The secret formula to Agatha Christie's murder mysteries - Jamie Bernthal

תרגום: Nirit Bracha-Maor עריכה: Ido Dekkers

Agatha Christie is the best-selling novelist of all time.

אגתה כריסטי, נחשבת לאחת הסופרות הנמכרות ביותר בכל הזמנים.

But in 1916, she wasn’t even the most promising writer in her family.

אבל בשנת 1916, היא אפילו לא נחשבה ככותבת המבטיחה במשפחתה.

Her older sister Madge had already written several short stories,

אחותה הבכורה, מאדג’, כבר הספיקה לכתוב כמה סיפורים קצרים,

while Agatha hadn’t published any.

בעוד שאגתה, לא פרסמה אפילו אחד.

So when Agatha shared her desire to write a mystery novel,

לכן, כשאגתה שתפה ברצונה לכתוב רומן מתח,

Madge scoffed.

מאדג′ פשוט לעגה לה,

She bet that Agatha wouldn’t be able to create a compelling mystery—

והתערבה איתה, שאגתה לא תצליח לכתוב עלילת מתח משכנעת,

and certainly not something she couldn't solve.

ובוודאי לא משהו עם סוף שהיא עצמה לא תוכל פתור.

Today, the novel that came of that bet

היום, הרומן שנכתב כתוצאה מהתערבות זו,

stands alongside almost 100 other mysteries written by Christie,

הוא חלק מכמאה ספרי מתח שכתבה כריסטי.

each one a cleverly constructed puzzle box

כל אחד מהם, הוא פאזל שנבנה בתחכום רב,

of clues, misdirection, and human drama.

על בסיס רמזים, הטעיות ודרמה אנושית.

So let's investigate how she crafted these perfect crimes.

אז, בואו נבדוק איך היא עצבה את הפשעים המושלמים האלה.

Christie designed her stories in many ways,

כריסטי תכננה את הסיפורים שלה בדרכים שונות,

but one of the most important decisions was the setting.

אבל אחד הדברים החשובים ביותר, היה התפאורה.

From a remote island to a snow-stalled train car,

מאי מרוחק ועד קרון רכבת תקוע בשלג,

she favored locations isolated from society.

היא העדיפה אתרים המבודדים מהחברה.

By restricting the scope of her stories,

באמצעות הגבלת מרחב הסיפור,

Christie limited possible suspects and built tension

צמצמה כריסטי את מספר החשודים, ובנתה מתח,

by forcing characters to stay put—

תוך שהיא חייבה את הדמויות להישאר במקומם

even with a killer among them.

גם כאשר הרוצח היה ביניהם.

Sometimes she further heightened the drama

לפעמים, היא אפילו העצימה את המתח,

by making the characters strangers,

כאשר יצרה דמויות שלא הכירו אחד את השני,

unsure who they can trust.

ולא ידעו במי הן יכולות לבטוח.

But while her settings are eerie and extraordinary,

אולם, בעוד שהתפאורה שבחרה הייתה מפחידה ויוצאת דופן,

her characters are just the opposite.

הדמויות היו ההיפך הגמור.

One of the biggest criticisms of Christie’s novels

אחת הביקורות הכי הנפוצות על ספריה של כריסטי,

is that they’re full of two-dimensional people.

היא שסיפוריה מלאים בדמויות שטוחות.

But Christie avoided complex characters for a reason.

אבל, כריסטי נמנעה במכוון מדמויות מורכבות.

By reducing people to a handful of simple traits,

בעזרת תיאור הדמויות בקומץ תכונות פשוטות,

she provided readers with predictable suspects.

היא סיפק לקוראים חשודים צפויים מראש.

Well, usually predictable.

טוב, בדרך כלל צפויים.

Christie also used the audience's expectations against them.

כריסטי אפילו השתמשה בציפיות שבנה הקהל נגדם.

However, this typecasting sometimes relied on

עם זאת, הטייפקאסט הזה, התבסס לא פעם

what contemporary readers know to be harmful stereotypes.

על מה שהקוראים עצמם, הגדירו כסטראוטיפים הרסניים.

She frequently caricatured particular occupations and ethnic groups

לעתים קרובות, היא תארה מקצועות וקבוצות אתניות כקריקטורות

for comic effect,

לצורך אפקט קומי,

reinforcing the prejudices of her time.

תוך שהיא מחזקת את הדעות הקדומות שהיו בתקופתה.

This is certainly not an element of Christie’s work worth emulating,

זה בוודאי לא מרכיב בעבודתה של כריסטי ששווה ללמוד ממנו

and fortunately, many modern mystery writers

ולמזלנו, רבים מסופרי המתח של היום,

have found less problematic ways to use this technique.

מצאו דרכים הרבה פחות בעיתיות על מנת להשתמש בטכניקה זו.

Even when she got it wrong,

גם כששגתה,

Christie worked to make her characters feel authentic.

התאמצה כריסטי לשמור שהדמויות שלה יהיו אמינות.

She closely observed the people around her,

היא בחנה היטב את האנשים בסביבתה,

and constantly scribbled down details from overheard conversations.

ובאופן קבוע שרבטה פרטים מתוך שיחות ששמעה.

She would then rearrange these details to piece her mysteries together,

לאחר מכן, הייתה מארגנת מחדש את המידע, כדי שישתלב במסתורין שיצרה,

often switching who the murderer was as she worked.

תוך שהיא לפעמים מחליפה את דמות הרוצח במהלך הכתיבה.

This approach kept information murky and disoriented even the sharpest readers.

גישה זו, שמרה על עמימות ובלבול גם מקוראיה השנונים ביותר.

However, there’s an important balance to strike

ועדיין חשוב היה לשמור על האיזון העדין

between being clever and being confusing.

שבין שנינות לבלבול.

Nobody wants to read a predictable mystery,

אף אחד לא רוצה לקרוא מותחן צפוי מראש,

but if things get too convoluted you can lose your reader altogether.

אבל אם דברים מתסבכים יותר מדי, עלולים הקוראים לאבד עניין.

Christie handled this in part by keeping her language simple and accessible.

כריסטי שמרה על העקרון הזה בעזרת שפה פשוטה ונגישה.

She used short sentences and clear, snappy dialogue

היא השתמשה במשפטים קצרים וברורים, ובדיאלוגים נמרצים,

to help readers follow information.

על מנת לעזור לקוראיה לעקוב אחר המידע.

This kind of clarity is essential,

בהירות כזו , היא הכרחית,

because the best mysteries string their audience along

משום שהמותחנים הכי טובים מובילים את הקוראים שלהם

with a carefully laid trail of clues.

בעזרת רמזים השתולים היטב בעלילה.

With Christie, a good clue is one the reader will remember,

אצל כריסטי, רמז טוב הוא רמז שהקוראים יזכרו,

but usually, fail to completely understand.

אבל לרוב לא לגמרי יבינו.

For example, when a character cries that “Everything tastes foul today,”

לדוגמה, כשאחת הדמויות אומרת “להכול יש טעם רע היום”

just minutes before he dies,

רגע לפני שהיא מתה.

the reader races to determine who poisoned his beverage.

הקוראים מיד רצים לחפש מי הרעיל את המשקה.

But they’re likely failing to truly consider this clue.

אבל הם כנראה לא מבינים את הרמז עד הסוף.

If everything tasted foul that day,

כי אם להכול היה טעם רע באותו יום,

then he’d been poisoned long before that drink.

הם בוודאי הורעלו הרבה קודם ללגימת המשקה.

Christie also used clues to intentionally mislead her audience.

כריסטי השתמשה גם ברמזים על מנת להטעות במכוון את קוראיה.

For example, readers might recognize a clue associated with one suspect,

לדוגמה, קוראים עשויים לזהות ולשייך רמז לאחד החשודים,

only to learn that it was being used to frame them.

רק כדי לגלות, שרמז זה נועד כדי להטעות אותם.

Other times, she built misdirection directly into the story’s structure—

פעמים אחרות, היא בנתה דרכי הטעייה המתקשרות ישירות עם מבנה הסיפור.

like when a narrator reporting the murder is revealed to be the killer.

למשל, כאשר הדמות המדווחת על רצח בסופו של דבר מתגלה כרוצח.

Outside crime and clues,

מעבר לפשע עצמו ולרמזים,

there’s one more ingredient in Christie’s formula:

יש מרכיב אחד נוסף בנוסחה של כריסטי:

the detective.

הבלש.

Christie created many sleuths,

כריסטי יצרה בלשים רבים,

but her most enduring are Hercule Poirot and Miss Jane Marple.

אבל המפורסמים ביותר מביניהם הם הרקול פוארו, וגברת ג’יין מארפל.

Neither this petit Belgian refugee nor this elderly amateur detective

לא הפליטה הקטנטנה מבלגיה, ולא הבלש החובב המבוגר,

are traditional heroes.

הם גיבורים מסורתיים.

But their outsider status is exactly what helps them slip past security

אבל תדמיתם, האאוטסיידרית היא זו שמאפשרת להם לחמוק את האבטחה,

and make suspects let their guard down.

ולגרום לחשודים להיות פחות ערניים.

As you might have guessed, Agatha won her sister’s bet.

כפי שבוודאי נחשתם, אגתה זכתה בהתערבות עם אחותה.

Her eccentric detectives, clever clues, and simplified suspects

בלשיה יוצאי הדופן, הרמזים החכמים והחשודים הפשוטים,

form a blueprint that has stumped countless readers.

יוצרים תבנית שהדהימה אינספור קוראים.

And now that you've uncovered her strategies,

ועכשיו, שחשפתם את האסטרטגיות שלה,

the only mystery left is what stories you can tell with these secrets.

המסתורין היחיד שנותר הוא, איזה סיפורים אפשר להמציא מתוך סודות אלה.