Elliot Krane: The mystery of chronic pain

מתרגם: Shiri Lipinsky מבקר: Sigal Tifferet

I'm a pediatrician and an anesthesiologist,

אני רופא ילדים ורופא מרדים,

so I put children to sleep for a living.

אז אני מרדים ילדים לפרנסתי.

(Laughter)

(צחוק)

And I'm an academic, so I put audiences to sleep for free.

ואני גם אקדמאי, כך שאני מרדים קהל בחינם.

(Laughter)

(צחוק)

But what I actually mostly do

אבל מה שאני באמת בדרך-כלל עושה

is I manage the pain management service

זה מנהל את מרפאת הכאב

at the Packard Children's Hospital up at Stanford in Palo Alto.

בבית החולים לילדים פאקארד בסטנפורד שבפאלו אלטו.

And it's from the experience

ומתוך הנסיון הזה

from about 20 or 25 years of doing that

של 20-25 שנים

that I want to bring to you the message this morning,

אני רוצה להעביר לכם את המסר שלי הבוקר,

that pain is a disease.

והוא שהכאב הוא מחלה.

Now most of the time,

רב הזמן

you think of pain as a symptom of a disease,

אנחנו חושבים על כאב כעל תסמין של מחלה.

and that's true most of the time.

וזה נכון רב הזמן.

It's the symptom of a tumor or an infection

זה התסמין של גידול, או זיהום

or an inflammation or an operation.

או דלקת או ניתוח.

But about 10 percent of the time,

אבל 10% מהפעמים,

after the patient has recovered from one of those events,

אחרי שהחולה החלים מאחד מהאירועים האלה,

pain persists.

הכאב ממשיך.

It persists for months

הוא ממשיך חודשים

and oftentimes for years,

ופעמים רבות שנים.

and when that happens,

וכשזה קורה,

it is its own disease.

הכאב הוא מחלה בפני עצמו.

And before I tell you about how it is that we think that happens

ולפני שאדבר על איך זה קורה

and what we can do about it,

ומה אפשר לעשות לגבי זה,

I want to show you how it feels for my patients.

אני רוצה להראות לכם את התחושה של המטופלים שלי.

So imagine, if you will,

אז דמיינו, אם תרצו,

that I'm stroking your arm with this feather,

שאני מלטף את היד שלכם עם הנוצה הזאת,

as I'm stroking my arm right now.

באותו אופן שבו אני מלטף את היד שלי עכשיו.

Now, I want you to imagine

עכשיו, אני רוצה שתדמיינו

that I'm stroking it with this.

שאני מלטף את היד שלכם עם זה.

Please keep your seat.

בבקשה אל תזוזו.

(Laughter)

(צחוק)

A very different feeling.

הרגשה אחרת לגמרי.

Now what does it have to do with chronic pain?

עכשיו, מה בין זה לבין כאב כרוני?

Imagine, if you will, these two ideas together.

דמיינו את שני המצבים האלו יחד.

Imagine what your life would be like

דמיינו איך יראו החיים שלכם

if I were to stroke it with this feather,

אם כשאני מלטף אתכם עם הנוצה הזאת,

but your brain was telling you

המח שלכם אומר לכם

that this is what you are feeling --

שזה מה שאתם מרגישים --

and that is the experience of my patients with chronic pain.

וזה מה שהמטופלים שלי חווים עם כאב כרוני.

In fact, imagine something even worse.

בעצם, תדמיינו משהו אפילו יותר גרוע.

Imagine I were to stroke your child's arm with this feather,

תדמיינו שהייתי מלטף את היד של הילדים שלכם עם הנוצה הזאת,

and their brain [was] telling them

והמח שלהם אומר להם

that they were feeling this hot torch.

שמה שהם מרגישים זה את הלפיד הבוער הזה.

That was the experience of my patient, Chandler,

זאת היתה התחושה של המטופלת שלי, צ'נדלר,

whom you see in the photograph.

שאותה אתם יכולים לראות בתמונה.

As you can see, she's a beautiful, young woman.

כמו שאתם יכולים לראות, היא נערה יפה וצעירה.

She was 16 years old last year when I met her,

היא היתה בת שש-עשרה בשנה שעברה כשפגשתי אותה,

and she aspired to be a professional dancer.

והיא שאפה להיות רקדנית מקצועית.

And during the course of one of her dance rehearsals,

ובאמצע אחת מחזרות הריקוד שלה,

she fell on her outstretched arm and sprained her wrist.

היא נפלה על היד שלה כשהיא מתוחה ונקעה את שורש כף היד.

Now you would probably imagine, as she did,

עכשיו, אתם בטח הייתם חושבים, כמו שהיא חשבה,

that a wrist sprain is a trivial event

שנקע בשורש כף היד זה אירוע פעוט

in a person's life.

בחייו של בן אדם.

Wrap it in an ACE bandage,

חובשים את זה בתחבושת אלסטית,

take some ibuprofen for a week or two,

לוקחים קצת משכך כאבים לשבוע שבועיים,

and that's the end of the story.

וזה סוף הסיפור.

But in Chandler's case, that was the beginning of the story.

אבל במקרה של צ'נדלר, זה היה רק תחילתו של הסיפור.

This is what her arm looked like

ככה היד שלה נראתה

when she came to my clinic about three months after her sprain.

כשהיא הגיעה למרפאה שלי בערך שלושה חודשים אחרי הנקע.

You can see that the arm is discolored,

אתם יכולים לראות שהיד שינתה צבע,

purplish in color.

לצבע סגלגל.

It was cadaverically cold to the touch.

היד היתה קפואה למגע כמו גופה.

The muscles were frozen, paralyzed --

השרירים היו קפואים, משותקים --

dystonic is how we refer to that.

אנחנו קוראים לזה דיסטוניה (ליקוי במתח השרירים).

The pain had spread from her wrist to her hands,

הכאב התפשט משורש כף היד ליד שלה,

to her fingertips, from her wrist up to her elbow,

לאצבעות שלה, וגם במעלה הזרוע עד למרפק שלה,

almost all the way to her shoulder.

כמעט עד לכתף שלה.

But the worst part was,

אבל החלק הכי נוראי היה,

not the spontaneous pain that was there 24 hours a day.

לא הכאב העצמוני שהיה שם עשרים וארבע שעות ביממה.

The worst part was that she had allodynia,

החלק הכי נוראי היה שהיתה לה אלודיניה,

the medical term for the phenomenon that I just illustrated

המונח הרפואי לתופעה שתיארתי

with the feather and with the torch.

עם הנוצה והלפיד.

The lightest touch of her arm --

במגע הכי עדין עם היד שלה --

the touch of a hand,

מגע של יד,

the touch even of a sleeve, of a garment, as she put it on --

או אפילו של שרוול, של בגד, בזמן שהיא התלבשה --

caused excruciating, burning pain.

גרם לה לכאב עז ושורף.

How can the nervous system get this so wrong?

איך מערכת העצבים כל כך משתבשת?

How can the nervous system

איך מערכת העצבים

misinterpret an innocent sensation

מפרשת לא נכון תחושה תמימה

like the touch of a hand

כמו מגע של יד

and turn it into the malevolent sensation

והופכת אותה לתחושה נוראית

of the touch of the flame?

כמו מגע של להבה?

Well you probably imagine that the nervous system in the body

ובכן אתם בוודאי מדמיינים שמערכת העצבים בגוף

is hardwired like your house.

מרושתת כמו הבית שלכם.

In your house, wires run in the wall,

בבית שלכם, חוטים רצים בקיר,

from the light switch to a junction box in the ceiling

ממתג האור לתיבת פיצול חשמל בתקרה

and from the junction box to the light bulb.

ומתיבת הפיצול לנורה.

And when you turn the switch on, the light goes on.

וכשאתם מדליקים את המתג, האור נדלק.

And when you turn the switch off, the light goes off.

וכשאתם מכבים את המתג, האור כבה.

So people imagine the nervous system is just like that.

אז אנשים מדמיינים את מערכת העצבים בדיוק ככה.

If you hit your thumb with a hammer,

אם תכו את הבהן עם פטיש,

these wires in your arm -- that, of course, we call nerves --

החוטים האלה ביד שלכם - שכמובן אנחנו קוראים להם עצבים --

transmit the information into the junction box in the spinal cord

יעבירו את האינפורמציה לתיבת הפיצול בחוט השדרה

where new wires, new nerves,

איפה שחוטים חדשים, עצבים חדשים,

take the information up to the brain

יישאו את האינפורמציה עד למח

where you become consciously aware that your thumb is now hurt.

ואתם תגיעו להכרה שהבהן שלכם עכשיו כואבת.

But the situation, of course, in the human body

אבל כמובן שהסיטואציה הזאת, בגוף האדם,

is far more complicated than that.

היא הרבה יותר מורכבת מזה.

Instead of it being the case

במקום

that that junction box in the spinal cord

שתיבת הפיצול בחוט השדרה

is just simple where one nerve connects with the next nerve

תהיה פשוטה, ועצב אחד יתחבר לעצב השני

by releasing these little brown packets

על-ידי שחרור של חבילות קטנות חומות כאלה

of chemical information called neurotransmitters

של אינפורמציה כימית שנקראת נוירוטרנסמיטר (מעביר עצבי)

in a linear one-on-one fashion,

בחיבור לינארי של אחד על אחד,

in fact, what happens

בעצם, מה שקורה

is the neurotransmitters spill out in three dimensions --

זה שהניורוטרנסמיטרים גולשים החוצה בשלושה מימדים --

laterally, vertically, up and down in the spinal cord --

בצורה רוחבית, במאונך, במעלה ובמורד חוט השדרה --

and they start interacting

והם יוצרים אינטראקציה

with other adjacent cells.

עם תאים אחרים שבקרבתם.

These cells, called glial cells,

התאים האלה, שנקראים תאי גליה

were once thought to be

נחשבו פעם

unimportant structural elements of the spinal cord

לאלמנטים מבניים חסרי חשיבות של חוט השדרה

that did nothing more than hold all the important things together,

שבסך הכל דואגים לשמור על כל הדברים החשובים יחד,

like the nerves.

כמו העצבים.

But it turns out

אבל הסתבר

the glial cells have a vital role

שלתאי גליה יש תפקיד חיוני

in the modulation, amplification

בוויסות, הגברה

and, in the case of pain, the distortion

ובמקרים של כאב, עיוות

of sensory experiences.

של חוויות חושיות.

These glial cells become activated.

תאי הגליה האלה הופכים לפעילים.

Their DNA starts to synthesize new proteins,

הדי אן איי שלהם מתחיל לייצר חלבונים חדשים,

which spill out

שגולשים החוצה

and interact with adjacent nerves,

ויוצרים אינטראקציה עם עצבים סביבם.

and they start releasing their neurotransmitters,

ואז הם מתחילים לשחרר את הניורוטרנסימטרים שלהם.

and those neurotransmitters spill out

והניורוטרנסמיטרים שלהם גולשים החוצה

and activate adjacent glial cells, and so on and so forth,

ומפעילים תאי גליה שבסביבתם, וכולי וכולי,

until what we have

עד שמה שמתקבל זה

is a positive feedback loop.

משוב חיובי.

It's almost as if somebody came into your home

זה כאילו שמישהו יגיע אליכם הביתה

and rewired your walls

וירשת לכם מחדש את כל החוטים בקירות,

so that the next time you turned on the light switch,

כך שבפעם הבאה שתדליקו את האור,

the toilet flushed three doors down,

המים בשירותים יירדו,

or your dishwasher went on,

או שהמדיח שלכם ייפעל,

or your computer monitor turned off.

או שצג המחשב שלכם ייכבה.

That's crazy,

זה מטורף,

but that's, in fact, what happens

אבל זה למעשה מה שקורה

with chronic pain.

בכאב כרוני.

And that's why pain becomes its own disease.

וזאת הסיבה שבגללה הכאב עצמו הופך למחלה.

The nervous system has plasticity.

מערכת העצבים היא פלאסטית.

It changes, and it morphs

היא משתנה מן היסוד

in response to stimuli.

כתגובה לתמריץ.

Well, what do we do about that?

אז מה אנחנו עושים לגבי זה?

What can we do in a case like Chandler's?

מה אנחנו יכולים לעשות במקרה כמו של צ'נדלר?

We treat these patients in a rather crude fashion

אנחנו מטפלים במטופלים האלה בצורה די גסה

at this point in time.

בימים אלו.

We treat them with symptom-modifying drugs --

אנחנו מטפלים בהם בתרופות התוקפות את התסמינים --

painkillers --

משככי כאבים --

which are, frankly, not very effective

שהם, אם לומר את האמת, לא מאוד יעילים

for this kind of pain.

לסוג הזה של כאב.

We take nerves that are noisy and active

אנחנו לוקחים עצבים שהם רוחשים ופעילים

that should be quiet,

ושאמורים להיות שקטים,

and we put them to sleep with local anesthetics.

ואנחנו מרדימים אותם עם הרדמה מקומית.

And most importantly, what we do

והכי חשוב, מה שאנחנו עושים

is we use a rigorous, and often uncomfortable, process

זה משתמשים בתהליכים קשים ולעיתים קרובות לא נעימים

of physical therapy and occupational therapy

של פיסיותרפיה וריפוי בעיסוק

to retrain the nerves in the nervous system

על מנת לאלף מחדש את העצבים שבמערכת העצבית

to respond normally

שיגיבו באופן נורמאלי

to the activities and sensory experiences

לפעילויות וחוויות חושיות

that are part of everyday life.

שהם חלק מהיום יום.

And we support all of that

ואנחנו מגבים את כל זה

with an intensive psychotherapy program

בטיפול פסיכולוגי אינטנסיבי

to address the despondency, despair and depression

כדי לתת מענה לדכדוך, לדכאון ולייאוש

that always accompanies

שתמיד מלווה

severe, chronic pain.

כאב כרוני חמור.

It's successful,

זה מצליח,

as you can see from this video of Chandler,

כמו שאתם יכולים לראות פה בוידאו של צ'נדלר,

who, two months after we first met her,

שחודשיים אחרי שפגשתי אותה,

is now doings a back flip.

עשתה כבר גלגלון לאחור.

And I had lunch with her yesterday

ואכלתי איתה צהריים יחד אתמול,

because she's a college student studying dance at Long Beach here,

בגלל שהיא לומדת כאן בלונג ביץ' במכללה לריקוד

and she's doing absolutely fantastic.

והולך לה ממש טוב.

But the future is actually even brighter.

אבל העתיד הוא למעשה אפילו הרבה יותר בהיר.

The future holds the promise

העתיד מבטיח לנו

that new drugs will be developed

פיתוח של תרופות חדשות

that are not symptom-modifying drugs

תרופות שהן לא תוקפות את התסמינים

that simply mask the problem,

ופשוט מסתירות את הבעיה,

as we have now,

כמו שיש לנו עכשיו,

but that will be disease-modifying drugs

אלא תרופות שיתקפו את המחלה עצמה

that will actually go right to the root of the problem

וממש ייטפלו בשורש הבעיה

and attack those glial cells,

ויתקפו את תאי הגליה האלה,

or those pernicious proteins

או את החלבונים המזיקים האלה

that the glial cells elaborate,

שתאי הגליה מספקים

that spill over and cause this central nervous system wind-up,

שגולשים וגורמים לשיבושים במערכת העצבים המרכזית הזאת,

or plasticity,

או בפלאסטיות,

that so is capable

שמסוגלת עד כדי כך

of distorting and amplifying

לעוות ולהגביר

the sensory experience that we call pain.

את החוויה החושית שאנו קוראים לה כאב.

So I have hope

אז אני כולי תקווה

that in the future,

שבעתיד הקרוב,

the prophetic words of George Carlin will be realized,

המילים הנבואיות של ג'ורג' קארלין ייתגשמו,

who said, "My philosophy:

הוא אמר: "הפילוסופיה שלי היא

No pain, no pain."

ללא כאב, אין כאבים.

Thank you very much.

תודה רבה לכם.

(Applause)

(מחיאות כפיים)