Success, failure and the drive to keep creating | Elizabeth Gilbert

מתרגם: Ido Dekkers מבקר: Tal Dekkers

So, a few years ago I was at JFK Airport

אז, לפני כמה שנים הייתי בנמל התעופה JFK

about to get on a flight,

מחכה לעלות לטיסה,

when I was approached by two women

כשניגשו אלי שתי נשים

who I do not think would be insulted

שאני לא חושבת שהיו נעלבות

to hear themselves described

לשמוע אותן מתוארות

as tiny old tough-talking Italian-American broads.

כבחורות זקנות זעירות איטלקיות אמריקאיות שמדברות קשוח.

The taller one, who is like up here,

הגבוהה יותר, שהיא בגובה כזה,

she comes marching up to me, and she goes,

היא באה בצעידה אלי, ואומרת,

"Honey, I gotta ask you something.

"חמודה, אני חייבת לשאול אותך משהו.

You got something to do with that whole

יש לך קשר כלשהו לכל

'Eat, Pray, Love' thing that's been going on lately?"

עניין ה'איכלו, התפללו, אהבו' שהולך בזמן האחרון?"

And I said, "Yes, I did."

ואמרתי, "כן, יש לי."

And she smacks her friend and she goes,

והיא מכה את חברתה ואומרת,

"See, I told you, I said, that's that girl.

"רואה, אמרתי לך, אמרתי שזו הבחורה.

That's that girl who wrote that book

זו הבחורה שכתבה את הספר

based on that movie."

שמבוסס על הסרט ההוא."

(Laughter)

(צחוק)

So that's who I am.

אז זו מי שאני.

And believe me, I'm extremely grateful to be that person,

ותאמינו לי, אני אסירת תודה להיות האדם הזה,

because that whole "Eat, Pray, Love" thing

מפני שכל עניין ה "תאכלו, התפללו, אהבו"

was a huge break for me.

היה פריצת דרך אדירה בשבילי.

But it also left me in a really tricky position

אבל זה גם השאיר אותי במיקום ממש בעייתי

moving forward as an author

בהמשך הדרך כסופרת

trying to figure out how in the world

מנסה להבין איך

I was ever going to write a book again

אני אוכל לכתוב שוב ספר

that would ever please anybody,

שאי פעם ירצה מישהו,

because I knew well in advance

מפני שידעתי מראש

that all of those people who had adored "Eat, Pray, Love"

שכל אותם אנשים שאהבו את "תאכלו, התפללו, אהבו"

were going to be incredibly disappointed

יהיו מאוד מאוכזבים

in whatever I wrote next

ממה שאני אכתוב עכשיו

because it wasn't going to be "Eat, Pray, Love,"

מפני שזה לא יהיה "אכלו, התפללו, אהבו,"

and all of those people who had hated "Eat, Pray, Love"

וכל אותם אנשים ששנאו על "אכלו, התפללו, אהבו"

were going to be incredibly disappointed

יהיו מאוד מאוכזבים

in whatever I wrote next

ממה שאני אכתוב

because it would provide evidence that I still lived.

מפני שזה יספק עדות לזה שאני עדיין חייתי.

So I knew that I had no way to win,

אז ידעתי שאין לי דרך לנצח,

and knowing that I had no way to win

והידיעה שאין לי דרך לנצח

made me seriously consider for a while

גרמה לי לשקול ברצינות לזמן מה

just quitting the game

פשוט לפרוש מהמשחק

and moving to the country to raise corgis.

ולעבור לכפר כדי לגדל קורגים.

But if I had done that, if I had given up writing,

אבל אם הייתי עושה את זה, אם הייתי מפסיקה לכתוב,

I would have lost my beloved vocation,

הייתי מאבדת את המקצוע האהוב עלי,

so I knew that the task was that I had to find

אז ידעתי שהמשימה היתה שאני צריכה למצוא

some way to gin up the inspiration

דרך כלשהי לעורר את ההשראה

to write the next book

כדי לכתוב את הספר הבא

regardless of its inevitable negative outcome.

בלי קשר לתוצאות השליליות הבלתי נמנעות.

In other words, I had to find a way to make sure

במילים אחרות, הייתי צריכה למצוא דרך לדאוג

that my creativity survived its own success.

שהיצירתיות שלי תשרוד את ההצלחה של עצמה.

And I did, in the end, find that inspiration,

ובאמת בסוף, מצאתי את ההשראה,

but I found it in the most unlikely

אבל מצאתי אותה במקום

and unexpected place.

הכי לא סביר וצפוי.

I found it in lessons that I had learned earlier in life

מצאתי אותה בשיעורים שלמדתי מוקדם יותר בחיים

about how creativity can survive its own failure.

על איך יצירתיות יכולה לשרוד את הכשלון של עצמה,

So just to back up and explain,

אז רק כדי לחזור אחורה ולהסביר,

the only thing I have ever wanted to be

הדבר היחיד שרציתי להיות

for my whole life was a writer.

כל חיים היה סופרת.

I wrote all through childhood, all through adolescence,

כתבתי כל הילדות, כל ההתבגרות,

by the time I was a teenager I was sending

עד שהייתי בת עשרה שלחתי

my very bad stories to The New Yorker,

את הסיפורים הגרועים שלי לניו יורקר,

hoping to be discovered.

וקיוויתי להתגלות.

After college, I got a job as a diner waitress,

אחרי הקולג', קיבלתי עבודה כמלצרית בדיינר,

kept working, kept writing,

והמשכתי לעבוד בזמן שכתבתי,

kept trying really hard to get published,

המשכתי לנסות ממש קשה להתפרסם,

and failing at it.

ונכשלתי בזה.

I failed at getting published

נכשלתי בלהתפרסם

for almost six years.

כמעט שש שנים.

So for almost six years, every single day,

אז כמעט שש שנים, כל יום,

I had nothing but rejection letters

לא היה לי כלום חוץ ממכתבי דחייה

waiting for me in my mailbox.

מחכים לי בתיבת הדואר.

And it was devastating every single time,

וזה היה הורס כל פעם,

and every single time, I had to ask myself

וכל פעם, הייתי צריכה לשאול את עצמי

if I should just quit while I was behind

אם אני צריכה לפרוש כל עוד אני מאחור

and give up and spare myself this pain.

ולוותר ולחסוך מעצמי את הכאב.

But then I would find my resolve,

אבל אז הייתי מוצאת את הכוח,

and always in the same way,

ותמיד באותה דרך,

by saying, "I'm not going to quit,

על ידי אמירה, "אני לא אפרוש,

I'm going home."

אני הולכת הביתה."

And you have to understand that for me,

ואתם צריכים להבין את זה בשבילי,

going home did not mean returning to my family's farm.

ללכת הביתה לא אמר לחזור לחווה המשפחתית שלי.

For me, going home

בשבילי, ללכת הביתה

meant returning to the work of writing

אמר לחזור לעבודת הכתיבה

because writing was my home,

מפני שכתיבה היתה הבית בשבילי,

because I loved writing more than I hated failing at writing,

מפני שאהבתי כתיבה יותר מששנאתי להכשל בכתיבה,

which is to say that I loved writing

שזה אומר שאהבתי כתיבה

more than I loved my own ego,

יותר משאהבתי את האגו של עצמי,

which is ultimately to say

שזה בסופו של דבר אומר

that I loved writing more than I loved myself.

שאהבתי כתיבה יותר משאהבתי את עצמי.

And that's how I pushed through it.

וכך המשכתי הלאה עם זה.

But the weird thing is that 20 years later,

אבל הדבר המוזר הוא ש 20 שנה מאוחר יותר,

during the crazy ride of "Eat, Pray, Love,"

במהלך מה שקרה עם "אכלו, התפללו, אהבו,"

I found myself identifying all over again

מצאתי את עצמי מזדהה שוב

with that unpublished young diner waitress

עם המלצרית הצעירה והלא מפורסמת

who I used to be, thinking about her constantly,

שהייתי, חושבת עליה כל הזמן,

and feeling like I was her again,

ומרגישה שאני היא שוב,

which made no rational sense whatsoever

מה שלא היה הגיוני בכלל

because our lives could not have been more different.

מפני שהחיים שלנו לא היו יכולים להיות שונים יותר.

She had failed constantly.

היא נכשלה ללא הפסקה.

I had succeeded beyond my wildest expectation.

אני הצלחתי מעבר לציפיות הכי פרועות שלי.

We had nothing in common.

לא היה לנו שום דבר במשותף.

Why did I suddenly feel like I was her all over again?

למה פתאום הרגשתי שוב שאני זו היא?

And it was only when I was trying to unthread that

וזה היה רק כשניסיתי לפרום את זה

that I finally began to comprehend

שבאמת התחלתי להבין

the strange and unlikely psychological connection

את החיבור הפסיכולוגי המוזר והלא סביר

in our lives between the way we experience great failure

בחיים שלנו בין הדרך בה אנחנו חווים כשלונות גדולים

and the way we experience great success.

והדרך בה אנחנו חווים הצלחות גדולות.

So think of it like this:

אז חשבו על זה ככה:

For most of your life, you live out your existence

רוב חייכם, אתם חיים את הקיום שלכם

here in the middle of the chain of human experience

פה באמצע של שרשרת החוויה האנושית

where everything is normal and reassuring and regular,

שם הכל נורמלי ומנחם ורגיל,

but failure catapults you abruptly way out over here

אבל כישלון מעיף אתכם בפתאומיות רחוק לפה

into the blinding darkness of disappointment.

לתוך החושך הגדול של אכזבה.

Success catapults you just as abruptly but just as far

הצלחה משגרת אתכם באותה פתאומיות אבל לאותו מרחק

way out over here

לכיוון הזה

into the equally blinding glare

לתוך זוהר מסנוור באותה מידה

of fame and recognition and praise.

של תהילה והכרה ושבחים.

And one of these fates

ואחד הגורלות האלו

is objectively seen by the world as bad,

נראה אובייקטיבית על ידי העולם כרע,

and the other one is objectively seen by the world as good,

בהשני נראה אובייקטיבית לעולם כטוב,

but your subconscious is completely incapable

אבל תת ההכרה שלכם לחלוטין לא מסוגל

of discerning the difference between bad and good.

להבחין בהבדל בין רע לטוב.

The only thing that it is capable of feeling

הדבר היחיד שהוא מסוגל להרגיש

is the absolute value of this emotional equation,

זה ההערך האבסולוטי של המשוואה הרגשית,

the exact distance that you have been flung

המרחק המדוייק שהועפתם

from yourself.

מעצמכם.

And there's a real equal danger in both cases

ויש סכנה זהה בשני המקרים

of getting lost out there

של ללכת לאיבוד שם בחוץ

in the hinterlands of the psyche.

בשממה של המצב הפסיכולוגי.

But in both cases, it turns out that there is

אבל בשני המקרים, מסתבר שיש

also the same remedy for self-restoration,

גם את אותה התרופה לשחזור עצמי,

and that is that you have got to find your way back home again

והיא שאתם חייבים למצוא את הדרך חזרה הביתה שוב

as swiftly and smoothly as you can,

במהירות ובחלקות ככל הניתן,

and if you're wondering what your home is,

ואם אתם תוהים מה הבית שלכם,

here's a hint:

הנה רמז:

Your home is whatever in this world you love

הבית שלכם הוא מה בעולם אתם אוהבים

more than you love yourself.

יותר משאתם אוהבים את עצמכם.

So that might be creativity, it might be family,

אז זה יכול להיות יצירתיות, זה יכול להיות משפחה,

it might be invention, adventure,

זה יכול להיות המצאה, הרפתקה,

faith, service, it might be raising corgis,

אמונה, שרות, זה יכול להיות לגדל קורגים.

I don't know, your home is that thing

אני לא יודעת, הבית שלכם הוא הדבר

to which you can dedicate your energies

אליו אתם יכולים להקדיש את האנרגיות שלכם

with such singular devotion

עם כזו מסירות יחודית

that the ultimate results become inconsequential.

שהתוצאה הסופית הופכת ללא חשובה.

For me, that home has always been writing.

בשבילי, הבית הזה תמיד היה הכתיבה.

So after the weird, disorienting success

אז אחרי ההצלחה המוזרה והמבלבלת

that I went through with "Eat, Pray, Love,"

שעברתי עם "אכלו, התפללו, אהבו,"

I realized that all I had to do was exactly

הבנתי שכל מה שהייתי צריכה לעשות היה בדיוק

the same thing that I used to have to do all the time

אותו הדבר שהייתי צריכה לעשות כל הזמן

when I was an equally disoriented failure.

כשהייתי מבולבלת באותה מידה מכישלון.

I had to get my ass back to work,

הייתי צריכה לחזור לעבודה,

and that's what I did, and that's how, in 2010,

וזה מה שעשיתי, וכך ב 2010,

I was able to publish the dreaded follow-up

הייתי מסוגלת להוציא לאור את ההמשך המאיים

to "Eat, Pray, Love."

של "אכלו, התפללו, אהבו."

And you know what happened with that book?

ואתם יודעים מה קרה עם הספר הזה?

It bombed, and I was fine.

הוא התרסק, והייתי בסדר.

Actually, I kind of felt bulletproof,

למעשה, סוג של הרגשתי חסינת כדורים,

because I knew that I had broken the spell

מפני שידעתי ששברתי את הקללה

and I had found my way back home

ומצאתי את דרכי חזרה הביתה

to writing for the sheer devotion of it.

לכתיבה רק למען המסירות אליה.

And I stayed in my home of writing after that,

ונשארתי בבית הכתיבה אחרי זה,

and I wrote another book that just came out last year

וכתבתי ספר נוסף שיצא שנה שעברה

and that one was really beautifully received,

והוא התקבל ממש יפה,

which is very nice, but not my point.

שזה מאוד נחמד, אבל לא הנקודה שלי.

My point is that I'm writing another one now,

הנקודה שלי היא שאני כותבת אחד נוסף עכשיו,

and I'll write another book after that

ואני אכתוב ספר נוסף אחריו

and another and another and another

ועוד ועוד ועוד

and many of them will fail,

והרבה מהם יכשלו,

and some of them might succeed,

וכמה מהם אולי יצליחו,

but I will always be safe

אבל אני תמיד אהיה בטוחה

from the random hurricanes of outcome

מההורקנים המזדמנים של התוצאה

as long as I never forget where I rightfully live.

כל עוד אני לעולם לא אשכח איפה אני חייה.

Look, I don't know where you rightfully live,

תראו, אני לא יודעת איפה אתם חיים,

but I know that there's something in this world

אבל אני יודעת שיש משהו בעולם

that you love more than you love yourself.

שאתם אוהבים יותר משאתם אוהבים את עצמכם.

Something worthy, by the way,

משהו שווה, דרך אגב,

so addiction and infatuation don't count,

כך שהתמכרות והתאהבות לא נחשבים,

because we all know that those are not safe places to live. Right?

מפני שכולנו יודעים שאלה לא מקומות בטוחים להיות, נכון?

The only trick is that you've got to identify

הטריק היחיד הוא שאתם צריכים לזהות

the best, worthiest thing that you love most,

את הטוב ביותר, הכי שווה שאתם הכי אוהבים,

and then build your house right on top of it

ואז לבנות את הבית שלכם ממש עליו

and don't budge from it.

ולא לזוז ממנו.

And if you should someday, somehow

ואם אתם יום אחד, איך שהוא

get vaulted out of your home

תוצאו מביתכם

by either great failure or great success,

על ידי כישלון גדול או הצלחה גדולה,

then your job is to fight your way back to that home

אז העבודה שלכם היא להלחם את דרככם חזרה לבית הזה

the only way that it has ever been done,

בדרך היחידה שאי פעם נעשתה,

by putting your head down and performing

על ידי הורדת הראש וביצוע

with diligence and devotion

עם התמדה ומסירות

and respect and reverence

וכבוד ויראת כבוד

whatever the task is that love

לא משנה איזו משימה האהבה הזו

is calling forth from you next.

קוראת לכם לבצע עכשיו.

You just do that, and keep doing that

אתם פשוט עושים את זה, וממשיכים לעשות את זה

again and again and again,

שוב ושוב ושוב,

and I can absolutely promise you, from long personal experience

ואני יכולה להבטיח לכם לגמרי, מניסון אישי ארוך

in every direction, I can assure you

בכל כיוון, אני יכולה להבטיח לכם

that it's all going to be okay.

שהכל יהיה בסדר.

Thank you.

תודה לכם.

(Applause)

(מחיאות כפיים)