How economic inequality harms societies | Richard Wilkinson

מתרגם: Sigal Tifferet מבקר: Ido Dekkers

You all know the truth of what I'm going to say.

כולכם מכירים בנכונות של מה שאני עומד לומר.

I think the intuition that inequality is divisive and socially corrosive

לדעתי האינטואיציה שאי-שוויון מעורר מחלוקות ופוגע חברתית

has been around since before the French Revolution.

קיימת עוד מלפני המהפכה הצרפתית.

What's changed

מה שהשתנה

is we now can look at the evidence,

זה שכיום אנו יכולים לבחון את העדויות,

we can compare societies, more and less equal societies,

להשוות בין חברות, פחות או יותר שוויוניות,

and see what inequality does.

ולראות מה אי-השוויון עושה.

I'm going to take you through that data

אני אראה לכם את הנתונים הללו

and then explain why

ואז אסביר למה

the links I'm going to be showing you exist.

הקשרים שמיד אראה, קיימים.

But first, see what a miserable lot we are.

אבל קודם, ראו כמה אנחנו עלובים.

(Laughter)

(צחוק)

I want to start though

אני רוצה להתחיל

with a paradox.

עם פרדוקס.

This shows you life expectancy

כאן רואים את תוחלת החיים

against gross national income --

מול התוצר הלאומי הגולמי -

how rich countries are on average.

עד כמה מדינות הן עשירות בממוצע.

And you see the countries on the right,

ואתם רואים את המדינות מימין,

like Norway and the USA,

כמו נורבגיה וארה"ב,

are twice as rich as Israel, Greece, Portugal on the left.

שהן פי שניים יותר עשירות מישראל, יוון ופורטוגל משמאל.

And it makes no difference to their life expectancy at all.

וזה לא משנה את תוחלת החיים שלהם בכלל.

There's no suggestion of a relationship there.

לא רואים כאן רמז לקשר.

But if we look within our societies,

אבל אם תסתכלו בתוך החברות שלנו,

there are extraordinary social gradients in health

יש שיפועים חברתיים יוצאי דופן בבריאות

running right across society.

החוצים את כל החברה.

This, again, is life expectancy.

שוב, זו תוחלת החיים.

These are small areas of England and Wales --

אלה איזורים קטנים באנגליה ווויילס -

the poorest on the right, the richest on the left.

הכי עניים מימין, הכי עשירים משמאל.

A lot of difference between the poor and the rest of us.

הבדלים גדולים בין העניים לשאר.

Even the people just below the top

אפילו לאנשים ממש מתחת לשיא

have less good health

יש בריאות פחות טובה

than the people at the top.

מאשר זו של אלה בשיא.

So income means something very important

אז להכנסה יש חשיבות רבה

within our societies,

בתוך החברות שלנו,

and nothing between them.

אך אין לה משמעות בין חברות.

The explanation of that paradox

ההסבר לפרדוקס הזה

is that, within our societies,

הוא שבתוך החברות שלנו

we're looking at relative income

אנחנו מסתכלים על הכנסה יחסית

or social position, social status --

או מעמד חברתי -

where we are in relation to each other

ביחס בינינו

and the size of the gaps between us.

ובגודל הפער בינינו.

And as soon as you've got that idea,

ומרגע שקולטים את הרעיון הזה

you should immediately wonder:

מיד עולה השאלה:

what happens if we widen the differences,

מה יקרה אם נרחיב את ההבדלים,

or compress them,

או נצמצם אותם,

make the income differences bigger or smaller?

נגדיל או נקטין את הפער בהכנסה?

And that's what I'm going to show you.

וזה מה שאני אראה לכם.

I'm not using any hypothetical data.

אני לא משתמש בשום נתון היפותטי.

I'm taking data from the U.N. --

אני לוקח נתונים מהאו"ם -

it's the same as the World Bank has --

כמו הנתונים של הבנק העולמי -

on the scale of income differences

בסולם של הבדלי הכנסה

in these rich developed market democracies.

בדמוקרטיות העשירות של שווקים מפותחים.

The measure we've used,

המדד בו השתמשנו,

because it's easy to understand and you can download it,

כי קל להבין אותו ולהוריד אותו,

is how much richer the top 20 percent

הוא עד כמה עשירים ה20% העליונים

than the bottom 20 percent in each country.

בכל מדינה, לעומת 20% התחתונים.

And you see in the more equal countries on the left --

ואתם רואים במדינות השוויוניות יותר משמאל -

Japan, Finland, Norway, Sweden --

יפן, פינלנד, נורווגיה, שבדיה -

the top 20 percent are about three and a half, four times as rich

ה20% העליונים הם בערך עשירים פי 3.5 - 4

as the bottom 20 percent.

מ20% התחתונים.

But on the more unequal end --

אבל בצד הפחות שוויוני -

U.K., Portugal, USA, Singapore --

בריטניה, פורטוגל, ארה"ב, סינגפור -

the differences are twice as big.

שם ההבדלים גדולים פי שניים.

On that measure, we are twice as unequal

במדד הזה אנחנו פי שניים פחות שוויוניים

as some of the other successful market democracies.

מאשר חלק מהדמוקרטיות האחרות בעלות שווקים מצליחים.

Now I'm going to show you what that does to our societies.

עכשיו אראה לכם מה זה עושה לחברות שלנו.

We collected data on problems with social gradients,

אנחנו אספנו נתונים על בעיות עם גרדיאנט חברתי,

the kind of problems that are more common

סוג הבעיות השכיחות יותר

at the bottom of the social ladder.

בתחתית הסולם החברתי.

Internationally comparable data on life expectancy,

מידע שניתן להשוות בין מדינות על תוחלת החיים,

on kids' maths and literacy scores,

ציוני ילדים בחשבון וקריאה,

on infant mortality rates, homicide rates,

שיעור תמותת תינוקות, שיעור מקרי רצח,

proportion of the population in prison, teenage birthrates,

אחוז האוכלוסיה במאסר, שיעור ילודה בקרב נוער,

levels of trust,

רמות אמון,

obesity, mental illness --

השמנה, מחלות נפש -

which in standard diagnostic classification

שלפי ההגדרות הסטנדרטיות

includes drug and alcohol addiction --

כוללות גם התמכרות לסמים ולאלכוהול -

and social mobility.

וניידות חברתית.

We put them all in one index.

שמנו את כולם במדד אחד.

They're all weighted equally.

כל משתנה במשקל שווה.

Where a country is is a sort of average score on these things.

כל מדינה קיבלה ציון ממוצע במשתנים האלה.

And there, you see it

וכאן, אתם רואים

in relation to the measure of inequality I've just shown you,

את זה ביחס למדד אי השוויון שהראיתי לכם קודם,

which I shall use over and over again in the data.

בו אשתמש שוב ושוב בנתונים האלה.

The more unequal countries

המדינות הפחות שוויוניות

are doing worse

גרועות יותר

on all these kinds of social problems.

בכל סוגי הבעיות החברתיות הללו.

It's an extraordinarily close correlation.

זה מתאם קרוב באופן יוצא דופן.

But if you look at that same index

אבל אם תסתכלו על אותו המדד

of health and social problems

של בעיות חברתיות ובריאותיות

in relation to GNP per capita,

ביחס לתל"ג לנפש,

gross national income,

תוצר לאומי גולמי,

there's nothing there,

אין כאן כלום,

no correlation anymore.

לא נשאר מתאם.

We were a little bit worried

חששנו קצת

that people might think

שאנשים אולי יחשבו

we'd been choosing problems to suit our argument

שבחרנו את הבעיות שיתאימו לטיעון שלנו

and just manufactured this evidence,

והמצאנו נתונים,

so we also did a paper in the British Medical Journal

אז כתבנו גם מאמר לכתב העת BMJ

on the UNICEF index of child well-being.

על מדד UNICEF של רווחת הילד.

It has 40 different components

יש לו 40 מרכיבים שונים

put together by other people.

שחוברו יחד ע"י אנשים אחרים.

It contains whether kids can talk to their parents,

הוא כולל מידע כמו אם הילדים יכולים לדבר עם הוריהם,

whether they have books at home,

אם יש להם ספרים בבית,

what immunization rates are like, whether there's bullying at school.

מה שיעור החיסונים, האם יש בריונות בביה"ס.

Everything goes into it.

הכל נכנס לתוכו.

Here it is in relation to that same measure of inequality.

והנה הוא ביחס לאותו מדד של אי שוויון.

Kids do worse in the more unequal societies.

לילדים הכי גרוע בחברות בלתי שוויוניות.

Highly significant relationship.

קשר בעל מובהקות סטטיסטית גבוהה.

But once again,

אך שוב,

if you look at that measure of child well-being,

אם תסתכלו על המדד לרווחת הילד

in relation to national income per person,

ביחס להכנסה לאומית לנפש,

there's no relationship,

אין שום קשר,

no suggestion of a relationship.

אין רמז לקשר.

What all the data I've shown you so far says

כל המידע שהצגתי עד כה,

is the same thing.

מראה את אותו הדבר.

The average well-being of our societies

הרווחה הממוצעת של החברות שלנו

is not dependent any longer

כבר לא תלויה

on national income and economic growth.

בהכנסה לאומית וצמיחה כלכלית.

That's very important in poorer countries,

זה חשוב מאוד במדינות העניות יותר,

but not in the rich developed world.

אבל לא בעולם המפותח העשיר.

But the differences between us

אבל ההבדלים בינינו

and where we are in relation to each other

ובמיקום היחסי שלנו ביחס לאחרים,

now matter very much.

חשובים מאוד כיום.

I'm going to show you some of the separate bits of our index.

אני אראה לכם כמה מהחלקים הנפרדים של המדד שלנו.

Here, for instance, is trust.

הנה, לדוגמא, אמון.

It's simply the proportion of the population

זה בפשטות החלק באוכלוסיה

who agree most people can be trusted.

שמסכים עם כך שניתן לבטוח באנשים.

It comes from the World Values Survey.

זה מגיע מסקר הערכים העולמי.

You see, at the more unequal end,

ניתן לראות, בצד הפחות שוויוני,

it's about 15 percent of the population

שבערך 15% מהאוכלוסיה

who feel they can trust others.

מרגישים שהם יכולים לבטוח באחרים.

But in the more equal societies,

אבל בחברות השוויוניות יותר,

it rises to 60 or 65 percent.

זה עולה ל60 או 65 אחוזים.

And if you look at measures of involvement in community life

ואם תסתכלו על מדדי מעורבות בחיי הקהילה

or social capital,

או הון חברתי,

very similar relationships

יש יחסים מאוד דומים

closely related to inequality.

עם קשר הדוק לאי שוויון.

I may say, we did all this work twice.

אני יכול לומר שעשינו את כל העבודה הזו פעמיים.

We did it first on these rich, developed countries,

פעם אחת על אותן מדינות עשירות ומפותחות,

and then as a separate test bed,

ואז ערכנו מבחן נפרד

we repeated it all on the 50 American states --

על 50 המדינות בארה"ב -

asking just the same question:

כששאלנו את אותה השאלה:

do the more unequal states

האם המדינות הפחות שוויוניות

do worse on all these kinds of measures?

מצליחות פחות בכל המדדים האלה?

So here is trust from a general social survey of the federal government

אז הנה אמון מסקר חברתי כללי של הממשל הפדראלי

related to inequality.

הקשור לאי שוויון.

Very similar scatter

פיזור דומה מאוד

over a similar range of levels of trust.

על טווח דומה של רמות אמון.

Same thing is going on.

אותו הדבר קורה גם כאן.

Basically we found

מה שבעצם מצאנו

that almost anything that's related to trust internationally

הוא שכמעט כל דבר שקשור לאמון בבדיקה בינלאומית,

is related to trust amongst the 50 states

קשור גם לאמון בבדיקה של 50 מדינות ארה"ב

in that separate test bed.

במבחן הנפרד שערכנו.

We're not just talking about a fluke.

אנחנו לא מדברים על מקריות.

This is mental illness.

אלה מחלות נפשיות.

WHO put together figures

ארגון הבריאות העולמי מוציא גרפים

using the same diagnostic interviews

בהם משתמשים באותם ראיונות אבחון

on random samples of the population

על מדגמים רנדומליים של האוכלוסיה

to allow us to compare rates of mental illness

המאפשרים לנו להשוות שכיחות של מחלות נפש

in each society.

בכל חברה.

This is the percent of the population

זהו האחוז באוכלוסיה

with any mental illness in the preceding year.

שהיתה לו מחלה נפשית כלשהי בשנה שחלפה.

And it goes from about eight percent

וזה נע בין 8%

up to three times that --

ועד פי שלושה מכך -

whole societies

חברות שלמות

with three times the level of mental illness of others.

שיש להן פי שלושה יותר מחלות נפש מאחרות.

And again, closely related to inequality.

ושוב, קשר הדוק לאי שוויון.

This is violence.

זאת אלימות.

These red dots are American states,

הנקודות האדומות הללו הן המדינות בארה"ב,

and the blue triangles are Canadian provinces.

והמשולשים הכחולים מחוזות קנדיים.

But look at the scale of the differences.

אבל תראו את גודל ההבדלים.

It goes from 15 homicides per million

זה נע בין 15 מקרי רצח למיליון

up to 150.

עד 150.

This is the proportion of the population in prison.

זהו חלק האוכלוסיה שבכלא.

There's a about a tenfold difference there,

יש הבדל של פי עשרה כאן,

log scale up the side.

סולם לוגריתמי כאן בצד.

But it goes from about 40 to 400

אבל זה נע בין 40-400

people in prison.

אנשים בכלא.

That relationship

היחס הזה

is not mainly driven by more crime.

לא נובע בעיקר מפשיעה רבה יותר.

In some places, that's part of it.

בחלק מהמקומות זה חלק מהסיפור.

But most of it is about more punitive sentencing,

אבל רובו קשור לענישה שיפוטית יותר,

harsher sentencing.

שיפוט מחמיר יותר.

And the more unequal societies

ובחברות הפחות שוויוניות

are more likely also to retain the death penalty.

יש סיכוי גבוה יותר לביצוע עונש מוות.

Here we have children dropping out of high school.

כאן יש ילדים שנושרים מהתיכון.

Again, quite big differences.

שוב, הבדלים גדולים.

Extraordinarily damaging,

מאוד מזיק,

if you're talking about using the talents of the population.

אם מדברים על ניצול היכולות של האוכלוסיה.

This is social mobility.

זו ניידות חברתית.

It's actually a measure of mobility

זה בעצם מדד לניידות

based on income.

המבוסס על הכנסה.

Basically, it's asking:

זה בודק:

do rich fathers have rich sons

האם לאבות עשירים יש בנים עשירים

and poor fathers have poor sons,

ולאבות עניים בנים עניים,

or is there no relationship between the two?

או שאין קשר בין השניים?

And at the more unequal end,

ובקצה הפחות שוויוני,

fathers' income is much more important --

הכנסת האב הרבה יותר חשובה -

in the U.K., USA.

בבריטניה, ארה"ב.

And in Scandinavian countries,

ובמדינות הסקנדינביות,

fathers' income is much less important.

הכנסת האב הרבה פחות חשובה.

There's more social mobility.

יש יותר ניידות חברתית.

And as we like to say --

וכפי שאנחנו אוהבים לומר -

and I know there are a lot of Americans in the audience here --

ואני יודע שיש כאן הרבה אמריקאים בקהל -

if Americans want to live the American dream,

אם אמריקאים רוצים לחיות את החלום האמריקאי,

they should go to Denmark.

הם צריכים לעבור לדנמרק.

(Laughter)

(צחוק)

(Applause)

(מחיאות כפיים)

I've shown you just a few things in italics here.

הראיתי לכם רק כמה דברים בכתב נטוי כאן.

I could have shown a number of other problems.

הייתי יכול להראות עוד כמה בעיות.

They're all problems that tend to be more common

הן כולן בעיות השכיחות יותר

at the bottom of the social gradient.

בתחתית הגרדיאנט החברתי.

But there are endless problems with social gradients

אבל יש אינסוף בעיות עם גרדיאנטים חברתיים

that are worse in more unequal countries --

שגרועות יותר במדינות לא שוויוניות -

not just a little bit worse,

לא רק מעט יותר גרועות,

but anything from twice as common to 10 times as common.

אלא בין פי שניים לפי 10 יותר נפוצות.

Think of the expense,

תחשבו על ההוצאה,

the human cost of that.

על המחיר האנושי של זה.

I want to go back though to this graph that I showed you earlier

אבל אני רוצה לחזור לגרף שהראיתי לכם קודם

where we put it all together

בו חיברנו הכל יחד

to make two points.

כדי להציג שתי נקודות,

One is that, in graph after graph,

הראשונה היא שבגרף אחר גרף

we find the countries that do worse,

אנחנו רואים שמדינות שמצבן גרוע יותר,

whatever the outcome,

ללא קשר למדד,

seem to be the more unequal ones,

הן אלה שפחות שוויוניות,

and the ones that do well

ואלה שמצליחות יותר

seem to be the Nordic countries and Japan.

הן המדינות הנורדיות ויפן.

So what we're looking at

אז מה שאנחנו רואים

is general social disfunction related to inequality.

זה שחוסר תפקוד חברתי כללי קשור לאי שוויון.

It's not just one or two things that go wrong,

זה לא רק דבר אחד או שניים שנהרסים,

it's most things.

זה רוב הדברים.

The other really important point I want to make on this graph

הנקודה החשובה השניה שאני רוצה להציג בגרף הזה

is that, if you look at the bottom,

היא שאם תסתכלו בתחתית

Sweden and Japan,

שבדיה ויפן

they're very different countries in all sorts of ways.

הן מדינות השונות מאוד זו מזו בכל מיני מובנים.

The position of women,

מעמד האשה,

how closely they keep to the nuclear family,

קירבה למשפחה הגרעינית,

are on opposite ends of the poles

הן נמצאות בשני הקצוות

in terms of the rich developed world.

במושגים של העולם המפותח והעשיר.

But another really important difference

אבל עוד הבדל חשוב מאוד

is how they get their greater equality.

הוא הדרך בה הם משיגים את השוויון הגבוה.

Sweden has huge differences in earnings,

לשבדיה יש פערים עצומים בהכנסות,

and it narrows the gap through taxation,

והיא מצמצמת אותם באמצעות מיסוי,

general welfare state,

מדינת רווחה,

generous benefits and so on.

מענקים נדיבים וכן הלאה.

Japan is rather different though.

אבל יפן היא שונה.

It starts off with much smaller differences in earnings before tax.

היא מתחילה עם פערים הרבה יותר קטנים בהכנסות לפני המיסוי.

It has lower taxes.

יש לה מיסים נמוכים יותר.

It has a smaller welfare state.

מדיניות הרווחה שלה מצומצמת יותר.

And in our analysis of the American states,

ובניתוח שלנו של מדינות ארה"ב,

we find rather the same contrast.

אנחנו מוצאים הבדלים דומים.

There are some states that do well through redistribution,

כמה מדינות מצליחות באמצעות חלוקה מחדש,

some states that do well

מדינות אחרות מצליחות

because they have smaller income differences before tax.

משום שיש בהן הבדלי הכנסה קטנים יותר לפני המיסוי.

So we conclude

אז אפשר לסכם

that it doesn't much matter how you get your greater equality,

שלא משנה איך אתם משיגים את השוויון הגדול יותר,

as long as you get there somehow.

כל עוד אתם מצליחים להגיע לשם איך שהוא.

I am not talking about perfect equality,

אני לא מדבר על שוויון מלא,

I'm talking about what exists in rich developed market democracies.

אני מדבר על מה שכבר קיים בדמוקרטיות עשירות עם שוק מפותח.

Another really surprising part of this picture

ועוד חלק מפתיע של התמונה הזו

is that it's not just the poor

הוא שלא רק העניים

who are affected by inequality.

מושפעים מאי השוויון.

There seems to be some truth in John Donne's

נראה שיש אמת באמרה של ג'ון דון:

"No man is an island."

"אף אדם אינו אי."

And in a number of studies, it's possible to compare

ובמספר מחקרים ניתן להשוות

how people do in more and less equal countries

את ההצלחה של אנשים במדינות שוויוניות יותר או פחות

at each level in the social hierarchy.

בכל רמה של מעמד חברתי.

This is just one example.

זו רק דוגמא אחת.

It's infant mortality.

זו תמותת תינוקות.

Some Swedes very kindly classified a lot of their infant deaths

כמה שבדים סיווגו עבורנו מקרים רבים של תמותת תינוקות אצלהם

according to the British register of general socioeconomic classification.

לפי הסיווג הבריטי של מצב סוציואקונומי כללי.

And so it's anachronistically

אז זה סיווג אנכרוניסטי

a classification by fathers' occupations,

לפי עיסוק האב,

so single parents go on their own.

כך שמשפחות חד הוריות הן בקטגוריה נפרדת.

But then where it says "low social class,"

אבל היכן שכתוב "מעמד חברתי נמוך,"

that's unskilled manual occupations.

הכוונה היא לעבודה ידנית ללא הכשרה.

It goes through towards the skilled manual occupations in the middle,

זה עובר באמצע דרך עבודה ידנית עם הכשרה,

then the junior non-manual,

ואז עבודה זוטרה לא ידנית,

going up high to the professional occupations --

עד למקצועות מקצועיים -

doctors, lawyers,

רופאים, עורכי דין,

directors of larger companies.

מנהלים של חברות גדולות.

You see there that Sweden does better than Britain

אפשר לראות כאן שמצבה של שבדיה טוב מזה של בריטניה

all the way across the social hierarchy.

בכל רמות המדרג החברתי.

The biggest differences are at the bottom of society.

ההבדלים הגדולים ביותר הם בתחתית החברה.

But even at the top,

אבל אפילו למעלה,

there seems to be a small benefit

נראה שישנו יתרון קטן

to being in a more equal society.

להיות החברה שוויונית יותר.

We show that on about five different sets of data

אנחנו מראים זאת בכחמש מערכות נתונים שונות

covering educational outcomes

המכסות השלכות חינוכיות

and health in the United States and internationally.

ובריאות בארה"ב ובעולם בכלל.

And that seems to be the general picture --

ונראה שזו התמונה הכללית -

that greater equality makes most difference at the bottom,

ששוויון גדול יותר יוצר את ההבדלים הגדולים ביותר בתחתית,

but has some benefits even at the top.

אבל יש לו יתרונות אפילו בפסגה.

But I should say a few words about what's going on.

אבל אני צריך לומר כמה מילים על מה שקורה.

I think I'm looking and talking

אני חושב שאני מסתכל ומדבר

about the psychosocial effects of inequality.

על האפקטים הפסיכו-חברתיים של אי שוויון.

More to do with feelings of superiority and inferiority,

יותר על רגשות עליונות ונחיתות,

of being valued and devalued,

על להיות מוערך ולא מוערך,

respected and disrespected.

מכובד ולא מכובד.

And of course, those feelings

וכמובן, הרגשות הללו

of the status competition that comes out of that

של תחרות על סטטוס, שהן הפועל היוצא,

drives the consumerism in our society.

מניעים את הצרכנות בחברה שלנו.

It also leads to status insecurity.

הם גם מובילים לאי בטחון מעמדי.

We worry more about how we're judged and seen by others,

אנחנו דואגים יותר לאיך אנשים אחרים שופטים אותנו,

whether we're regarded as attractive, clever,

אם אנחנו נחשבים למושכים, חכמים,

all that kind of thing.

דברים מהסוג הזה.

The social-evaluative judgments increase,

השיפוטים החברתיים המעריכים גוברים,

the fear of those social-evaluative judgments.

הפחד מפני השיפוטים האלה.

Interestingly,

מעניין

some parallel work going on in social psychology:

שמחקרים מקבילים נעשים בפסיכולוגיה החברתית:

some people reviewed 208 different studies

כמה אנשים סקרו 208 מחקרים שונים

in which volunteers had been invited

בהם מתנדבים הוזמנו

into a psychological laboratory

למעבדה פסיכולוגית

and had their stress hormones,

ומדדו להם את הורמוני הדחק,

their responses to doing stressful tasks, measured.

התגובות שלהם לביצוע מטלות מלחיצות.

And in the review,

ובסקירה הזו,

what they were interested in seeing

מה שהם רצו לבדוק

is what kind of stresses

זה מהם סוגי הלחץ

most reliably raise levels of cortisol,

המעלים את רמת הקורטיזול באופן העקבי ביותר,

the central stress hormone.

הורמון הלחץ המרכזי.

And the conclusion was

והמסקנה היתה

it was tasks that included social-evaluative threat --

שאלה הם מטלות הכוללות איום של הערכה חברתית -

threats to self-esteem or social status

איומים לדימוי העצמי, או למעמד החברתי

in which others can negatively judge your performance.

בהם אחרים יכולים לשפוט את הביצועים שלך באופן שלילי.

Those kind of stresses

לגורמי לחץ כאלה

have a very particular effect

יש השפעה מאוד מסויימת

on the physiology of stress.

על הפיזיולוגיה של הדחק.

Now we have been criticized.

עכשיו, העבירו עלינו ביקורת.

Of course, there are people who dislike this stuff

כמובן, יש הרבה אנשים שלא אוהבים את הדברים האלה

and people who find it very surprising.

ואנשים שזה מאוד מפתיע אותם.

I should tell you though

אבל אני צריך לומר לכם

that when people criticize us for picking and choosing data,

שכשאנשים מבקרים אותנו על כך שאנחנו בוחרים את הנתונים המתאימים,

we never pick and choose data.

אנחנו אף פעם לא בוחרים נתונים.

We have an absolute rule

יש לנו כלל אבסולוטי

that if our data source has data for one of the countries we're looking at,

שאם במקור המידע שלנו יש נתונים עבור אחת המדינות אותה אנו בוחנים,

it goes into the analysis.

אז זה נכנס לניתוח.

Our data source decides

מקור המידע שלנו קובע

whether it's reliable data,

אם המידע מהימן,

we don't.

לא אנחנו.

Otherwise that would introduce bias.

אחרת זה היה גורם להטיה.

What about other countries?

מה לגבי שאר המדינות?

There are 200 studies

יש 200 מחקרים

of health in relation to income and equality

על בריאות ביחס להכנסה ושוויון

in the academic peer-reviewed journals.

בכתבי עת אקדמים שפיטים.

This isn't confined to these countries here,

הם לא מוגבלים למדינות האלה כאן,

hiding a very simple demonstration.

ומסתירים הדגמה מאוד פשוטה.

The same countries,

אותן מדינות,

the same measure of inequality,

אותו מדד לאי-שוויון,

one problem after another.

בעיה אחת אחרי השנייה.

Why don't we control for other factors?

למה אנחנו לא בודקים סטטיסטית במשתנים אחרים?

Well we've shown you that GNP per capita

ובכן, הראינו לכם שהתל"ג לנפש

doesn't make any difference.

לא יוצר הבדל.

And of course, others using more sophisticated methods in the literature

וכמובן, אחרים שמשתמשים בשיטות מתוחכמות יותר בספרות

have controlled for poverty and education

שלטו בעוני ובחינוך

and so on.

וכיו"ב.

What about causality?

מה לגבי סיבתיות?

Correlation in itself doesn't prove causality.

מתאם בפני עצמו לא מוכיח סיבתיות.

We spend a good bit of time.

אנחנו מקדישים הרבה זמן.

And indeed, people know the causal links quite well

ואכן, אנשים מכירים היטב את הקשרים הסיבתיים

in some of these outcomes.

בחלק מההשלכות הללו.

The big change in our understanding

השינוי הגדול בהבנה שלנו

of drivers of chronic health

לגבי מה מניע בריאות כרונית

in the rich developed world

בעולם העשיר המפותח

is how important chronic stress from social sources

הוא החשיבות הגבוהה שיש ללחץ כרוני ממקורות חברתיים

is affecting the immune system,

בהשפעה על מערכת החיסון,

the cardiovascular system.

מערכת הלב וכלי הדם.

Or for instance, the reason why violence

או למשל, הסיבה לכך שאלימות

becomes more common in more unequal societies

שכיחה יותר בחברות פחות שוויוניות

is because people are sensitive to being looked down on.

היא משום שאנשים רגישים לכך שמסתכלים עליהם מלמעלה.

I should say that to deal with this,

אני צריך לומר שעל מנת להתמודד עם כך,

we've got to deal with the post-tax things

אנחנו צריכים להתמודד עם נושאים שהם לאחר מס

and the pre-tax things.

ונושאים שהם לפני מס.

We've got to constrain income,

אנחנו צריכים להגביל הכנסות,

the bonus culture incomes at the top.

תרבות הכנסות הבונוסים בפסגה.

I think we must make our bosses accountable to their employees

אני חושב שאנחנו צריכים לגרום למעסיקים שלנו להיות אחראיים לעובדים שלהם

in any way we can.

בכל דרך אפשרית.

I think the take-home message though

אני חושב שהמסר אותו צריך לקחת מכאן

is that we can improve the real quality of human life

הוא שאנחנו יכולים לשפר את איכות החיים האנושית הממשית

by reducing the differences in incomes between us.

ע"י צמצום הבדלי ההכנסה בינינו.

Suddenly we have a handle

לפתע יש לנו אחיזה

on the psychosocial well-being of whole societies,

ברווחה הפסיכולוגית של חברות שלמות,

and that's exciting.

וזה מלהיב.

Thank you.

תודה רבה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)