Dave Meslin: The antidote to apathy

מתרגם: yoav fishel מבקר: Sigal Tifferet

How often do we hear that people just don't care?

כמה פעמים אנחנו שומעים

שלאנשים פשוט לא אכפת?

כמה פעמים אמרו לכם

How many times have you been told

that real, substantial change isn't possible

ששינוי אמיתי וגדול הוא פשוט בלתי אפשרי

משום שרוב האנשים פשוט אנוכיים מדי,

because most people are too selfish,

טיפשים מדי או עצלנים מדי

too stupid or too lazy

בכדי לעשות שינוי בקהילה שלהם?

to try to make a difference in their community?

I propose to you today that apathy as we think we know it

אני אומר לכם היום שהאדישות כמו שאנו חושבים שאנו

doesn't actually exist;

מכירים אותה לא באמת קיימת,

but rather, that people do care,

אלא שלאנשים כן אכפת,

but that we live in a world that actively discourages engagement

אבל אנו חיים בעולם

שמדכא מעורבות

by constantly putting obstacles and barriers in our way.

על ידי הצבת מכשולים ומחסומים בדרכנו.

I'll give you some examples of what I mean.

ואני אתן לכם כמה דוגמאות למה שאני מתכוון.

בואו נתחיל עם העירייה.

Let's start with city hall.

האם ראיתם אחד מאלה בעבר?

You ever see one of these before?

זוהי מודעה בעיתון.

This is a newspaper ad.

It's a notice of a zoning application change for a new office building

זו היא התראה לגבי שינוי יעוד הקרקע לבניין משרדים חדש

כדי שבשכונה ידעו מה קורה.

so the neighborhood knows what's happening.

כמו שאתם יכולים לראות, זה בלתי אפשרי לקרוא את זה.

As you can see, it's impossible to read.

אתם צריכים להגיע לאמצע רק

You need to get halfway down

to even find out which address they're talking about,

כדי למצוא על איזה כתובת הם מדברים,

ואז יותר למטה, באותיות בגופן קטנטן בגודל 10

and then further down, in tiny 10-point font,

כדי למצוא איך באמת להיות מעורבים.

to find out how to actually get involved.

Imagine if the private sector advertised in the same way --

דמיינו לעצמכם אם המגזר הפרטי היה מפרסם באותה דרך,

if Nike wanted to sell a pair of shoes --

אם חברת נייקי הייתה רוצה למכור זוג נעליים

(Laughter)

And put an ad in the paper like that.

והייתה שמה בעיתון מודעה כמו זו.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Now, that would never happen.

עכשיו זה לעולם לא יקרה.

אתם לעולם לא תראו מודעה כזו,

You'll never see an ad like that,

משום שנייקי באמת רוצים שתקנו את הנעליים שלהם.

because Nike actually wants you to buy their shoes,

whereas the city of Toronto clearly doesn't want you involved

לעומת זאת העיר טורונטו

בבירור איננה רוצה שתתערבו בתהליך התכנון,

with the planning process,

otherwise their ads would look something like this,

אחרת המודעות שלה היו נראית ככה:

למעשה עם כל המידע מונח לפניך בצורה ברורה.

with all the information laid out clearly.

כל עוד העירייה מוציאה הודעות כאלה

As long as the city's putting out notices like this

כדי לנסות לגרום לאנשים להיות מעורבים,

to try to get people engaged,

אז כמובן, אנשים לא יהיו מעורבים.

then of course people aren't going to be engaged.

אבל זו לא אדישות;

But that's not apathy; that's intentional exclusion.

זו מניעה מכוונת.

Public space.

המרחב הציבורי.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

The manner in which we mistreat our public spaces

האופן שבו אנו מתנכלים לשטחים הציבוריים שלנו

הוא מכשול ענק

is a huge obstacle towards any type of progressive political change,

לקראת כל סוג של שינוי פוליטי מתקדם.

because we've essentially put a price tag on freedom of expression.

משום שלמעשה הנחנו "תג מחיר" על חופש הביטוי.

Whoever has the most money gets the loudest voice,

מי שיש לו הכי הרבה כסף יש לו את הקול הכי חזק,

dominating the visual and mental environment.

שולט בסביבה החזותית והנפשית.

The problem with this model is there are some amazing messages

הבעיה במודל הזה

היא שיש כמה אמירות מדהימות שצריכות להאמר

that need to be said, that aren't profitable to say.

שלא רווחי לומר אותן.

So you're never going to see them on a billboard.

אז אתם לעולם לא תראו אותם על שלטי חוצות.

התקשורת משחקת תפקיד חשוב

The media plays an important role

in developing our relationship with political change,

בפיתוח מערכת היחסים שלנו עם שינוי פוליטי,

mainly by ignoring politics and focusing on celebrities and scandals,

בעיקר על ידי התעלמות מפוליטיקה

ומיקוד בידוענים ושערוריות.

אבל אפילו כשהם עוסקים בנושאים פוליטיים חשובים,

but even when they do talk about important political issues,

they do it in a way that I feel discourages engagement.

הם עושים את זה בצורה שמדכאת מעורבות.

I'll give you an example.

לדוגמה: המגזין NOW משבוע שעבר;

The "Now" magazine from last week: progressive, downtown weekly in Toronto.

שבועון מתקדם במרכז טורונטו.

זו היא כתבת השער.

This is the cover story.

It's an article about a theater performance,

זה מאמר על הצגת תאטרון,

and it starts with basic information about where it is,

והוא מתחיל עם מידע בסיסי לגבי איפה ההצגה,

in case you actually want to go and see it after you've read the article --

במקרה ואתם באמת רוצים ללכת ולראות אותה אחרי שקראתם את המאמר;

where, the time, the website.

איפה, השעה, האתר באינטרנט.

Same with this -- it's a movie review.

אותו דבר עם זה: זו היא ביקורת על סרט,

An art review.

ביקורת על אמנות,

A book review -- where the reading is in case you want to go.

ביקורת על ספר; איפה יש הקראה במקרה ותרצו ללכת.

A restaurant -- you might not want to just read about it,

מסעדה; אולי לא תרצו רק לקרוא עליה,

אולי תרצו ללכת למסעדה.

maybe you want to go there.

So they tell you where it is, the prices, the address, the phone number, etc.

אז הם אומרים לכם איפה היא, מה המחירים,

הכתובת, מספר הטלפון וכו'.

Then you get to their political articles.

ואז אתם מגיעים למאמרים הפוליטיים שלהם.

Here's a great article about an important election race that's happening.

הנה מאמר מעולה על מירוץ בחירות חשוב שמתרחש.

מדובר על המועמדים - כתוב בצורה מאוד טובה -

It talks about the candidates, written very well,

אבל אין מידע, אין המשכיות,

but no information, no follow-up, no websites for the campaigns,

אין אתר אינטרנט למסע הבחירות,

no information about when the debates are, where the campaign offices are.

אין מידע לגבי מתי העימותים, איפה המשרדים.

הנה עוד מאמר טוב

Here's another good article,

about a new campaign opposing privatization of transit,

על קמפיין חדש שיוצא נגד הפרטת התחבורה הציבורית

without any contact information for the campaign.

ללא שום מידע ליצירת קשר לגביו.

The message seems to be

המסר שמשתמע מכך

that the readers are most likely to want to eat, maybe read a book,

הוא שהקוראים רוצים אולי לאכול,

לקרוא ספר, לראות סרט, אבל לא להיות מעורבים בקהילה שלהם.

maybe see a movie, but not be engaged in their community.

ואולי תחשבו שמדובר בדבר קטן.

You might think this is a small thing, but I think it's important,

אבל אני חושב שזה חשוב משום שזה קובע את הטון

because it sets a tone

and it reinforces the dangerous idea that politics is a spectator sport.

וזה מחזק את הרעיון המסוכן

שפוליטיקה היא ספורט שרק צופים בו.

Heroes: How do we view leadership?

גיבורים: כיצד אנו רואים מנהיגות?

Look at these 10 movies. What do they have in common?

הסתכלו על עשרת הסרטים האלו. מה משותף לכולם?

Anyone?

מישהו?

בכולם יש גיבורים שנבחרו.

They all have heroes who were chosen.

מישהו הגיע אליהם ואמר: "אתה הוא האחד הנבחר.

Someone came up to them and said, "You're the chosen one.

יש נבואה. עליך להציל את העולם."

There's a prophecy. You have to save the world."

ואז מישהו הולך להציל את העולם מכיוון שאמרו לו,

And then they go off and save the world because they've been told to,

עם עוד כמה אנשים שמזדנבים.

with a few people tagging along.

זה עזר לי להבין

This helps me understand

why a lot of people have trouble seeing themselves as leaders --

מדוע להרבה אנשים יש בעיה לראות את עצמם כמנהיגים.

because it sends all the wrong messages about what leadership is about.

משום שזה שולח מסר לא נכון לגבי מה היא מנהיגות.

מאמץ הרואי הוא מאמץ משותף,

A heroic effort is a collective effort,

דבר ראשון.

number one.

דבר שני, הוא לא מושלם, הוא לא כל כך זוהר

Number two, it's imperfect; it's not very glamorous,

והוא אינו מתחיל לפתע ומסתיים לפתע.

and doesn't suddenly start and suddenly end.

זהו תהליך מתמשך לאורך כל חייך.

It's an ongoing process your whole life.

אבל הדבר הכי חשוב, הוא התנדבות מרצון.

But most importantly, it's voluntary.

הוא התנדבות מרצון.

It's voluntary.

כל עוד אנו מלמדים את הילדים שלנו

As long as we're teaching our kids

that heroism starts when someone scratches a mark on your forehead,

שגבורה מתחילה כשמישהו שורט סימן על המצח שלך,

or someone tells you you're part of a prophecy,

או שמישהו אומר לך שאתה חלק מנבואה,

הם מפספסים את המאפיין הכי חשוב של מנהיגות,

they're missing the most important characteristic of leadership,

שהיא מגיעה מבפנים.

which is that it comes from within.

It's about following your own dreams, uninvited,

מדובר על רדיפה אחר החלום

ללא הזמנה --

and then working with others to make those dreams come true.

ואז עבודה עם אחרים בכדי לגרום לחלומות האלו להתגשם.

Political parties: oh, boy.

מפלגות פוליטיות: אוי ואבוי.

מפלגות פוליטיות יכולות וצריכות להיות

Political parties could and should be one of the basic entry points

אחת מנקודות הכניסה הבסיסיות שמאפשרות

for people to get engaged in politics.

לאנשים להיות מעורבים בפוליטיקה.

Instead, they've become, sadly,

במקום, הן נהיו, לצערי,

ארגונים לא יצירתיים וחסרי השראה

uninspiring and uncreative organizations

that rely so heavily on market research and polling and focus groups

שסומכים כל כך הרבה על מחקרי שוק

וסקרים וקבוצות מיקוד

that they end up all saying the same thing,

שבסוף כולם אומרים את אותו הדבר,

pretty much regurgitating back to us what we already want to hear

למעשה מקיאים חזרה את מה שרצינו לשמוע

על חשבון העלאת רעיונות אמיצים ויצירתיים.

at the expense of putting forward bold and creative ideas.

And people can smell that, and it feeds cynicism.

ואנשים יכולים להריח את זה, וזה מזין לגלוג וציניות.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Charitable status.

עמותות:

Groups who have charitable status in Canada aren't allowed to do advocacy.

קבוצות בעלות מעמד של עמותה בקנדה לא רשאיות להביע תמיכה ברעיון פוליטי.

זו בעיה גדולה ומכשול גדול בדרך לשינוי

This is a huge problem and a huge obstacle to change,

because it means that some of the most passionate and informed voices

משום שזה אומר שחלק מהקולות הכי נלהבים ובעלי ידע

מושתקים לחלוטין, במיוחד בזמן בחירות.

are completely silenced, especially during election time.

מה שמוביל אותנו לדבר האחרון,

Which leads us to the last one, which is: our elections.

שהוא הבחירות שלנו.

As you may have noticed,

כמו שבוודאי שמתם לב, הבחירות בקנדה הם בדיחה שלמה.

our elections in Canada are a complete joke.

אנו משתמשים במערכות לא עדכניות

We use out-of-date systems

that are unfair and create random results.

שהם לא הוגנות ויוצרות תוצאות אקראיות.

קנדה כרגע מובלת על ידי מפלגה

Canada's currently led by a party

that most Canadians didn't actually want.

שרוב הקנדיים בכלל לא רצו.

How can we honestly and genuinely encourage more people to vote

איך אנחנו יכולים בצורה כנה ואמיתית לעודד אנשים נוספים להצביע

when votes don't count in Canada?

כשקולות הבחורים לא נחשבים בקנדה?

אתם מחברים את על הדברים האלו ביחד

You add all this up together, and of course people are apathetic.

וברור שאנשים הם אדישים.

It's like trying to run into a brick wall.

זה כאילו לנסות לרוץ לתוך קיר לבנים.

Now, I'm not trying to be negative by throwing all these obstacles out

עכשיו, אני לא מנסה להיות שלילי על ידי

זריקת כל המכשולים האלה ולהסביר מה יש בדרך שלנו.

and explaining what's in our way.

בדיוק ההפך: אני בעצם חושב שאנשים הם מדהימים וחכמים

Quite the opposite --

I actually think people are amazing and smart and that they do care,

ושכן אכפת להם.

אבל, כמו שאמרתי, אנו חיים בסביבה כזו

but that, as I said, we live in this environment

where all these obstacles are being put in our way.

שבה כל המכשולים הללו מוצבים בדרכנו.

As long as we believe that people, our own neighbors,

כל עוד אנו נאמין שאנשים, השכנים שלנו,

הם אנוכיים, טיפשים או עצלנים,

are selfish, stupid or lazy,

then there's no hope.

אז אין שום תקווה.

אבל אנו יכולים לשנות את כל הדברים שהזכרתי.

But we can change all those things I mentioned.

אנחנו יכולים לפתוח את העירייה.

We can open up city hall.

We can reform our electoral systems.

אנחנו יכולים לשנות את מערכת הבחירות שלנו.

We can democratize our public spaces.

אנחנו יכולים לעשות דמוקרטיה במרחבים הציבוריים שלנו.

My main message is:

המסר העיקרי שלי הוא,

if we can redefine apathy,

אם נוכל להגדיר מחדש "אדישות",

not as some kind of internal syndrome,

לא כעוד תופעה פנימית,

but as a complex web of cultural barriers that reinforces disengagement,

אלא כרשת מורכבת של חסמים תרבותיים

שמחזקת את ההתנתקות,

and if we can clearly define, clearly identify what those obstacles are,

ואם נוכל להגדיר בבירור, נוכל לזהות,

מהם המחסומים האלו,

ואז אם נוכל לעבוד ביחד, במשותף לפרק את המחסומים האלו

and then if we can work together collectively to dismantle those obstacles,

אז הכל אפשרי.

then anything is possible.

תודה לכם.

Thank you.

(Applause)

(מחיאות כפיים)