What I learned from 100 days of rejection | Jia Jiang | TED

מתרגם: Tatiana Derbin מבקר: Ido Dekkers

When I was six years old,

כשהייתי בן שש,

I received my gifts.

קיבלתי את המתנות שלי.

My first grade teacher had this brilliant idea.

למורה שלי בכיתה א' היה רעיון מבריק.

She wanted us to experience receiving gifts

היא רצתה שנחווה את הקבלה של המתנות,

but also learning the virtue of complimenting each other.

אבל גם נלמד את הטוב בלתת מחמאה לאחר.

So she had all of us come to the front of the classroom,

היא ביקשה שנעבור אל קדמת החדר,

and she bought all of us gifts and stacked them in the corner.

היא קנתה לנו מתנות ושמה אותן בפינה.

And she said,

ואז אמרה:

"Why don't we just stand here and compliment each other?

"בואו נעמוד כאן ונחמיא אחד לשני.

If you hear your name called,

"אם תשמעו את השם שלכם,

go and pick up your gift and sit down."

"קומו לקחת את המתנה ותחזרו למקום."

What a wonderful idea, right?

רעיון נהדר, לא?

What could go wrong?

מה כבר יכול להשתבש?

(Laughter)

(צחוק)

Well, there were 40 of us to start with,

אז בהתחלה היינו 40,

and every time I heard someone's name called,

וכל פעם ששמעתי שם של מישהו,

I would give out the heartiest cheer.

הייתי מריע בלבביות מירבית.

And then there were 20 people left,

ואז נשארנו 20 איש,

and 10 people left,

ונשארנו עשרה,

and five left ...

ונשארנו חמישה...

and three left.

ואז שלושה.

And I was one of them.

הייתי אחד מהם.

And the compliments stopped.

ואז המחמאות פסקו.

Well, at that moment, I was crying.

בשלב זה כבר בכיתי.

And the teacher was freaking out.

והמורה היתה מבוהלת.

She was like, "Hey, would anyone say anything nice about these people?"

היא אמרה:"אולי מישהו יגיד משהו נחמד עליהם?"

(Laughter)

(צחוק קהל)

"No one? OK, why don't you go get your gift and sit down.

"אף אחד? טוב, תקחו את המתנה שלכם ותשבו.

So behave next year --

"ותהיו טובים שנה הבאה --

someone might say something nice about you."

"אולי מישהו יגיד עליכם דבר נחמד."

(Laughter)

(צחוק)

Well, as I'm describing this you,

בעודי מספר לכם את הסיפור,

you probably know I remember this really well.

אתם כנראה מבינים שאני זוכר אותו די טוב.

(Laughter)

(צחוק)

But I don't know who felt worse that day.

אבל אני לא יודע מי הרגיש יותר גרוע באותו יום.

Was it me or the teacher?

אני או המורה?

She must have realized that she turned a team-building event

היא כנראה הבינה שהפכה גיבוש קבוצתי

into a public roast for three six-year-olds.

לירידה המונית על שלושה ילדים בגיל 6.

And without the humor.

אלא בלי ההומור.

You know, when you see people get roasted on TV,

מכירים את זה כשיורדים על אנשים בטלויזיה,

it was funny.

זה מצחיק.

There was nothing funny about that day.

לא היה שום דבר מצחיק לגבי אותו היום.

So that was one version of me,

זו הייתה גרסה אחת של עצמי,

and I would die to avoid being in that situation again --

והייתי עושה הכל כדי להימנע מלהיות שוב במצב הזה --

to get rejected in public again.

לקבל שוב את הדחייה בפומבי.

That's one version.

זוהי גרסה אחת.

Then fast-forward eight years.

נריץ קדימה שמונה שנים.

Bill Gates came to my hometown --

ביל גייטס הגיע לעיר שלי --

Beijing, China --

לביג'ינג, בסין --

to speak,

להרצות,

and I saw his message.

וראיתי את המסר שלו.

I fell in love with that guy.

התאהבתי בבחור הזה.

I thought, wow, I know what I want to do now.

חשבתי לעצמי, זהו, עכשיו אני יודע מה אני רוצה לעשות.

That night I wrote a letter to my family

באותו לילה כתבתי מכתב למשפחה,

telling them: "By age 25,

רשמתי להם:"עד גיל 25,

I will build the biggest company in the world,

אקים את החברה הכי גדולה בעולם,

and that company will buy Microsoft."

וחברה זו תרכוש את מייקרוסופט."

(Laughter)

(צחוק)

I totally embraced this idea of conquering the world --

לגמרי שקעתי ברעיון זה של כיבוש עולמי --

domination, right?

של שליטה, כן?

And I didn't make this up, I did write that letter.

ולא המצאתי את זה, באמת כתבתי מכתב.

And here it is --

והנה הוא --

(Laughter)

(צחוק קהל)

You don't have to read this through --

לא צריך לקרוא את כולו --

(Laughter)

(צחוק קהל)

This is also bad handwriting, but I did highlight some key words.

גם כתב היד לא ברור, אבל כן הדגשתי את מילות המפתח.

You get the idea.

אתם קולטים את הרעיון.

(Laughter)

(צחוק)

So ...

אז...

that was another version of me:

זו הייתה גרסה אחרת שלי:

one who will conquer the world.

זו שתכבוש את העולם.

Well, then two years later,

ואז, כעבור שנתיים,

I was presented with the opportunity to come to the United States.

ניתנה לי ההזדמנות לבוא לארה"ב.

I jumped on it,

אז קפצתי עליה,

because that was where Bill Gates lived, right?

כי שם מתגורר ביל גייטס, לא?

(Laughter)

(צחוק)

I thought that was the start of my entrepreneur journey.

חשבתי שזוהי תחילתו של מסע היזמות שלי.

Then, fast-forward another 14 years.

נריץ קדימה עוד 14 שנים.

I was 30.

אני בן 30.

Nope, I didn't build that company.

ולא, לא הקמתי את אותה החברה.

I didn't even start.

אפילו לא התחלתי.

I was actually a marketing manager for a Fortune 500 company.

למעשה עבדתי בתור מנהל שווק עבור חברת Fortune 500.

And I felt I was stuck;

והרגשתי תקוע,

I was stagnant.

ללא תנועה.

Why is that?

מדוע?

Where is that 14-year-old who wrote that letter?

איפה אותו ילד בן 14 שכתב את המכתב?

It's not because he didn't try.

זה לא שהוא לא ניסה.

It's because every time I had a new idea,

זה בגלל שכל פעם שהיה לי רעיון חדש,

every time I wanted to try something new,

כל פעם רציתי לנסות משהו חדש,

even at work --

אפילו בעבודה --

I wanted to make a proposal,

כשרציתי לתת הצעה,

I wanted to speak up in front of people in a group --

כשרציתי להביע את עצמי מול אנשים, בקבוצה --

I felt there was this constant battle

הרגשתי את המאבק המתמשך

between the 14-year-old and the six-year-old.

בין הילד בן 14 לילד בן שש.

One wanted to conquer the world --

אחד רצה לכבוש את העולם --

make a difference --

ליצור שינוי --

another was afraid of rejection.

והשני פחד מדחייה.

And every time that six-year-old won.

ובכל פעם ניצח הילד בן שש.

And this fear even persisted after I started my own company.

פחד זה נשאר גם אחרי שהקמתי חברה משלי.

I mean, I started my own company when I was 30 --

הקמתי את החברה שלי בגיל 30 --

if you want to be Bill Gates,

אם רוצים להיות כמו ביל גייטס,

you've got to start sooner or later, right?

צריך להתחיל מתישהו, לא?

When I was an entrepreneur,

כשעסקתי ביזמות,

I was presented with an investment opportunity,

הוצגה בפניי הזדמנות להשקעה,

and then I was turned down.

אבל קיבלתי סירוב.

And that rejection hurt me.

ונפגעתי מדחייה זו.

It hurt me so bad that I wanted to quit right there.

זה פגע בי כל כך, שבאותו רגע רציתי לעזוב את הכל.

But then I thought,

אבל אז חשבתי לעצמי,

hey, would Bill Gates quit after a simple investment rejection?

היי, האם ביל גייטס היה מוותר אחרי סירוב קטן להשקיע?

Would any successful entrepreneur quit like that?

האם כל יזם מצליח היה מוותר בקלות זו?

No way.

מה פתאום.

And this is where it clicked for me.

וכאן הכל התחבר לי.

OK, I can build a better company.

אז אני יכול להקים חברה טובה יותר.

I can build a better team or better product,

אני יכול לבנות צוות או מוצר טוב יותר,

but one thing for sure:

אבל דבר אחד בטוח:

I've got to be a better leader.

אני חייב להפוך למנהיג טוב יותר.

I've got to be a better person.

אני צריך להיות אדם טוב יותר.

I cannot let that six-year-old keep dictating my life anymore.

אני לא יכול לתת לילד בן שש להכתיב לי את החיים.

I have to put him back in his place.

אני צריך להחזיר אותו למקומו.

So this is where I went online and looked for help.

וכאן פניתי לאינטרנט בחיפוש אחר עזרה.

Google was my friend.

וגוגל היה לי לחבר.

(Laughter)

(צחוק קהל)

I searched, "How do I overcome the fear of rejection?"

עשיתי חיפוש "איך להתגבר על הפחד מפני הדחייה?"

I came up with a bunch of psychology articles

ונתקלתי בכל מיני מאמרים פסיכולוגיים

about where the fear and pain are coming from.

על מקורם של הפחד והכאב.

Then I came up with a bunch of "rah-rah" inspirational articles

ואז נתקלתי במאמרים "נלהבים" והשראתיים,

about "Don't take it personally, just overcome it."

שאמרו "לא לקחת ללב, ולהתגבר על זה."

Who doesn't know that?

מי לא יודע את זה כבר?

(Laughter)

(צחוק)

But why was I still so scared?

אבל מדוע עדיין פחדתי?

Then I found this website by luck.

ואז במקרה מצאתי את האתר.

It's called rejectiontherapy.com.

שמו rejectiontherapy.com (תרפיה בדחייה)

(Laughter)

(צחוק)

"Rejection Therapy" was this game invented by this Canadian entrepreneur.

"תרפיה בדחייה" היה מין משחק, אותו המציא יזם קנדי.

His name is Jason Comely.

קוראים לו ג'ייסון קומלי.

And basically the idea is for 30 days you go out and look for rejection,

ועיקר הרעיון, הוא שבמשך 30 יום אתה יוצא ומחפש דחייה,

and every day get rejected at something,

וכל יום אתה מקבל סירוב,

and then by the end, you desensitize yourself from the pain.

ולקראת הסוף, אתה כבר מחוסן בפני הכאב.

And I loved that idea.

ואהבתי את הרעיון.

(Laughter)

(צחוק)

I said, "You know what? I'm going to do this.

אמרתי:"יודעים מה? אני הולך על זה.

And I'll feel myself getting rejected 100 days."

"אחווה את הדחייה במשך 100 ימים."

And I came up with my own rejection ideas,

ישבתי על רעיונות דחייה חדשים,

and I made a video blog out of it.

ומזה יצא לי בלוג וידאו.

And so here's what I did.

וזה מה שעשיתי.

This is what the blog looked like.

כך נראה הבלוג.

Day One ...

היום הראשון...

(Laughter)

(צחוק קהל)

Borrow 100 dollars from a stranger.

תלווה 100 דולר מאדם זר.

So this is where I went to where I was working.

אז הנה לאן הלכתי במקום עבודתי.

I came downstairs

ירדתי למטה

and I saw this big guy sitting behind a desk.

וראיתי בחור גדול שישב בשולחן.

He looked like a security guard.

הוא נראה לי כמו מאבטח.

So I just approached him.

אז ניגשתי אליו.

And I was just walking

ואני פשוט הלכתי שם

and that was the longest walk of my life --

וזו הייתה ההליכה הארוכה של חיי --

hair on the back of my neck standing up,

בעורף כבר נעמדו לי השערות,

I was sweating and my heart was pounding.

כולי הזעתי ולבי דפק בחוזקה.

And I got there and said,

אז ניגשתי ואמרתי:

"Hey, sir, can I borrow 100 dollars from you?"

"שלום לך, אני יכול לשאול ממך 100 דולר?"

(Laughter)

(צחוק קהל)

And he looked up, he's like, "No."

הוא הסתכל עליי ואמר:"לא."

"Why?"

"למה?"

And I just said, "No? I'm sorry."

ואני רק אמרתי:"לא? סליחה."

Then I turned around, and I just ran.

ואז הסתובבתי ופשוט ברחתי משם.

(Laughter)

(צחוק קהל)

I felt so embarrassed.

הרגשתי כזו מבוכה.

But because I filmed myself --

אבל כיוון שצילמתי את עצמי --

so that night I was watching myself getting rejected,

באותו הלילה ראיתי את עצמי מקבל דחייה,

I just saw how scared I was.

וראיתי כמה מפוחד הייתי.

I looked like this kid in "The Sixth Sense."

נראיתי כמו הילד מהסרט "החוש השישי".

I saw dead people.

ראיתי אנשים מתים.

(Laughter)

(צחוק קהל)

But then I saw this guy.

אבל אז ראיתי את הבחור.

You know, he wasn't that menacing.

אתם יודעים, הוא לא נראה כזה מאיים.

He was a chubby, loveable guy,

הוא היה בחור חביב ושמנמן,

and he even asked me, "Why?"

והוא אפילו שאל אותי "למה?"

In fact, he invited me to explain myself.

למעשה, הוא רצה שאסביר את עצמי.

And I could've said many things.

ויכולתי להגיד מלא דברים.

I could've explained, I could've negotiated.

יכולתי לתת הסבר, יכולתי לנהל איתו דיון.

I didn't do any of that.

לא עשיתי שום דבר.

All I did was run.

כל מה שעשיתי זה לברוח.

I felt, wow, this is like a microcosm of my life.

הרגשתי, ואו, זה כמו מיקרוקוסמוס של חיי.

Every time I felt the slightest rejection,

בכל פעם שחשתי בדחייה הכי קלה,

I would just run as fast as I could.

הייתי בורח מהר ככל יכולתי.

And you know what?

ויודעים מה?

The next day, no matter what happens,

יום למחרת, לא משנה מה יקרה,

I'm not going to run.

אני לא מתכוון לברוח.

I'll stay engaged.

אני אתעקש להמשיך.

Day Two: Request a "burger refill."

יום שני: לבקש "מילוי חוזר" להמבורגר.

(Laughter)

(צחוק)

It's when I went to a burger joint,

זה קרה כשהלכתי להמבורגריה,

I finished lunch, and I went to the cashier and said,

סיימתי את הארוחה, ניגשתי לקופאי ואמרתי:

"Hi, can I get a burger refill?"

"שלום, אפשר מילוי חוזר להמבורגר?"

(Laughter)

(צחוק קהל)

He was all confused, like, "What's a burger refill?"

הוא נראה מבולבל, ואמר: "מה זאת אומר מילוי חוזר?"

(Laughter)

(צחוק)

I said, "Well, it's just like a drink refill but with a burger."

עניתי:"זה בדיוק כמו מילוי לשתייה, רק להמבורגר."

And he said, "Sorry, we don't do burger refill, man."

והוא אמר:"מצטער, אחי. אנחנו לא עושים כזה דבר."

(Laughter)

(צחוק)

So this is where rejection happened and I could have run, but I stayed.

אז פה קרתה הדחייה ויכולתי לברוח, אבל נשארתי.

I said, "Well, I love your burgers,

אמרתי:"אני אוהב את האוכל שלכם,

I love your joint,

"את המקום שלכם,

and if you guys do a burger refill,

"ואם תעשו לי מילוי חוזר להמבורגר,

I will love you guys more."

אוהב אתכם עוד יותר."

(Laughter)

(צחוק)

And he said, "Well, OK, I'll tell my manager about it,

הוא ענה לי:"נו, טוב, אגיד על כך למנהל,

and maybe we'll do it, but sorry, we can't do this today."

"אולי נעשה את זה, אבל מצטער, היום לא נוכל."

Then I left.

ואז עזבתי.

And by the way,

דרך אגב,

I don't think they've ever done burger refill.

לא חושב שהם אי פעם עשו מילוי חוזר.

(Laughter)

(צחוק קהל)

I think they're still there.

נראה לי שהם עוד שם.

But the life and death feeling I was feeling the first time

אבל תחושת חיים ומוות שהרגשתי בפעם הראשונה

was no longer there,

כבר לא הייתה שם,

just because I stayed engaged --

רק בגלל שהתעקשתי להמשיך,

because I didn't run.

בגלל שלא ברחתי.

I said, "Wow, great, I'm already learning things.

אמרתי לעצמי:"ואו, אני כבר לומד משהו.

Great."

"נהדר."

And then Day Three: Getting Olympic Doughnuts.

ואז היום השלישי: לקבל סופגניות אולימפיות.

This is where my life was turned upside down.

כאן החיים שלי התהפכו.

I went to a Krispy Kreme.

הלכתי לסניף Krispy Kreme.

It's a doughnut shop

מדובר בחנות סופגניות

in mainly the Southeastern part of the United States.

שניתן למצוא בעיקר בחלקה הדרומי של ארה"ב.

I'm sure they have some here, too.

אני בטוח שיש כמה סניפים גם כאן.

And I went in,

אז נכנסתי פנימה,

I said, "Can you make me doughnuts that look like Olympic symbols?

ואמרתי:"אתם יכולים להכין לי סופגניות בצורת סמל אולימפי?

Basically, you interlink five doughnuts together ... "

"בעיקרון, אתם מחברים חמש סופגניות יחד..."

I mean there's no way they could say yes, right?

הרי אין סיכוי שהם יסכימו, נכון?

The doughnut maker took me so seriously.

האופה לקחה אותי ברצינות רבה.

(Laughter)

(צחוק)

So she put out paper,

היא הוציאה נייר,

started jotting down the colors and the rings,

והתחילה לרשום את הצבעים ואת הטבעות,

and is like, "How can I make this?"

במחשבה "איך אני עושה את זה?"

And then 15 minutes later,

ואז כעבור 15 דקות,

she came out with a box that looked like Olympic rings.

היא יצאה עם קופסת סופגניות שנראתה כמו טבעות אולימפיות.

And I was so touched.

כל כך התרגשתי.

I just couldn't believe it.

לא יכולתי להאמין.

And that video got over five million views on Youtube.

והוידאו הזה קיבל חמש מיליון צפיות ביוטיוב.

The world couldn't believe that either.

גם העולם לא יכול היה להאמין.

(Laughter)

(צחוק קהל)

You know, because of that I was in newspapers,

בעצם, בגלל מקרה זה הופעתי בעיתונים,

in talk shows, in everything.

בתכניות ארוח, בכל מקום.

And I became famous.

הפכתי למפורסם.

A lot of people started writing emails to me

הרבה אנשים התחילו לכתוב לי מכתבים

and saying, "What you're doing is awesome."

באמירה:"אתה עושה דבר מגניב מאוד."

But you know, fame and notoriety did not do anything to me.

אבל התהילה והפרסום לא השפיעו עליי כלל.

What I really wanted to do was learn,

מה שרציתי באמת, זה ללמוד,

and to change myself.

ולשנות את עצמי.

So I turned the rest of my 100 days of rejection

אז הפכתי את שארית מאה ימי דחייה שלי

into this playground --

למגרש משחקים --

into this research project.

למין פרוייקט מחקרי.

I wanted to see what I could learn.

רציתי לראות מה אוכל ללמוד.

And then I learned a lot of things.

ולמדתי הרבה דברים.

I discovered so many secrets.

גיליתי מלא סודות.

For example, I found if I just don't run,

למשל, גיליתי שאם לא אברח,

if I got rejected,

במידה ואקבל דחייה,

I could actually turn a "no" into a "yes,"

אוכל בעצם להפוך את ה"לא" ל"כן",

and the magic word is, "why."

ומילת הקסם היא "למה".

So one day I went to a stranger's house, I had this flower in my hand,

אז יום אחד ניגשתי לביתו של מישהו, בידי החזקתי פרח,

knocked on the door and said,

דפקתי לו על הדלת ואמרתי:

"היי, אפשר לשתול פרח זה בחצר האחורית שלך?"

"Hey, can I plant this flower in your backyard?"

(Laughter)

(צחוק)

And he said, "No."

הוא ענה:"לא."

But before he could leave I said,

אבל לפני שעזב, שאלתי:

"Hey, can I know why?"

"אפשר לשאול למה?"

And he said, "Well, I have this dog

והוא ענה:"אתה מבין, יש לי כלב

that would dig up anything I put in the backyard.

"שחופר כל מה שאני שם בחצר.

I don't want to waste your flower.

"לא רוצה להרוס לך את הפרח.

If you want to do this, go across the street and talk to Connie.

"אם עדיין מתחשק לך, דבר עם קוני בצד השני.

"היא אוהבת פרחים."

She loves flowers."

So that's what I did.

וזה בדיוק מה עשיתי.

I went across and knocked on Connie's door.

חציתי את הרחוב ודפקתי על הדלת של קוני.

And she was so happy to see me.

והיא כל כך שמחה לראות אותי.

(Laughter)

(צחוק קהל)

And then half an hour later,

כעבור חצי שעה,

there was this flower in Connie's backyard.

פרח זה היה בחצר האחורית של קוני.

I'm sure it looks better now.

עכשיו הוא בטח נראה יותר טוב.

(Laughter)

(צחוק קהל)

But had I left after the initial rejection,

אילו עזבתי לאחר הסירוב הראשוני,

I would've thought,

הייתי חושב,

well, it's because the guy didn't trust me,

טוב, זה כנראה כי הוא לא בטח בי,

it's because I was crazy,

כי נראיתי משוגע,

because I didn't dress up well, I didn't look good.

כי לא התלבשתי יפה, לא נראיתי טוב.

לא אלו היו הסיבות.

It was none of those.

אלא כי הצעתי משהו שלא תאם את רצונו.

It was because what I offered did not fit what he wanted.

And he trusted me enough to offer me a referral,

הוא בטח בי מספיק כדי לתת לי הפניה,

using a sales term.

אם להשתמש במושג מכירתי.

I converted a referral.

ניצלתי את זה.

Then one day --

ואז יום אחד --

and I also learned that I can actually say certain things

גם גיליתי שאני יכול להגיד משהו מסויים

and maximize my chance to get a yes.

ולהגדיל את הסיכוי שלי לקבל "כן".

So for example, one day I went to a Starbucks,

אז למשל, יום אחד הלכתי לסטארבקס,

and asked the manager, "Hey, can I be a Starbucks greeter?"

ושאלתי את המנהל:"אני יכול להיות המברך של סטארבקס?"

He was like, "What's a Starbucks greeter?"

הוא ענה:"מה זה מברך של סטארבקס?"

I said, "Do you know those Walmart greeters?

אמרתי:"אתה מכיר את המברכים האלה שבוול-מרט?

You know, those people who say 'hi' to you before you walk in the store,

"אלא שאומרים לך 'שלום' בכניסה לחנות,

and make sure you don't steal stuff, basically?

"שדואגים בעצם שלא תגנוב?

I want to give a Walmart experience to Starbucks customers."

"אני רוצה ליצור חוויה של וול-מרט ללקוחות סטארבקס."

(Laughter)

(צחוק)

Well, I'm not sure that's a good thing, actually --

טוב, לא בטוח שזה דבר טוב, האמת --

Actually, I'm pretty sure it's a bad thing.

האמת, אני די בטוח שזה דבר די גרוע.

And he was like, "Oh" --

הוא אמר:"אה --"

yeah, this is how he looked, his name is Eric --

אה כן, כך הוא נראה, שמו אריק --

and he was like, "I'm not sure."

והוא אמר לי:"לא בטוח."

This is how he was hearing me. "Not sure."

כך הוא הקשיב לי. "לא בטוח."

Then I ask him, "Is that weird?"

אז שאלתי אותו: "זה דבר מוזר לבקש?"

He's like, "Yeah, it's really weird, man."

והוא ענה:"כן, מאוד מוזר, אחי."

But as soon as he said that, his whole demeanor changed.

אבל מהרגע שהוא אמר זאת, ההבעה שלו השתנתה.

It's as if he's putting all the doubt on the floor.

כאילו שהוא נפטר מכל הספקות שלו.

And he said, "Yeah, you can do this,

ואז אמר:"טוב, תעשה את זה,

just don't get too weird."

רק אל תהיה מוזר מדי."

(Laughter)

(צחוק)

So for the next hour I was the Starbucks greeter.

אז במשך שעה שלמה הייתי המברך של סטארבקס.

I said "hi" to every customer that walked in,

אמרתי "שלום" לכל לקוח שנכנס,

and gave them holiday cheers.

וזרקתי כל מיני ברכות של חג.

By the way, I don't know what your career trajectory is,

דרך אגב, לא יודע מהו מסלול הקריירה שלכם,

don't be a greeter.

אל תהיו מברכים.

(צחוק)

(Laughter)

It was really boring.

היה נורא משעמם.

But then I found I could do this because I mentioned, "Is that weird?"

אבל אז הבנתי, שעשיתי זאת, כי שאלתי "זה דבר מוזר לבקש?"

I mentioned the doubt that he was having.

הבעתי את הספק שהוא הרגיש.

And because I mentioned, "Is that weird?", that means I wasn't weird.

ובגלל ששאלתי "זה מוזר?" הפכתי ללא מוזר בעצמי.

That means I was actually thinking just like him,

כלומר חשבתי בדיוק כמוהו,

seeing this as a weird thing.

ראיתי בבקשה משהו מוזר.

And again, and again,

ופעם אחר פעם,

I learned that if I mention some doubt people might have

למדתי שאם אביע את הספקות של אנשים

before I ask the question,

לפני שאילת השאלה,

I gained their trust.

אוכל לזכות באמון שלהם.

People were more likely to say yes to me.

אנשים נוטים יותר לענות לי בחיוב.

And then I learned I could fulfill my life dream ...

ואז גיליתי שאני יכול להגשים את חלומי...

by asking.

באמצעות בקשה.

You know, I came from four generations of teachers,

אני שייך לארבע דורות של מורים,

and my grandma has always told me,

וסבתא תמיד הייתה אומרת לי:

"Hey Jia, you can do anything you want,

"היי ג'יה, אתה מסוגל לעשות כל מה שתרצה,

but it'd be great if you became a teacher."

אבל יהיה נהדר אם תהפוך למורה."

(Laughter)

(צחוק)

But I wanted to be an entrepreneur, so I didn't.

אך רציתי להיום יזם, לכן לא הפכתי.

But it has always been my dream to actually teach something.

אבל תמיד היה זה חלומי ללמד משהו באמת.

So I said, "What if I just ask

אז אמרתי:" אולי פשוט אבקש

and teach a college class?"

ואלמד קורס באוניברסיטה?"

I lived in Austin at the time,

באותו זמן גרתי באוסטין,

so I went to University of Texas at Austin

אז הלכתי לאוניבטרסטת טקסס שבאוסטין,

and knocked on professors' doors and said, "Can I teach your class?"

ודפקתי על דלתות של הפרופסורים ושאלתי:"אני יכול ללמד בקורס שלך?"

I didn't get anywhere the first couple of times.

לא השגתי כלום בכמה פעמים ראשונות.

But because I didn't run -- I kept doing it --

אבל מכיוון שלא ברחתי -- והמשכתי לנסות --

and on the third try the professor was very impressed.

בנסיון השלישי הפרופסור התרשם מאוד.

He was like, "No one has done this before."

הוא אמר:"אף אחד עוד לא ניסה דבר כזה."

And I came in prepared with powerpoints and my lesson.

גם באתי מוכן עם מצגות הפאואר פוינט והשיעור שלי.

He said, "Wow, I can use this.

הוא אמר:"ואו, זה יכול לשמש אותי.

Why don't you come back in two months? I'll fit you in my curriculum."

"אולי תחזור עוד חודשיים? אכניס אותך לתכנית לימודים."

And two months later I was teaching a class.

וכעבור חודשיים לימדתי קורס.

This is me -- you probably can't see, this is a bad picture.

הנה אני -- אתם בטח לא רואים, התמונה די גרועה.

You know, sometimes you get rejected by lighting, you know?

טוב, לפעמים התאורה דוחה אותך, אתם יודעים.

(Laughter)

(צחוק)

But wow --

אבל ואוו --

when I finished teaching that class, I walked out crying,

כשסיימתי ללמד, יצאתי משם בוכה,

because I thought

כי חשבתי לעצמי,

I could fulfill my life dream just by simply asking.

אני יכול להגשים את חלומי, אם פשוט אבקש.

I used to think I have to accomplish all these things --

נהגתי לחשוב שכדי להשיג את כל זה --

have to be a great entrepreneur, or get a PhD to teach --

צריך להיות יזם גדול, או לקבל דוקטורט בהוראה --

but no, I just asked,

אבל לא, פשוט ביקשתי,

and I could teach.

ויכולתי ללמד.

And in that picture, which you can't see,

בתמונה זו, שאותה לא רואים,

I quoted Martin Luther King, Jr.

ציטטתי את מרטין לותר קינג, הבן.

Why? Because in my research I found that people who really change the world,

למה? כי במחקרי גיליתי שאנשים שעושים שינוי אמיתי בעולם,

who change the way we live and the way we think,

המשנים את אורח חיינו ואת אופן המחשבה שלנו,

are the people who were met with initial and often violent rejections.

הם אנשים שהתקבלו בדחייה ראשונית ואף אלימה.

People like Martin Luther King, Jr.,

אנשים כמו מרטין לותר קינג, הבן,

like Mahatma Gandhi, Nelson Mandela,

כמו מהטמה גנדי, נלסון מנדלה,

or even Jesus Christ.

ואפילו ישו.

These people did not let rejection define them.

אנשים אלה לא נתנו לדחיות לאפיין את עצמם.

They let their own reaction after rejection define themselves.

הם נתנו לתגובתם לדחייה להיות המאפיין שלהם.

And they embraced rejection.

והם קיבלו את הדחייה.

And we don't have to be those people to learn about rejection,

אנחנו לא חייבים להיות כמותם כדי ללמוד על דחייה,

and in my case,

במקרה שלי,

rejection was my curse,

דחייה הייתה הקללה שלי,

was my boogeyman.

השד שלי.

It has bothered me my whole life because I was running away from it.

היא הפריעה לי כל חיי, כי כל פעם ניסיתי לברוח.

Then I started embracing it.

ואז התחלתי לאמץ את התחושה.

I turned that into the biggest gift in my life.

הפכתי אותה למתנה הכי גדולה בחיים שלי.

I started teaching people how to turn rejections into opportunities.

התחלתי ללמד אנשים איך להפוך דחיות להזדמנויות.

I use my blog, I use my talk,

אני משתמש בבלוג, בהרצאות שלי,

I use the book I just published,

בספר שיצא לאור עכשיו,

and I'm even building technology to help people overcome their fear of rejection.

ואפילו בונה טכנולוגיה שתעזור לאנשים להתגבר על פחדם מדחייה.

When you get rejected in life,

כשדוחים אתכם בחיים,

when you are facing the next obstacle

כשאתם מתמודדים עם המכשול הנוסף,

or next failure,

או הכשלון הנוסף,

consider the possibilities.

תשקלו את האפשרויות.

Don't run.

אל תברחו.

If you just embrace them,

אם רק תאמצו אותן,

they might become your gifts as well.

הן יכולות גם להפוך למתנות שלכם.

Thank you.

תודה רבה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)