What hallucination reveals about our minds | Oliver Sacks

מתרגם: Yifat Adler מבקר: Ido Dekkers

We see with the eyes,

אנחנו רואים באמצעות העיניים.

but we see with the brain as well.

אבל אנחנו גם רואים באמצעות המוח.

And seeing with the brain is often called imagination.

ראיה באמצעות המוח מכונה לעיתים קרובות - דמיון.

אנחנו מכירים את הנופים של הדמיון שלנו -

And we are familiar with the landscapes of our own imagination,

our inscapes.

הנופים הפנימיים שלנו. חיינו איתם במשך כל חיינו.

We've lived with them all our lives.

But there are also hallucinations as well.

אבל ישנן גם הזיות.

And hallucinations are completely different.

והזיות הן שונות לחלוטין.

They don't seem to be of our creation.

הן לא משהו שאנו יצרנו.

They don't seem to be under control.

הן לא נמצאות תחת שליטתנו.

They seem to come from the outside and to mimic perception.

הן מגיעות מבחוץ

ומחקות תפיסה.

So I am going to be talking about hallucinations

אני אדבר על הזיות -

and a particular sort of visual hallucination,

על סוג מסויים של הזיה חזותית

which I see among my patients.

שאני פוגש בין המטופלים שלי.

A few months ago, I got a phone call from a nursing home where I work.

לפני מספר חודשים קיבלתי שיחת טלפון

מבית אבות בו אני עובד.

They told me that one of their residents, an old lady in her 90s,

הם אמרו לי שאחת מתושבות המקום, גברת מבוגרת בשנות ה-90

was seeing things,

רואה דברים.

and they wondered if she'd gone bonkers

הם תהו אם היא יצאה מדעתה.

or, because she was an old lady,

או, מכיוון שהיא גברת מבוגרת,

whether she'd had a stroke, or whether she had Alzheimer's.

אם היה לה שבץ, או אולי אלצהיימר.

And so they asked me if I would come and see Rosalie,

הם ביקשו שאגיע ואפגוש את רוזלי,

the old lady.

הגברת המבוגרת.

I went in to see her.

הלכתי לפגוש אותה.

It was evident straightaway that she was perfectly sane

ותכף ומייד היה לי ברור

שהיא שפויה לחלוטין

and lucid and of good intelligence,

וצלולה ושכושר ההבנה שלה מצויין.

but she'd been very startled and very bewildered,

אבל היא היתה מאוד מבוהלת ומאוד נבוכה

because she'd been seeing things.

כי היא ראתה דברים.

And she told me -- the nurses hadn't mentioned this --

והיא סיפרה לי,

האחיות לא הזכירו את זה,

that she was blind,

שהיא עיוורת,

that she had been completely blind from macular degeneration for five years.

שהיא כבר חמש שנים עיוורת מוחלטת עקב ניוון מקולרי.

But now, for the last few days, she'd been seeing things.

אבל עכשיו, בימים האחרונים, היא התחילה לראות דברים.

So I said, "What sort of things?"

אז שאלתי, "איזה סוג של דברים?"

And she said, "People in Eastern dress,

והיא ענתה, "אנשים בלבוש מזרחי,

in drapes, walking up and down stairs.

בגלימות, עולים ויורדים במדרגות;

A man who turns towards me and smiles,

אדם שמסתובב לעברי ומחייך,

but he has huge teeth on one side of his mouth.

אבל יש לו שיניים ענקיות בצד אחד של הפה;

Animals too.

וגם חיות.

I see a white building. It's snowing, a soft snow.

אני רואה בניין לבן. ויורד שלג, שלג רך.

I see this horse with a harness, dragging the snow away.

אני רואה סוס, עם רתמה, גורר את השלג הלאה.

Then, one night, the scene changes.

ואז, לילה אחד, התמונה משתנה.

I see cats and dogs walking towards me.

אני רואה חתולים וכלבים הולכים לקראתי.

They come to a certain point and then stop.

הם מגיעים עד לנקודה מסויימת ואז עוצרים.

Then it changes again.

ואז היא שוב משתנה.

I see a lot of children. They're walking up and down stairs.

אני רואה המון ילדים. הם עולים ויורדים במדרגות.

They wear bright colors, rose and blue,

הם לבושים בצבעים עליזים - ורוד וכחול,

like Eastern dress."

כמו לבוש מזרחי."

Sometimes, she said, before the people come on,

היא אמרה שלפעמים, לפני שהאנשים מגיעים

she may hallucinate pink and blue squares on the floor,

היא רואה ריבועים ורודים וכחולים על הרצפה,

which seem to go up to the ceiling.

שעולים אל התקרה.

I said, "Is this like a dream?"

"אז," אמרתי, "זה כמו חלום?"

And she said, "No, it's not like a dream. It's like a movie."

והיא אמרה, "לא, זה לא כמו חלום. זה כמו סרט."

היא אמרה, "יש בו צבעים. יש בו תנועה.

She said, "It's got color. It's got motion.

But it's completely silent, like a silent movie."

אבל הוא שקט לגמרי, כמו סרט אילם."

And she said it's a rather boring movie.

והיא אמרה שזה סרט די משעמם.

(Laughter)

היא אמרה, "כל האנשים האלה עם הלבוש המזרחי

She said, "All these people with Eastern dress,

walking up and down, very repetitive, very limited."

עולים ויורדים. כל הזמן חוזר על עצמו. מאוד מוגבל."

(Laughter)

[צחוק]

And she had a sense of humor.

ויש לה חוש הומור.

She knew it was a hallucination, but she was frightened.

היא ידעה שאלו הזיות.

אבל היא היתה מפוחדת.

She had lived 95 years,

and she'd never had a hallucination before.

היא חיה 95 שנים ואף פעם לא היו לה הזיות.

She said that the hallucinations were unrelated to anything she was thinking

היא אמרה שההזיות לא קשורות

לשום דבר שהיא חושבת עליו או מרגישה או עושה.

or feeling or doing,

שהן מגיעות מעצמן ונעלמות מעצמן.

that they seemed to come on by themselves, or disappear.

She had no control over them.

שאין לה שום שליטה עליהן.

היא אמרה שהיא לא מזהה

She said she didn't recognize any of the people or places

את האנשים ואת המקומות

in the hallucinations,

שמופיעים בהזיות.

and none of the people or the animals --

וכל האנשים והחיות

well, they all seemed oblivious of her.

פשוט מתעלמים ממנה.

And she didn't know what was going on.

והיא לא מבינה מה קורה.

She wondered if she was going mad or losing her mind.

היא תהתה אם היא משתגעת,

או מאבדת את צלילות דעתה.

Well, I examined her carefully.

בדקתי אותה ביסודיות.

She was a bright old lady,

היא היתה גברת זקנה מבריקה.

שפויה לחלוטין. ללא כל בעיות רפואיות.

perfectly sane.

She had no medical problems.

She wasn't on any medications which could produce hallucinations.

היא לא קיבלה תרופות שיכלו לגרום להזיות.

But she was blind.

אבל היא היתה עיוורת.

And I then said to her, "I think I know what you have."

ואז אמרתי לה,

"אני חושב שאני יודע ממה זה נובע."

I said, "There is a special form of visual hallucination

אמרתי, "יש סוג מיוחד של הזיה חזותית

which may go with deteriorating vision or blindness.

שנובע מהדרדרות בראיה, או מעיוורון."

This was originally described," I said,

"לראשונה תיארו את התופעה," אמרתי,

"right back in the 18th century,

"במאה ה-18,

by a man called Charles Bonnet.

על ידי אדם בשם צ'רלס בונה.

And you have Charles Bonnet syndrome.

ויש לך סינדרום צ'רלס בונה.

There's nothing wrong with your brain. There's nothing wrong with your mind.

המוח שלך תקין לחלוטין. הנפש שלך תקינה לחלוטין.

יש לך סינדרום צ'רלס בונה."

You have Charles Bonnet syndrome."

And she was very relieved at this,

והוקל לה מאוד

that there was nothing seriously the matter,

שאין לה בעיה חמורה

and also rather curious.

והיא גם די הסתקרנה.

She said, "Who is this Charles Bonnet?"

היא שאלה, "מי זה הצ'רלס בונה הזה?"

She said, "Did he have them himself?"

היא שאלה, "היו לו את ההזיות האלה?"

And she said, "Tell all the nurses that I have Charles Bonnet syndrome."

והיא אמרה, "תספר לכל האחיות

שיש לי סינדרום צ'רלס בונה."

(Laughter)

[צחוק]

"I'm not crazy. I'm not demented. I have Charles Bonnet syndrome."

"אני לא משוגעת. לא איבדתי את הצלילות. יש לי סינדרום צ'רלס בונה."

Well, so, I did tell the nurses.

אז סיפרתי לאחיות.

Now this, for me, is a common situation.

עבורי זהו מצב שגרתי.

I work in old-age homes, largely.

אני עובד הרבה בדיור של הגיל המבוגר.

I see a lot of elderly people

אני פוגש באנשים מבוגרים רבים

עם ליקויי שמיעה או ליקויי ראיה.

who are hearing-impaired or visually impaired.

About 10 percent of the hearing-impaired people

כ-10 אחוזים מהאנשים לקויי השמיעה

get musical hallucinations.

סובלים מהזיות מוזיקליות.

And about 10 percent of the visually impaired people

כ-10 אחוזים מהאנשים לקויי הראיה

get visual hallucinations.

סובלים מהזיות חזותיות.

You don't have to be completely blind,

לא צריכים להיות לגמרי עיוורים,

only sufficiently impaired.

רק לקויים במידה מספקת.

Now, with the original description in the 18th century,

בתיאור המקורי מהמאה ה-18

Charles Bonnet did not have them.

צ'רלס בונה לא סבל מהן,

His grandfather had these hallucinations.

לסבא שלו היו הזיות כאלה.

His grandfather was a magistrate, an elderly man.

סבא שלו היה שופט שלום, אדם מבוגר.

He'd had cataract surgery.

הוא עבר ניתוח קטרקט.

His vision was pretty poor.

הראיה שלו היתה די חלשה.

And in 1759, he described to his grandson

ב-1759 הוא תיאר לנכד שלו

various things he was seeing.

דברים שונים שהוא ראה.

The first thing he said was he saw a handkerchief in midair.

הדבר הראשון שהוא ראה

היה מטפחת תלויה באוויר.

It was a large blue handkerchief with four orange circles.

זו היתה מטפחת כחולה גדולה

עם 4 עיגולים כתומים.

And he knew it was a hallucination.

והוא ידע שזוהי הזיה.

You don't have handkerchiefs in midair.

מטפחות לא תלויות באמצע האוויר.

And then he saw a big wheel in midair.

ואז הוא ראה גלגל גדול תלוי באוויר.

But sometimes he wasn't sure whether he was hallucinating or not,

אבל לפעמים הוא לא היה בטוח אם הוא הוזה או לא.

because the hallucinations would fit in the context of the visions.

כי ההזיות התאימו

להקשר של הדברים שהוא ראה.

So on one occasion, when his granddaughters were visiting them,

פעם אחת, כשהנכדות שלו ביקרו אותו

הוא שאל, "ומי הם הגברים הצעירים והנאים שהגיעו איתכן?"

he said, "And who are these handsome young men with you?"

(Laughter)

And they said, "Alas, Grandpapa, there are no handsome young men."

והן אמרו, "אבל, סבא, אין כאן שום גברים צעירים ונאים."

And then the handsome young men disappeared.

ואז הגברים הצעירים והנאים נעלמו.

It's typical of these hallucinations

זה טיפוסי להזיות האלה

that they may come in a flash and disappear in a flash.

שהן מגיעות בהבזק ונעלמות בהבזק.

They don't usually fade in and out.

בד"כ הן לא מופיעות ונמוגות בהדרגה.

They are rather sudden, and they change suddenly.

הן די פתאומיות. והן משתנות בפתאומיות.

צ'רלס לולנד, הסבא

Charles Lullin, the grandfather,

saw hundreds of different figures,

ראה מאות דמויות שונות,

different landscapes of all sorts.

נופים שונים ומשונים.

On one occasion, he saw a man in a bathrobe smoking a pipe,

פעם אחת הוא ראה אדם בחלוק רחצה מעשן מקטרת,

and realized it was himself.

והבין שזה הוא עצמו.

That was the only figure he recognized.

זאת היתה הדמות היחידה שהוא זיהה.

On one occasion, when he was walking in the streets of Paris,

פעם אחת כשהוא הלך ברחובות פריס,

he saw -- this was real -- a scaffolding.

הוא ראה, והפעם באמת, פיגומים.

But when he got back home, he saw a miniature of the scaffolding,

אבל כשהוא חזר הביתה הוא ראה מיניאטורה של הפיגומים

six inches high,

בגובה 15 ס"מ על שולחן העבודה שלו.

on his study table.

This repetition of perception is sometimes called "palinopsia."

החזרה הזו על התפיסה

נקראת לפעמים פלינופסיה.

אצלו, ואצל רוזלי,

With him and with Rosalie,

what seems to be going on --

מה שכנראה קורה...

and Rosalie said, "What's going on?" --

ורוזלי אמרה, "מה קורה פה?"

and I said that as you lose vision,

ואמרתי לה שכאשר מאבדים את הראיה,

as the visual parts of the brain are no longer getting any input,

כאשר החלקים החזותיים של המוח מפסיקים לקבל נתונים,

they become hyperactive and excitable,

הם נעשים היפראקטיביים ומעוררים בקלות.

and they start to fire spontaneously.

והם מתחילים לירות באופן ספונטני.

ואז מתחילים לראות דברים.

And you start to see things.

The things you see can be very complicated indeed.

אפשר לראות דברים מאוד מורכבים.

מטופלת אחרת שלי,

With another patient of mine who also had some vision,

שגם לה נותרו שרידי ראיה,

לעיתים היו לה מראות מטרידים.

the visions she had could be disturbing.

On one occasion, she said she saw a man in a striped shirt in a restaurant.

היא סיפרה שפעם אחת היא ראתה

אדם בחולצת פסים במסעדה.

And he turned round,

הוא הסתובב.

and then he divided into six figures in striped shirts,

ואז הוא התחלק לשש דמויות בחולצות פסים

who started walking towards her.

שהתחילו להתקדם לעברה.

And then the six figures came together, like a concertina.

ואז שש הדמויות התאחדו כמו קונצרטינה.

Once, when she was driving,

פעם, כשהיא נהגה,

or rather, her husband was driving,

או בעצם, כשבעלה נהג,

the road divided into four

הדרך התחלקה לארבע.

and she felt herself going simultaneously up four roads.

והיא הרגישה שהיא ממשיכה בו זמנית בארבע הדרכים.

היו לה גם הזיות עם הרבה תנועה.

She had very mobile hallucinations as well.

A lot of them had to do with a car.

רבות מהן עסקו במכונית.

Sometimes she would see a teenage boy sitting on the hood of the car.

לפעמים היא ראתה מתבגר

יושב על מכסה המנוע של המכונית.

He was very tenacious,

הוא היה מאוד נחוש בדעתו והוא נע בחינניות

and he moved rather gracefully when the car turned.

כשהמכונית הסתובבה.

And then when they came to a stop,

וכאשר המכונית עצרה,

the boy would do a sudden vertical takeoff, 100 foot in the air,

הנער היה באופן פתאומי ממריא אנכית

and then disappear.

לגובה של 30 מטר באוויר, ואז נעלם.

Another patient of mine had a different sort of hallucination.

למטופלת אחרת שלי היה סוג אחר של הזיות.

This was a woman who didn't have trouble with her eyes

לאישה הזאת לא היו בעיות בעיניים עצמן,

but the visual parts of her brain,

אלא בחלקים החזותיים של המוח -

a little tumor in the occipital cortex.

גידול קטן בקליפה העורפית.

And, above all, she would see cartoons.

יותר מכל, היא ראתה סרטים מצויירים.

And these cartoons would be transparent,

והסרטים המצויירים היו שקופים

and would cover half the visual field, like a screen.

וכיסו חצי משדה הראיה, כמו מסך.

And especially, she saw cartoons of Kermit the Frog.

והיא ראתה בעיקר סרטים מצויירים של קרמיט הצפרדע.

(Laughter)

[צחוק]

Now, I don't watch Sesame Street,

אני לא צופה ברחוב סומסום.

אבל היא חזרה ואמרה,

but she made a point of saying,

"Why Kermit?" she said, "Kermit the Frog means nothing to me."

"למה קרמיט? לקרמיט הצפרדע אין שום משמעות עבורי."

You know, I was wondering about Freudian determinants: Why Kermit?

ואני תהיתי לגבי קובעי ההתנהגות של פרויד.

למה קרמיט?

"Kermit the Frog means nothing to me."

"לקרמיט הצפרדע אין שום משמעות עבורי."

She didn't mind the cartoons too much.

הסרטים המצויירים לא הטרידו אותה כל כך,

But what did disturb her

אבל תמונות או הזיות מאוד עקשניות של פרצופים

was she got very persistent images or hallucinations of faces,

הפריעו לה מאוד.

and as with Rosalie, the faces were often deformed,

וכמו אצל רוזלי, הפרצופים היו לעיתים קרובות מעוותים

with very large teeth or very large eyes.

עם שיניים גדולות מאוד או עיניים גדולות מאוד.

And these frightened her.

והם הפחידו אותה.

Well, what is going on with these people?

מה קורה אצל האנשים האלה?

As a physician, I have to try and define what's going on

כרופא, אני צריך לנסות להגדיר מה קורה שם

and to reassure people,

ולהרגיע אנשים.

especially to reassure them that they're not going insane.

בעיקר להרגיע אותם שהם לא מתחילים להשתגע.

כ-10 אחוזים, כמו שאמרתי,

Something like 10 percent, as I said,

of visually impaired people get these.

מהאנשים לקויי הראיה סובלים מהתופעה.

But no more than one percent of the people acknowledge them,

אבל לא יותר מאחוז אחד מהם מודה בכך.

because they are afraid they will be seen as insane or something.

מכיוון שהם מפחדים שיחשבו שהם יצאו מדעתם.

And if they do mention them to their own doctors,

ואם הם מתייעצים עם הרופאים שלהם -

יכול להיות שמבוצעות טעויות באבחנות.

they may be misdiagnosed.

In particular, the notion is that if you see things or hear things,

אנשים חושבים שאם אתה רואה דברים

או שומע דברים, אתה משתגע.

you're going mad.

But the psychotic hallucinations are quite different.

אבל ההזיות הפסיכוטיות שונות לחלוטין.

Psychotic hallucinations, whether they are visual or vocal,

הזיות פסיכוטיות חזותיות או קוליות

they address you.

פונות אליכם. הן מאשימות אתכם.

They accuse you, they seduce you, they humiliate you, they jeer at you.

הן מפתות אתכם. הן משפילות אתכם.

הן לועגות לכם.

You interact with them.

אתם מתקשרים איתן.

There is none of this quality of being addressed

כל זה לא קורה

with these Charles Bonnet hallucinations.

בהזיות של צ'רלס בונה.

There is a film. You're seeing a film which has nothing to do with you --

יש סרט ואתם צופים בסרט שכלל לא קשור אליכם.

or that's how people think about it.

זו הדרך בה אנשים מתארים את זה.

There is also a rare thing called temporal lobe epilepsy,

יש גם דבר נדיר שנקרא אפילפסיה של האונה הרקתית.

and sometimes, if one has this,

ולפעמים, אם מישהו סובל מכך,

one may feel oneself transported back to a time and place in the past.

הוא עלול להרגיש שהוא נוסע לאחור

לזמן או למקום מהעבר.

You're at a particular road junction.

הוא נמצא בצומת דרכים מסויים.

You smell chestnuts roasting.

הוא מריח ערמונים קלויים על האש.

You hear the traffic. All the senses are involved.

הוא שומע את התנועה. כל החושים מעורבים.

הוא מחכה לחברה שלו.

And you're waiting for your girl.

And it's that Tuesday evening back in 1982.

וזהו יום שלישי בערב בשנת 1982.

The temporal lobe hallucinations are all sense hallucinations,

הזיות של האונה הרקתית

הן הזיות של כל החושים,

full of feeling, full of familiarity,

מלאות בתחושות, מלאות בדברים מוכרים,

located in space and time,

הן ממוקמות במרחב ובזמן,

coherent, dramatic.

הגיוניות, דרמטיות.

The Charles Bonnet ones are quite different.

ההזיות של צ'רלס בונה שונות לגמרי.

In the Charles Bonnet hallucinations, you have all sorts of levels,

בהזיות של צ'רלס בונה

יש כל מיני רמות.

from the geometrical hallucinations --

החל מההזיות הגיאומטריות,

the pink and blue squares the woman had --

כמו הריבועים הוורודים והכחולים שהאשה ראתה,

up to quite elaborate hallucinations

ועד להזיות מאוד מפורטות

with figures and especially faces.

עם דמויות ומיוחד עם פנים.

Faces, and sometimes deformed faces,

פנים, ולפעמים פנים מעוותות,

are the single commonest thing in these hallucinations.

הן הדבר הכי שכיח

בהזיות האלה.

And one of the second commonest is cartoons.

והדבר השני הכי שכיח הוא הסרטים המצויירים.

So, what is going on?

אז מה קורה כאן?

Fascinatingly, in the last few years,

באופן מרתק, בשנים האחרונות,

it's been possible to do functional brain imagery,

היה אפשר לבצע דימות מוח תפקודי,

to do fMRI on people as they are hallucinating,

לבצע fMRI לאנשים בזמן ההזיות שלהם.

ולמעשה, לגלות שחלקים שונים

and, in fact, to find that different parts of the visual brain are activated

של המוח החזותי מופעלים

as they are hallucinating.

בזמן ההזיות.

When people have these simple, geometrical hallucinations,

בזמן ההזיות הגיאומטריות הפשוטות

the primary visual cortex is activated.

מופעלת קליפת הראיה העיקרית.

This is the part of the brain which perceives edges and patterns.

זהו החלק של המוח שתופס גבולות ודפוסים.

You don't form images with your primary visual cortex.

לא יוצרים תמונות בעזרת קליפת הראיה העיקרית.

When images are formed,

כשנוצרות תמונות

a higher part of the visual cortex is involved, in the temporal lobe.

מעורב חלק גבוה יותר של קליפת הראיה

באונה הרקתית.

ובמיוחד, איזור מסויים באונה הרקתית

And in particular, one area of the temporal lobe

is called the fusiform gyrus.

שנקרא הפיתול דמוי הכישור (fusiform gyrus).

And it's known that if people have damage in the fusiform gyrus,

ידוע שאם נגרם לאנשים נזק בפיתול דמוי הכישור

they may lose the ability to recognize faces.

הם עלולים לאבד את היכולת לזהות פנים.

But if there's an abnormal activity in the fusiform gyrus,

אבל אם יש פעילות לא נורמלית בפיתול דמוי הכישור,

they may hallucinate faces,

הם עלולים להזות פנים.

and this is exactly what you find in some of these people.

וזה בדיוק מה שאנו מוצאים בחלק מהאנשים האלה.

There is an area in the anterior part of this gyrus

ישנו שטח בחלק הקדמי של הפיתול הזה

where teeth and eyes are represented,

בו מיוצגות השיניים והעיניים.

and that part of the gyrus is activated

והחלק הזה של הפיתול מופעל

when people get the deformed hallucinations.

כאשר מופיעות ההזיות המעוותות.

There is another part of the brain which is especially activated

ישנו חלק נוסף של המוח

שמופעל במיוחד

when one sees cartoons.

כשאנשים צופים בסרטים מצויירים.

It's activated when one recognizes cartoons,

הוא מופעל כשאנשים מזהים סרטים מצויירים,

when one draws cartoons and when one hallucinates them.

מציירים סרטים מצויירים או הוזים סרטים מצויירים.

It's very interesting that that should be specific.

זה מאוד מעניין שיש לכך חלק יחודי.

There are other parts of the brain which are specifically involved

ישנם חלקים אחרים במוח שמעורבים באופן יחודי

with the recognition and hallucination of buildings and landscapes.

בזיהוי ובהזיות

של בניינים ושל נופים.

Around 1970, it was found that there were not only parts of the brain,

בסביבות 1970 התגלה שלא מדובר רק בחלקים של המוח

but particular cells.

אלא בתאים מסויימים.

"Face cells" were discovered around 1970.

תאי פנים התגלו בסביבות 1970.

And now we know that there are hundreds of other sorts of cells,

ועכשיו אנחנו יודעים שיש מאות סוגים

נוספים של תאים,

which can be very, very specific.

שיכולים להיות מאוד מאוד יחודיים.

So you may not only have "car" cells, you may have "Aston Martin" cells.

יתכן שיש לנו לא רק

תאים של מכוניות.

יתכן שיש לנו תאים של אסטון מרטין.

(Laughter)

[צחוק]

I saw an Aston Martin this morning. I had to bring it in.

ראיתי אסטון מרטין הבוקר.

הייתי חייב להזכיר אותה.

(Laughter)

ועכשיו היא שם בפנים איפשהו.

And now it's in there, somewhere.

So --

[צחוק]

(Laughter)

now, at this level, in what's called the inferotemporal cortex,

ברמה הזאת, בקליפה הרקתית התחתונה

ישנן רק תמונות שנצפו

there are only visual images,

or figments or fragments.

או תמונות פרי הדמיון או מקטעי תמונות.

It's only at higher levels that the other senses join in

רק ברמות הגבוהות יותר

מצטרפים החושים האחרים

and there are connections with memory and emotion.

וישנם קישורים עם הזכרון ועם הרגשות.

ובסינדרום צ'רלס בונה

And in the Charles Bonnet syndrome,

you don't go to those higher levels.

לא מגיעים לרמות הגבוהות יותר האלה.

You're in these levels of inferior visual cortex,

נמצאים ברמה של קליפת הראיה התחתונה

where you have thousands and tens of thousands

בה ישנן אלפי ועשרות אלפי

and millions of images,

ומליוני תמונות,

or figments or fragmentary figments,

או תמונות פרי הדמיון, או מקטעים שלהן,

all neurally encoded in particular cells or small clusters of cells.

כולם מקודדים באופן עצבי

בתאים מסויימים או בקבוצות קטנות של תאים.

Normally, these are all part of the integrated stream of perception,

באופן רגיל, כל אלה הם חלק

מזרם מאוחד של תפיסה או של דמיון,

or imagination,

and one is not conscious of them.

ואנחנו לא מודעים להם.

It is only if one is visually impaired or blind

רק כאשר האדם לקויי ראיה, או עיוור,

that the process is interrupted.

התהליך מופרע.

And instead of getting normal perception,

ובמקום תפיסה נורמלית

you're getting an anarchic,

מתקבלת סימולציה אנרכית,

convulsive stimulation, or release,

עוויתית, או שחרור

of all of these visual cells in the inferotemporal cortex.

של כל התאים הראייתיים האלה

בקליפה הרקתית התחתונה.

So, suddenly, you see a face. Suddenly, you see a car.

ואז, פתאום רואים פרצוף. פתאום רואים מכונית.

Suddenly this and suddenly that.

פתאום את זה, ופתאום את זה.

The mind does its best to organize

המוח עושה את מיטבו כדי לארגן,

and to give some sort of coherence to this,

למצוא איזשהו סוג של עקביות.

but not terribly successfully.

אבל לא כל כך בהצלחה.

When these were first described,

כשתיארו אותן לראשונה

it was thought that they could be interpreted like dreams.

חשבו שניתן לפרש אותן כמו חלומות.

But, in fact, people say,

אבל למעשה אנשים אומרים,

"I don't recognize the people. I can't form any associations.

"אני לא מזהה את האנשים. אני לא מקשר אותן לשום דבר."

"לקרמיט אין שום משמעות עבורי."

Kermit means nothing to me."

You don't get anywhere, thinking of them as dreams.

התייחסות אליהן כאל חלומות לא מובילה לשום מקום.

ובכן, אמרתי פחות או יותר את מה שרציתי לומר.

Well, I've more or less said what I wanted.

I think I just want to recapitulate and say this is common.

אני חושב שאני רק רוצה לסכם

ולהגיד שזה שכיח.

Think of the number of blind people.

חישבו על כמות האנשים העיוורים.

There must be hundreds of thousands of blind people

ישנם מאות אלפי אנשים עיוורים

who have these hallucinations

שסובלים מההזיות האלה

but are too scared to mention them.

אבל מפחדים להזכיר אותן.

So this sort of thing needs to be brought into notice,

ולכן צריך להביא את הנושא למודעות

עבור המטופלים, עבור הרופאים, עבור הציבור הרחב.

for patients, for doctors, for the public.

Finally, I think they are infinitely interesting and valuable,

ולבסוף, אני חושב שהן

מעניינות ביותר ורבות ערך

for giving one some insight as to how the brain works.

ונותנות לנו תובנות לגבי דרך הפעולה של המוח.

Charles Bonnet said, 250 years ago --

צ'רלס בונה אמר לפני 250 שנים

he wondered how, thinking of these hallucinations,

מתוך מחשבה על ההזיות האלה, שהוא תוהה,

how, as he put it, the theater of the mind

כפי שהוא ניסח את זה, כיצד תיאטרון הנפש

could be generated by the machinery of the brain.

נוצר על ידי המנגנונים של המוח.

Now, 250 years later,

ועכשיו, לאחר 250 שנים, אני חושב

I think we're beginning to glimpse how this is done.

שאנחנו מתחילים לקבל חלון הצצה לדרך בה הדבר מתבצע.

Thanks very much.

תודה רבה.

(Applause)

[מחיאות כפיים]

Chris Anderson: That was superb. Thank you so much.

כריס אנדרסון: זה היה נפלא. תודה רבה לך.

You speak about these things with so much insight

אתה מדבר על הדברים האלה

and empathy for your patients.

עם כל כך הרבה הבנה ואמפתיה למטופלים שלך.

Have you yourself experienced any of the syndromes you write about?

האם חווית את אחד מהסינדרומים שאתה כותב עליהם?

Oliver Sacks: I was afraid you would ask that.

אוליבר סאקס: חששתי שתשאל את זה.

(Laughter)

[צחוק]

Well, yeah, a lot of them.

ובכן, כן, רבים מהם.

And, actually, I'm a little visually impaired myself.

ולמעשה, אני עצמי קצת לקויי ראיה.

I'm blind in one eye and not terribly good in the other.

אני עיוור בעין אחת, וגם השניה לא מי יודע מה.

And I see the geometrical hallucinations.

ואני רואה את ההזיות הגיאומטריות.

But they stop there.

אבל בזה זה מסתיים.

CA: And they don't disturb you?

כ.א.: והן לא מפריעות לך?

Because you understand what's doing it, it doesn't make you worried?

כי אתה מבין מה גורם לכך. הן לא מדאיגות אותך?

א.ס.: הן לא מפריעות לי יותר מאשר הטיניטוס שלי,

OS: Well, they don't disturb me any more than my tinnitus,

which I ignore.

ממנו אני מתעלם.

They occasionally interest me,

לפעמים הן מעניינות אותי.

and I have many pictures of them in my notebooks.

ויש לי הרבה ציורים שלהן במחברות שלי.

I've gone and had an fMRI myself,

עברתי בעצמי fMRI

to see how my visual cortex is ticking over.

כדי לראות את קליפת הראיה שלי משתלטת.

And when I see all these hexagons

וכשאני רואה את כל המשושים האלה

and complex things, which I also have,

ואת כל הדברים המורכבים,

in visual migraine,

במיגרנה ראייתית,

I wonder whether everyone sees things like this

אני תוהה האם כולם רואים דברים כאלה,

and whether things like cave art or ornamental art

והאם יתכן שדברים כמו אומנות המערות, או אומנות עיטורית

may have been derived from them a bit.

שאבו קצת מהם.

CA: That was an utterly, utterly fascinating talk.

כ.א.: זו היתה שיחה מרתקת ביותר.

Thank you so much for sharing.

תודה רבה ששתפת אותנו.

OS: Thank you. Thank you.

א.ס: תודה לכם. תודה לכם.

(Applause)

[מחיאות כפיים]