,

ואת מסורות הלבוש שלה,

and each woman has to deal with these same things

וכל אישה צריכה להתמודד עם אותם הדברים

that we do here in the U.S.

שאנחנו מתמודדים איתם בארצות הברית

Consequently, we have.

וכתוצאה מכך, אנחנו צריכות --

Women, because we're on the ground, we know the tradition.

נשים, מפני שאנחנו על הקרקע, אנחנו מכירות את המסורות --

We have amazing antennae.

יש לנו אנטנות מדהימות.

Now my work lately

עכשיו העבודה שלי לאחרונה

has been to collaborate with international cartoonists,

היתה לשתף פעולה עם קריקטוריסטים בין לאומיים,

which I so enjoy,

שאני מאוד נהנית מזה.

and it's given me a greater appreciation

וזה נתן לי הערכה גדולה

for the power of cartoons

לכוח של קריקטורות

to get at the truth,

כדי להגיע לאמת,

to get at the issues quickly and succinctly.

כדי להגיע לנושאים במהירות ובתמציתיות.

And not only that, it can get to the viewer

ולא רק זה, אני יכולה להגיע לצופה

through not only the intellect, but through the heart.

דרך, לא רק האינטלקט, אלא גם דרך הלב.

My work also has allowed me to collaborate

העבודה שלי גם אפשרה לי לשתף פעולה

with women cartoonists from across the world --

עם נשים קריקטוריסטיות מכל העולם --

countries such as Saudi Arabia,

ארצות כמו ערב הסעודית,

Iran, Turkey,

אירן, תורכיה,

Argentina, France --

ארגנטינה, צרפת --

and we have sat together and laughed

וישבנו ביחד וצחקנו

and talked and shared our difficulties.

ודיברנו ושיתפנו בקשיים שלנו.

And these women are working so hard to get their voices heard

והנשים האלה עובדות כל כך קשה כדי שקולן ישמע

in some very difficult circumstances.

בנסיבות מאוד קשות.

But I feel blessed to be able to work with them.

אבל אני חשה מבורכת שהייתי מסוגלת לעבוד איתן.

And we talk about

ואנחנו מדברים על

how women have such strong perceptions,

איך לנשים יש תפיסה כזו טובה,

because of our tenuous position

בגלל העמדה העדינה שלנו

and our role as tradition-keepers,

והתפקיד שלנו כשומרות המסורת,

that we can have the great potential

שיש לנו את הפוטנציאל הגדול

to be change-agents.

כדי להיות סוכנות שינוי.

And I think, I truly believe,

ואני חושבת, אני באמת מאמינה,

that we can change this thing

שאנחנו משנות את זה

one laugh at a time.

צחוק אחד כל פעם.

Thank you.

תודה רבה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)