The riddle of experience vs. memory | Daniel Kahneman

מתרגם: Assaf Tsafriri מבקר: Yubal Masalker

Everybody talks about happiness these days.

כולם מדברים על אושר כיום.

I had somebody count the number of books

ביקשתי ממישהו לספור את כמות הספרים

with "happiness" in the title published in the last five years

עם "אושר" בכותרת שפורסמו בחמש השנים האחרונות

and they gave up after about 40, and there were many more.

והוא הפסיק אחרי 40, והיו עוד הרבה.

There is a huge wave of interest in happiness,

ישנה התעניינות עצומה באושר

among researchers.

בקרב חוקרים.

There is a lot of happiness coaching.

יש הרבה מאמני אושר.

Everybody would like to make people happier.

כולם רוצים להפוך אנשים למאושרים יותר.

But in spite of all this flood of work,

אבל למרות כל מבול הפעילות הזה,

there are several cognitive traps

ישנן כמה מלכודות קוגניטיביות

that sort of make it almost impossible to think straight

שמקשות מאוד לחשוב בהיגיון

about happiness.

על אושר.

And my talk today will be mostly about these cognitive traps.

והרצאתי היום תהיה בעיקר על המלכודות האלו.

This applies to laypeople thinking about their own happiness,

זה חל על אנשים רגילים שחושבים על האושר שלהם,

and it applies to scholars thinking about happiness,

וגם על חוקרים שחושבים על אושר,

because it turns out we're just as messed up as anybody else is.

כי מסתבר שאנחנו מתוסבכים בדיוק כמו כולם.

The first of these traps

המלכודת הראשונה

is a reluctance to admit complexity.

היא אי-הרצון להודות במורכבות.

It turns out that the word "happiness"

מסתבר שהמילה "אושר"

is just not a useful word anymore,

כבר אינה שימושית יותר,

because we apply it to too many different things.

כי מקשרים אותה ליותר מדי דברים שונים.

I think there is one particular meaning to which we might restrict it,

לדעתי, צריך להגביל אותה למשמעות אחת,

but by and large,

אבל באופן כללי

this is something that we'll have to give up

נצטרך לוותר על הרעיון

and we'll have to adopt the more complicated view

ולאמץ תפיסה מורכבת יותר

of what well-being is.

לגבי מהי רווחה.

The second trap is a confusion between experience and memory;

המלכודת השנייה היא הבלבול בין חוויה לבין זיכרון.

basically, it's between being happy in your life,

זה ההבדל בין להיות מאושר בחייך

and being happy about your life

לבין להיות מאושר לגבי חייך

or happy with your life.

או מאושר מחייך.

And those are two very different concepts,

ואלו שני מושגים מאוד שונים,

and they're both lumped in the notion of happiness.

ושניהם נדחסים לתוך המושג אושר.

And the third is the focusing illusion,

והמלכודת השלישית היא אשליית ההתמקדות,

and it's the unfortunate fact that we can't think about any circumstance

וזאת העובדה המצערת שאנו לא יכולים לחשוב על גורם

that affects well-being

המשפיע על רווחה

without distorting its importance.

מבלי לעוות את חשיבותו.

I mean, this is a real cognitive trap.

זו באמת מלכודת מחשבתית.

There's just no way of getting it right.

אין שום דרך לתפוס אותו בצורה נכונה.

Now, I'd like to start with an example

אתחיל בדוגמא

of somebody who had a question-and-answer session

שמישהו סיפר

after one of my lectures reported a story,

בסיום אחת ההרצאות שלי.

and that was a story --

וזה הסיפור:

He said he'd been listening to a symphony,

הוא סיפר שהקשיב לסימפוניה

and it was absolutely glorious music

וזו היתה פשוט מוזיקה נפלאה

and at the very end of the recording,

וממש בסוף ההקלטה,

there was a dreadful screeching sound.

היה צליל חריקה נורא.

And then he added, really quite emotionally,

ואז הוא הוסיף, די בהתרגשות,

it ruined the whole experience.

שזה הרס את כל החוויה.

But it hadn't.

אבל זה לא.

What it had ruined were the memories of the experience.

מה שזה הרס זה את הזיכרונות מהחוויה.

He had had the experience.

הוא חווה את החוויה.

He had had 20 minutes of glorious music.

הוא חווה 20 דקות של מוזיקה נהדרת.

They counted for nothing

והם נמחקו לחלוטין,

because he was left with a memory;

כי הוא נשאר עם זיכרון,

the memory was ruined,

הזיכרון נהרס,

and the memory was all that he had gotten to keep.

והזיכרון זה כל מה שהוא זכה לשמור.

What this is telling us, really,

מה שזה אומר לנו,

is that we might be thinking of ourselves and of other people

זה שאפשר לחשוב עלינו ועל אחרים

in terms of two selves.

במונחים של שני "אני".

There is an experiencing self,

ישנו האני-החווה,

who lives in the present

אשר חי בהווה

and knows the present,

ומכיר את ההווה,

is capable of re-living the past,

ומסוגל לחיות שוב את העבר,

but basically it has only the present.

אך ביסודו של דבר יש לו רק את ההווה.

It's the experiencing self that the doctor approaches --

זה האני החווה שאליו פונה הרופא --

you know, when the doctor asks,

מכירים, כשהרופא שואל,

"Does it hurt now when I touch you here?"

"זה כואב עכשיו כשאני נוגע כאן?"

And then there is a remembering self,

ויש האני-הזוכר,

and the remembering self is the one that keeps score,

והאני-הזוכר הוא האחד שמתעד,

and maintains the story of our life,

ושומר את סיפור חיינו,

and it's the one that the doctor approaches

והוא האחד שהרופא פונה אליו

in asking the question,

בשאלה,

"How have you been feeling lately?"

"איך הרגשת לאחרונה?"

or "How was your trip to Albania?" or something like that.

או "איך היה הטיול שלך לאלבניה?".

Those are two very different entities,

אלו שתי ישויות שונות מאוד,

the experiencing self and the remembering self,

האני-החווה והאני-הזוכר

and getting confused between them is part of the mess

ולהתבלבל ביניהם זה חלק מהסיבוך

about the notion of happiness.

שבמושג "אושר".

Now, the remembering self

עכשיו, האני הזוכר

is a storyteller.

הוא מספר סיפורים.

And that really starts with a basic response of our memories --

וזה מתחיל מתגובה בסיסית של הזכרונות שלנו,

it starts immediately.

זה מתחיל מיידית.

We don't only tell stories when we set out to tell stories.

אנחנו מספרים סיפורים לא רק כשאנחנו רוצים לעשות זאת,

Our memory tells us stories,

הזיכרון שלנו מספר לנו סיפורים,

that is, what we get to keep from our experiences

כלומר, מה שאנו מצליחים לשמור מהחוויות שלנו

is a story.

הוא סיפור.

And let me begin with one example.

ואתחיל בדוגמא.

This is an old study.

זהו מחקר ישן.

Those are actual patients undergoing a painful procedure.

אלו מטופלים אמיתיים העוברים טיפול כואב.

I won't go into detail. It's no longer painful these days,

לא אכנס לפרטים. כיום זה כבר לא כואב,

but it was painful when this study was run in the 1990s.

אך זה היה כואב כשהמחקר בוצע בשנות ה-90.

They were asked to report on their pain every 60 seconds.

הם נתבקשו לדווח על הכאב שלהם כל 60 שניות.

Here are two patients,

והנה שני מטופלים.

those are their recordings.

אלו הרשומות שלהם.

And you are asked, "Who of them suffered more?"

ואשאל, "מי מהם סבל יותר?"

And it's a very easy question.

וזאת שאלה קלה מאוד.

Clearly, Patient B suffered more --

בבירור, מטופל B סבל יותר.

his colonoscopy was longer,

הקולונוסקופיה שלו הייתה ארוכה יותר,

and every minute of pain that Patient A had,

ועל כל דקה של כאב שחש מטופל A

Patient B had, and more.

למטופל B היה יותר.

But now there is another question:

אך עכשיו יש שאלה אחרת:

"How much did these patients think they suffered?"

"כמה חשבו המטופלים הללו שהם סבלו?"

And here is a surprise.

והנה הפתעה:

The surprise is that Patient A

ההפתעה היא שלמטופל A

had a much worse memory of the colonoscopy

היה זיכרון הרבה יותר גרוע של הקולונוסקופיה

than Patient B.

מאשר למטופל B.

The stories of the colonoscopies were different,

הסיפורים של הקולונוסקופיות היו שונים,

and because a very critical part of the story is how it ends.

ומשום שלסיום הסיפור יש השפעה קריטית --

And neither of these stories is very inspiring or great --

ואף אחד מהסיפורים האלו לא מעורר השראה --

but one of them is this distinct ... (Laughter)

אך אחד מהם הוא נבדל ... (צחוק)

but one of them is distinctly worse than the other.

אך אחד מהם הוא בבירור גרוע יותר מהאחר.

And the one that is worse

והגרוע יותר

is the one where pain was at its peak at the very end;

הוא זה שהכאב בו היה בשיאו בסוף.

it's a bad story.

זה סיפור רע.

How do we know that?

איך אנו יודעים זאת?

Because we asked these people after their colonoscopy,

כי שאלנו אותם אחרי הקולוסקופיה,

and much later, too,

ומאוחר יותר,

"How bad was the whole thing, in total?"

"כמה גרוע היה כל הטיפול, בסה"כ?"

And it was much worse for A than for B, in memory.

וזה היה הרבה יותר גרוע ל-A מאשר ל-B, בזיכרונם.

Now this is a direct conflict

זהו קונפליקט ישיר

between the experiencing self and the remembering self.

בין האני החווה לאני הזוכר.

From the point of view of the experiencing self,

מנקודת המבט של האני החווה,

clearly, B had a worse time.

בבירור, ל-B היה יותר גרוע.

Now, what you could do with Patient A,

עכשיו, מה שאפשר לעשות עם מטופל A,

and we actually ran clinical experiments,

ואנו למעשה ביצענו ניסויים קליניים,

and it has been done, and it does work --

וזה נעשה, וזה עובד,

you could actually extend the colonoscopy of Patient A

אפשר להאריך את הקולונוסקופיה של מטופל A

by just keeping the tube in without jiggling it too much.

על ידי השארה של הצינור מבלי תזוזה.

That will cause the patient

זה יגרום למטופל

to suffer, but just a little

לסבול, אך רק מעט

and much less than before.

והרבה פחות מאשר קודם.

And if you do that for a couple of minutes,

ואם עושים זאת למשך מספר דקות,

you have made the experiencing self

האני החווה

of Patient A worse off,

של מטופל A סובל יותר,

and you have the remembering self of Patient A

והאני הזוכר של מטופל A

a lot better off,

מרוצה יותר,

because now you have endowed Patient A

בגלל שעכשיו הענקנו למטופל A

with a better story

סיפור יותר טוב

about his experience.

לגבי החוויה שלו.

What defines a story?

מה מגדיר סיפור?

And that is true of the stories

וזה נכון לסיפורים

that memory delivers for us,

שהזיכרון מעביר לנו,

and it's also true of the stories that we make up.

וזה נכון גם לגבי הסיפורים שאנחנו ממציאים.

What defines a story are changes,

מה שמגדיר סיפור הם שינויים,

significant moments and endings.

רגעיים משמעותיים וסיומות.

Endings are very, very important

סיומות הן מאוד, מאוד חשובות

and, in this case, the ending dominated.

ובמקרה הזה, הסיומת שלטה.

Now, the experiencing self

האני החווה

lives its life continuously.

חי את חייו ברציפות.

It has moments of experience, one after the other.

יש לו רגעים של חוויות, אחד אחרי השני.

And you can ask: What happens to these moments?

ותשאלו: מה קורה לרגעים הללו?

And the answer is really straightforward:

והתשובה היא באמת פשוטה.

They are lost forever.

הם נעלמים לעד.

I mean, most of the moments of our life --

רוב הרגעים בחיינו --

and I calculated, you know, the psychological present

וחישבתי -- משך ההווה הפסיכולוגי

is said to be about three seconds long;

נחשב לשלוש שניות.

that means that, you know,

מה שאומר,

in a life there are about 600 million of them;

שבחיים, יש בערך 600 מיליון כאלה.

in a month, there are about 600,000 --

בחודש, יש בערך 600,000.

most of them don't leave a trace.

רובם לא משאירים סימן.

Most of them are completely ignored

מרובם, האני הזוכר

by the remembering self.

מתעלם לחלוטין.

And yet, somehow you get the sense

ועדיין, איכשהו אנחנו מקבלים את התחושה

that they should count,

שהם אמורים להיחשב,

that what happens during these moments of experience

שמה שקורה במשך הרגעים האלה של החוויות

is our life.

הוא חיינו.

It's the finite resource that we're spending

זה המשאב המוגבל שאנו מבזבזים

while we're on this earth.

כל עוד אנו על כדור הארץ.

And how to spend it

ואיך לבזבז אותו,

would seem to be relevant,

נראה רלוונטי,

but that is not the story

אך לא זה הסיפור

that the remembering self keeps for us.

שהאני הזוכר שומר בשבילנו.

So we have the remembering self

אז יש לנו את האני הזוכר

and the experiencing self,

ואת האני החווה,

and they're really quite distinct.

והם באמת שונים לגמרי.

The biggest difference between them

ההבדל הגדול ביותר ביניהם

is in the handling of time.

הוא ההתיחסות לזמן.

From the point of view of the experiencing self,

מנקודת המבט של האני החווה,

if you have a vacation,

אם יש לך חופשה,

and the second week is just as good as the first,

והשבוע השני הוא טוב בדיוק כמו הראשון,

then the two-week vacation

אז חופשה בת שבועיים

is twice as good as the one-week vacation.

טובה פי שניים מחופשה בת שבוע.

That's not the way it works at all for the remembering self.

אך לא כך עובד האני הזוכר.

For the remembering self, a two-week vacation

לאני הזוכר, חופשה בת שבועיים

is barely better than the one-week vacation

היא בקושי טובה יותר מחופשה בת שבוע

because there are no new memories added.

כי לא נוספו זכרונות חדשים.

You have not changed the story.

לא שיניתם את הסיפור.

And in this way,

ובדרך הזאת,

time is actually the critical variable

זמן הוא בעצם המשתנה הקריטי

that distinguishes a remembering self

המבדיל בין האני הזוכר

from an experiencing self;

לבין האני החווה.

time has very little impact on the story.

למשך הזמן יש השפעה מזערית על הסיפור.

Now, the remembering self does more

עכשיו, האני הזוכר לא רק

than remember and tell stories.

זוכר ומספר סיפורים.

It is actually the one that makes decisions

הוא בעצם זה שמקבל החלטות.

because, if you have a patient who has had, say,

כי אם יש מטופל שעשה, נגיד,

two colonoscopies with two different surgeons

שתי קולונוסקופיות עם שני מנתחים שונים

and is deciding which of them to choose,

ומחליט במי מהם לבחור,

then the one that chooses

אז זה שייבחר

is the one that has the memory that is less bad,

הוא זה שנושא זיכרון פחות רע,

and that's the surgeon that will be chosen.

וזה המנתח אשר ייבחר.

The experiencing self

לאני החווה

has no voice in this choice.

אין שום חלק בהחלטה הזו.

We actually don't choose between experiences,

אנחנו בעצם לא בוחרים בין חוויות.

we choose between memories of experiences.

אנחנו בוחרים בין זיכרונות של חוויות.

And even when we think about the future,

ואפילו כשאנו חושבים על העתיד,

we don't think of our future normally as experiences.

אנחנו בד"כ לא חושבים על העתיד כחוויות.

We think of our future

אנו חושבים על העתיד

as anticipated memories.

כעל זיכרונות צפויים.

And basically you can look at this,

ובעקרון אפשר לראות את זה,

you know, as a tyranny of the remembering self,

כעריצות של האני הזוכר,

and you can think of the remembering self

ואפשר לדמיין את האני הזוכר

sort of dragging the experiencing self

גורר את האני החווה

through experiences that

דרך חוויות

the experiencing self doesn't need.

שהאני החווה לא צריך.

I have that sense that

יש לי תחושה

when we go on vacations

שכשאנחנו יוצאים לחופשות

this is very frequently the case;

זה בד"כ המצב,

that is, we go on vacations,

אנחנו יוצאים לחופשות,

to a very large extent,

במידה רבה,

in the service of our remembering self.

בשירות של האני הזוכר שלנו.

And this is a bit hard to justify I think.

ולדעתי, קשה להצדיק את זה.

I mean, how much do we consume our memories?

כלומר, עד כמה אנו צורכים את הזיכרונות שלנו?

That is one of the explanations

זהו אחד ההסברים

that is given for the dominance

שניתנים לדומיננטיות

of the remembering self.

של האני הזוכר.

And when I think about that, I think about a vacation

וכשאני חושב על זה, אני חושב על חופשה

we had in Antarctica a few years ago,

באנטרטיקה לפני כמה שנים,

which was clearly the best vacation I've ever had,

שבהחלט הייתה החופשה הטובה ביותר שהייתה לי,

and I think of it relatively often,

ואני חושב עליה לעיתים קרובות יחסית,

relative to how much I think of other vacations.

יחסית לחופשות אחרות.

And I probably have consumed

וכנראה שצרכתי את הזכרונות שלי

my memories of that three-week trip, I would say,

מהטיול בן שלושת השבועות הזה,

for about 25 minutes in the last four years.

למשך בערך 25 דקות בארבע השנים האחרונות.

Now, if I had ever opened the folder

עכשיו, אם הייתי פותח את התיקייה

with the 600 pictures in it,

עם 600 התמונות שבתוכה,

I would have spent another hour.

הייתי מבלה שעה נוספת.

Now, that is three weeks,

עכשיו, זו חופשה של שלושה שבועות,

and that is at most an hour and a half.

וזה לכל היותר שעה וחצי של צריכה.

There seems to be a discrepancy.

נראה שיש חוסר התאמה.

Now, I may be a bit extreme, you know,

אולי אני יוצא דופן

in how little appetite I have for consuming memories,

בכך שאני צורך מעט זיכרונות,

but even if you do more of this,

אבל אפילו אם תצרכו יותר,

there is a genuine question:

יש שאלה אמיתית:

Why do we put so much weight on memory

למה אנו נותנים כל כך הרבה משקל לזיכרון

relative to the weight that we put on experiences?

יחסית למשקל שאנו נותנים לחוויות?

So I want you to think

אז אני רוצה שתעשו

about a thought experiment.

ניסוי מחשבתי.

Imagine that for your next vacation,

דמיינו שבחופשה הבאה שלכם

you know that at the end of the vacation

אתם יודעים שבסוף החופשה

all your pictures will be destroyed,

כל התמונות שלכם תהרסנה,

and you'll get an amnesic drug

ותקבלו סם שיכחה

so that you won't remember anything.

כך שלא תזכרו דבר.

Now, would you choose the same vacation? (Laughter)

עכשיו, האם תבחרו באותה חופשה? (צחוק)

And if you would choose a different vacation,

ואם תבחרו בחופשה אחרת,

there is a conflict between your two selves,

יש עימות בין שני האני שלכם,

and you need to think about how to adjudicate that conflict,

ואתם צריכים לחשוב על איך לפסוק בעימות הזה,

and it's actually not at all obvious, because

וזה בעצם בכלל לא ברור,

if you think in terms of time,

כי אם תחשבו במונחים של זמן,

then you get one answer,

אז יש תשובה אחת.

and if you think in terms of memories,

ואם חושבים במונחים של זיכרונות,

you might get another answer.

אתם עלולים לקבל תשובה אחרת.

Why do we pick the vacations we do

הדרך בה אנו בוחרים חופשה,

is a problem that confronts us

היא בעיה שמתמודדים איתה

with a choice between the two selves.

בבחירה בין שני האני.

Now, the two selves

עכשיו, שני האני

bring up two notions of happiness.

מביאים שני סוגים של אושר.

There are really two concepts of happiness

יש באמת שני מושגים של אושר

that we can apply, one per self.

שאנו יכולים להחיל, אחד לכל אני.

So you can ask: How happy is the experiencing self?

אפשר לשאול: כמה מאושר הוא האני החווה?

And then you would ask: How happy are the moments

ואפשר לשאול: כמה מאושרים הם הרגעים

in the experiencing self's life?

בחיי האני החווה?

And they're all -- happiness for moments

וכולם -- אושר מרגעים

is a fairly complicated process.

הוא תהליך מסובך למדי.

What are the emotions that can be measured?

מהם הרגשות שאותם ניתן למדוד?

And, by the way, now we are capable

ודרך אגב, עכשיו אנו יכולים

of getting a pretty good idea

לקבל מושג די טוב

of the happiness of the experiencing self over time.

על האושר של האני החווה לאורך זמן.

If you ask for the happiness of the remembering self,

אבל אם שואלים לגבי האושר של האני הזוכר,

it's a completely different thing.

זה דבר שונה לחלוטין.

This is not about how happily a person lives.

זו אינה שאלה על כמה אשה חיה באושר.

It is about how satisfied or pleased the person is

אלא על כמה מרוצה או מסופקת האשה

when that person thinks about her life.

כשהיא חושבת על חייה.

Very different notion.

מושג שונה לחלוטין.

Anyone who doesn't distinguish those notions

כל מי שלא מבחין בין מושגים אלו,

is going to mess up the study of happiness,

הולך להתבלבל בחקר האושר,

and I belong to a crowd of students of well-being,

ואני שייך לקבוצה זו של חוקרים

who've been messing up the study of happiness for a long time

שמתבלבלים בחקר האושר כבר הרבה זמן,

in precisely this way.

בדיוק בצורה זו.

The distinction between the

ההבחנה בין

happiness of the experiencing self

האושר של האני החווה

and the satisfaction of the remembering self

לסיפוק של האני הזוכר

has been recognized in recent years,

זוהתה בשנים האחרונות,

and there are now efforts to measure the two separately.

ועכשיו מנסים למדוד את השניים בנפרד.

The Gallup Organization has a world poll

לארגון גאלופ יש סקר עולמי

where more than half a million people

על יותר מחצי מיליון איש

have been asked questions

שנשאלו

about what they think of their life

מה הם חושבים על חייהם

and about their experiences,

ועל החוויות שלהם.

and there have been other efforts along those lines.

והיו מאמצים אחרים על-פי קוי-פעולה אלו.

So in recent years, we have begun to learn

כך שבשנים האחרונות, התחלנו ללמוד

about the happiness of the two selves.

על האושר של שני האני.

And the main lesson I think that we have learned

ואני סבור שהמסר המרכזי שלמדנו,

is they are really different.

הוא שהם מאוד שונים.

You can know how satisfied somebody is with their life,

אפשר לדעת עד כמה מישהו מרוצה מהחיים,

and that really doesn't teach you much

וזה באמת לא אומר לנו הרבה

about how happily they're living their life,

לגבי כמה הוא חי את חייו באושר,

and vice versa.

וההיפך.

Just to give you a sense of the correlation,

רק כדי לתת לכם מושג לעוצמת הקשר,

the correlation is about .5.

המתאם הוא בערך 0.5.

What that means is if you met somebody,

וזה אומר שאם תפגשו מישהו,

and you were told, "Oh his father is six feet tall,"

ונאמר לכם שאבא שלו בגובה של מטר תשעים,

how much would you know about his height?

כמה תדעו על הגובה שלו?

Well, you would know something about his height,

אתם תדעו משהו על הגובה שלו,

but there's a lot of uncertainty.

אך קיים הרבה חוסר וודאות.

You have that much uncertainty.

אותה רמה של חוסר ודאות קיימת

If I tell you that somebody ranked their life eight on a scale of ten,

אם אומר לכם שאדם דירג את חייו 8 מתוך 10,

you have a lot of uncertainty

יש הרבה חוסר וודאות

about how happy they are

לגבי רמת האושר שלו

with their experiencing self.

עם האני החווה.

So the correlation is low.

אז המתאם הוא נמוך.

We know something about what controls

אנחנו יודעים משהו לגבי מה משפיע

satisfaction of the happiness self.

על סיפוק האני המאושר.

We know that money is very important,

אנחנו יודעים שכסף הוא מאוד חשוב,

goals are very important.

יעדים הם מאוד חשובים.

We know that happiness is mainly

אנחנו יודעים שאושר קשור

being satisfied with people that we like,

לשביעות רצון מהאנשים שאנו אוהבים,

spending time with people that we like.

לשהייה במחיצת אנשים שאנו אוהבים.

There are other pleasures, but this is dominant.

יש תענוגות אחרים, אבל זה החשוב.

So if you want to maximize the happiness of the two selves,

אז אם אתם רוצים למקסם את האושר של שני האני,

you are going to end up

אתם הולכים לסיים בכךתצטרכו

doing very different things.

לעשות דברים שונים לחלוטין.

The bottom line of what I've said here

השורה התחתונה

is that we really should not think of happiness

היא שאנחנו באמת לא צריכים לחשוב על אושר

as a substitute for well-being.

כעל תחליף לרווחה.

It is a completely different notion.

זה מושג שונה לחלוטין.

Now, very quickly,

עכשיו, בקצרה,

another reason we cannot think straight about happiness

סיבה נוספת שאנו לא יכולים לחשוב בהיגיון על אושר

is that we do not attend to the same things

היא שאנחנו קשובים לדברים שונים

when we think about life, and we actually live.

כשאנו חושבים על החיים, וכשאנו חיים.

So, if you ask the simple question of how happy people are in California,

אז אם תשאלו עד כמה מאושרים האנשים בקליפורניה,

you are not going to get to the correct answer.

לא תקבלו את התשובה הנכונה.

When you ask that question,

כשאתם שואלים את השאלה הזאת,

you think people must be happier in California

נדמה לכם שאנשים בטוח יותר מאושרים בקליפורניה,

if, say, you live in Ohio.

אם, נגיד, אתם חיים באוהיו.

(Laughter)

(צחוק)

And what happens is

ומה שקורה הוא

when you think about living in California,

שכשאתם חושבים על לגור בקליפורניה,

you are thinking of the contrast

אתם חושבים על הניגוד

between California and other places,

בין קליפורניה למקומות אחרים,

and that contrast, say, is in climate.

והניגוד הזה, נגיד, קיים באקלים.

Well, it turns out that climate

מסתבר שאקלים

is not very important to the experiencing self

הוא לא מאוד חשוב לאני החווה

and it's not even very important to the reflective self

והוא אפילו לא מאוד חשוב לאני החושב

that decides how happy people are.

אשר מחליט כמה מאושרים הם אנשים.

But now, because the reflective self is in charge,

אך עכשיו, בגלל שהאני החושב הוא המחליט,

you may end up -- some people may end up

אתם עלולים -- חלקכם --

moving to California.

לעבור לקליפורניה.

And it's sort of interesting to trace what is going to happen

וזה די מעניין לעקוב אחר

to people who move to California in the hope of getting happier.

אנשים שעוברים לקליפורניה בתקווה לאושר.

Well, their experiencing self

ובכן, האני החווה שלהם

is not going to get happier.

לא הולך להיות מאושר יותר.

We know that.

אנו יודעים זאת.

But one thing will happen: They will think they are happier,

אך דבר אחד כן יקרה. הם יחשבו שהם מאושרים יותר,

because, when they think about it,

כי כשהם יחשבו על זה,

they'll be reminded of how horrible the weather was in Ohio,

הם ייזכרו כמה נורא היה מזג-האויר באוהיו.

and they will feel they made the right decision.

והם ירגישו שהם קיבלו את ההחלטה הנכונה.

It is very difficult

זה מאוד קשה

to think straight about well-being,

לחשוב בהיגיון על רווחה,

and I hope I have given you a sense

ואני מקווה שנתתי לכם תחושה

of how difficult it is.

עד כמה זה קשה.

Thank you.

תודה לכם.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Chris Anderson: Thank you. I've got a question for you.

כריס אנדרסון: תודה לך. יש לי שאלה אליך.

Thank you so much.

תודה רבה לך.

Now, when we were on the phone a few weeks ago,

כששוחחנו בטלפון לפני כמה שבועות,

you mentioned to me that there was quite an interesting result

סיפרת לי שקיבלתם תוצאות מעניינות

came out of that Gallup survey.

בסקר של גאלופ.

Is that something you can share

האם אתה יכול לספר על כך,

since you do have a few moments left now?

מאחר ונשארו לך כמה רגעים?

Daniel Kahneman: Sure.

דניאל כהנמן: בטח.

I think the most interesting result that we found in the Gallup survey

אני חושב שהתוצאה המעניינת ביותר שמצאנו בסקר של גאלופ

is a number, which we absolutely did not expect to find.

היא מספר, שלחלוטין לא ציפינו לקבל.

We found that with respect to the happiness

מצאנו שביחס לאושר

of the experiencing self.

של האני החווה.

When we looked at how feelings,

כשאנו מסתכלים על איך תחושות

vary with income.

קשורות להכנסה.

And it turns out that, below an income

הסתבר שמתחת להכנסה

of 60,000 dollars a year, for Americans --

של 60,000 דולר לשנה, לאמריקאים,

and that's a very large sample of Americans, like 600,000,

וזה מדגם גדול של אמריקאים, כ-600,000,

so it's a large representative sample --

אז זה מדגם מייצג גדול,

below an income of 600,000 dollars a year...

מתחת להכנסה של 600,000 דולר בשנה...

CA: 60,000.

כריס: 60,000.

DK: 60,000.

דניאל: 60,000.

(Laughter)

(צחוק)

60,000 dollars a year, people are unhappy,

מתחת ל 60,000 דולר בשנה, אנשים לא מאושרים,

and they get progressively unhappier the poorer they get.

וככל שהם עניים יותר, כך הם פחות מאושרים.

Above that, we get an absolutely flat line.

מעל 60,000, אנחנו מקבלים קו ישר לחלוטין.

I mean I've rarely seen lines so flat.

לעיתים נדירות אני רואה קווים כל כך ישרים.

Clearly, what is happening is

בבירור, מה שקורה הוא

money does not buy you experiential happiness,

שכסף לא קונה לך אושר חווייתי,

but lack of money certainly buys you misery,

אך מחסור בכסף בהחלט קונה לך אומללות,

and we can measure that misery

ואפשר למדוד את האומללות הזו

very, very clearly.

מאוד בבירור.

In terms of the other self, the remembering self,

במושגים של האני השני, האני הזוכר,

you get a different story.

מתקבל סיפור שונה.

The more money you earn, the more satisfied you are.

ככל שתרוויח יותר כסף כך תהיה יותר מסופק.

That does not hold for emotions.

זה לא עובד עם רגשות.

CA: But Danny, the whole American endeavor is about

כריס: אבל דני, כל המאמץ האמריקאי הוא על

life, liberty, the pursuit of happiness.

חיים, חירות, ורדיפה אחר אושר.

If people took seriously that finding,

אם אנשים יקחו ברצינות את הגילוי הזה,

I mean, it seems to turn upside down

נראה שזה ישנה לחלוטין

everything we believe about, like for example,

את כל מה שאנו מאמינים בו, לדוגמא,

taxation policy and so forth.

מדיניות מיסוי וכן הלאה.

Is there any chance that politicians, that the country generally,

האם יש סיכוי שפוליטיקאים, שהמדינה באופן כללי,

would take a finding like that seriously

תיקח את הגילוי הזה ברצינות

and run public policy based on it?

ותנהל מדיניות ציבורית שמבוססת על זה?

DK: You know I think that there is recognition

דניאל: אני חושב שיש הכרה

of the role of happiness research in public policy.

בחשיבות של חקר האושר במדיניות ציבורית.

The recognition is going to be slow in the United States,

ההכרה הולכת להיות איטית בארצות הברית,

no question about that,

אין ספק לגבי זה,

but in the U.K., it is happening,

אבל בבריטניה זה קורה,

and in other countries it is happening.

ובמדינות אחרות זה קורה.

People are recognizing that they ought

אנשים מבינים שהם צריכים

to be thinking of happiness

לחשוב על אושר

when they think of public policy.

כשהם חושבים על מדיניות ציבורית.

It's going to take a while,

זה הולך לקחת קצת זמן,

and people are going to debate

ואנשים הולכים להתווכח

whether they want to study experience happiness,

אם הם רוצים לחקור אושר חוויתי,

or whether they want to study life evaluation,

או אם הם רוצים לחקור שביעות רצון בחיים,

so we need to have that debate fairly soon.

אז אנו צריכים לקיים את הדיון הזה בקרוב.

How to enhance happiness

הדרכים להגביר אושר שונות מאוד,

goes very different ways depending on how you think,

ותלויות בדרך בה חושבים,

and whether you think of the remembering self

ואם חושבים על האני הזוכר

or you think of the experiencing self.

או שחושבים על האני החווה.

This is going to influence policy, I think, in years to come.

לדעתי, זה ישפיע על מדיניות בשנים הבאות.

In the United States, efforts are being made

בארצות הברית, נעשים מאמצים

to measure the experience happiness of the population.

למדוד את האושר החוויתי של האוכלוסיה.

This is going to be, I think, within the next decade or two,

זה הולך להיות, אני חושב, בעשור או שניים הקרובים,

part of national statistics.

חלק מהסטטיסטיקה הלאומית.

CA: Well, it seems to me that this issue will -- or at least should be --

כריס: נראה לי, שהנושא הזה יהיה, או לפחות צריך להיות,

the most interesting policy discussion to track

הדיון הציבורי המעניין ביותר שצריך

over the next few years.

לעקוב אחריו בשנים הבאות.

Thank you so much for inventing behavioral economics.

תודה רבה על המצאת הכלכלה ההתנהגותית.

Thank you, Danny Kahneman.

תודה רבה דניאל כהנמן.