Defend our freedom to share (or why SOPA is a bad idea) | Clay Shirky

מתרגם: Yubal Masalker מבקר: Ido Dekkers

I'm going to start here.

אתחיל בזה.

This is a hand-lettered sign

זהו שלט הכתוב בכתב-יד

that appeared in a mom and pop bakery

שהוצג במאפייה שכונתית

in my old neighborhood in Brooklyn a few years ago.

בשכונתי הישנה בברוקלין לפני כמה שנים.

The store owned one of those machines

במאפייה היתה מכונה

that can print on plates of sugar.

שיכלה להדפיס על גבי ציפויי סוכר.

And kids could bring in drawings

ילדים היו מביאים ציורים

and have the store print a sugar plate

כדי שהמכונה תדפיס על גבי ציפוי הסוכר

for the top of their birthday cake.

של עוגת יום ההולדת שלהם.

But unfortunately, one of the things kids liked to draw

אבל לרוע המזל, אחד הדברים שהילדים אהבו לצייר

was cartoon characters.

היה דמויות מסרטים מצויירים.

They liked to draw the Little Mermaid,

הם אהבו לצייר את

they'd like to draw a smurf, they'd like to draw Micky Mouse.

בת-הים הקטנה, הדרדסים ומיקי מאוס.

But it turns out to be illegal

אבל התברר שזה לא חוקי

to print a child's drawing of Micky Mouse

להדפיס ציור של מיקי מאוס שילד צייר,

onto a plate of sugar.

על ציפוי עוגה העשוי מסוכר.

And it's a copyright violation.

זו הפרת זכויות יוצרים.

And policing copyright violations

הפיקוח על הפרת זכויות יוצרים

for children's birthday cakes

בגלל עוגות יום הולדת

was such a hassle

הפך להיות כזה מטרד

that the College Bakery said,

שהמאפייה אמרה עד כאן,

"You know what, we're getting out of that business.

"אני יוצאת מהמשחק.

If you're an amateur,

אם אתה רק חובב,

you don't have access to our machine anymore.

אין לך יותר גישה למכונה שלנו.

If you want a printed sugar birthday cake,

אם אתה רוצה להדפיס על עוגת יום הולדת,

you have to use one of our prefab images --

עליך להשתמש באחת מהדמויות המוכנות-מראש שלנו --

only for professionals."

אך ורק עבור מקצוענים."

So there's two bills in Congress right now.

כיום שני חוקים נמצאים בחקיקה בקונגרס (האמריקאי).

One is called SOPA, the other is called PIPA.

אחד נקרא SOPA והאחר PIPA.

SOPA stands for the Stop Online Piracy Act.

SOPA זה חוק למניעת פירטיות ברשת.

It's from the Senate.

היוזם של החוק הוא הסנאט.

PIPA is short for PROTECTIP,

PIPA הוא קיצור של PROTECTIP,

which is itself short for

שהוא עצמו קיצור של

Preventing Real Online Threats

מניעת איום של גניבות ברשת

to Economic Creativity

על יצירתיות כלכלית ומניעת

and Theft of Intellectual Property --

גניבה של זכויות קניין רוחניות --

because the congressional aides who name these things

בגלל שלעוזרי חברי הקונגרס שהגו

have a lot of time on their hands.

את החוקים יש המון זמן פנוי.

And what SOPA and PIPA want to do

מה ש-SOPA ו-PIPA

is they want to do this.

רוצים להשיג זה הדבר הבא.

They want to raise the cost

הם רוצים להעלות את מחיר

of copyright compliance

הציות לחוק זכויות יוצרים לרמה

to the point where people simply get out of the business

שאנשים פשוט יוותרו על כל הנושא

of offering it as a capability to amateurs.

של להציע אפשרות כזו לכל חובבן.

Now the way they propose to do this

הדרך שלהם לעשות זאת

is to identify sites

היא לזהות אתרים שמפרים

that are substantially infringing on copyright --

באופן מסיבי זכויות יוצרים --

although how those sites are identified

אף על-פי שלא מסבירים בחוקים

is never fully specified in the bills --

כיצד יזוהו אתרים הללו --

and then they want to remove them from the domain name system.

והם רוצים להסירם מתוך רשימת כתובות האתרים.

They want to take them out of the domain name system.

הם רוצים למחוק אותם מתוך רשימת הכתובות.

Now the domain name system

אבל רשימת כתובות האתרים

is the thing that turns human-readable names, like Google.com,

היא משהו שהופכת כתובות קריאות, כמו Google.com,

into the kinds of addresses

למין כתובות

machines expect --

המתאימות למחשבים --

74.125.226.212.

74.125.226.212

Now the problem with this model of censorship,

עכשיו, הבעיה היא עם מודל צנזורה כזה,

of identifying a site

של זיהוי האתר

and then trying to remove it from the domain name system,

ואז לנסות להסירו מרשימת כתובות האתרים,

is that it won't work.

שזה לא יעבוד.

And you'd think that would be a pretty big problem for a law,

אתם עשויים לחשוב שזה מכשול גדול בפני החוק,

but Congress seems not to have let that bother them too much.

אבל את הקונגרס זה לא מטריד יותר מדי.

Now the reason it won't work

הסיבה שזה לא יעבוד

is that you can still type 74.125.226.212 into the browser

היא שעדיין יהיה ניתן להקליד 74.125.226.212 בדפדפן

or you can make it a clickable link

או להפוך אותו לקישור רגיל

and you'll still go to Google.

וכך עדיין ניתן יהיה להגיע לגוגל.

So the policing layer

לכן הפיקוח עצמו

around the problem

סביב ביצוע העבירה

becomes the real threat of the act.

הופך להיות האיום האמיתי הנובע מהחוק.

Now to understand how Congress came to write a bill

כדי להבין איך הקונגרס בכלל חשב לחוקק חוק שכזה

that won't accomplish its stated goals,

שלא ישיג את מטרותיו המוצהרות,

but will produce a lot of pernicious side effects,

אבל ייצור המון תופעות לוואי מזיקות,

you have to understand a little bit about the back story.

צריך להכיר קצת את סיפור הרקע.

And the back story is this:

סיפור הרקע הוא כזה:

SOPA and PIPA, as legislation,

SOPA ו-PIPA, בתור חקיקה,

were drafted largely by media companies

נוסחו בעיקר על-ידי גופי תקשורת

that were founded in the 20th century.

שקמו במאה ה-20.

The 20th century was a great time to be a media company,

המאה ה-20 היתה תקופה נהדרת עבור גוף תקשורת,

because the thing you really had on your side was scarcity.

כי מה שפעל לטובתם היתה הנדירות.

If you were making a TV show,

אם הגוף הפיק תוכנית טלוויזיה,

it didn't have to be better than all other TV shows ever made;

התוכנית לא היתה צריכה להיות יותר טובה מכל תוכניות הטלווזיה שנעשו אי-פעם;

it only had to be better

היה עליה להיות טובה יותר

than the two other shows

רק מאותן שתי תוכניות

that were on at the same time --

שהיו משודרות באותו זמן --

which is a very low threshold

שזה סף מאוד נמוך

of competitive difficulty.

לקושי שבתחרות.

Which meant

המשמעות של זה היא

that if you fielded average content,

שאם שידרת תוכן ממוצע,

you got a third of the U.S. public for free --

זכית בחינם בשליש מהקהל האמריקאי --

tens of millions of users

עשרות מיליוני משתמשים,

for simply doing something

פשוט תמורת עשיית משהו

that wasn't too terrible.

לא מאוד נורא.

This is like having a license to print money

זה כמו רישיון להדפסת כסף

and a barrel of free ink.

וחבית חינם של דיו.

But technology moved on, as technology is wont to do.

אבל הטכנולוגיה נעה קדימה, כפי שטכנולוגיה מטבעה עושה.

And slowly, slowly, at the end of the 20th century,

ולאט, לאט, בסוף המאה ה-20,

that scarcity started to get eroded --

הנדירות החלה להתפוגג --

and I don't mean by digital technology;

ואיני מתכוון בשל טכנולוגיה דיגיטלית,

I mean by analog technology.

אלא טכנולוגיה אנלוגית.

Cassette tapes, video cassette recorders,

קלטות, מכשירי וידאו,

even the humble Xerox machine

אפילו מכונת הצילום הצנועה,

created new opportunities

יצרו עבורנו הזדמנויות חדשות

for us to behave in ways

שגרמו לנו לנהוג באופנים

that astonished the media business.

שהדהימו את עולם התקשורת.

Because it turned out

כי התברר שאנחנו,

we're not really couch potatoes.

איננו באמת פדלאות כורסא.

We don't really like to only consume.

איננו אוהבים רק לצרוך.

We do like to consume,

אנו כן אוהבים לצרוך,

but every time one of these new tools came along,

אבל בכל פעם שאמצעים חדשים כאלה הופיעו,

it turned out we also like to produce

התברר שאנו גם אוהבים ליצור

and we like to share.

ואוהבים לשתף.

And this freaked the media businesses out --

וזה הבהיל את עולם התקשורת --

it freaked them out every time.

בכל פעם כזו זה הבהיל אותם.

Jack Valenti, who was the head lobbyist

ג'ק ואלנטי, שהיה השתדלן הראשי

for the Motion Picture Association of America,

מטעם איגוד הסרטים של ארה"ב,

once likened the ferocious video cassette recorder

השווה פעם את אכזריותה של קלטת וידאו

to Jack the Ripper

לג'ק המרטש

and poor, helpless Hollywood

ואת הוליווד המסכנה וחסרת הישע

to a woman at home alone.

לאישה בודדה בבית.

That was the level of rhetoric.

זו היתה רמת הרטוריקה.

And so the media industries

לכן תעשיית התקשורת

begged, insisted, demanded

התחננה, התעקשה, דרשה

that Congress do something.

שהקונגרס יעשה משהו.

And Congress did something.

ואכן הקונגרס עשה משהו.

By the early 90s, Congress passed the law

בתחילת שנות ה-90,

that changed everything.

הקונגרס העביר חוק ששינה הכל.

And that law was called the Audio Home Recording Act

אותו חוק כונה "חוק הקלטות אודיו ביתיות"

of 1992.

של 1992.

What the Audio Home Recording Act of 1992 said was,

מה שחוק ה"הקלטות אודיו ביתיות" של 1992 אמר,

look, if people are taping stuff off the radio

תראו, אם אנשים מקליטים מוזיקה מרדיו

and then making mixtapes for their friends,

ואז יוצרים קלטות מעורבות עבור חבריהם,

that is not a crime. That's okay.

זה לא עבירה. זה בסדר.

Taping and remixing

הקלטה ורמיקס

and sharing with your friends is okay.

ושיתוף עם חבריכם זה בסדר.

If you make lots and lots of high quality copies and you sell them,

אבל אם מייצרים כמות גדולה של עותקים

that's not okay.

באיכות גבוהה ומוכרים אותם, זה לא בסדר.

But this taping business,

אבל עסקי ההקלטות,

fine, let it go.

אין בעיה, שימשיכו.

And they thought that they clarified the issue,

והם חשבו שהם הבהירו את הסוגיה,

because they'd set out a clear distinction

כי הם יצרו הבחנה ברורה

between legal and illegal copying.

בין העתקה חוקית ובלתי-חוקית.

But that wasn't what the media businesses wanted.

אבל לא זה מה שגופי התקשורת רצו.

They had wanted Congress

הם רצו שהקונגרס

to outlaw copying full-stop.

ישים סוף להקלטות, נקודה.

So when the Audio Home Recording Act of 1992 was passed,

לכן כאשר ה"חוק הקלטות אודיו ביתיות" של 1992 עבר,

the media businesses gave up on the idea

גופי התקשורת ויתרו על הרעיון

of legal versus illegal distinctions for copying

של הבחנה בין העתקה חוקית לבלתי-חוקית

because it was clear

מכיוון שזה היה ברור

that if Congress was acting in their framework,

שאם הקונגרס פועל במסגרתו,

they might actually increase the rights of citizens

הם עלולים בעצם להרחיב את זכות האזרחים לקחת חלק

to participate in our own media environment.

בסביבת התקשורת הפרטית שלנו.

So they went for plan B.

אז הם עברו לתוכנית ב'.

It took them a while to formulate plan B.

לקח להם זמן לנסח תוכנית ב'.

Plan B appeared in its first full-blown form

תוכנית ב' נחשפה בצורתה הראשונה והמנופחת

in 1998 --

ב-1998 --

something called the Digital Millennium Copyright Act.

משהו שכונה "חוק זכויות יוצרים של המילניום הדיגיטלי".

It was a complicated piece of legislation, a lot of moving parts.

זו היתה חתיכת חקיקה מסובכת, המון דברים משתנים.

But the main thrust of the DMCA

אבל הדגש העיקרי של חוק ה-DMCA

was that it was legal to sell you

היה שזה חוקי למכור

uncopyable digital material --

חומר דיגיטלי שלא ניתן להעתיקו --

except that there's no such things as uncopyable digital material.

אלא שאין דבר כזה חומר דיגיטלי שלא ניתן להעתיקו.

It would be, as Ed Felton once famously said,

זה יהיה, על-פי אימרתו הידועה של אד פלטון,

"Like handing out water

"כמו לגעת במים

that wasn't wet."

שאינם רטובים."

Bits are copyable. That's what computers do.

ביטים ניתן להעתיק. זה מה שמחשבים עושים.

That is a side effect of their ordinary operation.

זו תוצאת לוואי של פעולתם הרגילה.

So in order to fake the ability

לכן כדי לזייף את היכולת

to sell uncopyable bits,

למכור ביטים שלא ניתן להעתיקם,

the DMCA also made it legal

ה-DMCA גם עשה לחוקי

to force you to use systems

לאלץ אותנו להשתמש במערכות

that broke the copying function of your devices.

המבטלות את פונקציית ההעתקה של המכשירים שלנו.

Every DVD player and game player

כל נגן DVD וכל קונסולת משחקים

and television and computer you brought home --

וטלוויזיה ומחשב שהבאנו הביתה --

no matter what you thought you were getting when you bought it --

לא משנה מה חשבנו שמקבלים כאשר קנינו אותם --

could be broken by the content industries,

ניתנים לקלקול על-ידי תעשיית התוכן,

if they wanted to set that as a condition of selling you the content.

אם ברצונם לקבוע זאת כתנאי למכירת התוכן לנו.

And to make sure you didn't realize,

וכדי לוודא שלא מגלים, או לא פועלים כנגד כוונתם

or didn't enact their capabilities

על-ידי הגדרת המכשירים בתור מכשירי חישוב

as general purpose computing devices,

המיועדים למטרות כלשהן,

they also made it illegal

הם גם הפכו לבלתי-חוקי

for you to try to reset

לנסות ולהגדיר מחדש את

the copyability of that content.

יכולות השיעתוק של אותו תוכן.

The DMCA marks the moment

ה-DMCA מהווה ציון-דרך לרגע

when the media industries

בו תעשיית התקשורת

gave up on the legal system

ויתרה על מערכת החוקים

of distinguishing between legal and illegal copying

שנועדה להבדיל בין העתקה חוקית לבלתי-חוקית

and simply tried to prevent copying

ופשוט ניסתה למנוע העתקות

through technical means.

בעזרת אמצעים טכנולוגיים.

Now the DMCA had, and is continuing to have, a lot of complicated effects,

ל-DMCA היו, וממשיכות להיות, המון השפעות מורכבות,

but in this one domain, limiting sharing,

אבל בתחום אחד שזה הגבלת השיתופיות,

it has mostly not worked.

לרוב הוא לא היה אפקטיבי.

And the main reason it hasn't worked

והסיבה שזה לא עבד

is the Internet has turned out to be far more popular and far more powerful

היא שהאינטרנט התברר כהרבה יותר

than anyone imagined.

פופולרי ועוצמתי מהצפוי.

The mixtape, the fanzine,

קלטות שירים מעורבים, פרסומי מעריצים,

that was nothing compared to what we're seeing now

הם כלא-כלום בהשוואה למה שרואים

with the Internet.

היום באינטרנט.

We are in a world

אנו חיים בעולם

where most American citizens

בו רוב אזרחי ארה"ב

over the age of 12

מעל גיל 12

share things with each other online.

משתפים אחרים בכל מיני דברים.

We share written things, we share images,

אנו חולקים דברים כתובים, תמונות,

we share audio, we share video.

אודיו, וידאו.

Some of the stuff we share is stuff we've made.

חלק מהחומרים שאנו חולקים הם כאלה שיצרנו בעצמנו.

Some of the stuff we share is stuff we've found.

חלק אחר זה חומרים שאנו מצאנו.

Some of the stuff we share

חלק נוסף ממה שאנו משתפים

is stuff we've made out of what we've found,

זה חומר שיצרנו בעצמנו ממה שמצאנו,

and all of it horrifies those industries.

וכל זה מעורר חלחלה בתעשיה הזאת.

So PIPA and SOPA

לכן PIPA ו-SOPA

are round two.

הם סיבוב שני.

But where the DMCA was surgical --

אבל איפה ה-DMCA היה פולשני --

we want to go down into your computer,

אנו רוצים לפלוש לתוך המחשב שלך,

we want to go down into your television set, down into your game machine,

רוצים לפלוש לתוך הטלוויזיה שלך, לתוך מכונת המשחקים שלך,

and prevent it from doing

ולמנוע מהם לעשות את מה

what they said it would do at the store --

שאמרו לך בחנות שהם עושים --

PIPA and SOPA are nuclear

PIPA ו-SOPA הולכים עד הסוף

and they're saying, we want to go anywhere in the world

באומרם שהם רוצים להגיע לכל מקום בעולם

and censor content.

ולפקח על תוכן.

Now the mechanism, as I said, for doing this,

המנגנון להשיג זאת

is you need to take out anybody

הוא שצריך לסלק כל דבר

pointing to those IP addresses.

המצביע על כתובות ה-IP הללו.

You need to take them out of search engines,

צריך לסלק אותם ממנועי חיפוש,

you need to take them out of online directories,

לסלק אותם מרשימות מקוונות,

you need to take them out of user lists.

לסלק אותם מרשימות משתמשים.

And because the biggest producers of content on the Internet

ומאחר ויצרני התוכן הגדולים ביותר ברשת

are not Google and Yahoo,

הם לא גוגל ויאהו,

they're us,

אלא אנחנו,

we're the people getting policed.

אנחנו הם אלה הנמצאים תחת פיקוח.

Because in the end,

כי בסופו של דבר,

the real threat

האיום הממשי

to the enactment of PIPA and SOPA

על אכיפת PIPA ו-SOPA

is our ability to share things with one another.

היא יכולתנו לשתף זה את זה.

So what PIPA and SOPA risk doing

לכן מה ש-PIPA ו-SOPA מסכנים היא

is taking a centuries-old legal concept,

התפיסה המשפטית בת מאות השנים האומרת

innocent until proven guilty,

שאדם חף-מפשע עד להוכחת אשמתו,

and reversing it --

והופכים אותה על פניה --

guilty until proven innocent.

אשם עד להוכחת חפותו.

You can't share

אסור לך לשתף

until you show us

עד שתוכיח לנו

that you're not sharing something

שאינך משתף משהו

we don't like.

שאנו לא רוצים.

Suddenly, the burden of proof for legal versus illegal

פתאום נטל ההוכחה של חוקי לעומת לא-חוקי

falls affirmatively on us

נופל באופן מוחלט עלינו

and on the services

ועל הגורמים

that might be offering us any new capabilities.

העשויים להציע לנו אפשרויות חדשות.

And if it costs even a dime

ואם זה עולה רק 10 סנט

to police a user,

כדי לפקח על משתמש אחד,

that will crush a service

זה ימוטט את אותו גורם

with a hundred million users.

המשרת מאות מיליוני משתמשים.

So this is the Internet they have in mind.

כך שזה סוג האינטרנט המתרוצץ במוחם.

Imagine this sign everywhere --

דמיינו ששלט זה יימצא בכל מקום --

except imagine it doesn't say College Bakery,

אלא שלא כתוב עליו מאפייה,

imagine it says YouTube

אלא יוטיוב

and Facebook and Twitter.

ופייסבוק וטוויטר.

Imagine it says TED,

תחשבו שכתוב עליו TED,

because the comments can't be policed

מאחר ולא ניתן לפקח על התגובות

at any acceptable cost.

בשום עלות סבירה.

The real effects of SOPA and PIPA

ההשפעה האמיתית של SOPA ו-PIPA

are going to be different than the proposed effects.

תהיה אחרת ממה שהתכוונו לו.

The threat, in fact,

האיום, למעשה,

is this inversion of the burden of proof,

הוא בהיפוך נטל ההוכחה,

where we suddenly

כאשר לפתע,

are all treated like thieves

כל מי שרוצה לנצל את החופש

at every moment we're given the freedom to create,

ליצור,להפיק, או לשתף,

to produce or to share.

יתיחסו אליו בכל רגע נתון בתור נוכל.

And the people who provide those capabilities to us --

והאנשים המעניקים לנו את היכולות הללו --

the YouTubes, the Facebooks, the Twitters and TEDs --

היוטיובים, הפייסבוקים, הטוויטרים וה-TEDים --

are in the business

יהיו חייבים

of having to police us,

לפקח עלינו,

or being on the hook for contributory infringement.

או שיסתכנו באשמה של סיוע לדבר-עבירה.

There's two things you can do

יש שני דברים שאנו יכולים לעשות

to help stop this --

כדי לסייע לעצירת כל זה --

a simple thing and a complicated thing,

אחד פשוט ואחד מורכב,

an easy thing and a hard thing.

אחד קל ואחד קשה.

The simple thing, the easy thing, is this:

הדבר הפשוט והקל הוא זה:

if you're an American citizen,

מי שאזרח ארה"ב,

call your representative, call your senator.

שיתקשר לנציגו בבית נבחרים, לסנטור שלו.

When you look at

כאשר בודקים אלו אנשים

the people who co-signed on the SOPA bill,

חתמו על SOPA,

people who've co-signed on PIPA,

אנשים שחתמו PIPA,

what you see is that they have cumulatively received

רואים שבמצטבר הם קיבלו

millions and millions of dollars

מיליוני דולרים

from the traditional media industries.

מתעשיית התקשורת הממוסדת.

You don't have millions and millions of dollars,

לכם אין מיליוני דולרים,

but you can call your representatives,

אך אתם יכולים להתקשר לנציגכם,

and you can remind them that you vote,

ואתם יכולים להזכיר להם שיש לכם זכות הצבעה,

and you can ask not to be treated like a thief,

ואתם יכולים לבקש שלא יתיחסו אליכם כמו אל גנבים,

and you can suggest that you would prefer

ואתם יכולים לומר שהייתם מעדיפים

that the Internet not be broken.

שלא יהרסו את האינטרנט.

And if you're not an American citizen,

ומי שאינו אזרח ארה"ב,

you can contact American citizens that you know

יכול להתקשר לאזרחים אמריקאיים שהוא מכיר

and encourage them to do the same.

ולהמריצם לעשות את הנ"ל.

Because this seems like a national issue,

כי זה נראה אולי כבעיה לאומית,

but it is not.

אבל זה לא.

These industries will not be content

תעשיה זו לא תסתפק רק

with breaking our Internet.

בהריסת האינטרנט של האמריקאים.

If they break it, they will break it for everybody.

אם הם יהרסו אותו, הם יהרסו אותו לכולם.

That's the easy thing.

כל זה הוא הדבר הקל.

That's the simple thing.

זה עדיין פשוט.

The hard thing is this:

הדבר היותר מסובך הוא זה:

get ready, because more is coming.

היכונו, כי יש להם עוד דברים בקנה.

SOPA is simply a reversion of COICA,

SOPA זו רק גירסה שונה של COICA,

which was purposed last year, which did not pass.

שהוצע בשנה שעברה ולא עבר.

And all of this goes back

וכל זה הולך אחורה

to the failure of the DMCA

לכישלון של DMCA

to disallow sharing as a technical means.

לאסור שיתוף מהפן הטכני שלו.

And the DMCA goes back to the Audio Home Recording Act,

ה-DMCA חוזר אחורה אל "חוק הקלטות אודיו ביתיות",

which horrified those industries.

שהבהיל את התעשיה הזו.

Because the whole business

כי כל העניין של צורת החשיבה

of actually suggesting that someone is breaking the law

שמישהו עכשיו עובר על החוק ואז לאסוף נגדו

and then gathering evidence and proving that,

ראיות כדי להוכיח זאת,

that turns out to be really inconvenient.

מתברר שכל זה באמת לא נוח.

"We'd prefer not to do that,"

"היינו מעדיפים לא לעשות זאת",

says the content industries.

אומרים בתעשיית התוכן.

And what they want is not to have to do that.

ומה שהם רוצים שהם לא יצטרכו לעשות זאת.

They don't want legal distinctions

הם לא רוצים הבחנות משפטיות

between legal and illegal sharing.

בין שיתוף חוקי ללא-חוקי.

They just want the sharing to go away.

הם פשוט רוצים שהשיתוף ייעלם.

PIPA and SOPA are not oddities, they're not anomalies,

PIPA ו-SOPA אינם החריג, הם לא סטיית תקן,

they're not events.

הם אינם מאורעות.

They're the next turn of this particular screw,

הם הסיבוב הנוסף של בורג מסויים זה,

which has been going on 20 years now.

אשר נמצא בפעולה כבר 20 שנה.

And if we defeat these, as I hope we do,

אם נצליח להביס את אלה, כפי שאני מקוה,

more is coming.

יבואו עוד.

Because until we convince Congress

כי עד שנצליח לשכנע את הקונגרס

that the way to deal with copyright violation

שהדרך להתמודד עם הפרות זכויות יוצרים

is the way copyright violation was dealt with with Napster, with YouTube,

היא הדרך בה התמודדו עם הבעיה עם נפסטר, עם יוטיוב,

which is to have a trial with all the presentation of evidence

שהיא לערוך משפט עם כל הראיות הקיימות,

and the hashing out of facts and the assessment of remedies

בירור העובדות ומציאת פיתרונות

that goes on in democratic societies.

כפי שמקובל בחברות דמוקרטיות.

That's the way to handle this.

זוהי הדרך לטפל בזה.

In the meantime,

ובינתיים,

the hard thing to do is to be ready.

מה שקשה לעשות זה להיות מוכן.

Because that's the real message of PIPA and SOPA.

כי זהו המסר האמיתי העולה מתוך PIPA ו-SOPA.

Time Warner has called

טיים וורנר קרא לדגל

and they want us all back on the couch,

ועכשיו הם רוצים את כולנו על הספה,

just consuming --

רק צורכים --

not producing, not sharing --

לא יוצרים, לא משתפים --

and we should say, "No."

ועלינו לומר, "לא".

Thank you.

תודה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)