Atheism 2.0 | Alain de Botton

מתרגם: Oren Szekatch מבקר: Shahar Kaiser

One of the most common ways of dividing the world

אחת הדרכים השכיחות ביותר לחלוקת העולם

is into those who believe

היא לאלו המאמינים

and those who don't --

ואלו שלא --

into the religious and the atheists.

אל הדתיים והאתאיסטים.

And for the last decade or so,

ובעשור האחרון לערך,

it's been quite clear

היה די ברור

what being an atheist means.

מה הכוונה בלהיות אתאיסט.

There have been some very vocal atheists

היו כמה אתאיסטים קולניים מאוד

who've pointed out,

אשר הצביעו,

not just that religion is wrong,

לא רק על כך שהדת היא טעות,

but that it's ridiculous.

אלא גם כי היא מגוחכת.

These people, many of whom have lived in North Oxford,

האנשים הללו, אשר רבים מהם התגוררו בצפון אוקספורד,

have argued --

טענו --

they've argued that believing in God

הם טענו כי האמונה באלוהים

is akin to believing in fairies

שווה לאמונה בפיות.

and essentially that the whole thing

ולמעשה כי כל הדבר

is a childish game.

הינו משחק ילדותי.

Now I think it's too easy.

עכשיו, אני חושב שזה קל מדי.

I think it's too easy

אני חושב שזה קל מדי

to dismiss the whole of religion that way.

לדחות כלאחר יד את הדת בדרך הזו.

And it's as easy as shooting fish in a barrel.

זה קל כמו לירות בדג הנמצא בחבית.

And what I'd like to inaugurate today

והדבר אותו אני רוצה לחנוך היום

is a new way of being an atheist --

הוא דרך חדשה להיות אתאיסט --

if you like, a new version of atheism

אם תרצו, גירסה חדשה של אתאיזם

we could call Atheism 2.0.

אנחנו יכולים לקרוא לה אתאיזם 2.0.

Now what is Atheism 2.0?

עכשיו, מהו אתאיזם 2.0?

Well it starts from a very basic premise:

ובכן, הדבר מתחיל מהנחת יסוד בסיסית ביותר:

of course, there's no God.

כמובן, אין אלוהים.

Of course, there are no deities or supernatural spirits

כמובן, אין אלים או רוחות על-טבעיות

or angels, etc.

או מלאכים וכו'

Now let's move on; that's not the end of the story,

עכשיו הבה נתקדם; זה לא סופו של הסיפור,

that's the very, very beginning.

זוהי ראשית ההתחלה.

I'm interested in the kind of constituency

אני מעוניין בהצעה

that thinks something along these lines:

הפועלת לפי קווים אלו:

that thinks, "I can't believe in any of this stuff.

החושבת, "אני לא יכולה להאמין בשום דבר מהדברים האלה.

I can't believe in the doctrines.

אני לא יכולה להאמין בדוקטרינות האלו.

I don't think these doctrines are right.

אני לא חושבת שהדוקטרינות האלה הן נכונות.

But," a very important but, "I love Christmas carols.

אבל," אבל חשוב מאוד, " אני אוהבת את שירי חג המולד.

I really like the art of Mantegna.

אני מאוד אוהבת את האמנות של מאנטניה.

I really like looking at old churches.

אני מאוד אוהבת להתבונן בכנסיות ישנות.

I really like turning the pages of the Old Testament."

אני מאוד אוהבת להפוך בדפי התנ"ך."

Whatever it may be,

מה שזה לא יהיה,

you know the kind of thing I'm talking about --

אתם יודעים על מה אני מדבר --

people who are attracted to the ritualistic side,

אנשים הנמשכים אל הצד הטקסי בדבר,

the moralistic, communal side of religion,

המוסרי, הצד הקהילתי של הדת,

but can't bear the doctrine.

אך לא יכולים לסבול את הדוקטרינה.

Until now, these people have faced a rather unpleasant choice.

עד עתה, האנשים הללו עמוד אל מול בחירה לא נעימה בכלל.

It's almost as though either you accept the doctrine

זה כמעט כמו או שאתה מקבל על עצמך את הדוקטרינה

and then you can have all the nice stuff,

ואז אתה יכול לקבל את כל הדברים הנחמדים,

or you reject the doctrine and

או שאתה דוחה את הדוקטרינה מעלייך

you're living in some kind of spiritual wasteland

ואתה חי באיזו שממה רוחנית

under the guidance of CNN and Walmart.

תחת השגחתם של ה- CNN ו-וולמרט.

So that's a sort of tough choice.

אז זו בחירה די קשה.

I don't think we have to make that choice.

אני לא חושב שאנחנו צריכים לבצע את הבחירה הזו.

I think there is an alternative.

אני חושב שישנה חלופה.

I think there are ways --

אני חושב כי ישנן דרכים --

and I'm being both very respectful and completely impious --

ואני נוהג כעת גם בכבוד רב ובכפירה מוחלטת --

of stealing from religions.

של גניבה מהדת.

If you don't believe in a religion,

אם אינכם מאמינים בדת,

there's nothing wrong with picking and mixing,

אין כל דבר רע בלבחור ולערבב,

with taking out the best sides of religion.

בלקחת את הדברים הטובים מן הדת.

And for me, atheism 2.0

ועבורי, אתאיזם 2.0

is about both, as I say,

הינה גם, כמו שאמרתי,

a respectful and an impious way

דרך מלאת כבוד וכפירה

of going through religions and saying, "What here could we use?"

של מעבר על הדתות ולומר, "במה כאן אנו יכולים להשתמש?"

The secular world is full of holes.

העולם החילוני מלא חורים.

We have secularized badly, I would argue.

הייתי טוען, שאנו הפכנו לחילונים בצורה גרועה.

And a thorough study of religion

ומחקר מקיף של הדת

could give us all sorts of insights

יוכל לספק לנו כל מיני תובנות

into areas of life that are not going too well.

לתוך איזורים בחיים שאינם הולכים טוב מדי.

And I'd like to run through a few of these today.

והייתי רוצה לעבור על כמה מהם היום.

I'd like to kick off by looking at education.

הייתי רוצה להתחיל בהסתכלות על החינוך.

Now education is a field

עכשיו, חינוך הוא תחום

the secular world really believes in.

שהעולם החילוני מאמין בו.

When we think about how we're going to make the world a better place,

כאשר אנו חושבים על כיצד אנו הולכים להפוך את העולם הזה לטוב יותר,

we think education; that's where we put a lot of money.

אנו חושבים חינוך; שם אנו משקיעים המון כסף.

Education is going to give us, not only commercial skills, industrial skills,

חינוך הולך לתת לנו, לא רק מיומנויות מסחריות, מיומנויות תעשיתיות,

it's also going to make us better people.

אלא הוא גם הולך להפוך אותנו לאנשים טובים יותר.

You know the kind of thing a commencement address is, and graduation ceremonies,

אתם מכירים את הסוג הזה של נאומי סיום, וטקסי הסמכה,

those lyrical claims

אותן טענות פיוטיות

that education, the process of education -- particularly higher education --

כי החינוך, תהליך החינוך -- בייחוד ההשכלה הגבוהה --

will make us into nobler and better human beings.

יהפוך אותנו לבני-אדם טובים ואצילים יותר.

That's a lovely idea.

זה רעיון נפלא.

Interesting where it came from.

מעניין מהיכן הוא הגיע.

In the early 19th century,

בתחילת המאה ה- 19,

church attendance in Western Europe

נוכחות בכנסיות במערב אירופה

started sliding down very, very sharply, and people panicked.

החלה לדעוך בצורה חדה מאוד, ואנשים החלו להיבהל.

They asked themselves the following question.

הם שאלו את עצמם את השאלות הבאות:

They said, where are people going to find the morality,

הם אמרו, היכן אנשים ימצאו את המוסריות,

where are they going to find guidance,

היכן הם ימצאו הדרכה,

and where are they going to find sources of consolation?

והיכן הם ימצאו מקורות של נחמה?

And influential voices came up with one answer.

וקולות בעלי השפעה נתנו תשובה אחת.

They said culture.

הם אמרו תרבות.

It's to culture that we should look

זוהי התרבות אליה עלינו להסתכל

for guidance, for consolation, for morality.

עבור הדרכה, נחמה, מוסריות.

Let's look to the plays of Shakespeare,

הבה נסתכל אל מחזותיו של שייקספיר,

the dialogues of Plato, the novels of Jane Austen.

הדיאלוגים של אפלטון, הנובלות של ג'ין אוסטין.

In there, we'll find a lot of the truths

שם, אנו נמצא אמיתות רבות

that we might previously have found in the Gospel of Saint John.

שייתכן ובעבר מצאנו בבשורה של יוחנן הקדוש.

Now I think that's a very beautiful idea and a very true idea.

עכשיו אני חושב שזהו רעיון יפיפה ורעיון נכון מאוד.

They wanted to replace scripture with culture.

הם רצו להחליף את כתבי הקודש בתרבות.

And that's a very plausible idea.

וזה רעיון מאוד מתקבל על הדעת.

It's also an idea that we have forgotten.

כמו כן, זהו רעיון שאנו שכחנו.

If you went to a top university --

אם תלכו לאוניברסיטה יוקרתית --

let's say you went to Harvard or Oxford or Cambridge --

בואו נאמר שתלכו להרווארד או אוקספורד או קיימברידג' --

and you said, "I've come here

ואתם תאמרו, "אני באתי לכאן

because I'm in search of morality, guidance and consolation;

מכיוון שאני מחפש אחר מוסריות, הדרכה ונחמה;

I want to know how to live,"

אני רוצה לדעת כיצד לחיות,"

they would show you the way to the insane asylum.

הם יראו לך את הדרך אל בית המשוגעים.

This is simply not what our grandest and best institutes of higher learning

אלו פשוט לא הדברים שבהם מכוני ההשכלה הגבוהה,

are in the business of.

הגדולים והטובים שלנו עוסקים.

Why? They don't think we need it.

למה? הם לא חושבים שאנו צריכים את זה.

They don't think we are in an urgent need of assistance.

הם לא חושבים שאנו זקוקים לעזרה בדחיפות.

They see us as adults, rational adults.

הם ראוים בנו כבוגרים, בוגרים רציונליים.

What we need is information.

הדבר לו אנו זקוקים הוא מידע.

We need data, we don't need help.

אנו זקוקים למידע, אנו לא צריכים עזרה.

Now religions start from a very different place indeed.

כעת, הדת מתחילה ממקום שונה לחלוטין.

All religions, all major religions,

כל הדתות, כל הדתות הגדולות,

at various points call us children.

בשלבים שונים קוראות לנו ילדים.

And like children,

וכמו ילדים,

they believe that we are in severe need of assistance.

הם מאמינים שאנו זקוקים בבהילות לעזרה.

We're only just holding it together.

אנחנו בקושי מסתדרים.

Perhaps this is just me, maybe you.

אולי זה רק אני, אולי אתם.

But anyway, we're only just holding it together.

אבל בכל מקרה, אנחנו בקושי מסתדרים.

And we need help. Of course, we need help.

ואנו זקוקים לעזרה. כמובן, אנו זקוקים לעזרה.

And so we need guidance and we need didactic learning.

אם כן, אנו זקוקים להדרכה ואנחנו זקוקים ללימוד דידקטי.

You know, in the 18th century in the U.K.,

אתם יודעים, במאה ה- 18 בממלכה המאוחדת,

the greatest preacher, greatest religious preacher, was a man called John Wesley,

המטיף הגדול ביותר, מטיף הדת הגדול ביותר, היה אדם בשם ג'ון ווסלי,

who went up and down this country delivering sermons,

אשר טייל לאורכה ורוחבה של המדינה והעביר דרשות,

advising people how they could live.

ייעץ לאנשים כיצד הם יכולים לחיות.

He delivered sermons on the duties of parents to their children

הוא העביר דרשות על חובותיהם של ההורים לילדיהם

and children to their parents,

ושל הילדים להוריהם,

the duties of the rich to the poor and the poor to the rich.

חובותיהם של העשירים לעניים ושל העניים לעשירים.

He was trying to tell people how they should live

הוא ניסה לומר לאנשים כיצד הם צריכים לחיות

through the medium of sermons,

דרך מדיום הדרשות,

the classic medium of delivery of religions.

אופן העברת המידע הקלאסי של הדתות.

Now we've given up with the idea of sermons.

כעת אנו וויתרנו על הרעיון של הדרשות.

If you said to a modern liberal individualist,

אם אתם אמרתם לאינדבידואל ליברלי מודרני,

"Hey, how about a sermon?"

"היי, מה דעתך על איזו דרשה?"

they'd go, "No, no. I don't need one of those.

הם היו אומרים, "לא, לא. אני לא צריך אחת מאלה.

I'm an independent, individual person."

אני אדם עצמאי ואינדבידואלי."

What's the difference between a sermon

מה ההבדל בין דרשה

and our modern, secular mode of delivery, the lecture?

ודרך העברת המידע החילונית, המודרנית, שלנו, ההרצאה?

Well a sermon wants to change your life

ובכן דרשה רוצה לשנות את חייכם

and a lecture wants to give you a bit of information.

והרצאה רוצה לתת לכם מעט מידע.

And I think we need to get back to that sermon tradition.

ואני חושב שאנחנו צריכים לחזור לאותה מסורת של דרשות.

The tradition of sermonizing is hugely valuable,

מסורת הדרשות הוא בעל ערך עצום,

because we are in need of guidance,

משום שאנו כן זקוקים להדרכה,

morality and consolation --

מוסריות ונחמה --

and religions know that.

והדתות יודעות זאת.

Another point about education:

נקודה נוספת באשר לחינוך:

we tend to believe in the modern secular world

אנו נוטים להאמין בעולם המודרני החילוני

that if you tell someone something once, they'll remember it.

כי אם תאמר למישהו משהו פעם אחת, הוא יזכור זאת.

Sit them in a classroom, tell them about Plato

תושיב אותם בכיתה, תספר להם על אפלטון

at the age of 20, send them out for a career in management consultancy for 40 years,

בגיל 20, תשלח אותם לקריירה בייעוץ ניהולי למשך 40 שנה,

and that lesson will stick with them.

והשיעור הזה יישאר חקוק במוחם.

Religions go, "Nonsense.

הדתות אומרות, "שטויות.

You need to keep repeating the lesson 10 times a day.

אתם צריכים להמשיך ולשנן את השיעור 10 פעמים ביום.

So get on your knees and repeat it."

אז רדו על ברכיכם וחזרו על זה."

That's what all religions tell us:

זה מה שכל הדתות אומרות לנו:

"Get on you knees and repeat it 10 or 20 or 15 times a day."

"רדו על הברכיים וחיזרו על זה 10 או 20 או 15 פעמים ביום."

Otherwise our minds are like sieves.

אחרת המוחות שלנו הן כמו מסננות.

So religions are cultures of repetition.

אז דתות הן תרבויות הדוגלות בשינון.

They circle the great truths again and again and again.

הן מסמלות בעיגול את האמיתות הגדולות שוב ושוב ושוב.

We associate repetition with boredom.

אנחנו מקשרים שינון עם שיעמום.

"Give us the new," we're always saying.

"תנו לנו את החדש," אנחנו תמיד אומרים.

"The new is better than the old."

"החדש טוב מן הישן."

If I said to you, "Okay, we're not going to have new TED.

אם אני הייתי אומר לכם, "אוקיי, לא הולך להיות לנו TED חדש.

We're just going to run through all the old ones

אנחנו פשוט הולכים לרוץ על כל הישנים

and watch them five times because they're so true.

ולצפות בהם חמישה פעמים מכיוון שהם כה אמיתיים.

We're going to watch Elizabeth Gilbert five times

אנחנו הולכים לצפות באליזבת' גילברט חמש פעמים

because what she says is so clever," you'd feel cheated.

משום שמה שהיא אומרת הוא כה מבריק," הייתם מרגישים מרומים.

Not so if you're adopting a religious mindset.

לא כך הדבר אם אתם מאמצים הלך רוח דתי.

The other things that religions do

הדבר הנוסף שהדתות עושות

is to arrange time.

הוא ארגון זמן.

All the major religions give us calendars.

כל הדתות הגדולות נותנות לנו לוחות שנה.

What is a calendar?

מה הוא לוח שנה?

A calendar is a way of making sure that across the year

לוח שנה הוא דרך להבטיח שלכל אורך השנה

you will bump into certain very important ideas.

אתם תתקלו ברעיונות חשובים מאוד ספציפיים.

In the Catholic chronology, Catholic calendar,

בכרונולוגיה הקתולית, לוח השנה הקתולי,

at the end of March you will think about St. Jerome

בסוף מרץ אתם תחשבו על הירונימוס הקדוש

and his qualities of humility and goodness

ועל תכונות הענווה והטוב שלו

and his generosity to the poor.

ונדיבותו לעניים.

You won't do that by accident; you will do that because you are guided to do that.

לא תעשו זאת בטעות; אתם תעשו זאת משום שאתם מודרכים לעשות זאת.

Now we don't think that way.

כעת, אנו לא חושבים כך.

In the secular world we think, "If an idea is important, I'll bump into it.

בעולם החילוני אנו חושבים, "אם רעיון מסויים חשוב, אני אתקל בו.

I'll just come across it."

פשוט אפגוש בו במקרה."

Nonsense, says the religious world view.

שטויות, אומרות השקפות העולם הדתיות.

Religious view says we need calendars, we need to structure time,

השקפות עולם דתיות אומרות כי אנו צריכים לוחות שנה, אנחנו צריכים לארגן את הזמן,

we need to synchronize encounters.

אנחנו צריכים לתאם מפגשים.

This comes across also

הדבר מובא גם כן

in the way in which religions set up rituals

בדרך שבא דתות מארגנות טקסים

around important feelings.

סביב רגשות מהותיים.

Take the Moon. It's really important to look at the Moon.

קחו את הירח כדוגמה. זה באמת מאוד חשוב להתבונן בירח.

You know, when you look at the Moon,

אתם יודעים, כאשר אתם מתבוננים בירח,

you think, "I'm really small. What are my problems?"

אתם חושבים, "אני באמת קטן. מה הבעיות שלי?"

It sets things into perspective, etc., etc.

זה מכניס דברים לפרופורציות וכו' וכו'.

We should all look at the Moon a bit more often. We don't.

כולנו צריכים להביט בירח לעיתים תכופות יותר. אנחנו לא.

Why don't we? Well there's nothing to tell us, "Look at the Moon."

מדוע לא? ובכן אין שום דבר שאומר לנו, "התבוננו בירח."

But if you're a Zen Buddhist in the middle of September,

אך אם אתם הייתם זן בודהיסטים באמצע ספטמבר,

you will be ordered out of your home, made to stand on a canonical platform

הייתם מתבקשים לצאת מביתכם, לעמוד על בימה קנונית

and made to celebrate the festival of Tsukimi,

ולחגוג את פסטיבל טסוקימי,

where you will be given poems to read

בו ייתנו לכם שירים לקרוא

in honor of the Moon and the passage of time

לכבודו של הירח ומעברו של הזמן

and the frailty of life that it should remind us of.

ושבריריות החיים ולהיזכר בכל זה.

You'll be handed rice cakes.

יוגשו לכם עוגות אורז.

And the Moon and the reflection on the Moon

ולירח ולהשתקפותו של הירח

will have a secure place in your heart.

יהיו מקומות בטוחים בליבכם.

That's very good.

זה טוב מאוד.

The other thing that religions are really aware of

הדבר הנוסף לגביו הדתות ערות מאוד

is: speak well --

הוא : דיבור נאות --

I'm not doing a very good job of this here --

אני לא עושה עבודה טובה מדי בזה כאן --

but oratory, oratory is absolutely key to religions.

אבל רטוריקה, רטוריקה היא חיונית מאד לדתות.

In the secular world, you can come through the university system and be a lousy speaker

בעולם החילוני, אתה יכול לנוע במערכת האוניברסיטאית ולהיות מרצה גרוע

and still have a great career.

ובכל זאת תהיה לך קריירה מדהימה.

But the religious world doesn't think that way.

אבל העולם הדתי לא חושב כך.

What you're saying needs to be backed up

הדברים שאתה אומר צריכים להיות מגובים

by a really convincing way of saying it.

על ידי דרך צורת דיבור מאוד משכנעת.

So if you go to an African-American Pentecostalist church

כך שאם תלכו לכנסייה פנטקוסטאלית אפרו-אמריקאית

in the American South

בדרום האמריקאי

and you listen to how they talk,

ואתם תקשיבו לכיצד הם מדברים,

my goodness, they talk well.

אלוהים, הם מדברים היטב.

After every convincing point, people will go, "Amen, amen, amen."

לאחר כל נקודה משכנעת, אנשים יאמרו, "אמן, אמן, אמן."

At the end of a really rousing paragraph, they'll all stand up,

בסופה של פיסקה מאוד מעוררת, הם יקומו,

and they'll go, "Thank you Jesus, thank you Christ, thank you Savior."

והם יאמרו, "תודה לך ישו, תודה לך הצלוב, תודה לך מושיענו."

If we were doing it like they do it --

אם אנחנו היינו עושים זאת כמותם --

let's not do it, but if we were to do it --

בואו לא נעשה זאת, אך אם היינו עושים זאת --

I would tell you something like, "Culture should replace scripture."

הייתי אומר לכם משהו כמו, "התרבות צריכה להחליף את כתבי הקודש."

And you would go, "Amen, amen, amen."

ואתם הייתם אומרים, "אמן, אמן, אמן."

And at the end of my talk, you would all stand up

ובסוף ההרצאה שלי, כולכם הייתם קמים,

and you would go, "Thank you Plato, thank you Shakespeare, thank you Jane Austen."

והייתם אומרים, "תודה לך אפלטון, תודה לך שייקספיר, תודה לך ג'ין אוסטין."

And we'd know that we had a real rhythm going.

ואנחנו היינו יודעים שהיה לנו קצב מצויין.

All right, all right. We're getting there. We're getting there.

אוקיי, אוקיי. אנחנו בדרך לשם. אנחנו בדרך לשם.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

The other thing that religions know is we're not just brains,

הדבר הנוסף שהדתות יודעות הוא שאנו לא רק מוחות,

we are also bodies.

אנחנו גם גוף.

And when they teach us a lesson,

וכאשר הם מלמדים אותנו שיעור,

they do it via the body.

הם עושים זאת דרך הגוף.

So for example,

כך שלדוגמה,

take the Jewish idea of forgiveness.

קחו את רעיון הסליחה של היהודים.

Jews are very interested in forgiveness

היהודים מאוד מעוניינים בנושא הסליחה

and how we should start anew and start afresh.

וכיצד אנו צריכים להתחיל בצורה חדשה ונקייה.

They don't just deliver us sermons on this.

הם לא מסתפקים רק בהטפת דרשות על כך.

They don't just give us books or words about this.

הם לא מסתפקים בנתינת ספרים או אמירת מילים על הנושא.

They tell us to have a bath.

הם אומרים לנו לטבול באמבט.

So in Orthodox Jewish communities, every Friday you go to a Mikveh.

בקהילות היהודיות האורתודוקסיות, בכל יום שישי אתם הולכים למקווה.

You immerse yourself in the water,

אתם טובלים את עצמכם במים,

and a physical action backs up a philosophical idea.

ופעולה פיזית מחזקת רעיון פילוסופי.

We don't tend to do that.

אנחנו לא נוטים לעשות זאת.

Our ideas are in one area and our behavior with our bodies is in another.

הרעיונות שלנו נמצאים באיזור אחד וההתנהלות שלנו עם גופינו באחר.

Religions are fascinating in the way they try and combine the two.

ניסיון שילוב השניים אצל הדתות מעניין מאוד.

Let's look at art now.

בואו נתבונן כעת באמנות.

Now art is something that in the secular world,

אמנות היא דבר שאנו בעולם החילוני

we think very highly of. We think art is really, really important.

חושבים עליו רבות וטובות. אנחנו חושבים כי אמנות היא באמת ובתמים חשובה.

A lot of our surplus wealth goes to museums, etc.

סכומים נכבדים מהערך העודף שלנו הולכים למוזיאונים וכו'

We sometimes hear it said

לעיתים אנו שומעים את האימרה

that museums are our new cathedrals, or our new churches.

כי המוזיאונים הם הקתדרלות החדשות שלנו, או הכנסיות החדשות שלנו.

You've heard that saying.

אתם שמעתם את האימרה הזו.

Now I think that the potential is there,

כעת, אני חושב שהפוטנציאל נמצא שם,

but we've completely let ourselves down.

אבל אנחנו איכזבנו את עצמנו לחלוטין.

And the reason we've let ourselves down

והסיבה לכך שאיכזבנו את עצמנו

is that we're not properly studying

היא שאנו לא לומדים כראוי

how religions handle art.

כיצד הדתות מתנהלות עם אמנות.

The two really bad ideas that are hovering in the modern world

שני הרעיונות הגרועים ביותר המרחפים להם בעולם המודרני

that inhibit our capacity to draw strength from art:

אשר מונעים מאיתנו את היכולת לשאוב כוחות מהאמנות:

The first idea is that art should be for art's sake --

הרעיון הראשון אומר כי האמנות צריכה להיות לשם האמנות עצמה --

a ridiculous idea --

רעיון מגוחך --

an idea that art should live in a hermetic bubble

רעיון הגורס כי אמנות צריכה להתקיים בבועה הרמטית

and should not try to do anything with this troubled world.

ואל לה להתערב ולעשות דברים הקשורים לעולם הארצי הבעייתי.

I couldn't disagree more.

אני לא יכול להסכים עם זה כלל.

The other thing that we believe is that art shouldn't explain itself,

הדבר הנוסף הוא שאנו מאמינים כי האמנות לא צריכה להסביר את עצמה,

that artists shouldn't say what they're up to,

שאמנים לא צריכים לומר מה כוונתם,

because if they said it, it might destroy the spell

משום שאם הם יאמרו, ייתכן והדבר יהרוס את הקסם

and we might find it too easy.

וייתכן שאנו נגלה שזה קל מדי.

That's why a very common feeling when you're in a museum --

זו הסיבה שכאשר אתם במוזיאון ישנה תחושה משותפת --

let's admit it --

בואו נודה בזה --

is, "I don't know what this is about."

שאומרת, "אני לא יודע על מה מדובר."

But if we're serious people, we don't admit to that.

אך אם אנו אנשים רציניים, אנחנו לא מודים בכך.

But that feeling of puzzlement is structural

אך הרגשת התהייה היא מובנת

to contemporary art.

באמנות מודרנית.

Now religions have a much saner attitude to art.

כעת, לדתות יש גישה שפויה בהרבה לאמנות.

They have no trouble telling us what art is about.

אין להם כל בעיה לומר לנו על מה האמנות מדברת.

Art is about two things in all the major faiths.

האמנות מדברת על שני נושאים עיקריים בכל הדתות הגדולות.

Firstly, it's trying to remind you

ראשית, היא מנסה להזכיר לכם

of what there is to love.

מה יש לאהוב.

And secondly, it's trying to remind you

שנית, היא מנסה להזכיר לכם

of what there is to fear and to hate.

ממה יש לפחד ומה יש לשנוא.

And that's what art is.

וזוהי האמנות.

Art is a visceral encounter with the most important ideas of your faith.

אמנות יוצרת פגישה אינטימית עם הרעיונות החשובים ביותר באמונה שלכם.

So as you walk around a church,

כך שבעודכם מסתובבים בכנסייה,

or a mosque or a cathedral,

או במסגד או בקתדרלה,

what you're trying to imbibe, what you're imbibing is,

מה שאתם מנסים לספוג, מה שאתם סופגים הן,

through your eyes, through your senses,

דרך עינייכם, דרך החושים שלכם,

truths that have otherwise come to you through your mind.

אמיתות אשר הגיעו אליכם למעשה דרך המוח שלכם

Essentially it's propaganda.

למעשה זו היא תעמולה.

Rembrandt is a propagandist

רמברנדט הוא תעמולן

in the Christian view.

מנקודת מבט נוצרית.

Now the word "propaganda" sets off alarm bells.

כעת, המילה "תעמולה" מעוררת אותות אזעקה.

We think of Hitler, we think of Stalin. Don't, necessarily.

אנחנו חושבים על היטלר, אנחנו חושבים על סטאלין. לאו דווקא.

Propaganda is a manner of being didactic in honor of something.

תעמולה היא צורה של פעולה דידקטית לכבוד דבר מסויים.

And if that thing is good, there's no problem with it at all.

ואם הדבר הזה הוא טוב, אין עם זה בעיה כלל וכלל.

My view is that museums should take a leaf out of the book of religions.

דעתי היא שמוזיאונים צריכים לקחת דף מספרי הדתות.

And they should make sure that when you walk into a museum --

והם צריכים לדאוג לכך שכאשר אתם הולכים למוזיאון --

if I was a museum curator,

אם אני הייתי אוצר של מוזיאון,

I would make a room for love, a room for generosity.

הייתי מארגן חדר לאהבה, חדר לרוחב לב.

All works of art are talking to us about things.

כל יצירות האמנות מדברות איתנו על נושא מסויים.

And if we were able to arrange spaces

ואם היינו יכולים לארגן איזורים

where we could come across works

בהם היינו נפגשים עם יצירות

where we would be told, use these works of art

והיו אומרים לנו, השתמשו ביצירות אמנות אלה

to cement these ideas in your mind,

בכדי לעגן את הרעיונות האלה בראשכם,

we would get a lot more out of art.

היינו מקבלים הרבה יותר מאמנות.

Art would pick up the duty that it used to have

האמנות הייתה לוקחת על עצמה שוב את החובה שהיה לה בעבר

and that we've neglected because of certain mis-founded ideas.

ושאנחנו הזנחנו בגלל מספר רעיונות שגויים.

Art should be one of the tools

אמנות צריכה להיות אחד הכלים

by which we improve our society.

דרכם אנחנו משפרים את החברה שלנו.

Art should be didactic.

אמנות צריכה להיות דידקטית.

Let's think of something else.

בואו נחשוב על משהו אחר.

The people in the modern world, in the secular world,

האנשים בעולם המודרני, בעולם החילוני,

who are interested in matters of the spirit,

אשר מתעניינים בעניינים הקשורים לרוח,

in matters of the mind,

הקשורים לנפש,

in higher soul-like concerns,

בדברים ברומו של עולם הקשורים לנשמה,

tend to be isolated individuals.

נוטים להיות פרטים מבודדים.

They're poets, they're philosophers, they're photographers, they're filmmakers.

הם המשוררים, הם הפילוסופים, הם הצלמים, הם יוצרי הסרטים.

And they tend to be on their own.

והם נוטים להיות בגפם.

They're our cottage industries. They are vulnerable, single people.

הם התעשיות הביתיות הקטנות שלנו. אלו אנשים בודדים, פגיעים.

And they get depressed and they get sad on their own.

והם נוטים להיכנס לדיכאון ולהתעצב כשהם לבדם.

And they don't really change much.

והם לא משתנים רבות.

Now think about religions, think about organized religions.

כעת חישבו על דתות, חשבו על דתות מאורגנות.

What do organized religions do?

מה עושות דתות מאורגנות?

They group together, they form institutions.

הן חוברות יחדיו, הן יוצרות מוסדות.

And that has all sorts of advantages.

ולדבר הזה יש כל מיני יתרונות.

First of all, scale, might.

ראשית, קנה מידה, עוצמה.

The Catholic Church pulled in 97 billion dollars last year

הכנסייה הקתולית הכניסה 97 ביליון דולר שנה שעברה

according to the Wall Street Journal.

לפי הנתונים בוול-סטריט ג'ורנל.

These are massive machines.

אלו הן מכונות עצומות.

They're collaborative, they're branded, they're multinational,

הן שיתופיות, הן ממותגות, הן רב-לאומיות,

and they're highly disciplined.

והן ממושמעות מאוד.

These are all very good qualities.

כל אלה הן תכונות מצויינות.

We recognize them in relation to corporations.

אנחנו מזהים אותן בהקשרים לתאגידים.

And corporations are very like religions in many ways,

ותאגידים דומים מאוד לדתות בדרכים רבות,

except they're right down at the bottom of the pyramid of needs.

חוץ מאשר העובדה שהן נמצאות בתחתית הפירמידה של הצרכים.

They're selling us shoes and cars.

הם מוכרים לנו נעליים ומכוניות.

Whereas the people who are selling us the higher stuff --

בעוד שהאנשים שמוכרים לנו את דברי הרוח --

the therapists, the poets --

המטפלים, המשוררים --

are on their own and they have no power,

נמצאים בגפם והם חסרי כוח,

they have no might.

אין להם כל עוצמה.

So religions are the foremost example

הדתות אם כן הן הדוגמה המובהקת ביותר

of an institution that is fighting for the things of the mind.

למוסדות הנלחמים למען דברים הקשורים בנפש.

Now we may not agree with what religions are trying to teach us,

אנחנו יכולים שלא להסכים עם מה שהדתות מנסות ללמד אותנו,

but we can admire the institutional way

אך אנחנו יכולים להעריץ את הדרך המוסדית

in which they're doing it.

דרכה הם עושים זאת.

Books alone, books written by lone individuals,

הספרים לבדם, ספרים שנכתבו על ידי סופרים בודדים,

are not going to change anything.

אינם הולכים לשנות מאום.

We need to group together.

עלינו לחבור יחדיו.

If you want to change the world, you have to group together, you have to be collaborative.

אם אתם רוצים לשנות את העולם, עליכם לחבור יחדיו, עליכם להיות שיתופיים.

And that's what religions do.

וזה הדבר אותו עושות הדתות.

They are multinational, as I say,

כמו שאמרתי הן רב-לאומיות,

they are branded, they have a clear identity,

הן ממותגות, יש להן זהות ברורה,

so they don't get lost in a busy world.

כך שהן אינן הולכות לאיבוד בעולם מלא פעולה.

That's something we can learn from.

זהו דבר אותו ניתן ללמוד מהן.

I want to conclude.

אני רוצה לסכם.

Really what I want to say

בסופו של דבר מה שאני רוצה לומר

is for many of you who are operating in a range of different fields,

הוא שלרבים מכם הפועלים במגוון תחומים שונה,

there is something to learn from the example of religion --

יש משהו ללמוד מדוגמת הדת --

even if you don't believe any of it.

אפילו אם אתם לא מאמינים לדבר מזה.

If you're involved in anything that's communal,

אם אתם מעורבים בכל דבר שהוא קהילתי,

that involves lots of people getting together,

אשר כרוך בהרבה אנשים שנפגשים יחדיו,

there are things for you in religion.

ישנם דברים עבורכם בדת.

If you're involved, say, in a travel industry in any way,

אם אתם מעורבים, נאמר, בתעשיית התיירות בדרך כלשהי,

look at pilgrimage.

הביטו בעלייה לרגל.

Look very closely at pilgrimage.

הביטו מקרוב בעלייה לרגל.

We haven't begun to scratch the surface

אנו לא התחלנו אפילו לגרד את פני השטח

of what travel could be

של מה שטיול יכול להיות

because we haven't looked at what religions do with travel.

משום שלא הבטנו למה שהדתות עושות עם טיולים.

If you're in the art world,

אם אתם נמצאים בעולם האמנות,

look at the example of what religions are doing with art.

התבוננו בדוגמה של מה הדת עושה עם האמנות.

And if you're an educator in any way,

אם אתם מחנכים בצורה כלשהי,

again, look at how religions are spreading ideas.

שוב, התבוננו בדרך הפצת הרעיונות של הדתות.

You may not agree with the ideas,

ייתכן ולא תסכימו עם הרעיונות,

but my goodness, they're highly effective mechanisms for doing so.

אך בשם אלוהים, אלו מכניקות פעולה יעילות מאוד לשם כך.

So really my concluding point

אז באמת נקודת הסיכום שלי

is you may not agree with religion,

היא שאולי אתם לא מסכימים עם הדת,

but at the end of the day,

אך בסופו של יום,

religions are so subtle, so complicated,

הדתות הן כה עדינות, כה מורכבות,

so intelligent in many ways

כה אינטליגנטיות בדרכים רבות

that they're not fit to be abandoned to the religious alone;

עד כי אין זה נכון להשאירן לדתות בלבד;

they're for all of us.

הן בשביל כולנו.

Thank you very much.

תודה רבה לכם.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Chris Anderson: Now this is actually a courageous talk,

כריס אנדרסון: זו למעשה שיחה מאוד אמיצה,

because you're kind of setting up yourself in some ways

משום שאתה מציב את עצמך כאן, בדרכים מסויימות,

to be ridiculed in some quarters.

בפני לעג ממקומות מסויימים.

AB: You can get shot by both sides.

א.ב.: שני הצדדים יכולים לירות בך.

You can get shot by the hard-headed atheists,

אפשר שהאתאיסטים הקיצוניים יירו בך,

and you can get shot by those who fully believe.

ואפשר שיירו בך אלו המאמינים באמונה שלמה.

CA: Incoming missiles from North Oxford at any moment.

כ.א.: חדירת טילים מצפון אוקספורד בכל רגע.

AB: Indeed.

א.ב.: בהחלט.

CA: But you left out one aspect of religion

כ.א.: אבל הותרת בחוץ מימד אחד של הדת

that a lot of people might say

שאנשים רבים יוכלו לומר

your agenda could borrow from,

שתוכל לשאול ממנו לשם האג'נדה שלך,

which is this sense --

שהיא תחושת --

that's actually probably the most important thing to anyone who's religious --

זה למעשה הדבר החשוב ביותר לכל מי שהוא דתי --

of spiritual experience,

ההתנסות הרוחנית,

of some kind of connection

של קשר מסויים

with something that's bigger than you are.

עם דבר כלשהו שהוא גדול מעצמך.

Is there any room for that experience in Atheism 2.0?

יש מקום כלשהו לתחושה הזו באתאיזם 2.0?

AB: Absolutely. I, like many of you, meet people

א.ב.: בהחלט, אני כמו רבים כמוכם, פוגש אנשים

who say things like, "But isn't there something bigger than us,

שאומרים דברים כמו, "אבל האין דבר גדול מאיתנו,

something else?"

משהו אחר?"

And I say, "Of course." And they say, "So aren't you sort of religious?"

ואני אומר, "כמובן." והם אומרים, "אז אתה לא בעצם סוג של דתי?"

And I go, "No." Why does that sense of mystery,

ואני עונה, "לא." מדוע התחושה הזו של המסתוריות,

that sense of the dizzying scale of the universe,

התחושה שמקבלים מקנה המידה העצום של היקום,

need to be accompanied by a mystical feeling?

צריכה להיות מלווה עם תחושה מסטית?

Science and just observation

מדע והתבוננות גרידא

gives us that feeling without it,

מעניקים לנו את התחושה הזו בלי זה,

so I don't feel the need.

כך שאני לא חש צורך.

The universe is large and we are tiny,

היקום הוא ענק ואנו קטנים,

without the need for further religious superstructure.

ללא הצורך במבנה דתי עילי נוסף.

So one can have so-called spiritual moments

כך שאדם יכול לחוות מה שנקרא רגעים רוחניים

without belief in the spirit.

ללא האמונה ברוח.

CA: Actually, let me just ask a question.

כ.א.: למעשה, תן לי לשאול שאלה.

How many people here would say

כמה אנשים כאן היו אומרים

that religion is important to them?

שהדת חשובה להם?

Is there an equivalent process

האם ישנו תהליך דומה

by which there's a sort of bridge

בו ישנו סוג של גשר

between what you're talking about and what you would say to them?

בין הדבר עליו אתה מדבר לבין מה שהיית אומר להם?

AB: I would say that there are many, many gaps in secular life

א.ב.: הייתי אומר שישנם חורים רבים מאוד בעולם החילוני

and these can be plugged.

והם יכולים להיסתם.

It's not as though, as I try to suggest,

זה לא כמו, כפי שניסיתי להציע,

it's not as though either you have religion

זה לא שאו שיש לכם אמונה בדת

and then you have to accept all sorts of things,

ואז עליכם להסכים עם כל מיני דברים,

or you don't have religion

או שאין לכם אמונה בדת

and then you're cut off from all these very good things.

ואז אתם מנועים מכל הדברים הטובים הללו.

It's so sad that we constantly say,

זה מאוד עצוב שאנו כל הזמן אומרים,

"I don't believe so I can't have community,

"אני לא מאמין, לכן לא יכולה להיות לי קהילה,

so I'm cut off from morality,

לכן אני מנוע מפעילות מוסרית,

so I can't go on a pilgrimage."

לכן אני לא יכול לעלות לרגל."

One wants to say, "Nonsense. Why not?"

יש לומר על כך, "שטויות, למה לא?"

And that's really the spirit of my talk.

וזו באמת מהות השיחה שלי.

There's so much we can absorb.

יש כל כך הרבה שאנחנו יכולים לספוג.

Atheism shouldn't cut itself off from the rich sources of religion.

האתאיזם לא צריך למנוע מעצמו את המשאבים העשירים של הדת.

CA: It seems to me that there's plenty of people in the TED community

כ.א.: נדמה לי כי ישנם אנשים רבים בקהילת TED

who are atheists.

שהם אתאיסטים.

But probably most people in the community

אך ככל הנראה רוב האנשים בקהילה

certainly don't think that religion is going away any time soon

לא חושבים שהדת הולכת להיעלם בזמן הקרוב

and want to find the language

ורוצים למצוא את השפה

to have a constructive dialogue

בכדי לאפשר דיאלוג פורה

and to feel like we can actually talk to each other

ולהרגיש שאנחנו יכולים למעשה לדבר אחד עם השני

and at least share some things in common.

ולכל הפחות שיהיו לנו כמה דברים בשותף.

Are we foolish to be optimistic

האם אנו טיפשים בהיותינו אופטימיים

about the possibility of a world

על אפשרות של עולם

where, instead of religion being the great rallying cry

בו, במקום שהדתות יקראו

of divide and war,

למחלוקת ומלחמה,

that there could be bridging?

שייתכן ויהיה גישור?

AB: No, we need to be polite about differences.

א.ב.:לא, אנחנו צריכים להיות אדיבים בכל הנוגע לשונות.

Politeness is a much-overlooked virtue.

אדיבות היא תכונה שמתעלמים ממנה רבות.

It's seen as hypocrisy.

היא נתפסת כצביעות.

But we need to get to a stage when you're an atheist

אבל עלינו להגיע לנקודה בה אתם אתאיסטים

and someone says, "Well you know, I did pray the other day,"

ומישהו אומר, "ובכן אתם יודעים, אני אכן התפללתי באותו יום,"

you politely ignore it.

ואתם מתעלמים מכך בנימוס.

You move on.

אתם ממשיכים הלאה.

Because you've agreed on 90 percent of things,

מכיוון שאתם הסכמתם על 90 אחוז מהדברים,

because you have a shared view on so many things,

מכיוון שיש לכם נקודת מבט משותפת על דברים דברים רבים,

and you politely differ.

ואתם חושבים אחרת בצורה מנומסת.

And I think that's what the religious wars of late have ignored.

ואני חושב שאלו הדברים שמלחמות הדת האחרונות התעלמו מהם.

They've ignored the possibility of harmonious disagreement.

הם התעלמו מהאפשרות של חוסר הסכמה הרמונית.

CA: And finally, does this new thing that you're proposing

כ.א.: ולסיום, האם הדבר החדש הזה שאתה מציע

that's not a religion but something else,

שאינו דת אלא משהו אחר,

does it need a leader,

האם יש צורך במנהיג,

and are you volunteering to be the pope?

האם אתה מתנדב להיות האפיפיור הבא?

(Laughter)

(צחוק)

AB: Well, one thing that we're all very suspicious of

א.ב. ובכן, דבר אחד שכולנו מאוד חשדנים כלפיו

is individual leaders.

הוא מנהיגים פרטניים.

It doesn't need it.

אין בכך צורך.

What I've tried to lay out is a framework

מה שניסיתי היה הנחת מסגרת עבודה.

and I'm hoping that people can just fill it in.

וכולי תקווה שאנשים יוכלו למלא את זה בתוכן.

I've sketched a sort of broad framework.

אני עיצבתי סוג של מסגרת עבודה.

But wherever you are, as I say, if you're in the travel industry, do that travel bit.

אבל מה שלא תהיו, כמו שאני אומר, אם אתם בתעשיית הנסיעות, תעשו את הקטע עם התיירות.

If you're in the communal industry, look at religion and do the communal bit.

אם אתם בתעשייה הקהילתית, התבוננו בדת ותעשו את הקטע הקהילתי.

So it's a wiki project.

כך שזה פרוייקט וויקי.

(Laughter)

(צחוק)

CA: Alain, thank you for sparking many conversations later.

כ.א.: אלן, תודה רבה לך על הצתת שיחות רבות מאוחר יותר.

(Applause)

(מחיאות כפיים)