What are animals thinking and feeling? | Carl Safina

מתרגם: Sigal Tifferet מבקר: Zeeva Livshitz

Have you ever wondered what animals think and feel?

האם אי פעם תהיתם מה בע"ח חושבים ומרגישים?

Let's start with a question:

בואו נתחיל בשאלה:

Does my dog really love me, or does she just want a treat?

האם הכלבה שלי באמת אוהבת אותי, או שהיא רק רוצה לאכול?

Well, it's easy to see that our dog really loves us,

טוב, קל לראות שהכלבה שלנו באמת אוהבת אותנו,

easy to see, right,

קל לראות, נכון,

what's going on in that fuzzy little head.

מה קורה בתוך הראש הקטן והצמרירי הזה.

What is going on?

מה באמת קורה?

Something's going on.

משהו קורה שם.

But why is the question always do they love us?

אבל למה אנחנו תמיד שואלים אם הם אוהבים אותנו?

Why is it always about us?

למה אנחנו תמיד עסוקים בעצמנו?

Why are we such narcissists?

למה אנחנו כאלה נרקסיסטים?

I found a different question to ask animals.

מצאתי שאלה אחרת לשאול את בעלי החיים.

Who are you?

מי אתם?

There are capacities of the human mind

למוח האנושי ישנן יכולות

that we tend to think are capacities only of the human mind.

שאנחנו נוטים לחשוב שהן ייחודיות לבני האדם.

But is that true?

אבל האם זה נכון?

What are other beings doing with those brains?

מה עושים בע"ח אחרים עם המוח שלהם?

What are they thinking and feeling?

מה הם מרגישים או חושבים?

Is there a way to know?

האם יש דרך לדעת?

I think there is a way in.

לדעתי יש דרך להסתכל פנימה.

I think there are several ways in.

ישנן כמה דרכים.

We can look at evolution, we can look at their brains

אפשר להסתכל על האבולוציה, אפשר להסתכל על המוחות שלהם

and we can watch what they do.

ואפשר לבחון את התנהגותם.

The first thing to remember is: our brain is inherited.

הדבר הראשון שצריך לזכור הוא: ירשנו את המוח שלנו.

The first neurons came from jellyfish.

תאי העצב הראשונים הגיעו ממדוזות.

Jellyfish gave rise to the first chordates.

מהמדוזות הגיעו המיתרניים הראשונים.

The first chordates gave rise to the first vertebrates.

מהמיתרניים הגיעו בעלי החוליות הראשונים.

The vertebrates came out of the sea,

בעלי החוליות יצאו מהים,

and here we are.

וכך הגענו לכאן.

But it's still true that a neuron, a nerve cell, looks the same

אבל תא עצב, נוירון, עדיין נראה אותו הדבר

in a crayfish, a bird or you.

בסרטן נהרות, בציפור או בכם.

What does that say about the minds of crayfish?

מה זה אומר על הנפש של סרטני הנהרות?

Can we tell anything about that?

האם אנחנו יכולים לומר משהו עליו?

Well, it turns out that if you give a crayfish

ובכן, מסתבר שאם תתנו לסרטן הנהרות

a lot of little tiny electric shocks

הרבה שוקים חשמליים זעירים,

every time it tries to come out of its burrow,

בכל פעם כשהוא מנסה לצאת ממחילתו,

it will develop anxiety.

הוא יפתח חרדה.

If you give the crayfish the same drug

אם תתנו לסרטן הזה את אותה התרופה

used to treat anxiety disorder in humans,

המפחיתה חרדה בבני אדם,

it relaxes and comes out and explores.

הוא יירגע, יצא החוצה ויחקור.

How do we show how much we care about crayfish anxiety?

איך אנחנו מראים את דאגתנו לחרדת הסרטנים?

Mostly, we boil them.

בד"כ, אנחנו מרתיחים אותם.

(Laughter)

(צחוק)

Octopuses use tools, as well as do most apes

תמנונים משתמשים בכלים, כמו גם מרבית קופי האדם,

and they recognize human faces.

והם מזהים פנים אנושיים.

How do we celebrate the ape-like intelligence of this invertebrate?

איך אנחנו חוגגים את חוכמתו המתקדמת של אותו חסר חוליות?

Mostly boiled.

בד"כ בהרתחה.

If a grouper chases a fish into a crevice in the coral,

אם דג דקר רודף אחר דג לתוך חריץ בשונית,

it will sometimes go to where it knows a moray eel is sleeping

לפעמים הוא ילך למקום בו הוא יודע שנמצא צלופח מוריי,

and it will signal to the moray, "Follow me,"

והוא יסמן לצלופח: "עקוב אחרי,"

and the moray will understand that signal.

והצלופח יבין את הסימן הזה.

The moray may go into the crevice and get the fish,

הצלופח אולי ייכנס לחריץ ויגיע לדג,

but the fish may bolt and the grouper may get it.

אבל הדג אולי יברח, ואז הדקר יתפוס אותו.

This is an ancient partnership that we have just recently found out about.

זוהי שותפות עתיקה שלמדנו עליה רק לאחרונה.

How do we celebrate that ancient partnership?

איך אנחנו חוגגים את השותפות העתיקה הזו?

Mostly fried.

בד"כ בטיגון.

A pattern is emerging and it says a lot more about us

מסתמן כאן דפוס שמספר עלינו

than it does about them.

יותר מאשר עליהם.

Sea otters use tools

לוטרות הים משתמשות בכלים,

and they take time away from what they're doing

והן מקדישות זמן על חשבון פעולות יומיומיות

to show their babies what to do, which is called teaching.

כדי להראות לתינוקות שלהם מה לעשות, וזה נקרא לימוד.

Chimpanzees don't teach.

שימפנזות לא מלמדות.

Killer whales teach and killer whales share food.

אורקות מלמדות, והן גם חולקות מזון.

When evolution makes something new,

כשהאבולוציה יוצרת משהו חדש,

it uses the parts it has in stock, off the shelf,

היא משתמשת בחלקים שכבר יש לה במלאי, על המדף,

before it fabricates a new twist.

לפני שהיא מרכיבה אלמנט חדש.

And our brain has come to us

והמוח שלנו הגיע אלינו

through the enormity of the deep sweep of time.

דרך זרם הזמן העצום.

If you look at the human brain compared to a chimpanzee brain,

אם תשוו את המוח האנושי לזה של שימפנזה,

what you see is we have basically a very big chimpanzee brain.

תראו שמה שיש לנו הוא בעצם מוח שימפנזה מאוד גדול.

It's a good thing ours is bigger, because we're also really insecure.

זה טוב שהמוח שלנו גדול יותר, כי אנחנו גם מאוד חסרי בטחון.

(Laughter)

(צחוק)

But, uh oh, there's a dolphin,

אבל, אופס, יש גם דולפין,

a bigger brain with more convolutions.

עם מוח גדול משלנו, ובעל יותר פיתולים.

OK, maybe you're saying, all right, well, we see brains,

אוקיי, אולי תגידו, טוב, רואים את המוח,

but what does that have to say about minds?

אבל מה זה אומר על הנפש?

Well, we can see the working of the mind

ובכן, אפשר לראות את פעולת הנפש

in the logic of behaviors.

דרך לוגיקה של התנהגויות.

So these elephants, you can see,

למשל, הפילים האלה, אפשר לראות בבירור

obviously, they are resting.

שהם נחים.

They have found a patch of shade under the palm trees

הם מצאו קצת צל מתחת לעצי הדקל

under which to let their babies sleep,

ושם הם משכיבים את תינוקותיהם לישון,

while they doze but remain vigilant.

בעודם מנמנמים תוך עמידה על המשמר.

We make perfect sense of that image

אנחנו מבינים היטב את התמונה הזו,

just as they make perfect sense of what they're doing

כפי שהם מבינים היטב מה הם עושים,

because under the arc of the same sun on the same plains,

כי מתחת לאותה השמש, באותם מישורים,

listening to the howls of the same dangers,

בהקשבה לאותן יללות של אותן סכנות,

they became who they are and we became who we are.

הם הפכו למי שהם, ואנחנו למי שאנחנו.

We've been neighbors for a very long time.

אנחנו שכנים כבר זמן רב.

No one would mistake these elephants as being relaxed.

אף אחד לא יטעה ויחשוב שהפילים הללו רגועים.

They're obviously very concerned about something.

הם בבירור מודאגים מאוד ממשהו.

What are they concerned about?

ממה הם מודאגים?

It turns out that if you record the voices of tourists

מתברר שאם תקליטו קולות של תיירים,

and you play that recording from a speaker hidden in bushes,

ותשמיעו את ההקלטה מרמקול המוסתר בשיחים,

elephants will ignore it, because tourists never bother elephants.

הפילים יתעלמו ממנה, כי התיירים אף פעם לא מציקים לפילים.

But if you record the voices of herders

אבל אם תקליטו קולות של רועים

who carry spears and often hurt elephants in confrontations at water holes,

הנושאים חניתות, ולעיתים קרובות פוגעים בפילים בעימותים במקורות מים,

the elephants will bunch up and run away from the hidden speaker.

הפילים יתקבצו ויברחו מהרמקול החבוי.

Not only do elephants know that there are humans,

מעבר לכך שהפילים מזהים בני אדם,

they know that there are different kinds of humans,

הם מבחינים בין סוגים שונים של בני אדם,

and that some are OK and some are dangerous.

ויודעים שחלקם בסדר וחלקם מסוכנים.

They have been watching us for much longer than we have been watching them.

הם צופים בנו זמן רב מזה שאנו צופים בהם.

They know us better than we know them.

הם מכירים אותנו טוב מכפי שאנו מכירים אותם.

We have the same imperatives:

אנו פועלים לפי אותם ציוויים:

take care of our babies, find food, try to stay alive.

השגיחו על התינוקות, מצאו מזון, השתדלו לשרוד.

Whether we're outfitted for hiking in the hills of Africa

בין אם אנחנו לבושים לצעדה בגבעות אפריקה,

or outfitted for diving under the sea, we are basically the same.

או לצלילה בים, בבסיס אנחנו אותו הדבר.

We are kin under the skin.

מתחת לעור אנחנו בני משפחה.

The elephant has the same skeleton,

לפיל יש את אותו השלד,

the killer whale has the same skeleton,

לאורקה יש את אותו השלד,

as do we.

כמו שלנו.

We see helping where help is needed.

אנחנו רואים היכן נדרשת עזרה.

We see curiosity in the young.

אנחנו רואים סקרנות בקרב הצעירים.

We see the bonds of family connections.

אנחנו רואים קשרי משפחה.

We recognize affection.

אנחנו מזהים חיבה.

Courtship is courtship.

חיזור הוא חיזור.

And then we ask, "Are they conscious?"

ואז אנחנו שואלים: "יש להם מודעות?"

When you get general anesthesia, it makes you unconscious,

כשאתם תחת הרדמה מלאה, אתם חסרי הכרה ומודעות,

which means you have no sensation of anything.

מה שאומר שאינכם חשים דבר.

Consciousness is simply the thing that feels like something.

מודעות היא פשוט הדבר שמרגיש כמו משהו.

If you see, if you hear, if you feel, if you're aware of anything,

אם אתם רואים, שומעים, מרגישים, אם אתם מודעים למשהו,

you are conscious, and they are conscious.

אז אתם מודעים. והם מודעים.

Some people say

יש אנשים שאומרים

well, there are certain things that make humans humans,

טוב, אבל יש דברים שהופכים אותנו לאנושיים,

and one of those things is empathy.

ואחד הדברים האלה הוא אמפתיה.

Empathy is the mind's ability to match moods with your companions.

אמפתיה היא היכולת של המוח להתאים את מצב הרוח שלכם לזה של חבריכם.

It's a very useful thing.

זה דבר שימושי מאוד.

If your companions start to move quickly,

אם חבריכם מתחילים לנוע מהר,

you have to feel like you need to hurry up.

אתם גם צריכים לרצות למהר.

We're all in a hurry now.

עכשיו כולנו ממהרים.

The oldest form of empathy is contagious fear.

הצורה העתיקה ביותר של אמפתיה היא פחד מדבק.

If your companions suddenly startle and fly away,

אם חבריכם לפתע נרתעים ובורחים,

it does not work very well for you to say,

לא כדאי שתאמרו לעצמכם:

"Jeez, I wonder why everybody just left."

"מעניין למה כולם עזבו."

(Laughter)

(צחוק)

Empathy is old, but empathy, like everything else in life,

אמפתיה היא עתיקה, אך כמו כל דבר אחר בחיים

comes on a sliding scale and has its elaboration.

היא נמצאת על רצף, ויש לה שכלולים.

So there's basic empathy: you feel sad, it makes me sad.

אז ישנה אמפתיה בסיסית: אתה חש עצב וזה גורם לי להיות עצוב.

I see you happy, it makes me happy.

אני רואה אותך שמח וזה גורם לי להיות שמח.

Then there's something that I call sympathy,

ואז יש את מה שאני קורא לו סימפתיה,

a little more removed:

מעט מרוחק יותר:

"I'm sorry to hear that your grandmother has just passed away.

"הצטערתי לשמוע שסבתא שלך נפטרה."

I don't feel that same grief, but I get it; I know what you feel

אני לא חש את אותו הצער, אבל אני מבין אותו, אני יודע מה אתה חש

and it concerns me."

וזה מדאיג אותי.

And then if we're motivated to act on sympathy,

ואז, אם הסימפתיה מניעה אותנו לפעולה,

I call that compassion.

לזה אני קורא חמלה.

Far from being the thing that makes us human,

האמפתיה האנושית אינה הדבר שמייחד אותנו,

human empathy is far from perfect.

יתרה מכך, היא רחוקה משלמות.

We round up empathic creatures, we kill them and we eat them.

אנחנו אוספים יצורים אמפתיים, הורגים אותם ואוכלים אותם.

Now, maybe you say OK, well, those are different species.

אולי תאמרו, טוב, אלה מינים אחרים.

That's just predation, and humans are predators.

זאת טריפה, בני האדם הם טורפים.

But we don't treat our own kind too well either.

אבל אנחנו גם לא מתייחסים לבני המין שלנו היטב.

People who seem to know only one thing about animal behavior

אנשים שנראה שהם יודעים רק דבר אחד על התנהגות בע"ח

know that you must never attribute human thoughts and emotions

יודעים שאסור בתכלית האיסור לייחס רגשות ומחשבות אנושיות

to other species.

לבעלי חיים אחרים.

Well, I think that's silly,

ובכן, אני חושב שזה טיפשי,

because attributing human thoughts and emotions to other species

כי ייחוס רגשות ומחשבות אנושיות לבע"ח אחרים

is the best first guess about what they're doing and how they're feeling,

זה הניחוש הראשוני הטוב ביותר למעשיהם ורגשותיהם,

because their brains are basically the same as ours.

כי המוחות שלהם הם בבסיסם כמו שלנו.

They have the same structures.

יש להם את אותם המבנים.

The same hormones that create mood and motivation in us

אותם ההורמונים הגורמים לנו למצבי רוח ומוטיבציות

are in those brains as well.

נמצאים גם במוחות שלהם.

It is not scientific to say that they are hungry when they're hunting

זה לא מדעי מצידנו לומר שהם רעבים כשהם צדים

and they're tired when their tongues are hanging out,

ושהם עייפים כשלשונם משתלשלת,

and then say when they're playing with their children

ואז לומר שכשהם משחקים עם ילדיהם

and acting joyful and happy,

ומתנהגים באושר ושמחה,

we have no idea if they can possibly be experiencing anything.

אין לנו מושג אם הם מסוגלים לחוות משהו.

That is not scientific.

זה לא מדעי.

So OK, so a reporter said to me,

אז, בסדר, כתב אחד אמר לי:

"Maybe, but how do you really know that other animals can think and feel?"

"אולי, אבל איך אתה באמת יודע שחיות אחרות חשות וחושבות?"

And I started to rifle through all the hundreds

והתחלתי לנבור במאות המקורות המדעיים

of scientific references that I put in my book

שכללתי בספרי,

and I realized that the answer was right in the room with me.

והבנתי שהתשובה היתה איתי כל הזמן בחדר.

When my dog gets off the rug and comes over to me --

כשהכלבה שלי יורדת מהשטיח ובאה לעברי --

not to the couch, to me --

לא לספה, לעברי --

and she rolls over on her back and exposes her belly,

והיא מתגלגלת על גבה וחושפת את בטנה,

she has had the thought, "I would like my belly rubbed.

עברה בה המחשבה, "אני רוצה שיגרדו לי בבטן.

I know that I can go over to Carl,

אני יודעת שאם אלך לקארל,

he will understand what I'm asking.

הוא יבין מה אני מבקשת.

I know I can trust him because we're family.

אני יודעת שאני יכולה לסמוך עליו כי אנחנו משפחה.

He'll get the job done, and it will feel good."

הוא יעשה את העבודה, וזה יהיה נעים."

(Laughter)

(צחוק)

She has thought and she has felt,

היא חשבה והיא הרגישה,

and it's really not more complicated than that.

וזה באמת לא יותר מסובך מכך.

But we see other animals and we say, "Oh look, killer whales,

אבל אנחנו רואים בע"ח אחרים ואומרים: "תראו, קטלנים,

wolves, elephants:

זאבים, פילים:

that's not how they see it."

הם לא רואים זאת כך."

That tall-finned male is L41.

הזכר בעל הסנפיר הגבוה הוא L41.

He's 38 years old.

הוא בן 38 שנים.

The female right on his left side is L22.

הנקבה לשמאלו היא L22.

She's 44.

היא בת 44.

They've known each other for decades.

הם מכירים זה את זה עשרות שנים.

They know exactly who they are.

הם מכירים זה את זה היטב.

They know who their friends are.

הם יודעים מי החברים שלהם.

They know who their rivals are.

הם יודעים מי האויבים שלהם.

Their life follows the arc of a career.

החיים שלהם נעים במסלול דמוי קריירה.

They know where they are all the time.

הם יודעים היכן הם נמצאים כל רגע.

This is an elephant named Philo.

זהו פיל בשם פיילו.

He was a young male.

הוא היה זכר צעיר.

This is him four days later.

הנה הוא לאחר 4 ימים.

Humans not only can feel grief, we create an awful lot of it.

בני אדם לא רק חשים צער, אנחנו גם יוצרים אותו בשפע.

We want to carve their teeth.

אנחנו רוצים לגלף את שיניהם.

Why can't we wait for them to die?

למה אנחנו לא ממתינים עד שימותו?

Elephants once ranged from the shores of the Mediterranean Sea

בעבר פילים חיו ממישורי הים התיכון,

all the way down to the Cape of Good Hope.

ועד לכף התקווה הטובה.

In 1980, there were vast strongholds of elephant range

ב-1980 היו מעוזים נרחבים של פילים

in Central and Eastern Africa.

במרכז ומזרח אפריקה.

And now their range is shattered into little shards.

וכיום תחום המחייה שלהם מרוסק לשבבים קטנים.

This is the geography of an animal that we are driving to extinction,

זוהי הגיאוגרפיה של חיה שאנו מביאים לידי הכחדה,

a fellow being, the most magnificent creature on land.

בריה אחות, היצור הנהדר ביותר ביבשה.

Of course, we take much better care of our wildlife in the United States.

כמובן, אנחנו מטפלים טוב יותר בחיות הבר בארה"ב.

In Yellowstone National Park, we killed every single wolf.

בפארק הלאומי ילוסטון, הרגנו כמעט את כל הזאבים.

We killed every single wolf south of the Canadian border, actually.

בעצם, הרגנו כמעט את כל הזאבים מדרום לגבול הקנדי.

But in the park, park rangers did that in the 1920s,

אבל בפארק, פקחי הפארק עשו זאת בעשור של 1920,

and then 60 years later they had to bring them back,

ולאחר 60 שנה הם היו צריכים להחזיר אותם,

because the elk numbers had gotten out of control.

כי מספר האיילים יצא משליטה.

And then people came.

ואז הגיעו האנשים.

People came by the thousands to see the wolves,

הם הגיעו באלפים כדי לראות את הזאבים,

the most accessibly visible wolves in the world.

זה היה המקום בו הכי קל לצפות בהם, בעולם כולו.

And I went there and I watched this incredible family of wolves.

ואני הלכתי לשם וצפיתי במשפחת הזאבים המדהימה הזו.

A pack is a family.

להקה היא משפחה.

It has some breeding adults and the young of several generations.

יש בה כמה בוגרים מתרבים וצעירים ממספר דורות.

And I watched the most famous, most stable pack in Yellowstone National Park.

וצפיתי בלהקה הכי מפורסמת ויציבה בפארק הלאומי ילוסטון.

And then, when they wandered just outside the border,

ואז, כשהם שוטטו מעט מחוץ לגבולות הפארק,

two of their adults were killed,

שניים מהבוגרים נהרגו,

including the mother,

כולל האם,

which we sometimes call the alpha female.

שלעיתים קראנו לה נקבת אלפא.

The rest of the family immediately descended into sibling rivalry.

שאר המשפחה מיד שקעה בתחרות בין אחאים.

Sisters kicked out other sisters.

אחיות גירשו אחיות אחרות.

That one on the left tried for days to rejoin her family.

זאת משמאל ניסתה לחזור לחיק המשפחה במשך כמה ימים.

They wouldn't let her because they were jealous of her.

הם לא נתנו לה כי הם קינאו בה.

She was getting too much attention from two new males,

היא קיבלה יותר מדי תשומת לב משני זכרים חדשים,

and she was the precocious one.

והיא הקדימה להתפתח.

That was too much for them.

זה היה יותר מדי עבורם.

She wound up wandering outside the park and getting shot.

לבסוף היא שוטטה מחוץ לפארק ונורתה.

The alpha male wound up being ejected from his own family.

זכר האלפא נפלט ממשפחתו שלו.

As winter was coming in,

כשהחורף הגיע,

he lost his territory, his hunting support,

הוא איבד את הטריטוריה שלו, את התמיכה בצייד,

the members of his family and his mate.

את חברי משפחתו ואת זוגתו.

We cause so much pain to them.

אנחנו גורמים להם כאב כה רב.

The mystery is, why don't they hurt us more than they do?

החידה היא, למה הם לא פוגעים בנו יותר?

This whale had just finished eating part of a grey whale

האורקה הזו סיימה זה עתה לאכול נתח של לוייתן אפור

with his companions who had killed that whale.

יחד עם חבריה שהרגו את הלוייתן.

Those people in the boat had nothing at all to fear.

לאנשים בסירה לא היתה סיבה לחשוש.

This whale is T20.

זהו אורקה T20.

He had just finished tearing a seal into three pieces with two companions.

הוא סיים זה עתה לשסע כלב ים לשלושה חלקים, בעזרת חבריו.

The seal weighed about as much as the people in the boat.

כלב הים שקל בערך כמו האנשים בסירה.

They had nothing to fear.

לא היתה להם סיבה לחשוש.

They eat seals.

הם אוכלים כלבי ים.

Why don't they eat us?

למה הם לא אוכלים אותנו?

Why can we trust them around our toddlers?

למה אנחנו יכולים לסמוך עליהם סביב ילדינו הרכים?

Why is it that killer whales have returned to researchers lost in thick fog

למה אורקות חוזרות למדענים שנאבדו בערפל כבד

and led them miles until the fog parted

ומובילות אותם קילומטרים למקום בו הערפל התפזר

and the researchers' home was right there on the shoreline?

ועל החוף התגלה ביתם של המדענים?

And that's happened more than one time.

וזה קרה יותר מפעם אחת.

In the Bahamas, there's a woman named Denise Herzing,

באיי הבאהמה ישנה אישה בשם דניס הרצינג,

and she studies spotted dolphins and they know her.

והיא חוקרת דולפינים מסוג סטנלה, והם מכירים אותה.

She knows them very well. She knows who they all are.

היא מכירה אותם היטב. היא מזהה כל אחד מהם.

They know her. They recognize the research boat.

הם מכירים אותה. הם מזהים את סירת המחקר שלה.

When she shows up, it's a big happy reunion.

כשהיא מופיעה ישנו מפגש איחוד שמח מאוד.

Except, one time showed up and they didn't want to come near the boat,

אבל פעם אחת היא הגיעה והם לא רצו להתקרב לסירה,

and that was really strange.

וזה היה מאוד מוזר.

And they couldn't figure out what was going on

והצוות לא הצליח להבין מה קרה

until somebody came out on deck

עד שמישהו הגיע לסיפון

and announced that one of the people onboard had died

וסיפר שאחד האנשים בסירה נפטר

during a nap in his bunk.

במהלך שנתו במיטה.

How could dolphins know that one of the human hearts

איך יכלו הדולפינים לדעת שליבו של אחד האנשים

had just stopped?

הרגע נעצר?

Why would they care?

למה שזה יהיה להם אכפת?

And why would it spook them?

ולמה זה יפחיד אותם?

These mysterious things just hint at all of the things that are going on

דברים מיסתוריים כאלה רק רומזים לכל מה שקורה

in the minds that are with us on Earth

בנפשות שחיות איתנו על פני כדור הארץ,

that we almost never think about at all.

שבד"כ אנחנו כלל לא חושבים עליהן.

At an aquarium in South Africa

באקווריום בדרום אפריקה

was a little baby bottle-nosed dolphin named Dolly.

היתה דולפינה קטנה מסוג סטנלה בשם דולי.

She was nursing, and one day a keeper took a cigarette break

היא ינקה, ויום אחד המטפל יצא להפסקת סיגריה

and he was looking into the window into their pool, smoking.

והוא הסתכל דרך החלון לתוך הבריכה בעודו מעשן.

Dolly came over and looked at him,

דולי התקרבה והתבוננה בו,

went back to her mother, nursed for a minute or two,

חזרה לאימה, ינקה עוד דקה או שתיים,

came back to the window

חזרה לחלון

and released a cloud of milk that enveloped her head like smoke.

ושיחררה ענן של חלב שאפף את ראשה כמו עשן.

Somehow, this baby bottle-nosed dolphin

איך שהוא, הדולפינה הקטנה הזו

got the idea of using milk to represent smoke.

הבינה שאפשר להשתמש בחלב כדי לייצג עשן.

When human beings use one thing to represent another,

כשבני האדם משתמשים בדבר אחד כדי לייצג דבר אחר,

we call that art.

אנחנו קוראים לכך אמנות.

(Laughter)

(צחוק)

The things that make us human

הדברים שהופכים אותנו לאנושיים

are not the things that we think make us human.

אינם הדברים שאנחנו חושבים שהופכים אותנו לאנושיים.

What makes us human is that,

מה שהופך אותנו לאנושיים

of all these things that our minds and their minds have,

הוא שמכל הדברים האלה הקיימים בנפשנו ובנפשם,

we are the most extreme.

אנחנו הכי קיצוניים.

We are the most compassionate,

אנחנו בעלי החיים הכי חומלים,

most violent, most creative

הכי אלימים, הכי יצירתיים

and most destructive animal that has ever been on this planet,

והכי הרסניים שחיו אי פעם על פני כדה"א,

and we are all of those things all jumbled up together.

ואנחנו מכילים את כל הדברים האלה בערבוביה.

But love is not the thing that makes us human.

אבל אהבה אינה הדבר שהופך אותנו לאנושיים.

It's not special to us.

היא לא ייחודית לנו.

We are not the only ones who care about our mates.

אנחנו לא היחידים שדואגים לבני זוגם.

We are not the only ones who care about our children.

אנחנו לא היחידים שדואגים לילדיהם.

Albatrosses frequently fly six, sometimes ten thousand miles

האלבטרוסים עפים לעיתים 10-15 אלף ק"מ,

over several weeks to deliver one meal, one big meal,

במהלך מספר שבועות, על מנת להביא לגוזל הממתין להם

to their chick who is waiting for them.

ארוחה אחת גדולה.

They nest on the most remote islands in the oceans of the world,

הם מקננים באיים הנידחים ביותר באוקיינוסים בעולם,

and this is what it looks like.

וכך זה נראה.

Passing life from one generation to the next is the chain of being.

העברה של חיים מדור אחד לשני מהווה את שרשרת הקיום.

If that stops, it all goes away.

אם זה נעצר, הכל נעלם.

If anything is sacred, that is, and into that sacred relationship

אם יש משהו קדוש - זהו זה. ולתוך הקשר הקדוש הזה

comes our plastic trash.

מגיעה אשפת הפלסטיק שלנו.

All of these birds have plastic in them now.

בכל הציפורים הללו יש היום פלסטיק.

This is an albatross six months old, ready to fledge --

זהו אלבטרוס בן 6 חודשים, המוכן לפרוח מהקן --

died, packed with red cigarette lighters.

מת, מלא במציתי סיגריות אדומים.

This is not the relationship we are supposed to have

זה לא הקשר שאמור להיות לנו

with the rest of the world.

עם שאר העולם.

But we, who have named ourselves after our brains,

אבל אנחנו, שקראנו לעצמנו בשם המוח שלנו,

never think about the consequences.

מעולם לא חושבים על ההשלכות.

When we welcome new human life into the world,

כשאנחנו מקבלים בברכה חיים חדשים לעולם,

we welcome our babies into the company of other creatures.

אנחנו מקבלים את התינוקות שלנו לחברתם של בע"ח אחרים.

We paint animals on the walls.

אנחנו מציירים חיות על הקירות.

We don't paint cell phones.

אנחנו לא מציירים טלפונים ניידים.

We don't paint work cubicles.

אנחנו לא מציירים תאי עבודה.

We paint animals to show them that we are not alone.

אנחנו מציירים חיות כדי להראות להם שאנחנו לא לבד.

We have company.

יש לנו חברים.

And every one of those animals in every painting of Noah's ark,

וכל אחת מהחיות האלה בכל ציור של תיבת נוח,

deemed worthy of salvation is in mortal danger now,

הראויה להצלה, נמצאת כיום בסכנת חיים,

and their flood is us.

והמבול שלהם הוא אנחנו.

So we started with a question:

אז התחלנו בשאלה:

Do they love us?

האם הם אוהבים אותנו?

We're going to ask another question.

נשאל שאלה אחרת.

Are we capable of using what we have

האם אנחנו מסוגלים להשתמש במה שיש לנו

to care enough to simply let them continue?

כדי לדאוג שהם פשוט ימשיכו להתקיים?

Thank you very much.

תודה רבה לכם.

(Applause)

(מחיאות כפיים)