Joshua Walters: On being just crazy enough

מתרגם: Ido Dekkers מבקר: Sigal Tifferet

My name is Joshua Walters.

שמי ג'ושוע וולטרס.

I'm a performer.

אני אמן מבצע.

(Beatboxing)

(ביטבוקס)

(Laughter)

(צחוק)

(Applause)

(מחיאות כפיים)

But as far as being a performer,

אבל בנוסף ללהיות מבצע,

I'm also diagnosed

אני גם מאובחן

bipolar.

כביפולארי.

I reframe that as a positive

אני ממסגר את זה מחדש כחיובי,

because the crazier I get onstage,

מפני כמה שאני נעשה משוגע על הבמה,

the more entertaining I become.

אני נעשה יותר מבדר.

When I was 16 in San Francisco,

כשהייתי בן 16 בסאן פרנסיסקו,

I had my breakthrough manic episode

היתה לי התפרצות המאניה הראשונה

in which I thought I was Jesus Christ.

בה חשבתי שאני ישו.

Maybe you thought that was scary,

אולי חשבתם שזה היה מפחיד,

but actually there's no amount of drugs you can take

אבל למעשה אין כמות של סמים שתוכלו לקחת

that can get you as high

כדי להיות כל כך היי

as if you think you're Jesus Christ.

כמו שאתם חושבים שאתם ישו.

(Laughter)

(צחוק)

I was sent to a place,

נשלחתי למקום,

a psych ward,

מחלקה פסיכיאטרית,

and in the psych ward,

ובמחלקה הפסיכיאטרית,

everyone is doing their own one-man show.

כולם מבצעים את מופע היחיד שלהם.

(Laughter)

(צחוק)

There's no audience like this

אין קהל כזה

to justify their rehearsal time.

להצדיק את זמן החזרות.

They're just practicing.

הם פשוט מתאמנים.

One day they'll get here.

יום אחד הם יגיעו לכאן.

Now when I got out,

עכשיו כשיצאתי,

I was diagnosed

אובחנתי

and I was given medications

וקיבלתי תרופות

by a psychiatrist.

על ידי פסיכיאטר.

"Okay, Josh, why don't we give you some --

"אוקי ג'וש, למה שלא ניתן לך קצת --

why don't we give you some Zyprexa.

למה שלא ניתן לך קצת זיפרקסה.

Okay? Mmhmm?

אוקי? מממ?

At least that's what it says on my pen."

לפחות זה מה שכתוב על העט שלי."

(Laughter)

(צחוק)

Some of you are in the field, I can see.

כמה מכם בתחום, אני רואה.

I can feel your noise.

אני מרגיש את הרעש שלכם.

The first half of high school

החלק הראשון של התיכון

was the struggle of the manic episode,

היה המאבק של התקופה המאנית,

and the second half

והחלק השני

was the overmedications of these drugs,

היה מינון היתר של התרופות האלה,

where I was sleeping through high school.

אז ישנתי את התיכון.

The second half was just one big nap, pretty much, in class.

החלק השני היה נימנום אחד גדול, בעיקרון, בכיתה.

When I got out

כשיצאתי

I had a choice.

היתה לי בחירה.

I could either deny

הייתי יכול להתכחש

my mental illness

למחלה הנפשית שלי

or embrace

או לאמץ

my mental skillness.

את הכישורים המנטליים שלי.

(Bugle sound)

(צלילי ביוגל)

There's a movement going on right now

יש תנועה עכשיו

to reframe mental illness as a positive --

להתייחס למחלות נפשיות כאל משהו חיובי --

at least the hypomanic edge part of it.

לפחות בקצה ההיפו-מאני שלהן.

Now if you don't know what hypomania is,

עכשיו אם אתם לא יודעים מה היא היפו-מאניה,

it's like an engine that's out of control,

זה כמו מנוע שיצא משליטה,

maybe a Ferrari engine, with no breaks.

אולי מנוע של פרארי, בלי בלמים.

Many of the speakers here, many of you in the audience,

להרבה מהמרצים כאן, לרבים מכם בקהל,

have that creative edge,

יש את היכולת היצירתית הזו,

if you know what I'm talking about.

אם אתם יודעים על מה אני מדבר.

You're driven to do something

אתם מונעים לעשות משהו

that everyone has told you is impossible.

שכולם אמרו לכם שהוא לא אפשרי.

And there's a book -- John Gartner.

ויש ספר -- ג'ון גרטנר.

John Gartner wrote this book called "The Hypomanic Edge"

ג'ון גרטנר כתב את הספר "הקצה ההיפו-מאני"

in which Christopher Columbus and Ted Turner and Steve Jobs

בו לכריסטופר קולומבוס ולטד טרנר ולסטיב ג'ובס

and all these business minds

ולכל המוחות העסקיים האלה

have this edge to compete.

יש את היתרון הזה לתחרות.

A different book was written not too long ago

ספר אחר נכתב לא מזמן

in the mid-90s

באמצע שנות ה90

called "Touched With Fire" by Kay Redfield Jamison

שנקרא "נגעה בהם אש" על ידי קיי רדפילד ג'יימיסון

in which it was looked at in a creative sense

בו היא נבחנה במובן יצירתי

in which Mozart and Beethoven and Van Gogh

בו מוצארט ובטהובן וואן גוך

all have this manic depression that they were suffering with.

לכולם יש מאניה דיפרסיה שהם סובלים ממנה,

Some of them committed suicide.

חלק מהם התאבדו.

So it wasn't all

אז זה לא הכל

the good side of the illness.

הצד החיובי של המחלה.

Now recently,

עכשיו לאחרונה

there's been development in this field.

היתה התקדמות בתחום.

And there was an article written in the New York Times,

והיה מאמר בניו יורק טיימס,

September 2010,

ספטמבר 2010,

that stated:

שטען:

"Just Manic Enough."

"רק קצת מאני."

Just be manic enough

להיות רק קצת מאני

in which investors who are looking for entrepreneurs

בו משקיעים שמחפשים יזמים

that have this kind of spectrum --

שיש להם סוג של מנעד --

you know what I'm talking about --

אתם יודעים על מה אני מדבר --

not maybe full bipolar,

אולי לא בי-פולאריים מלאים,

but they're in the bipolar spectrum --

אבל במנעד הבי-פולארי --

where on one side,

כשמצד אחד,

maybe you think you're Jesus,

אולי אתם חושבים שאתם ישו,

and on the other side

ומצד שני

maybe they just make you a lot of money.

אולי אתם סתם עושים הרבה כסף.

(Laughter)

(צחוק)

Your call. Your call.

בחירה שלכם. בחירה שלכם.

And everyone's somewhere in the middle.

וכל אלה שבאמצע.

Everyone's somewhere in the middle.

כולם נמצאים באמצע.

So maybe, you know,

אז אולי, אתם יודעים,

there's no such thing

אין כזה דבר

as crazy,

משוגע,

and being diagnosed with a mental illness

ולהיות מאובחן עם מחלה נפשית

doesn't mean you're crazy.

לא אומר שאתם משוגעים.

But maybe it just means

אלא אולי זה רק אומר

you're more sensitive

שאתם יותר רגישים

to what most people can't see

למה שרוב האנשים לא יכולים לראות

or feel.

או להרגיש.

Maybe no one's really crazy.

אולי אף אחד לא באמת משוגע.

Everyone is just a little bit mad.

כולם פשוט רק קצת מטורפים.

How much

כמה

depends on where you fall in the spectrum.

תלוי במקום בו אתם נופלים בספקטרום.

How much

כמה

depends on how lucky you are.

תלוי בכמה מזל יש לכם.

Thank you.

תודה רבה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)