How fake news does real harm | Stephanie Busari

מתרגם: Alon Alboher מבקר: Ido Dekkers

I want to tell you a story about a girl.

אני רוצה לספר לכם סיפור על ילדה.

But I can't tell you her real name.

אבל אני לא יכולה לספר לכם את שמה האמיתי.

So let's just call her Hadiza.

אז פשוט נקרא לה האדיזה.

Hadiza is 20.

האדיזה בת 20.

She's shy,

היא ביישנית,

but she has a beautiful smile that lights up her face.

אך יש לה חיוך יפה שמאיר את פניה,

But she's in constant pain.

אבל היא בכאב תמידי

And she will likely be on medication for the rest of her life.

והיא כנראה תצרוך תרופות עד סוף ימי חייה.

Do you want to know why?

אתם רוצים לדעת למה?

Hadiza is a Chibok girl,

האדיזה היא נערה מצ'יבוק,

and on April 14, 2014, she was kidnapped

וב14 באפריל, 2014, היא נחטפה

by Boko Haram terrorists.

על ידי ארגון הטרור בוקו חראם.

She managed to escape, though,

אך היא הצליחה לברוח,

by jumping off the truck that was carrying the girls.

בכך שקפצה מהמשאית שהסיעה את הנערות.

But when she landed, she broke both her legs,

אבל כשהיא נחתה היא שברה את שתי רגליה,

and she had to crawl on her tummy to hide in the bushes.

והיא הייתה צריכה לזחול על הבטן כדי להתחבא בין השיחים.

She told me she was terrified that Boko Haram would come back for her.

היא סיפרה לי שהיא פחדה פחד מוות שבוקו חראם יחזרו לתפוס אותה.

She was one of 57 girls who would escape by jumping off trucks that day.

היא הייתה אחת מ57 נערות שהצליחו לברוח בכך שקפצו ממשאיות באותו היום.

This story, quite rightly, caused ripples

הסיפור הזה, בצדק, יצר גלים

around the world.

בעולם כולו.

People like Michelle Obama, Malala and others

אנשים כמו מישל אובמה, מללה ואחרים

lent their voices in protest,

תרמו את קולם במחאה,

and at about the same time -- I was living in London at the time --

ובערך באותו הזמן, חייתי בלונדון באותו הזמן,

I was sent from London to Abuja to cover the World Economic Forum

נשלחתי מלונדון לאבוג'ה כדי לכסות את הפורום הכלכלי העולמי

that Nigeria was hosting for the first time.

שניגריה אירחה בפעם הראשונה.

But when we arrived, it was clear that there was only one story in town.

אבל כשהגענו, היה ברור, שהיה רק סיפור אחד שכל העיר דיברה עליו.

We put the government under pressure.

לחצנו על הממשלה.

We asked tough questions about what they were doing

שאלנו שאלות קשות על מה הם עושים

כדי להחזיר את הנערות הללו.

to bring these girls back.

Understandably,

מובן מאליו,

they weren't too happy with our line of questioning,

שהם לא היו שמחים מדי לשמוע את השאלות שלנו,

and let's just say we received our fair share of "alternative facts."

ובואו נאמר שקיבלנו כמות הולמת של "עובדות אלטרנטיביות",

(Laughter)

(הקהל צוחק)

Influential Nigerians were telling us at the time

ניגרים בעלי השפעה סיפרו לנו באותו הזמן

that we were naïve,

שהיינו נאיביים,

we didn't understand the political situation in Nigeria.

שלא הבנו את המצב הפוליטי בניגריה.

But they also told us

אבל הם גם אמרו לנו,

that the story of the Chibok girls

שסיפור הנערות מצ'יבוק

was a hoax.

היה מתיחה.

Sadly, this hoax narrative has persisted,

למרבה הצער, העלילה הזו שמדובר במתיחה נמשכה,

and there are still people in Nigeria today

ועד היום קיימים אנשים בניגריה

who believe that the Chibok girls were never kidnapped.

שמאמינים שהנערות מצ'יבוק מעולם לא נחטפו.

Yet I was talking to people like these --

אבל אני דיברתי עם אנשים כמו אלו --

devastated parents,

הורים שבורים,

who told us that on the day Boko Haram kidnapped their daughters,

שסיפרו לנו שביום ההוא כשבוקו חראם חטפו את בנותיהם,

they ran into the Sambisa Forest after the trucks carrying their daughters.

הם רצו ליערות סמביסה אחרי המשאיות שחטפו את בנותיהם.

They were armed with machetes, but they were forced to turn back

הם היו חמושים במאצ'טות, אבל הם היו חייבים לחזור לאחור

because Boko Haram had guns.

כי לבוקו חראם היו רובים.

For two years, inevitably, the news agenda moved on,

במשך שנתיים, בצורה בלתי נמנעת, האג'נדה החדשותית המשיכה הלאה,

and for two years,

ובמשך שנתיים

we didn't hear much about the Chibok girls.

לא שמענו הרבה על סיפור הנערות מצ'יבוק.

Everyone presumed they were dead.

כולם פשוט הניחו שהן מתו.

But in April last year,

אבל באפריל של השנה שעברה,

I was able to obtain this video.

הצלחתי להשיג את הוידאו הזה.

This is a still from the video

זו תמונה מתוך הוידאו

that Boko Haram filmed as a proof of life,

שבוקו חראם הסריטו כהוכחה לחיים,

and through a source, I obtained this video.

ודרך מקור שלי הצלחתי להשיג את הוידאו הזה.

But before I could publish it,

אבל לפני שיכלתי לפרסם אותו,

I had to travel to the northeast of Nigeria

הייתי חייבת לצאת למסע לצפון מזרח ניגריה

to talk to the parents, to verify it.

בכדי לדבר עם ההורים ולאמת את הסרט.

I didn't have to wait too long for confirmation.

לא הייתי צריכה לחכות הרבה להוכחה.

One of the mothers, when she watched the video, told me

אחת האמהות, כשראתה את הסרט, אמרה לי

that if she could have reached into the laptop

שאם היא רק הייתה יכולה להושיט יד למחשב

and pulled our her child from the laptop,

ולמשוך ממנו את הילדה שלה,

she would have done so.

היא הייתה עושה את זה.

For those of you who are parents, like myself, in the audience,

לאלו מכם שהם הורים, כמוני, בקהל,

you can only imagine the anguish

אתם יכולים רק לדמיין את הצער והכאב

that that mother felt.

שהאמא הזו חשה.

This video would go on to kick-start negotiation talks with Boko Haram.

הוידיאו הזה התניע שיחות של משא ומתן עם בוקו חראם.

And a Nigerian senator told me that because of this video

וסנטור ניגרי אמר לי שבזכות הוידאו הזה

they entered into those talks,

הם נכנסו לשיחות האלו.

because they had long presumed that the Chibok girls were dead.

בגלל שבמשך זמן רב הם פשוט הניחו שהנערות מצ'יבוק מתו.

Twenty-one girls were freed in October last year.

21 נערות שוחררו באוקטובר של השנה שעברה.

Sadly, nearly 200 of them still remain missing.

למרבה הצער, כ200 נערות עדיין נעדרות.

I must confess that I have not been a dispassionate observer

אני חייבת להודות שלא הייתי צופה קרת רוח

covering this story.

בזמן שסיקרתי את הסיפור.

I am furious when I think about the wasted opportunities

אני רותחת מזעם בכל פעם שאני חושבת על ההזדמנויות שפוספסו

to rescue these girls.

להציל את הנערות האלו.

I am furious when I think about what the parents have told me,

אני רותחת מזעם כשאני חושבת על מה שאמרו לי ההורים,

that if these were daughters of the rich and the powerful,

שאם אלה היו בנות של העשירים והחזקים,

they would have been found much earlier.

היו מוצאים אותן הרבה יותר מוקדם.

And I am furious

ואני רותחת מזעם

that the hoax narrative,

שהעלילה שמדובר בתרמית,

I firmly believe,

ובזה אני סמוכה ובטוחה,

caused a delay;

גרמה לעיקוב;

it was part of the reason for the delay in their return.

היא חלק מהסיבה שעוקבה חזרתן.

This illustrates to me the deadly danger of fake news.

בעיניי זה ממחיש את הסכנה הקטלנית שבחדשות מזוייפות.

So what can we do about it?

אז מה אנחנו יכולים לעשות בקשר לזה?

There are some very smart people,

יש כמה אנשים מאוד חכמים,

smart engineers at Google and Facebook,

מהנדסים חכמים בגוגל ובפייסבוק,

who are trying to use technology to stop the spread of fake news.

שמנסים להשתמש בטכנולוגיה כדי לעצור את ההתפשטות של חדשות מזוייפות.

But beyond that, I think everybody here -- you and I --

אך מעבר לכך, אני מאמינה, שכל אחד פה -- אני ואתם --

we have a role to play in that.

יש לנו תפקיד לשחק בזה.

We are the ones who share the content.

אנו אלה שמשתפים תוכן.

We are the ones who share the stories online.

אנו אלה שמשתפים את הסיפורים שלהם ברשת.

In this day and age, we're all publishers,

בעידן המודרני, אנו המוציאים לאור,

and we have responsibility.

ויש לנו אחריות.

In my job as a journalist,

בעבודתי כעיתונאית,

I check, I verify.

אני בודקת, אני מאמתת,

I trust my gut, but I ask tough questions.

אני בוטחת בתחושות שלי, אך אני גם שואלת שאלות קשות.

Why is this person telling me this story?

למה האדם הזה מספר לי את הסיפור הזה?

What do they have to gain by sharing this information?

מה יש להם להרוויח מלחלוק את האינפורמציה הזו?

Do they have a hidden agenda?

האם יש להם אג'נדות חבויות?

I really believe that we must all start to ask tougher questions

אני באמת ובתמים מאמינה שכולנו חייבים להתחיל לשאול את השאלות הקשות

of information that we discover online.

לגבי אינפורמציה שאנו מוצאים ברשת.

Research shows that some of us don't even read beyond headlines

מחקרים מראים שחלקנו אפילו לא טורחים לקרוא מעבר לכותרת

before we share stories.

לפני שאנחנו משתפים סיפורים.

Who here has done that?

מי כאן עשה את זה?

I know I have.

אני יודעת שאני עשיתי את זה.

But what if

אבל מה אם

we stopped taking information that we discover at face value?

היינו מפסיקים לצרוך את האינפורמציה בגובה הפנים?

What if we stop to think about the consequence

מה אם היינו עוצרים כדי לחשוב על ההשלכות

of the information that we pass on

של האינפורמציה שאנו מעבירים הלאה

and its potential to incite violence or hatred?

והפוטנציאל שלה להסית אלימות או שנאה?

What if we stop to think about the real-life consequences

מה אם היינו עוצרים לחשוב על ההשלכות בחיים האמיתיים

of the information that we share?

של האינפורמציה שאנו משתפים?

Thank you very much for listening.

תודה רבה על ההקשבה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)