Matthew O'Reilly: "Am I dying?" The honest answer.

מתרגם: Shlomo Adam מבקר: Sigal Tifferet

I've been a critical care EMT for the past seven years in Suffolk County, New York.

מזה 7 שנים שאני פאראמדיק במחוז סאפוק שבניו-יורק.

I've been a first responder in a number of incidents

הייתי המגיב הראשון במספר אירועים,

ranging from car accidents to Hurricane Sandy.

מתאונות רכב ועד להוריקן "סנדי".

If you are like most people, death might be

אם אתם כמו רוב האנשים,

המוות הוא אולי אחד מפחדיכם הכי גדולים.

one of your greatest fears.

Some of us will see it coming.

אחדים מאיתנו ידעו שהוא מתקרב,

Some of us won't.

ואחרים - לא.

There is a little-known documented medical term

יש מונח רפואי מתועד ולא מוכר ברבים

called impending doom.

בשם "מוות ממשמש ובא".

It's almost a symptom.

זהו כמעט תסמין.

As a medical provider, I'm trained to respond

כאיש רפואה, אומנתי להגיב לתסמין זה

to this symptom like any other,

כמו לכל תסמין אחר,

so when a patient having a heart attack looks at me

אז כשנפגע עם התקף-לב מביט בי ואומר:

and says, "I'm going to die today,"

"אני עומד היום למות",

we are trained to reevaluate the patient's condition.

הוכשרנו להעריך מחדש את מצבו של הנפגע.

Throughout my career, I have responded

במשך הקריירה שלי

הגבתי לקריאות ממספר אירועים

to a number of incidents where the patient

שבהם לנפגעים נותרו דקות ספורות לחיות

had minutes left to live

and there was nothing I could do for them.

ולא יכולתי לעשות למענם דבר.

With this, I was faced with a dilemma:

במצב זה יש לי דילמה:

Do I tell the dying that they are about to face death,

האם לומר לאדם הגוסס שהוא עומד למות,

or do I lie to them to comfort them?

או לשקר לו כדי לנחמו?

Early in my career, I faced this dilemma

בתחילת הקריירה שלי פתרתי את הדילמה הזו

by simply lying.

פשוט בכך ששיקרתי.

I was afraid.

פחדתי.

I was afraid if I told them the truth,

פחדתי שאם אומר להם את האמת,

that they would die in terror, in fear,

הם ימותו באימה, בפחד,

just grasping for those last moments of life.

כשהם נאחזים ברגעי החיים האחרונים.

That all changed with one incident.

כל זה השתנה באירוע אחד.

Five years ago, I responded to a motorcycle accident.

לפני 5 שנים הגבתי לקריאה של תאונת אופנוע.

The rider had suffered critical, critical injuries.

הרוכב סבל מפציעות קריטיות ביותר.

As I assessed him, I realized that there was nothing

כשהערכתי את מצבו,

הבנתי שכבר אי-אפשר לעזור לו,

that could be done for him,

and like so many other cases, he looked me in the eye

וכמו בהרבה מקרים אחרים, הוא הביט בעיני

and asked that question: "Am I going to die?"

ושאל את השאלה: "האם אני עומד למות?"

In that moment, I decided to do something different.

באותו רגע החלטתי לנהוג אחרת.

I decided to tell him the truth.

החלטתי לומר לו את האמת.

I decided to tell him that he was going to die

החלטתי לומר לו שהוא אכן עומד למות

and that there was nothing I could do for him.

ושאינני יכול לעשות למענו דבר.

His reaction shocked me to this day.

תגובתו עדיין מזעזעת אותי.

He simply laid back and had a look

הוא פשוט נרגע,

of acceptance on his face.

ופניו לבשו ארשת של קבלה.

He was not met with that terror or fear

הוא לא נכבש אימה או פחד

that I thought he would be.

כפי שחשבתי שיקרה.

He simply laid there, and as I looked into his eyes,

הוא פשוט שכב לו וכשהבטתי בעיניו,

I saw inner peace and acceptance.

ראיתי בהן שלווה וקבלה.

From that moment forward, I decided

מאותו רגע החלטתי

it was not my place to comfort the dying with my lies.

שאין זה מתפקידי לנחם את הגוססים בשקרי.

Having responded to many cases since then

מאז הגבתי למקרים רבים,

where patients were in their last moments

שבהם הנפגעים חוו את רגעיהם האחרונים

and there was nothing I could do for them,

ולא יכולתי לעשות למענם דבר,

in almost every case,

וכמעט בכל מקרה

they have all had the same reaction to the truth,

כולם הגיבו באותה הצורה לשמע האמת:

of inner peace and acceptance.

בשלווה ובקבלה.

In fact, there are three patterns

למען האמת, זיהיתי 3 דפוסים

I have observed in all these cases.

בכל המקרים הללו.

The first pattern always kind of shocked me.

הדפוס הראשון תמיד מזעזע אותי איכשהו.

Regardless of religious belief or cultural background,

ללא קשר לאמונה דתית או לרקע תרבותי,

there's a need for forgiveness.

קיים אצל כולם הצורך בסליחה.

Whether they call it sin

בין אם מדובר במשהו שנחשב בעיניהם לחטא,

or they simply say they have a regret,

או משהו שהם פשוט מביעים עליו חרטה -

their guilt is universal.

תחושת האשמה היא אוניברסלית.

I had once cared for an elderly gentleman

פעם טיפלתי באדון קשיש בהתקף-לב קשה.

who was having a massive heart attack.

As I prepared myself and my equipment

בעודי מתכונן ומכין את הציוד שלי

for his imminent cardiac arrest,

לדום הלב הבלתי-נמנע שלו,

I began to tell the patient of his imminent demise.

התחלתי לספר למטופל על קיצו הקרב.

He already knew by my tone of voice and body language.

הוא כבר ידע זאת, לפי נימת קולי ושפת הגוף שלי.

As I placed the defibrillator pads on his chest,

כשהנחתי על חזהו את רפידות הדפיברילטור,

prepping for what was going to happen,

בהכנה למה שעמד להתרחש,

he looked me in the eye and said,

הוא הביט היישר בעיני ואמר:

"I wish I had spent more time with my children and grandchildren

"הלוואי והייתי מבלה יותר עם ילדי ונכדי,

instead of being selfish with my time."

"במקום לנצל את זמני באופן אנוכי."

Faced with imminent death,

לנוכח מותו הממשמש ובא,

all he wanted was forgiveness.

כל שביקש היה סליחה.

The second pattern I observe

הדפוס השני בו הבחנתי

is the need for remembrance.

הוא הצורך להיזכר.

Whether it was to be remembered in my thoughts

בין אם להישמר בזכרוני או בזכרון אהוביהם -

or their loved ones', they needed to feel

הם רצו לדעת שהם ימשיכו להתקיים.

that they would be living on.

There's a need for immortality

קיים הצורך לחיות לנצח

within the hearts and thoughts of their loved ones,

בליבם ובמחשבותיהם של אהוביהם, שלי, של הצוות שלי

myself, my crew, or anyone around.

ושל כל מי שבסביבה.

Countless times, I have had a patient look me in the eyes

קרה לי אינספור פעמים שהנפגע הביט בעיני ושאל:

and say, "Will you remember me?"

"האם תזכור אותי?"

The final pattern I observe

הדפוס האחרון בו הבחנתי

always touched me the deepest, to the soul.

נוגע תמיד בעמקי נשמתי.

The dying need to know that their life had meaning.

הגוססים מוכרחים לדעת שלחייהם היתה משמעות.

They need to know that they did not waste their life

עליהם להיות בטוחים שלא בזבזו את חייהם

on meaningless tasks.

על מטלות חסרות ערך.

This came to me very, very early in my career.

הבנתי את זה מוקדם מאד בקריירה שלי.

I had responded to a call.

הגבתי לקריאה.

There was a female in her late 50s

מדובר היה באשה בסוף שנות ה-50 שלה,

severely pinned within a vehicle.

שהיתה לכודה במצב חמור בתוך רכב,

She had been t-boned at a high rate of speed,

אחרי שהתנגשו בה מהצד במהירות גבוהה;

critical, critical condition.

מצב קריטי ביותר.

As the fire department worked to remove her from the car,

בעוד מכבי האש עובדים על חילוצה מהמכונית,

I climbed in to begin to render care.

טיפסתי פנימה כדי להתחיל בטיפול.

As we talked, she had said to me,

כששוחחנו, היא אמרה לי:

"There was so much more I wanted to do with my life."

"יש עוד דברים כה רבים שרציתי לעשות בחיים."

She had felt she had not left her mark on this Earth.

היא חשבה שטרם הטביעה את חותמה בעולם.

As we talked further, it would turn out

כשהמשכנו לשוחח, הסתבר שהיא אם לשני ילדים מאומצים,

that she was a mother of two adopted children

who were both on their way to medical school.

ושניהם יוצאים ללימודים בבי"ס לרפואה.

Because of her, two children

הודות לה, שני ילדים

had a chance they never would have had otherwise

זכו להזדמנות שאחרת לא היו זוכים לה,

and would go on to save lives in the medical field

והם עתידים להציל חיים בתחום הרפואה, כרופאים.

as medical doctors.

It would end up taking 45 minutes

בסופו של דבר נדרשו 45 דקות

to free her from the vehicle.

כדי לחלץ אותה מהרכב,

However, she perished prior to freeing her.

אבל עד אז, היא מתה.

I believed what you saw in the movies:

פעם האמנתי למה שרואים בסרטים:

when you're in those last moments

שאלו רגעים אחרונים של אימה ופחד מוחלטים.

that it's strictly terror, fear.

I have come to realize, regardless of the circumstance,

גיליתי, שבכל הנסיבות,

it's generally met with peace and acceptance,

התגובה היא בד"כ שלווה וקבלה,

that it's the littlest things, the littlest moments,

ושהדברים הכי קטנים, הרגעים הכי קטנים,

the littlest things you brought into the world

הדברים הכי קטנים שהבאנו לעולם

that give you peace in those final moments.

הם אלה שמעניקים לנו שלווה ברגעים אחרונים אלה.

Thank you.

תודה לכם.

(Applause)

[מחיאות כפיים]