How to Raise Successful Kids -- Without Over-Parenting | Julie Lythcott-Haims | TED

מתרגם: Tal Hemo מבקר: Sigal Tifferet

You know, I didn't set out to be a parenting expert.

אתם יודעים, לא תכננתי להיות מומחית בנושא ההורות.

In fact, I'm not very interested in parenting, per Se.

למעשה, אני לא מאוד מעוניינת בהורות כשלעצמה.

It's just that there's a certain style of parenting these days

פשוט - יש היום סגנון הורות מסוים

that is kind of messing up kids,

שדי הורס את הילדים,

impeding their chances to develop into theirselves.

שפוגע בסיכויים שלהם להתפתח אל עצמם.

There's a certain style of parenting these days

יש היום סגנון הורות מסוים

that's getting in the way.

שמפריע לכך.

I guess what I'm saying is,

מה שאני מנסה לומר הוא

we spend a lot of time being very concerned

שאנו מבלים הרבה זמן בלדאוג

about parents who aren't involved enough in the lives of their kids

מהורים שאינם מעורבים מספיק בחיי ילדיהם

and their education or their upbringing,

ובהשכלה ובגידול שלהם,

and rightly so.

ובצדק.

But at the other end of the spectrum,

אבל גם בקצה השני של הספקטרום,

there's a lot of harm going on there as well,

נגרם הרבה נזק,

where parents feel a kid can't be successful

כשהורים מרגישים שילד לא יכול להצליח

unless the parent is protecting and preventing at every turn

ללא ההורה שמגן עליו כל רגע

and hovering over every happening, and micromanaging every moment,

ומרחף מעל לכל דבר שקורה, מנהל כל רגע קטן,

and steering their kid towards some small subset of colleges and careers.

ומוביל את הילד שלו אל תת-קבוצה קטנה של אוניברסיטאות וקריירות.

When we raise kids this way,

כשאנחנו מגדלים ילדים בצורה הזו,

and I'll say we,

ואני אומרת אנחנו

because Lord knows, in raising my two teenagers,

כי אלוהים יודע שבגידול שני המתבגרים שלי

I've had these tendencies myself,

נטיתי לעשות זאת בעצמי,

our kids end up leading a kind of checklisted childhood.

הילדים שלנו בסופו של דבר מנהלים ילדות עם רשימת יעדים.

And here's what the checklisted childhood looks like.

וכך נראת ילדות יעדים שכזו:

We keep them safe and sound

אנחנו שומרים עליהם בריאים ושלמים

and fed and watered,

מספקים להם מזון ומים,

and then we want to be sure they go to the right schools,

ואז אנחנו מוודאים שילכו לבתי-הספר הנכונים,

that they're in the right classes at the right schools,

ושהם בכיתות הנכונות בבתי-הספר הנכונים,

and that they get the right grades in the right classes in the right schools.

ומקבלים את הציונים הנכונים בכיתות הנכונות בבתי-הספר הנכונים.

אבל לא רק הציונים, ההישגים,

But not just the grades, the scores,

ולא רק הציונים וההישגים, אלא גם השבחים והפרסים

and not just the grades and scores, but the accolades and the awards

והספורט, הפעילויות, המנהיגות.

and the sports, the activities, the leadership.

אנחנו אומרים להם לא שלא מספיק להצטרף למועדון,

We tell our kids, don't just join a club,

צריך להקים מועדון, כי האוניברסיטאות רוצות לראות את זה.

start a club, because colleges want to see that.

And check the box for community service.

וסמנו וי ליד תרומה לקהילה.

I mean, show the colleges you care about others.

כלומר, תראו למכללות שאכפת לכם מאחרים.

(Laughter)

(צחוק)

And all of this is done to some hoped-for degree of perfection.

וכל זה צריך להיעשות בשאיפה לשלמות.

We expect our kids to perform at a level of perfection

אנחנו מצפים מהילדים שלנו לבצע ברמה של שלמות

we were never asked to perform at ourselves,

שאנחנו אף פעם לא נדרשנו לה,

and so because so much is required,

ומכיוון שדרוש כל כך הרבה,

we think,

אנחנו חושבים

well then, of course we parents have to argue with every teacher

שברור שעלינו, ההורים, להתווכח עם כל מורה

and principal and coach and referee

ומנהלת, ומאמנת ושופטת,

and act like our kid's concierge

ולהיות השרת של הילד שלנו

and personal handler

והעוזרת האישית

and secretary.

והמזכירה.

And then with our kids, our precious kids,

ואז עם הילדים שלנו, הילדים היקרים שלנו,

we spend so much time nudging,

אנחנו מבלים כל כך הרבה זמן בלדחוף,

cajoling, hinting, helping, haggling, nagging as the case may be,

בלפתות, בלרמוז, בלעזור, בלהתמקח, וגם להציק,

to be sure they're not screwing up,

כדי לוודא שהם לא מפשלים,

not closing doors,

לא סוגרים דלתות,

not ruining their future,

לא הורסים לעצמם את העתיד,

some hoped-for admission

קבלה מיוחלת כלשהי

to a tiny handful of colleges

למקבץ קטן של אוניברסיטאות

that deny almost every applicant.

שדוחות כמעט כל בקשה.

And here's what it feels like to be a kid in this checklisted childhood.

ומה מרגיש ילד הגדל בילדות יעדים שכזו?

First of all, there's no time for free play.

קודם כל, אין זמן למשחק חופשי.

There's no room in the afternoons,

אין זמן אחר הצהריים,

because everything has to be enriching, we think.

כי כל דבר חייב להיות מעשיר, כך אנחנו חושבים.

It's as if every piece of homework, every quiz, every activity

זה כאילו שכל פיסת שיעורי בית, כל בוחן, כל פעילות,

is a make-or-break moment for this future we have in mind for them,

הוא רגע של הכל או כלום בשביל העתיד שאנו מתכננים בשבילם,

and we absolve them of helping out around the house,

ואנחנו פוטרים אותם מעזרה בבית,

and we even absolve them of getting enough sleep

ואנחנו אפילו פוטרים אותם משעות שינה מספיקות,

as long as they're checking off the items on their checklist.

כל עוד הם מסמנים וי על רשימת היעדים שלהם.

And in the checklisted childhood, we say we just want them to be happy,

ובילדות היעדים הזו, אנחנו אומרים שאנחנו רק רוצים שהם יהיו מאושרים,

but when they come home from school,

אבל אז הם חוזרים הביתה מבית-הספר,

what we ask about all too often first

והדבר שאנו בד"כ ישר שואלים

is their homework and their grades.

הוא על שיעורי הבית והציונים שלהם.

And they see in our faces

והם רואים על הפנים שלנו

that our approval, that our love,

שהאישור שלנו, שהאהבה שלנו,

that their very worth,

שהשווי שלהם

comes from A's.

תלוי בציוני מאה.

And then we walk alongside them

ואז אנחנו צועדים לצידם

and offer clucking praise like a trainer at the Westminster Dog Show --

ומקרקרים שבחים כמו מאמן בתערוכת הכלבים בווסטמינסטר --

(Laughter)

(צחוק)

coaxing them to just jump a little higher and soar a little farther,

משדלים אותם לקפוץ רק מעט גבוה יותר ולדאות מעט רחוק יותר,

day after day after day.

יום אחרי יום אחרי יום.

And when they get to high school,

וכשהם מגיעים לתיכון,

they don't say, "Well, what might I be interested in studying

הם לא אומרים, "טוב, מה יכול להיות מעניין ללמוד

or doing as an activity?"

או לעשות בתור פעילות?"

They go to counselors and they say,

הם הולכים ליועצים ואומרים,

"What do I need to do to get into the right college?"

"מה אני צריך לעשות כדי להתקבל לאוניברסיטה הנכונה?"

And then, when the grades start to roll in in high school,

ואז, כשמתחילים לחלק ציונים בתיכון,

and they're getting some B's,

והם מקבלים כמה 80,

or God forbid some C's,

או חס וחלילה כמה 60,

they frantically text their friends

הם מסמסים עם חבריהם בטירוף

and say, "Has anyone ever gotten into the right college with these grades?"

ואומרים, "מישהו אי פעם התקבל לאוניברסיטה הנכונה עם הציונים האלה?"

And our kids,

והילדים שלנו,

regardless of where they end up at the end of high school,

בלי קשר לאיך שהם מסיימים את התיכון,

they're breathless.

הם חסרי אוויר.

They're brittle.

הם שבירים.

They're a little burned out.

הם קצת שחוקים.

They're a little old before their time,

הם מעט מבוגרים לגילם,

wishing the grown-ups in their lives had said, "What you've done is enough,

מקווים שהמבוגרים בחייהם יאמרו, "עשיתם מספיק,

this effort you've put forth in childhood is enough."

המאמץ שהשקעתם בילדות הוא מספיק."

And they're withering now under high rates of anxiety and depression

והם נובלים עכשיו ברמות גבוהות של חרדה ודיכאון

and some of them are wondering,

וכמה מהם תוהים,

will this life ever turn out to have been worth it?

האם החיים האלו יהיו שווים את זה בסופו של דבר?

Well, we parents,

טוב, אנחנו ההורים,

we parents are pretty sure it's all worth it.

בטוחים שהכל שווה את זה.

We seem to behave --

זה נראה שאנחנו מתנהגים –

it's like we literally think they will have no future

זה כאילו שאנחנו באמת חושבים שלא יהיה להם עתיד

if they don't get into one of these tiny set of colleges or careers

אם הם לא יתקבלו אל הקבוצה הקטנה הזו של האוניברסיטאות או הקריירות

we have in mind for them.

שאנחנו מתכננים להם.

Or maybe, maybe, we're just afraid

או שאולי, רק אולי, אנחנו פשוט מפחדים

they won't have a future we can brag about

שלא יהיה להם עתיד שנוכל להתרברב בו

to our friends and with stickers on the backs of our cars.

לחברים שלנו עם סטיקרים בגב המכוניות שלנו.

Yeah.

כן.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

But if you look at what we've done,

אבל אם תסתכלו על מה שעשינו,

if you have the courage to really look at it,

אם יש לכם את האומץ באמת להתבונן,

you'll see that not only do our kids think their worth comes

אתם תראו שלא רק שהילדים שלנו חושבים שהשווי שלהם

from grades and scores,

מגיע מציונים והישגים,

but that when we live right up inside their precious developing minds

אלא גם שאם נביט מתוך המוחות המתפתחים היקרים שלהם

all the time, like our very own version of the movie "Being John Malkovich,"

כל הזמן, כמו גירסה משלנו לסרט "להיות ג'ון מלקוביץ'",

we send our children the message:

אנחנו מעבירים לילדים את המסר:

"Hey kid, I don't think you can actually achieve any of this without me."

"היי ילד, אני לא חושבת שאתה באמת יכול להשיג משהו מזה בלעדיי."

And so with our overhelp,

ואז עם עזרת היתר שלנו,

our overprotection and overdirection and hand-holding,

הגנת היתר והכוונת היתר והחזקת הידיים,

we deprive our kids of the chance to build self-efficacy,

אנחנו שוללים מהילדים את הסיכוי שלהם לבנות מסוגלות עצמית,

which is a really fundamental tenet of the human psyche,

שזה עיקרון יסודי מאוד של נפש האדם,

far more important than that self-esteem they get

עיקרון הרבה יותר חשוב מההערכה העצמית שהם מקבלים

every time we applaud.

כשאנחנו משבחים אותם.

Self-efficacy is built when one sees that one's own actions lead to outcomes,

מסוגלות עצמית נבנית כאשר אדם רואה שהמעשים שלו מובילים לתוצאות,

not --

לא –

There you go.

זהו!

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Not one's parents' actions on one's behalf,

לא מהמעשים של הוריו בשמו,

but when one's own actions lead to outcomes.

אלא כשהמעשים שלו עצמו מובילים לתוצאות.

So simply put,

אז, אם ננסח בפשטות,

if our children are to develop self-efficacy, and they must,

אם הילדים שלנו עומדים לפתח מסוגלות עצמית, והם חייבים לעשות זאת,

then they have to do a whole lot more of the thinking, planning, deciding,

אז הם יצטרכו לעשות הרבה יותר חשיבה, תכנון, החלטה,

doing, hoping, coping, trial and error,

עשייה, תקווה, התמודדות, ניסוי וטעייה,

dreaming and experiencing of life

לחלום ולחוות את החיים

for themselves.

בעצמם.

Now, am I saying

עכשיו, האם אני אומרת

every kid is hard-working and motivated

שכל ילד הוא חרוץ ומלא מוטיבציה

and doesn't need a parent's involvement or interest in their lives,

ולא צריך את התערבות ההורה בחייו,

and we should just back off and let go?

ושאנחנו צריכים פשוט להתרחק ולשחרר?

Hell no.

ברור שלא.

(Laughter)

(צחוק)

That is not what I'm saying.

זה לא מה שאני אומרת,

What I'm saying is, when we treat grades and scores and accolades and awards

מה שאני אומרת הוא שכשאנחנו מתייחסים לציונים והישגים ושבחים ופרסים

as the purpose of childhood,

כמטרה של הילדות,

all in furtherance of some hoped-for admission to a tiny number of colleges

הכל למען קבלה מיוחלת אל קבוצה קטנה של אוניברסיטאות,

or entrance to a small number of careers,

או כניסה למספר קטן של קריירות,

that that's too narrow a definition of success for our kids.

אנחנו מעניקים לילדים שלנו הגדרה מצומצמת מדיי של הצלחה.

And even though we might help them achieve some short-term wins

ולמרות שאנחנו עשויים לעזור להם להשיג כמה ניצחונות קצרי-טווח

by overhelping --

על ידי עזרת יתר –

like they get a better grade if we help them do their homework,

כמו כשהם מקבלים ציון טוב יותר כשאנחנו עוזרים להם לעשות את שיעורי הבית,

they might end up with a longer childhood résumé when we help --

או שיש להם רזומה ילדות ארוך יותר בעזרתנו –

what I'm saying is that all of this comes at a long-term cost

מה שאני אומרת הוא שלכל זה יש מחיר ארוך-טווח

to their sense of self.

לתחושה העצמית שלהם.

What I'm saying is, we should be less concerned

מה שאני אומרת הוא, שאנו צריכים להיות פחות מודאגים

with the specific set of colleges

לגבי מקבץ האוניברסיטאות הספציפי

they might be able to apply to or might get into

שהם אולי יצליחו להגיש בקשה, או להתקבל אליהם,

and far more concerned that they have the habits, the mindset, the skill set,

והרבה יותר מודאגים לגבי ההרגלים, הלך הרוח, סט המיומנויות

the wellness, to be successful wherever they go.

והבריאות שהם צריכים כדי להצליח בכל מקום שיהיו.

What I'm saying is,

מה שאני אומרת הוא,

our kids need us to be a little less obsessed with grades and scores

שהילדים שלנו צריכים להיות פחות אובססיביים לגבי ציונים והישגים,

and a whole lot more interested

והרבה יותר מעוניינים

in childhood providing a foundation for their success

בילדות המעניקה בסיס להצלחה שלהם,

built on things like love

הבנויה על דברים כמו אהבה

and chores.

ומטלות.

(Laughter)

(צחוק)

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Did I just say chores? Did I just say chores? I really did.

אמרתי הרגע מטלות? אמרתי מטלות? באמת אמרתי.

But really, here's why.

אבל ברצינות, זו הסיבה:

The longest longitudinal study of humans ever conducted

המחקר האורכי הארוך ביותר על בני אדם שאי פעם נעשה

is called the Harvard Grant Study.

נקרא מחקר הרווארד גרנט.

It found that professional success in life,

הוא מצא כי ההצלחה המקצועית בחיים,

which is what we want for our kids,

שזה מה שאנחנו רוצים לילדים שלנו,

that professional success in life comes from having done chores as a kid,

ההצלחה המקצועית בחיים מגיעה מביצוע מטלות כילד.

and the earlier you started, the better,

וככל שמתחילים מוקדם יותר, טוב יותר,

that a roll-up-your-sleeves- and-pitch-in mindset,

זהו הלך רוח של הפשלת שרוולים והרתמות,

a mindset that says, there's some unpleasant work,

הלך רוח שאומר, ישנה איזושהי עבודה לא נעימה,

someone's got to do it, it might as well be me,

מישהו צריך לעשות אותה, למה שזה לא יהיה אני,

a mindset that says,

הלך רוח שאומר,

I will contribute my effort to the betterment of the whole,

אני אתרום את המאמץ שלי לטובת הכלל,

that that's what gets you ahead in the workplace.

שזה מה שדוחף אותך קדימה במקום העבודה.

Now, we all know this. You know this.

עכשיו, כולנו יודעים את זה. אתם יודעים את זה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

We all know this, and yet, in the checklisted childhood,

כולנו יודעים את זה, ועדיין, בילדות היעדים,

we absolve our kids of doing the work of chores around the house,

אנחנו פוטרים את הילדים שלנו ממטלות בבית,

and then they end up as young adults in the workplace

ואז הם נהפכים לאנשים צעירים במקום העבודה

still waiting for a checklist,

עדיין מחכים לרשימת יעדים,

but it doesn't exist,

אבל היא לא קיימת,

and more importantly, lacking the impulse, the instinct

ויותר חשוב מכך, הם חסרי הדחף, האינסטינקט

to roll up their sleeves and pitch in

להפשיל שרוולים ולהירתם,

and look around and wonder, how can I be useful to my colleagues?

ולהסתכל סביב ולתהות, איך אני יכולה להועיל לעמיתיי לעבודה?

How can I anticipate a few steps ahead to what my boss might need?

איך אני יכול לצפות מראש מה הבוס שלי צריך?

A second very important finding from the Harvard Grant Study

הממצא השני החשוב ממחקר הרווארד גרנט

said that happiness in life

קובע כי שמחה בחיים

comes from love,

באה מאהבה,

not love of work,

לא אהבה לעבודה,

love of humans:

אהבה מאנשים:

our spouse, our partner, our friends, our family.

בני הזוג שלנו, החברים שלנו, המשפחה.

So childhood needs to teach our kids how to love,

אז ילדות צריכה ללמד את הילדים שלנו לאהוב,

and they can't love others if they don't first love themselves,

והם לא יכולים לאהוב אחרים אם הם לא אוהבים קודם את עצמם.

and they won't love themselves if we can't offer them unconditional love.

והם לא יאהבו את עצמם אם אנחנו לא יכולים לאהוב אותם ללא תנאים.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Right.

נכון.

And so,

אם כן,

instead of being obsessed with grades and scores

במקום להיות אובססיביים לגבי ציונים והישגים,

when our precious offspring come home from school,

כשהילדים היקרים שלנו מגיעים הביתה מבית-הספר,

or we come home from work,

או כשאנחנו חוזרים מהעבודה,

we need to close our technology, put away our phones,

אנחנו צריכים לכבות את הטכנולוגיה שלנו, לשים בצד את הפלאפון,

and look them in the eye

להסתכל עליהם בעיניים,

and let them see the joy that fills our faces

ולתת להם לראות את השמחה על הפנים שלנו

when we see our child for the first time in a few hours.

כשאנחנו רואים את הילד שלנו בפעם הראשונה אחרי מספר שעות.

And then we have to say,

ואז אנחנו צריכים לשאול,

"How was your day?

"איך היה היום שלך?

What did you like about today?"

"מה אהבת היום?"

And when your teenage daughter says, "Lunch," like mine did,

וכשהנערה המתבגרת שלכם עונה "ארוחת צהריים", כמו ששלי ענתה,

and I want to hear about the math test,

ואני רוצה לשמוע על המבחן במתמטיקה,

not lunch,

לא על צהריים,

you have to still take an interest in lunch.

אתם עדיין חייבים להתעניין בצהריים,

You gotta say, "What was great about lunch today?"

אתם חייבים להגיד, "מה היה טוב בארוחת הצהריים היום?"

They need to know they matter to us as humans,

הם צריכים לדעת שאכפת לנו מהם כבני אדם,

not because of their GPA.

לא בגלל ממוצע הציונים שלהם,

All right, so you're thinking, chores and love,

אוקיי, אז אתם חושבים מטלות ואהבה,

that sounds all well and good, but give me a break.

זה נשמע טוב ויפה, אבל תעשי לנו טובה.

The colleges want to see top scores and grades

האוניברסיטאות רוצות לראות ציונים והישגים גבוהים, ושבחים ופרסים,

and accolades and awards, and I'm going to tell you, sort of.

ואני אגיד לכם – בערך.

The very biggest brand-name schools are asking that of our young adults,

האוניברסיטאות הגדולות והמוכרות ביותר מבקשות את זה מהצעירים שלנו,

but here's the good news.

אבל הנה החדשות הטובות:

Contrary to what the college rankings racket would have us believe --

בניגוד למה שדירוג הקולג'ים רוצה שנאמין –

(Applause)

(מחיאות כפיים)

you don't have to go to one of the biggest brand name schools

אתם לא חייבים ללכת לאחד מהקולג'ים הכי גדולים ומוכרים

to be happy and successful in life.

כדי להיות שמחים ומצליחים בחיים.

Happy and successful people went to state school,

אנשים שמחים ומוצלחים הלכו למכללות מתוקצבות,

went to a small college no one has heard of,

הלכו למכללה קטנה שאף אחד לא שמע עליה,

went to community college,

הלכו למכללה קהילתית,

went to a college over here and flunked out.

הלכו לאוניברסיטה ונשרו.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

The evidence is in this room, is in our communities,

ההוכחה לכך היא בחדר הזה, בקהילות שלנו,

that this is the truth.

שזו האמת.

And if we could widen our blinders

ואם היינו מרחיבים את הראייה שלנו,

and be willing to look at a few more colleges,

והיינו מוכנים להסתכל על עוד כמה מכללות,

maybe remove our own egos from the equation,

אולי אם היינו מסירים את האגו שלנו מהמשוואה,

we could accept and embrace this truth and then realize,

היינו מקבלים ומאמצים את האמת הזו,

ואז מבינים שזה לא סוף העולם

it is hardly the end of the world

if our kids don't go to one of those big brand-name schools.

אם הילדים שלנו לא ילכו לאחת האוניברסיטאות המפורסמות.

And more importantly,

וחשוב מכך,

if their childhood has not been lived according to a tyrannical checklist

אם הילדות שלהם לא נוהלה לפי רשימת יעדים רודנית,

then when they get to college,

כשהם ילכו למכללה,

whichever one it is,

לכל מכללה או אוניברסיטה באשר הן,

well, they'll have gone there on their own volition,

הם ילכו לשם מרצונם החופשי,

fueled by their own desire,

מונעים מהתשוקה שלהם,

capable and ready to thrive there.

מסוגלים ומוכנים לשגשג שם.

I have to admit something to you.

אני חייבת להודות בפניכם במשהו.

I've got two kids I mentioned, Sawyer and Avery.

יש לי שני ילדים, סוייר ואייברי.

They're teenagers.

הם נערים מתבגרים.

And once upon a time,

ובעבר,

I think I was treating my Sawyer and Avery

אני חושבת שהתייחסתי אליהם

like little bonsai trees --

כמו אל עצי בונסאי קטנים –

(Laughter)

(צחוק)

that I was going to carefully clip and prune

שעליי לקצץ ולגזום בזהירות,

and shape into some perfect form of a human

ולעצב אותם למעיין צורה מושלמת של אדם,

that might just be perfect enough to warrant them admission

שאולי תהיה מושלמת מספיק בשביל להבטיח להם קבלה

to one of the most highly selective colleges.

אל אחת האוניברסיטאות הבררניות ביותר.

But I've come to realize, after working with thousands of other people's kids --

אבל הגעתי למסקנה, אחרי שעבדתי עם אלפי ילדים של אנשים אחרים –

(Laughter)

(צחוק)

and raising two kids of my own,

ואחרי שגידלתי שני ילדים משלי,

my kids aren't bonsai trees.

שהילדים שלי הם לא עצי בונסאי.

They're wildflowers

הם פרחי-בר

of an unknown genus and species --

מסוג וזן לא ידוע –

(Laughter)

(צחוק)

and it's my job to provide a nourishing environment,

ותפקידי הוא לספק להם סביבה מזינה,

to strengthen them through chores

כדי לחזק אותם דרך מטלות,

and to love them so they can love others and receive love

ולאהוב אותם כך שהם יאהבו אחרים ויקבלו אהבה,

and the college, the major, the career,

והאוניברסיטה, התואר, הקריירה,

that's up to them.

זה תלוי בהם.

My job is not to make them become what I would have them become,

העבודה שלי היא לא להפוך אותם למה שאני רוצה שיהפכו,

but to support them in becoming their glorious selves.

אלא לתמוך בהם בהתפתחות אל עצמם הנהדר.

Thank you.

תודה רבה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)