How to practice emotional first aid | Guy Winch | TED

מתרגם: Ido Dekkers מבקר: Tal Dekkers

I grew up with my identical twin,

גדלתי עם תאום זהה,

who was an incredibly loving brother.

שהיה אח אוהב.

Now, one thing about being a twin is,

עכשיו, דבר אחד בלהיות תאום זה שזה הופך אתכם למקצוענים

it makes you an expert at spotting favoritism.

בלזהות העדפות.

If his cookie was even slightly bigger than my cookie,

אם העוגייה שלו היתה אפילו מעט יותר גדולה משלי, היו לי שאלות.

I had questions.

ובברור, אני לא רעבתי.

And clearly, I wasn't starving.

(Laughter)

(צחוק)

When I became a psychologist, I began to notice favoritism

כשהפכתי לפסיכולוג, התחלתי להבחין בהעדפות מסוג אחר,

of a different kind;

and that is, how much more we value the body than we do the mind.

וזה כמה אנחנו מעדיפים את הגוף שלנו על פני התודעה שלנו.

I spent nine years at university earning my doctorate in psychology,

ביליתי תשע שנים באוניברסיטה בלמידה לתואר דוקטור בפסיכולוגיה,

and I can't tell you how many people look at my business card and say,

ואני לא יכול להגיד לכם כמה אנשים מביטים בכרטיס הביקור שלי ואומרים,

"Oh -- a psychologist. So, not a real doctor,"

"או, פסיכולוג. אז לא רופא אמיתי,"

כאילו זה צריך להופיע על הכרטיס שלי.

as if it should say that on my card.

[Dr. Guy Winch, Just a Psychologist (Not a Real Doctor)]

(צחוק)

(Laughter)

This favoritism we show the body over the mind --

ההעדפה שאנחנו מראים לגוף שלנו על פני המוח, אני רואה אותה בכל מקום.

I see it everywhere.

I recently was at a friend's house,

לאחרונה הייתי בבית חבר,

and their five-year-old was getting ready for bed.

ובן החמש שלהם התוכן ללכת למיטה.

He was standing on a stool by the sink, brushing his teeth,

היא עמד על שרפרף ליד הכיור וצחצח את שיניו,

when he slipped and scratched his leg on the stool when he fell.

כשהחליק, ושרט את רגלו על השרפרף כשנפל.

He cried for a minute, but then he got back up,

הוא בכה דקה, אבל אז קם,

got back on the stool, and reached out for a box of Band-Aids

חזר לשרפרף, והושיט יד לקופסת פלסטרים כדי לשים על השריטה שלו.

to put one on his cut.

Now, this kid could barely tie his shoelaces,

עכשיו, הילד הזה בקושי יכול לקשור את שרוכי נעליו,

but he knew you have to cover a cut so it doesn't become infected,

אבל הוא ידע שצריך לכסות שריטה, כך שלא תזדהם,

and you have to care for your teeth by brushing twice a day.

ואתם צריכים לטפל בשיניים שלכם על ידי צחצוחן פעמיים ביום.

We all know how to maintain our physical health

אנחנו יודעים איך לטפל בבריאות הפיזית שלנו

and how to practice dental hygiene, right?

ואיך לשמור על הגיינת השיניים, נכון?

We've known it since we were five years old.

אנחנו יודעים זאת מאז שהיינו בני חמש.

But what do we know about maintaining our psychological health?

אבל מה אנחנו יודעים על שמירה על הבריאות הפסיכולוגית שלנו?

ובכן, כלום.

Well, nothing.

What do we teach our children about emotional hygiene?

מה אנחנו מלמדים את הילדים שלנו על הגיינה רגשית?

Nothing.

כלום.

How is it that we spend more time taking care of our teeth

איך זה שאנחנו מקדישים יותר זמן לטפל בשינים שלנו

than we do our minds?

משאנחנו משקיעים בלטפל בתודעה שלנו.

Why is it that our physical health is so much more important to us

למה זה שהבריאות הפיזית שלנו יותר חשובה לנו

מהבריאות הפסיכולוגית שלנו?

than our psychological health?

We sustain psychological injuries even more often than we do physical ones,

אנחנו נפגעים פסיכולוגית אפילו יותר משאנחנו נפגעים פיזית,

injuries like failure or rejection or loneliness.

פגיעות כמו כישלון או דחיה או בדידות.

And they can also get worse if we ignore them,

והם יכולים אפילו להחמיר אם נתעלם מהם,

and they can impact our lives in dramatic ways.

והם יכולים להשפיע על החיים שלנו בדרכים דרמטיות.

And yet, even though there are scientifically proven techniques

ועדיין, למרות שיש דרכים מוכחות מדעית

we could use to treat these kinds of psychological injuries,

בהן נוכל להשתמש כדי לטפל בפגיעות פסיכולוגיות כאלו,

we don't.

אנחנו לא.

It doesn't even occur to us that we should.

זה אפילו לא מתחוור לנו שאנחנו צריכים.

"Oh, you're feeling depressed? Just shake it off; it's all in your head."

"הו, אתה מרגיש מדוכא, פשוט תנער את זה, זה הכל בראש שלך."

אתם יכולים לדמיין להגיד כזה דבר למישהו עם רגל שבורה,

Can you imagine saying that to somebody with a broken leg:

"Oh, just walk it off; it's all in your leg."

"פשוט תלך את זה, זה הכל ברגל שלך."

(Laughter)

(צחוק)

It is time we closed the gap

הגיע הזמן שנסגור את הפער בין הבריאות הפיזית והנפשית שלנו.

between our physical and our psychological health.

It's time we made them more equal,

הגיע הזמן שנעשה אותן שוות יותר.

more like twins.

יותר כמו תאומות.

Speaking of which, my brother is also a psychologist.

בעניין זה, גם אחי הוא פסיכולוג.

So he's not a real doctor, either.

אז גם הוא לא רופא אמיתי.

(Laughter)

(צחוק)

We didn't study together, though.

אם כי, לא למדנו יחד.

In fact, the hardest thing I've ever done in my life

למעשה, הדבר הקשה ביותר שעשיתי בחיי

זה לעבור מעבר לאוקיינוס לניו יורק

is move across the Atlantic to New York City

to get my doctorate in psychology.

בכדי לקבל את הדוקטורט שלי בפסיכולוגיה.

We were apart then for the first time in our lives,

נפרדנו אז, לראשונה בחיינו,

and the separation was brutal for both of us.

וההפרדה הייתה אכזרית עבור שנינו.

But while he remained among family and friends,

אבל בזמן שהוא נשאר עם משפחה וחברים,

I was alone in a new country.

אני הייתי לבד בארץ חדשה.

We missed each other terribly,

התגעגענו מאוד אחד לשני,

but international phone calls were really expensive then,

אבל שיחות בינלאומיות היו בזמנו מאוד יקרות,

and we could only afford to speak for five minutes a week.

והרשנו לעצמנו לדבר רק למשך 5 דקות בשבוע.

כשהתקרב יום הולדתנו,

When our birthday rolled around,

it was the first we wouldn't be spending together.

זו היתה הפעם הראשונה שלא בילינו בו יחדיו,

We decided to splurge,

החלטנו לבזבז, ובשבוע הזה דיברנו 10 דקות.

and that week, we would talk for 10 minutes.

(Laughter)

I spent the morning pacing around my room, waiting for him to call --

ביליתי את הבוקר בצעידה סביב החדר שלי, בציפייה שהוא יתקשר,

וחיכיתי, וחיכיתי, אבל הטלפון לא צלצל.

and waiting ...

and waiting.

But the phone didn't ring.

בהתחשב בהפרשי הזמנים, אני הנחתי

Given the time difference, I assumed,

"OK, he's out with friends, he'll call later."

"אוקיי, הוא מבלה עם חברים, הוא יתקשר מאוחר יותר."

There were no cell phones then.

לא היו אז סלולריים.

But he didn't.

אבל הוא לא.

And I began to realize that after being away for over 10 months,

והתחלתי להבין, לאחר שנעדרתי ליותר מעשרה חודשים,

he no longer missed me the way I missed him.

הוא לא מתגעגע אלי כמו שאני אליו.

ואני ידעתי שהוא יתקשר בבוקר,

I knew he would call in the morning,

אבל הלילה ההוא היה אחד העצובים והארוכים בחיי.

but that night was one of the saddest and longest nights of my life.

I woke up the next morning.

התעוררתי בבוקר למחרת,

I glanced down at the phone,

העפתי מבט בטלפון, והבנתי שבעטתי אותו מהוו

and I realized I had kicked it off the hook

when pacing the day before.

בזמן שהסתובבתי בחדר ביום שלפני.

I stumbled out of bed,

נפלתי מהמיטה,

I put the phone back on the receiver, and it rang a second later.

הנחתי את הטלפון חזרה על המקלט, והוא צלצל שנייה אחר כך,

And it was my brother,

וזה היה אחי, ובחיי, הוא היה עצבני.

and boy, was he pissed.

(Laughter)

(צחוק)

It was the saddest and longest night of his life as well.

זה היה הלילה העצוב והארוך גם בחייו.

ניסיתי להסביר מה קרה, אבל הוא אמר,

Now, I tried to explain what happened, but he said,

"I don't understand.

"אני לא מבין, אם ראית שאני לא מתקשר אליך,

If you saw I wasn't calling you,

why didn't you just pick up the phone and call me?"

למה לא הרמת את הטלפון והתקשרת אלי?"

He was right.

הוא צדק. למה לא התקשרתי אליו?

Why didn't I call him?

I didn't have an answer then.

לא הייתה לי תשובה אז, אבל יש לי היום

But I do today,

וזאת תשובה פשוטה: בדידות.

and it's a simple one:

loneliness.

Loneliness creates a deep psychological wound,

בדידות יוצרת פצע רגשי עמוק.

כזה שמעוות את התפיסה שלנו ומבלבל את החשיבה שלנו,

one that distorts our perceptions and scrambles our thinking.

זה גורם לנו להאמין שלסובבים אותנו אכפת הרבה פחות ממה שהם בפועל.

It makes us believe that those around us care much less than they actually do.

זה גורם לנו באמת לפחד לבקש עזרה,

It make us really afraid to reach out,

because why set yourself up for rejection and heartache

כי למה להציב עצמכם בפני דחייה וכאב לב,

כשלבכם כבר כואב יותר ממה שאתם יכולים לסבול?

when your heart is already aching more than you can stand?

I was in the grips of real loneliness back then,

הייתי אז לכוד בבדידות אמיתית,

but I was surrounded by people all day, so it never occurred to me.

אבל הייתי מוקף אנשים לאורך היום, כך שזה לא עלה בדעתי.

But loneliness is defined purely subjectively.

אבל בדידות, מוגדרת אך ורק באופן סובייקטיבי.

It depends solely on whether you feel emotionally or socially disconnected

זה תלוי אך ורק בשאלה האם אתם מרגישים

מנותקים מהסובבים אתכם מבחינה רגשית או חברתית.

from those around you.

And I did.

ואני הרגשתי כך.

יש הרבה מחקרים על בדידות וכולם מחרידים.

There is a lot of research on loneliness, and all of it is horrifying.

Loneliness won't just make you miserable;

בדידות לא רק תעשה אתכם אומללים, היא תהרוג אתכם.

it will kill you.

I'm not kidding.

אני לא צוחק.

Chronic loneliness increases your likelihood of an early death

בדידות כרונית מגדילה את סיכוייכם למוות מוקדם

by 14 percent.

ב 14 אחוז.

Fourteen percent!

Loneliness causes high blood pressure,

בדידות גורמת ללחץ דם גבוה, כולסטרול גבוה,

high cholesterol.

It even suppress the functioning of your immune system,

היא אפילו מדכאת את תפקודה של המערכת החיסונית שלכם,

making you vulnerable to all kinds of illnesses and diseases.

גורמת לכם להיות פגיעים לכל מיני מחלות ותחלואים.

In fact, scientists have concluded that taken together,

למעשה, מדענים הגיעו למסקנה שבהתחשב בהכל,

chronic loneliness poses as significant a risk

בדידות כרונית מציבה סיכון משמעותי

for your long-term health and longevity

לבריאותכם ואריכות ימיכם לטווח הארוך כמו עישון סיגריות.

as cigarette smoking.

Now, cigarette packs come with warnings saying, "This could kill you."

עכשיו, חפיסות של סיגריות מגיעות עם אזהרות האומרות, "זה יכול להרוג אתכם."

But loneliness doesn't.

אבל בדידות לא.

And that's why it's so important

ולכן זה כל כך חשוב שנתעדף את בריאותנו הנפשית.

that we prioritize our psychological health,

שנאמן את ההיגיינה הרגשית שלנו.

that we practice emotional hygiene.

Because you can't treat a psychological wound

מפני שאתם לא יכולים לטפל בפצע רגשי

if you don't even know you're injured.

אם אתם לא מודעים לזה שאתם פצועים.

Loneliness isn't the only psychological wound

בדידות אינה הפצע הרגשי היחיד

that distorts our perceptions and misleads us.

שמעוותת את תפיסתנו ומטעה אותנו.

Failure does that as well.

כשלון גם עושה זאת.

I once visited a day care center,

פעם ביקרתי במעון יום

where I saw three toddlers play with identical plastic toys.

שבו ראיתי שלושה פעוטות משחקים עם צעצועי פלסטיק זהים.

You had to slide the red button, and a cute doggie would pop out.

הייתם צריכים להחליק את הכפתור האדום, וכלבלב חמוד היה צץ.

One little girl tried pulling the purple button, then pushing it,

ילדה קטנה אחת ניסתה למשוך את הכפתור הסגול, ואז לדחוף אותו,

and then she just sat back and looked at the box

ואז היא פשוט התיישבה והסתכלה על הקופסה עם השפה התחתונה שלה רועדת.

with her lower lip trembling.

הילד הקטן לידה, צפה בזה קורה,

The little boy next to her watched this happen,

then turned to his box and burst into tears without even touching it.

ואז פנה לקופסה שלו, ופרץ בבכי מבלי אפילו לגעת בה.

Meanwhile, another little girl tried everything she could think of

בינתיים, ילדה קטנה אחרת ניסתה כל מה שיכלה לחשוב עליו

until she slid the red button,

עד שהיא החליקה את הכפתור האדום,

the cute doggie popped out, and she squealed with delight.

הכלבלב החמוד צץ, והיא צרחה משמחה.

So: three toddlers with identical plastic toys,

אז שלושה פעוטות עם צעצועי פלסטיק זהים,

אבל עם תגובות מאוד שונות לכשלון.

but with very different reactions to failure.

The first two toddlers were perfectly capable of sliding a red button.

שני הפעוטות הראשונים היו מסוגלים לחלוטין להזיז את הכפתור האדום.

The only thing that prevented them from succeeding

הדבר היחיד שמנע מהם להצליח

was that their mind tricked them into believing they could not.

זה המוח שלהם שגרם להם להאמין שהם לא יכולים.

Now, adults get tricked this way as well, all the time.

עכשיו, מבוגרים גם מסתבכים בדרך כזו כל הזמן.

למעשה לכולנו יש סט רגשות ואמונות

In fact, we all have a default set of feelings and beliefs

that gets triggered whenever we encounter frustrations and setbacks.

שמופעל בכל פעם שאנו נתקלים בתסכולים וכישלונות.

Are you aware of how your mind reacts to failure?

האם אתם מודעים לאיך המוח שלכם מגיב לכשלון?

You need to be.

אתם אמורים לדעת.

Because if your mind tries to convince you you're incapable of something,

מפני שאם המוח שלכם מנסה לשכנע אתכם שאתם לא מסוגלים לעשות משהו

and you believe it,

ואתם מאמינים בזה,

then like those two toddlers, you'll begin to feel helpless

אז כמו שני הפעוטות ההם, אתם תתחילו להרגיש חסרי אונים,

and you'll stop trying too soon, or you won't even try at all.

ותפסיקו לנסות מוקדם מידי או שאפילו לא תנסו כלל.

And then you'll be even more convinced you can't succeed.

ואז תהיו אפילו יותר משוכנעים שלא תצליחו.

You see, that's why so many people function below their actual potential.

אתם מבינים, בגלל זה כל כך הרבה אנשים מתפקדים בפועל מתחת לפוטנציאל שלהם.

Because somewhere along the way, sometimes a single failure

מפני שהיכן שהוא לאורך הדרך, לפעמים כשלון בודד

convinced them that they couldn't succeed, and they believed it.

משכנע אותם שהם לא יכולים להצליח, והם מאמינים לזה.

ברגע שאנחנו משתכנעים ממשהו, זה מאוד קשה לשנות את דעתנו.

Once we become convinced of something, it's very difficult to change our mind.

I learned that lesson the hard way when I was a teenager with my brother.

למדתי את השיעור הזה בדרך הקשה. כשהייתי מתבגר יחד עם אחי.

We were driving with friends down a dark road at night,

נסענו עם חברים בלילה בכביש חשוך,

when a police car stopped us.

כשניידת משטרה עצרה אותנו.

היה שוד באזור והם חיפשו חשודים.

There had been a robbery in the area and they were looking for suspects.

The officer approached the car, and shined his flashlight on the driver,

השוטר התקרב לרכב, והוא האיר עם הפנס על הנהג.

then on my brother in the front seat,

ואז על אחי בכסא הקידמי, ואז עלי.

and then on me.

And his eyes opened wide and he said,

ועיניו נפקחו לרווחה, והוא אמר,

"איפה ראיתי את פניך בעבר?"

"Where have I seen your face before?"

(צחוק)

(Laughter)

And I said,

ואמרתי, "בכיסא הקידמי."

"In the front seat."

(Laughter)

(צחוק)

But that made no sense to him whatsoever,

אבל זה לא היה הגיוני לו.

so now he thought I was on drugs.

אז עכשיו הוא חשב שאני על סמים.

(Laughter)

(צחוק)

So he drags me out of the car, he searches me,

אז הוא גורר אותי מחוץ למכונית, הוא מחפש עלי,

he marches me over to the police car,

הוא מצעיד אותי לניידת המשטרה,

and only when he verified I didn't have a police record,

ורק כאשר הוא מוודא שאין לי עבר פלילי,

יכולתי להראות לו שיש לי אח תאום במושב הקידמי.

could I show him I had a twin in the front seat.

But even as we were driving away,

אבל גם כשנסענו משם, יכולתם לראות במבט על פניו,

you could see by the look on his face he was convinced

הוא היה משוכנע שהצלחתי להתחמק עם משהו.

that I was getting away with something.

(Laughter)

את המוח שלנו קשה לשנות אחרי שאנחנו משתכנעים.

Our mind is hard to change once we become convinced.

So it might be very natural to feel demoralized

כך שזה עשוי להיות מאוד טבעי להרגיש מיואשים ומובסים לאחר שנכשלתם.

and defeated after you fail.

But you cannot allow yourself to become convinced you can't succeed.

אבל אתם לא יכולים להרשות לעצמכם להשתכנע שאתם לא מסוגלים להצליח.

You have to fight feelings of helplessness.

אתם צריכים להלחם בתחושות חוסר האונים.

אתם צריכים להשיג שליטה על המצב,

You have to gain control over the situation.

And you have to break this kind of negative cycle

ואתם צריכים לשבור את המעגל השלילי הזה לפני שהוא מתחיל.

before it begins.

[Stop Emotional Bleeding]

Our minds and our feelings --

המוח שלנו והרגשות שלנו,

they're not the trustworthy friends we thought they were.

הם לא החברים המהימנים שחשבנו שהם.

They're more like a really moody friend,

הם יותר כמו חברים ממש מצוברחים,

who can be totally supportive one minute, and really unpleasant the next.

שיכולים להיות לגמרי תומכים דקה אחת, ובאמת לא נעימים, ברגע אחריו.

פעם עבדתי עם האישה הזאת

I once worked with this woman who, after 20 years marriage

שאחרי 20 שנות נישואין וגרושין ממש מכוערים,

and an extremely ugly divorce,

היתה לבסוף מוכנה לפגישה הראשונה שלה.

was finally ready for her first date.

She had met this guy online,

היא פגשה את הבחור הזה ברשת, הוא עשה רושם של גבר נחמד ומצליח,

and he seemed nice and he seemed successful,

והכי חשוב, נראה שהוא ממש בעניין שלה.

and most importantly, he seemed really into her.

So she was very excited, she bought a new dress,

אז היא מאוד התרגשה, והיא קנתה שמלה חדשה,

and they met at an upscale New York City bar for a drink.

והם נפגשו למשקה בבר באזור יוקרתי בניו יורק.

Ten minutes into the date, the man stands up and says,

עשר דקות לתוך הפגישה, הגבר נעמד ואומר,

"I'm not interested," and walks out.

"אני לא מעוניין", ויוצא.

Rejection is extremely painful.

דחייה היא מאוד כואבת.

The woman was so hurt she couldn't move.

האישה כל כך נפגעה, שהיא לא יכלה לזוז. כל שיכלה לעשות זה להתקשר לחברה.

All she could do was call a friend.

Here's what the friend said: "Well, what do you expect?

והנה מה שהחברה אמרה, "ובכן, למה את מצפה,

You have big hips, you have nothing interesting to say.

"יש לך ירכיים גדולות, אין לך דבר מעניין להגיד,

Why would a handsome, successful man like that

למה שגבר יפה ומצליח כמוהו

ירצה לצאת עם לוזרית כמוך?"

ever go out with a loser like you?"

מזעזע, נכון, שחברה יכולה להיות כל כך אכזרית.

Shocking, right, that a friend could be so cruel?

But it would be much less shocking

אבל זה היה הרבה פחות מזעזע

אם הייתי אומר לכם שזו לא החברה שאמרה את זה.

if I told you it wasn't the friend who said that.

It's what the woman said to herself.

זה מה שהאישה אמרה לעצמה.

And that's something we all do,

וזה משהו שכולנו עושים, במיוחד לאחר דחייה.

especially after a rejection.

We all start thinking of all our faults and all our shortcomings,

כולנו מתחילים לחשוב על כל הבעיות שלנו וכל חסרונותינו

what we wish we were, what we wish we weren't.

מה היינו רוצים להיות, מה רצינו לא להיות,

We call ourselves names.

אנחנו מכנים עצמנו בשמות.

Maybe not as harshly, but we all do it.

אולי לא באותה חומרה, אבל כולנו עושים זאת.

And it's interesting that we do,

זה מעניין שאנחנו עושים זאת, מפני שההערכה העצמית שלנו כבר פגועה.

because our self-esteem is already hurting.

Why would we want to go and damage it even further?

למה שנרצה לפגוע בה יותר?

We wouldn't make a physical injury worse on purpose.

אנחנו לא היינו מחמירים את הפגיעה הפיזית בכוונה.

You wouldn't get a cut on your arm and decide, "Oh! I know --

לא הייתם חותכים את ידכם ומחליטים,

I'm going to take a knife and see how much deeper I can make it."

"הו, אני יודע, אני אקח סכין ואבדוק כמה אני יכול להעמיק את החתך."

But we do that with psychological injuries all the time.

אבל אנחנו עושים זאת עם פגיעות רגשיות כל הזמן.

Why? Because of poor emotional hygiene.

למה? בגלל היגיינה רגשית גרועה.

Because we don't prioritize our psychological health.

מפני שאנחנו לא מתעדפים את בריאותנו הרגשית.

We know from dozens of studies that when your self-esteem is lower,

אנחנו יודעים מעשרות מחקרים, שכאשר הביטחון העצמי שלכם ירוד,

you are more vulnerable to stress and to anxiety;

אתם יותר רגישים ללחץ וחרדה,

that failures and rejections hurt more,

הכשלון והדחייה יכאיבו יותר, ולוקח זמן רב יותר להתאושש מהם.

and it takes longer to recover from them.

So when you get rejected, the first thing you should be doing

אז כשאתם נדחים, הדבר הראשון שאתם צריכים לעשות

is to revive your self-esteem,

הוא להחיות את ההערכה העצמית שלכם, לא להצטרף למועדון קרב ולכתוש אותו.

not join Fight Club and beat it into a pulp.

כשאתם בכאב רגשי,

When you're in emotional pain,

treat yourself with the same compassion

טפלו בעצמכם באותה חמלה שהייתם מצפים מחבר טוב באמת.

you would expect from a truly good friend.

[Protect Your Self-Esteem]

We have to catch our unhealthy psychological habits and change them.

אנחנו צריכים לתפוס את ההרגלים הפסיכולוגים החולים שלנו ולשנותם.

And one of unhealthiest and most common is called rumination.

אחד הלא בריאים ביותר והכי נפוצים נקרא הרהור.

To ruminate means to chew over.

להרהר, משמע ללעוס.

It's when your boss yells at you

זה כאשר הבוס צועק עליכם, או שהפרופסור גורם לכם להרגיש טיפשים בכיתה,

or your professor makes you feel stupid in class,

or you have big fight with a friend

או שיש לכם ריב גדול עם חבר,

and you just can't stop replaying the scene in your head for days,

ואתם פשוט לא מצליחים להפסיק לשחזר את הארוע בראשכם במשך ימים,

sometimes for weeks on end.

לפעמים במשך שבועות ארוכים.

עכשיו הרהור בארועים מטרידים בדרך זו יכול בקלות להפוך להרגל,

Now, ruminating about upsetting events in this way can easily become a habit,

and it's a very costly one,

והוא מאוד יקר.

because by spending so much time focused on upsetting and negative thoughts,

מפני שבבזבוז כל כך הרבה זמן בהתמקדות במחשבות מטרידות ושליליות,

אתם למעשה שמים עצמכם בסיכון משמעותי לפיתוח

you are actually putting yourself at significant risk

דיכאון קליני, אלכוהוליזם, הפרעות אכילה

for developing clinical depression,

alcoholism,

eating disorders,

and even cardiovascular disease.

ואפילו מחלות לב.

The problem is,

הבעיה היא שהדחף להרהר יכול להיות מאוד חזק ומאוד חשוב,

the urge to ruminate can feel really strong and really important,

so it's a difficult habit to stop.

כך שזה הרגל שקשה מאוד להפסיק.

I know this for a fact,

אני יודע זאת בוודאות. מפני שלפני פחות משנה,

because a little over a year ago, I developed the habit myself.

פיתחתי את ההרגל בעצמי.

You see, my twin brother was diagnosed with stage 3 non-Hodgkin's lymphoma.

אתם מבינים, אחי התאום אובחן עם לימפומה שלב 3.

His cancer was extremely aggressive.

הסרטן שלו היה מאוד אגרסיבי,

He had visible tumors all over his body.

היו לו גידולים בכל חלקי הגוף.

And he had to start a harsh course of chemotherapy.

והוא נאלץ להתחיל סדרת כימותרפייה קשה.

And I couldn't stop thinking about what he was going through.

ולא יכולתי להפסיק לחשוב על מה שהוא עובר,

I couldn't stop thinking about how much he was suffering,

לא יכולתי להפסיק לחשוב על כמה הוא סובל.

אפילו שהוא מעולם לא התלונן, אפילו לא פעם אחת.

even though he never complained, not once.

He had this incredibly positive attitude.

היתה לו גישה חיובית מדהימה.

הבריאות הפסיכולוגית שלו היתה מדהימה.

His psychological health was amazing.

I was physically healthy, but psychologically, I was a mess.

אני הייתי פיזית בריא, אבל פסיכולוגית הייתי בבלאגן.

אבל ידעתי מה לעשות.

But I knew what to do.

Studies tell us that even a two-minute distraction is sufficient

מחקרים אומרים לנו שאפילו שתי דקות של הסחת דעת

מספיקות בכדי לשבור את הדחף להרהר באותו הרגע.

to break the urge to ruminate in that moment.

וכך בכל פעם שהייתה לי מחשבה מדאיגה, מטרידה, שלילית,

And so each time I had a worrying, upsetting, negative thought,

I forced myself to concentrate on something else until the urge passed.

הכרחתי את עצמי להתמקד במשהו אחר עד אשר הדחף עבר.

And within one week, my whole outlook changed

ותוך שבוע, כל ראיית העולם שלי השתנתה,

and became more positive and more hopeful.

והפכה לחיובית ומלאת תקווה.

[Battle Negative Thinking]

Nine weeks after he started chemotherapy, my brother had a CAT scan,

תשעה שבועות לאחר שהתחיל כימותרפיה, עבר אחי סריקה ממוחשבת,

ואני הייתי לידו כשהוא קיבל את התוצאות.

and I was by his side when he got the results.

All the tumors were gone.

כל הגידולים נעלמו.

He still had three more rounds of chemotherapy to go,

עדיין היו לו שלושה סבבים של כימותרפייה לעבור.

but we knew he would recover.

אבל ידענו שהוא יחלים.

This picture was taken two weeks ago.

התמונה הזאת צולמה לפני שבועיים.

By taking action when you're lonely,

על ידי נקיטת פעולה כשאתם בודדים,

by changing your responses to failure,

על ידי שינוי התגובה שלכם לכישלון,

by protecting your self-esteem,

על ידי הגנה על ההערכה העצמית שלכם,

by battling negative thinking,

על ידי הלחמות במחשבות שליליות,

you won't just heal your psychological wounds,

אתם לא רק תבריאו את הפצעים הפסיכולוגיים שלכם,

תוכלו לבנות חוסן נפשי, תוכלו לשגשג.

you will build emotional resilience,

you will thrive.

A hundred years ago, people began practicing personal hygiene,

לפני מאה שנה, אנשים התחילו לתרגל היגיינה אישית.

ותוחלת החיים עלתה בלמעלה מחמישים אחוזים

and life expectancy rates rose by over 50 percent

in just a matter of decades.

בתוך עשרות שנים בלבד.

I believe our quality of life could rise just as dramatically

אני מאמין שאיכות חיינו יכולה לעלות בצורה דרמטית לא פחות

אם נתחיל להתאמן על היגיינה רגשית.

if we all began practicing emotional hygiene.

אתם יכולים לדמיין, איך העולם יראה.

Can you imagine what the world would be like

אם כולם יהיו בריאים פסיכולוגית?

if everyone was psychologically healthier?

If there were less loneliness and less depression?

אם היתה פחות בדידות, ופחות דיכאון?

If people knew how to overcome failure?

אם אנשים היו יודעים איך להתגבר על כישלון?

If they felt better about themselves and more empowered?

אם הם היו חשים טוב יותר לגבי עצמם, ויותר מועצמים?

If they were happier and more fulfilled?

אם הם היו שמחים יותר, ויותר ממומשים?

I can, because that's the world I want to live in.

אני יכול, מפני שזה העולם שאני רוצה לחיות בו,

וזה העולם שגם אחי רוצה לחיות בו.

And that's the world my brother wants to live in as well.

And if you just become informed and change a few simple habits, well --

אם רק תהיו מעודכנים, ותשנו כמה הרגלים פשוטים,

ובכן זה העולם שכולנו יכולים לחיות בו.

that's the world we can all live in.

תודה רבה לכם.

Thank you very much.

(Applause)

(מחיאות כפיים)