Amber Case: We are all cyborgs now

מתרגם: Ido Dekkers מבקר: Sigal Tifferet

I would like to tell you all

הייתי רוצה להגיד לכולכם

that you are all actually cyborgs,

שכולכם בעצם סייבורגים,

but not the cyborgs that you think.

אבל לא הסייבורגים שאתם חושבים.

You're not RoboCop, and you're not Terminator,

אתם לא רובוקופ, ולא טרמינטור,

but you're cyborgs every time you look at a computer screen

אבל אתם סייבורגים כל פעם שאתם מביטים במסך המחשב

or use one of your cell phone devices.

או משתמשים בטלפונים הסלולריים שלכם.

So what's a good definition for cyborg?

אז מה הגדרה טובה לסייבורג?

Well, traditional definition is "an organism

אז, ההגדרה המסורתית היא אורגניזם

to which exogenous components have been added

"שהוספו לו אלמנטים ממקור חיצוני

for the purpose of adapting to new environments."

למטרת הסתגלות לסביבות חדשות"

That came from a 1960 paper on space travel,

זה הגיע ממאמר משנת 1960 על מסע בחלל.

because, if you think about it, space is pretty awkward.

מפני, שאם תחשבו על זה, החלל הוא די מוזר;

People aren't supposed to be there.

אנשים לא אמורים להיות שם.

But humans are curious, and they like to add things to their bodies

אבל אנשים הם סקרנים, והם אוהבים להוסיף דברים לגוף שלהם

so they can go to the Alps one day

כדי שיוכלו ללכת לאלפים יום אחד

and then become a fish in the sea the next.

ולהפוך לדג ביום הבא.

So let's look at the concept of traditional anthropology.

אז בואו נביט בקונספט של אנתרופולוגיה מסורתית.

Somebody goes to another country,

מישהו הולך למדינה אחרת,

says, "How fascinating these people are, how interesting their tools are,

ואומר, "כמה מרתקים האנשים האלה, כמה מעניינים הכלים שלהם,

how curious their culture is."

כמה מעניינת התרבות שלהם."

And then they write a paper, and maybe a few other anthropologists read it,

ואז הם כותבים מאמר, ואולי כמה אנתרופולוגים אחרים קוראים אותו,

and we think it's very exotic.

וואנחנו חושבים שזה מאוד אקזוטי.

Well, what's happening

אז, מה שקורה

is that we've suddenly found a new species.

שפתאום מצאנו מין חדש.

I, as a cyborg anthropologist, have suddenly said,

אני, כאנתרופולוגית סייבורגים, פתאום אמרתי,

"Oh, wow. Now suddenly we're a new form of Homo sapiens,

"או, וואו. פתאום אנחנו סוג חדש של הומו ספיאנס.

and look at these fascinating cultures,

ותביטו בתרבויות המרתקות האלה.

and look at these curious rituals

ותראו את הפולחנות המסקרנים האלה

that everybody's doing around this technology.

שכולם עושים מסביב לטכנולוגיה הזאת.

They're clicking on things and staring at screens."

הם מקליקים על דברים ובוהים במסכים."

Now there's a reason why I study this,

ויש סיבה למה אני חוקרת את זה,

versus traditional anthropology.

מול אנתרופולוגיה מסורתית.

And the reason is that tool use,

והסיבה היא שהשימוש בכלים,

in the beginning -- for thousands and thousands of years,

בהתחלה, למשך אלפי שנים,

everything has been a physical modification of self.

הכל היה שיפור פיסי עצמי.

It has helped us to extend our physical selves,

זה עזר לנו להרחיב את העצמי הפיסי שלנו,

go faster, hit things harder,

לזוז מהר יותר, להכות בדברים חזק יותר,

and there's been a limit on that.

והיה גבול לזה.

But now what we're looking at is not an extension of the physical self,

אבל עכשיו אנחנו מסתכלים לא על הרחבה של האני הפיסי,

but an extension of the mental self,

אלא הרחבה של האני המנטלי.

and because of that, we're able to travel faster,

ובגלל זה, אנחנו מסוגלים לנסוע מהר יותר,

communicate differently.

ולתקשר בצורה שונה.

And the other thing that happens

והדבר האחר שקרה

is that we're all carrying around little Mary Poppins technology.

זה שכולנו נושאים איתנו טנולוגיה קטנה של מרי פופינס.

We can put anything we want into it, and it doesn't get heavier,

אנחנו יכולים לשים כל דבר שנרצה לתוכה, והיא לא נעשית כבדה יותר,

and then we can take anything out.

ואז אפשר להוציא הכל החוצה.

What does the inside of your computer actually look like?

איך פנים המחשב שלכם נראה בעצם?

Well, if you print it out, it looks like a thousand pounds of material

אז, אם תדפיסו אותו, זה נראה כמו אלפי קילוגרם של חומר

that you're carrying around all the time.

שאתם נושאים כל הזמן.

And if you actually lose that information,

ואם באמת תאבדו את המידע הזה,

it means that you suddenly have this loss in your mind,

זה אומר שפתאום יש לכם חוסר במוח,

that you suddenly feel like something's missing,

שאתם מרגישים פתאום שמשהו חסר,

except you aren't able to see it, so it feels like a very strange emotion.

רק שאתם לא יכולים לראות את זה, אז זה מרגיש כמו רגש מוזר.

The other thing that happens is that you have a second self.

הדבר השני שקורה זה שיש לכם זהות שניה.

Whether you like it or not, you're starting to show up online,

אם תרצו או לא, אתם מתחילים להופיע ברשת,

and people are interacting with your second self

ואנשים מגיבים לזהות האחרת שלכם

when you're not there.

כשאתם לא שם.

And so you have to be careful

אז אתם צריכים להיות זהירים

about leaving your front lawn open,

לא להשאיר את הקו הראשון שלכם פתוח,

which is basically your Facebook wall,

שזה בעצם הקיר פייסבוק שלכם,

so that people don't write on it in the middle of the night --

כך שאנשים לא יכתבו עליו באמצע הלילה --

because it's very much the equivalent.

מפני שזה די המקביל.

And suddenly we have to start to maintain our second self.

אז פתאום אנחנו צריכים לתחזק את הזהות השניה שלנו.

You have to present yourself in digital life

אתם צריכים להציג את עצמכם בחיים הדיגיטליים

in a similar way that you would in your analog life.

בדרך דומה לאיך שאתם עושים בחיים האנלוגיים שלכם.

So, in the same way that you wake up, take a shower and get dressed,

אז, באותה דרך שאתם מתעוררים, מתקלחים ומתלבשים,

you have to learn to do that for your digital self.

אתם צריכים ללמוד לעשות את זה גם לזהות הדיגיטלית שלכם.

And the problem is that a lot of people now,

והבעייה היא שהרבה אנשים עכשיו,

especially adolescents,

בעיקר מתבגרים,

have to go through two adolescences.

צריכים לעבור שתי התבגרויות.

They have to go through their primary one, that's already awkward,

הם צריכים לעבור את העיקרית שלהם, שהיא גם ככה מביכה,

and then they go through their second self's adolescence,

ואז הם עוברים את ההתבגרות השניה שלהם.

and that's even more awkward

וזה אפילו יותר מוזר

because there's an actual history

מפני שיש היסטוריה אמיתית

of what they've gone through online.

של מה שעברתם ברשת.

And anybody coming in new to technology

וכל מי שנכנס וחדש לטכנולוגיה,

is an adolescent online right now,

הוא מתבגר ברשת עכשיו.

and so it's very awkward,

אז זה מאוד מוזר,

and it's very difficult for them to do those things.

וזה מאוד קשה להם לעשות את הדברים האלה.

So when I was little, my dad would sit me down at night and he would say,

אז כשהייתי קטנה, אבי היה מושיב אותי בלילה ואומר,

"I'm going to teach you about time and space in the future."

"אני עומד ללמד אותך על הזמן והמרחב בעתיד."

And I said, "Great."

ואני אמרתי, "מצויין."

And he said one day, "What's the shortest distance between two points?"

ויום אחד הוא אמר, "מה המרחק הקצר ביותר בין שתי קודות?"

And I said, "Well, that's a straight line. You told me that yesterday."

ואני אמרתי, "אז, זה קו ישר, אמרת לי את זה אתמול.

I thought I was very clever.

וחשבתי שאני חכמה."

He said, "No, no, no. Here's a better way."

והוא אמר, "לא, לא, לא. הנה דרך טובה יותר."

He took a piece of paper,

הוא לקח דף,

drew A and B on one side and the other

צייר "א" ו"ב" על צד אחד והשני

and folded them together so where A and B touched.

וקיפל אותם כך ש"א" ו"ב" נגעו.

And he said, "That is the shortest distance between two points."

והוא אמר, "זו הדרך הקצרה ביותר בין שתי נקודות."

And I said, "Dad, dad, dad, how do you do that?"

ואני אמרתי, "אבא, אבא, אבא, איך אתה עושה את זה?"

He said, "Well, you just bend time and space,

והוא אמר, " פשוט מקמטים את הזמן והמרחב,

it takes an awful lot of energy,

זה דורש המון אנרגיה,

and that's just how you do it."

וככה עושים את זה."

And I said, "I want to do that."

ואני אמרתי, "אני רוצה לעשות את זה."

And he said, "Well, okay."

והוא אמר, "בסדר."

And so, when I went to sleep for the next 10 or 20 years,

ואז, כשהלכתי לישון ב10 או 20 שנה הבאות,

I was thinking at night,

חשבתי בלילה,

"I want to be the first person to create a wormhole,

"אני רוצה להיות האדם הראשון שיצור חור תולעת,

to make things accelerate faster.

לגרום לדברים להאיץ מהר יותר.

And I want to make a time machine."

ואני רוצה ליצור מכונת זמן."

I was always sending messages to my future self

אני תמיד שלחתי הודעות לאני העתידית

using tape recorders.

עם טייפים.

But then what I realized when I went to college

אבל אז מה שהבנתי כשהלכתי לקולג'

is that technology doesn't just get adopted

זה שטכנולוגיה לא סתם מאומצת

because it works.

מפני שהיא עובדת;

It gets adopted because people use it

היא מאומצת מפני שאנשים משתמשים בה

and it's made for humans.

והיא עשוייה בשביל אנשים.

So I started studying anthropology.

אז התחלתי ללמוד אנתרופולוגיה.

And when I was writing my thesis on cell phones,

וכשכתבתי את התזה שלי על סלולאריים,

I realized that everyone was carrying around wormholes in their pockets.

הבנתי שכולם נושאים חורי תולעת בכיסים שלהם.

They weren't physically transporting themselves;

הם לא העבירו את עצמם פיסית,

they were mentally transporting themselves.

הם העבירו את עצמם מנטלית.

They would click on a button,

הם לחצו על כפתור,

and they would be connected as A to B immediately.

והם היו מתחברים כמו "א" ל"ב" מידית.

And I thought, "Oh, wow. I found it. This is great."

ואני חשבתי, "או, וואו. מצאתי את זה. זה גדול."

So over time, time and space

אז במשך הזמן, הזמן והמרחב

have compressed because of this.

נדחסו בגלל זה.

You can stand on one side of the world,

אתם יכולים לעמוד בצד אחד של העולם,

whisper something and be heard on the other.

ללחוש משהו ולהישמע באחר.

One of the other ideas that comes around

אחד הרעיונות האחרים שמגיעים

is that you have a different type of time on every single device that you use.

זה שיש לכם סוג אחר של זמן על כל מכשיר שאתם משתמשים בו.

Every single browser tab gives you a different type of time.

כל טאב של הדפדפן נותן לכם סוג אחר של זמן.

And because of that, you start to dig around

ובגלל זה, אתם מתחילים לחפור מסביב

for your external memories -- where did you leave them?

כדי למצוא את הזיכרון החיצוני שלכם -- איפה השארתם אותם?

So now we're all these paleontologists

אז עכשיו כולנו פליאנטולוגים

that are digging for things that we've lost

שחופרים כדי למצוא את הדברים שאיבדנו

on our external brains that we're carrying around in our pockets.

במוחות החיצוניים שלנו שאנחנו נושאים איתנו בכיסים.

And that incites a sort of panic architecture --

וזה מצית סוג של ארכיטקטורת פאניקה.

"Oh no, where's this thing?"

אוי לא, איפה הדבר הזה?

We're all "I Love Lucy" on a great assembly line of information,

כולנו "אני אוהב את לוסי" על קו יצור ענק של אינפורמציה,

and we can't keep up.

ואנחנו לא עומדים בקצב.

And so what happens is,

ואז מה שקורה זה,

when we bring all that into the social space,

כשאנחנו מביאים את כל זה למרחב החברתי,

we end up checking our phones all the time.

אנחנו מגיעים למצב שאנחנו בודקים את הטלפונים שלנו כל הזמן.

So we have this thing called ambient intimacy.

אז יש לנו את הדבר הזה שנקרא אינטימיות אופפת.

It's not that we're always connected to everybody,

זה לא שאנחנו מחוברים כל הזמן לכולם,

but at anytime we can connect to anyone we want.

אבל בכל זמן אנחנו יכולים להתחבר לכל אחד שנרצה.

And if you were able to print out everybody in your cell phone,

ואם הייתם יכולים להדפיס כל אחד בסלולרי שלכם,

the room would be very crowded.

החדר היה ממש צפוף.

These are the people that you have access to right now, in general --

אלה האנשים שיש לכם גישה אליהם ממש עכשיו, בכלליות --

all of these people, all of your friends and family that you can connect to.

כל האנשים האלה, כל החברים והמשפחה שאתם יכולים להתחבר אליהם.

And so there are some psychological effects that happen with this.

אז יש גם כמה אפקטים פסיכולוגיים שקורים עם זה.

One I'm really worried about

אחד שאני באמת מודאגת ממנו

is that people aren't taking time for mental reflection anymore,

הוא שאנשים לא לוקחים יותר זמן להרהור מנטלי,

and that they aren't slowing down and stopping,

ושהם לא מאיטים ועוצרים,

being around all those people in the room all the time

כשהם ביחד עם כל האנשים האלה בחדר כל הזמן

that are trying to compete for their attention

הם מנסים להתחרות על תשומת הלב שלהם

on the simultaneous time interfaces,

בממשקים זמן סימולטניים,

paleontology and panic architecture.

פלאנטולוגיה וארכיטקטורת פאניקה.

They're not just sitting there.

הם לא סתם יושבים שם.

And really, when you have no external input,

ובאמת, כשאין קלט מבחוץ,

that is a time when there is a creation of self,

זה זמן בו יש יצירה של זהות עצמית,

when you can do long-term planning,

כשאפשר לעשות תכנון לזמן ארוך,

when you can try and figure out who you really are.

כשאפשר לנסות להבין מי אתם באמת.

And then, once you do that, you can figure out

ואז, כשאתם עושים את זה, אתם יכולים להבין

how to present your second self in a legitimate way,

איך להציג את הזהות השניה שלכם בצורה לגיטימית,

instead of just dealing with everything as it comes in --

במקום להתמודד עם מה שבא --

and oh, I have to do this, and I have to do this, and I have to do this.

ואוה, אני צריכה לעשות את זה, ואני צריכה לעשות את זה, ואני צריכה לעשות את זה.

And so this is very important.

אז זה מאוד חשוב.

I'm really worried that, especially kids today,

אני באמת מודאגת, שבעיקר ילדים היום,

they're not going to be dealing with this down-time,

הם לא יתמודדו עם זה במשך הזמן,

that they have an instantaneous button-clicking culture,

שיש להם תרבות מיידית של לחיצות כפתור,

and that everything comes to them,

ושכל דבר מגיע אליהם,

and that they become very excited about it and very addicted to it.

ושהם מאוד מתלהבים מזה ומתמכרים לזה.

So if you think about it, the world hasn't stopped either.

אז אם תחשבו על זה, גם העולם לא עצר.

It has its own external prosthetic devices,

גם לו יש את המכשירים התותבים שלו,

and these devices are helping us all

והמכשירים האלה עוזרים לכולנו

to communicate and interact with each other.

לתקשר אחד עם השני.

But when you actually visualize it,

אבל כשמנסים להמחיש את זה ויזואלית,

all the connections that we're doing right now --

כל הקישורים שאנחנו עושים עכשיו --

this is an image of the mapping of the Internet --

זה תמונה של מיפוי האינטרנט --

it doesn't look technological.

זה לא נראה טכנולוגי;

It actually looks very organic.

למען האמת זה נראה מאוד אורגני.

This is the first time in the entire history of humanity

זו הפעם הרשונה בכל ההסטוריה של האנושות

that we've connected in this way.

שבה תיקשרנו בצורה כזו.

And it's not that machines are taking over.

וזו לא שהמכונות משתלטות;

It's that they're helping us to be more human,

הן עוזרות לנו להיות יותר אנושיים,

helping us to connect with each other.

עוזרות לנו להתחבר אחד עם השני.

The most successful technology gets out of the way

הטכנולוגיה הטובה ביותר היא לא מפריעה

and helps us live our lives.

ועוזרת לנו לחיות את חיינו.

And really,

ובאמת,

it ends up being more human than technology,

היא נעשית יותר אנושית מטכנולוגית,

because we're co-creating each other all the time.

מפני שאנחנו יוצרים אחד את השני בשיתוף כל הזמן.

And so this is the important point that I like to study:

אז זו הנקודה החשובה שאותה אני רוצה ללמוד:

that things are beautiful, that it's still a human connection --

שדברים הם יפים, שזה עדיין חיבור אנושי;

it's just done in a different way.

זה פשוט נעשה בדרך אחרת.

We're just increasing our humanness

אנחנו רק מגבירים את האנושיות שלנו

and our ability to connect with each other, regardless of geography.

ואת היכולת שלנו לתקשר אחד עם השני, בלי קשר לגאוגרפיה.

So that's why I study cyborg anthropology.

זו הסיבה שאני לומדת אנתרופולוגיה של סייבורגים.

Thank you.

תודה רבה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)