Bassam Tariq: The beauty and diversity of Muslim life

מתרגם: Ido Dekkers מבקר: Tal Dekkers

I'm a blogger, a filmmaker and a butcher,

אני בלוגר, יוצר סרטים וקצב,

and I'll explain how these identities come together.

ואני אסביר איך הזהויות האלו מתחברות.

It started four years ago,

זה התחיל לפני ארבע שנים,

when a friend and I opened our first Ramadan fast

כשחבר שלי ואני פתחנו בצום הרמדאן הראשון שלנו

at one of the busiest mosques in New York City.

באחד המסגדים הכי עמוסים בעיר ניו יורק.

Crowds of men with beards and skullcaps were swarming the streets.

המוני אדם עם זקנים וכיסויי ראש זרמו ברחובות.

It was an FBI agent's wet dream. (Laughter)

זה היה חלום רטוב של סוכן FBI. (צחוק)

But being a part of this community, we knew how welcoming this space was.

אבל כחלק מהקהילה הזו, ידענו כמה מזמין החלל היה.

For years, I'd seen photos of this space being documented

במשך שנים, ראיתי תמונות של החלל הזה מתועד

as a lifeless and cold monolith,

כמונוליט חסר חיים וקר,

much like the stereotypical image painted of the American Muslim experience.

ממש בדומה לתמונה הסטראוטיפית שצויירה על ידי החוויה האמריקאית ממוסלמית.

Frustrated by this myopic view,

מתוסכל מנקודת המבט המיופית הזו,

my friend and I had this crazy idea:

לחברי ולי היה רעיון משוגע:

Let's break our fast at a different mosque in a different state

נשבור את הצום שלנו במסגד אחר במדינה אחרת

each night of Ramadan

כל לילה של הרמדאן

and share those stories on a blog.

ונחלוק את הסיפורים האלה בבלוג.

We called it "30 Mosques in 30 Days,"

קראנו לו "30 מסגדים ב 30 ימים."

and we drove to all the 50 states

ונהגנו לכל 50 המדינות

and shared stories from over 100 vastly different Muslim communities,

וחלקנו סיפורים מיותר מ 100 קהילות מוסלמיות שונות לחלוטין,

ranging from the Cambodian refugees in the L.A. projects

שנעות מפליטים קמבודים בשיכונים של לוס אנג'לס

to the black Sufis living in the woods of South Carolina.

לסופים השחורים שחיים ביערות של דרום קרוליינה.

What emerged was a beautiful and complicated portrait of America.

מה שעלה היה פורטרט יפיפה ומסובך של אמריקה.

The media coverage forced local journalists

כיסוי המדיה הכריח עיתונאים מקומיים

to revisit their Muslim communities,

לחשוב מחדש על הקהילות המוסלמיות.

but what was really exciting was seeing people from around the world

אבל מה שהיה באמת מרגש היה לראות אנשים מכל העולם

being inspired to take their own 30-mosque journey.

מקבלים השראה להתחיל את סיור 30 המסגדים שלהם,

There were even these two NFL athletes

היו אפילו שני שחקני NFL

who took a sabbatical from the league to do so.

שלקחו שבתון מהליגה כדי לעשות את זה.

And as 30 Mosques was blossoming around the world,

וכש 30 מסגדים פרח מסביב לעולם,

I was actually stuck in Pakistan working on a film.

הייתי תקוע למעשה בפאקיסטן בעבודה על סרט.

My codirector, Omar, and I were at a breaking point with many of our friends

הבמאי השותף שלי, עומאר, ואני היינו בנקודת שבירה עם הרבה מהחברים שלנו

on how to position the film.

בנוגע לאיך למצב את הסרט.

The movie is called "These Birds Walk,"

הסרט נקרא "הציפורים האלה הולכות,"

and it is about wayward street kids

וכולו על ילדי רחוב הפכפכים

who are struggling to find some semblance of family.

שנאבקים למצוא משהו שדומה למשפחה.

We focus on the complexities of youth and family discord,

אנחנו מתמקדים במורכבויות של סכסוכים בין צעירים והמשפחה,

but our friends kept on nudging us to comment on drones and target killings

אבל החברים שלנו המשיכו להציק לנו להעיר על מל"טים וחיסולים ממוקדים

to make the film "more relevant,"

כדי לעשות את הסרט "יותר רלוונטי,"

essentially reducing these people who have entrusted us with their stories

בעיקרון להפחית את האנשים האלה שהפקידו בידיינו את הסיפורים שלהם

into sociopolitical symbols.

לסמלים סוציופוליטיים.

Of course, we didn't listen to them,

כמובן, לא הקשבנו להם,

and instead, we championed the tender gestures of love

ובמקום, קידמנו את הסימנים העדינים של אהבה

and headlong flashes of youth.

וניצוצות ארוכים של נוער.

The agenda behind our cinematic immersion was only empathy,

האג'נדה מאחורי החוויה הסינמטית שלנו היתה רק אמפטית,

an emotion that's largely deficient from films

רגש שחסר בעיקר מסרטים

that come from our region of the world.

שמגיעים מהאזור שלנו בעולם.

And as "These Birds Walk" played at film festivals and theaters internationally,

וכש "הציפורים האלה הולכות" הוקרן בפסטיבלי סרטים ותאטראות ברחבי העולם,

I finally had my feet planted at home in New York,

לבסוף רגלי היו נטועות בביתי בניו יורק,

and with all the extra time and still no real money,

ועם כל הזמן העודף הזה ועדיין ללא כסף,

my wife tasked me to cook more for us.

אישתי נתנה לי את המשימה לבשל לנו יותר.

And whenever I'd go to the local butcher to purchase some halal meat,

וכל פעם שהלכתי לקצב המקומי כדי לרכוש בשר חלאל,

something felt off.

משהו הרגיש לא טוב.

For those that don't know, halal is a term used for meat

לאלה מכם שלא יודעים, חלאל הוא מושג שמשמש לבשר

that is raised and slaughtered humanely following very strict Islamic guidelines.

שמגודל ונשחט בצורה הומאנית שעוקבת אחרי חוקים איסלמיים קשיחים.

Unfortunately, the majority of halal meat in America

למרבה הצער, רוב בשר החלאל באמריקה

doesn't rise to the standard that my faith calls for.

לא מגודל בסטנדרטים שהאמונה שלי קוראת להם.

The more I learned about these unethical practices,

ככל שלמדתי יותר על המנהגים הלא אתים האלה,

the more violated I felt,

הרגשתי יותר מחולל,

particularly because businesses from my own community

בעיקר בגלל שעסקים מהקהילה שלי

were the ones taking advantage of my orthodoxy.

היו אלה שניצלו את האורתודוקסיה שלי.

So, with emotions running high, and absolutely no experience in butchery,

אז, עם רגשות מתגברים, וממש ללא ניסיון בשחיטה,

some friends and I opened a meat store

כמה חברים ואני פתחנו חנות בשר

in the heart of the East Village fashion district.

בלב אזור האופנה של האיסט וילג'.

(Laughter)

(צחוק)

We call it Honest Chops,

וקראנו לה הונסט צ'ופס (צלעות אמינות),

and we're reclaiming halal by sourcing organic, humanely raised animals,

והחזרנו לעצמנו את החלאל על ידי מיקור של חיות אורגניות שגודלו בצורה הומאנית,

and by making it accessible and affordable to working-class families.

ועל ידי הנגשתו והבאתו במחירים ברי השגה למשפחות ממעמד הפועלים.

There's really nothing like it in America.

באמת אין משהו כזה באמריקה.

The unbelievable part is actually that 90 percent of our in-store customers

החלק הלא יאומן הוא למעשה ש 90 אחוז מלקוחות החנות שלנו

are not even Muslim.

הם בעצם לא מוסלמים.

For many, it is their first time interacting with Islam

להרבה, זו הפעם הראשונה שהם באים במגע עם האסלאם

on such an intimate level.

ברמה כזו אינטימית.

So all these disparate projects -- (Laughter) --

אז כל הפרוייקטים המפוזרים האלה -- (צחוק) --

are the result of a restlessness.

הם כולם תוצאה של חוסר מנוחה.

They are a visceral response to the businesses and curators

אלו תגובות בטניות לעסקים ואוצרים

who work hard to oversimplify my beliefs and my community,

שעובדים קשה לפשט את האמונות שלי והקהילה שלי,

and the only way to beat their machine is to play by different rules.

והדרך היחידה להביס את המכונה היא לשחק לפי חוקים אחרים.

We must fight with an inventive approach.

אנחנו חייבים להלחם עם גישה המצאתית.

With the trust, with the access, with the love that only we can bring,

עם האמון, עם הגישה, עם האהבה שרק אנחנו יכולים להביא.

we must unapologetically reclaim our beliefs

אנחנו חייבים להחזיר לעצמנו את האמונות ללא התנצלות

in every moving image, in every cut of meat,

בכל תמונה נעה, בכל נתח בשר,

because if we whitewash our stories for the sake of mass appeal,

מפני שאם נלבין את הסיפורים שלנו למען קבלה מקיפה,

not only will we fail,

לא רק שנכשל,

but we will be trumped by those with more money and more resources

אלא ננוצח על ידי אלה עם יותר כסף ויותר משאבים

to tell our stories.

שיספרו את הסיפורים שלנו.

But the call for creative courage is not for novelty or relevance.

אבל הקריאה לאומץ יצירתי היא לא לחדשנות או רלוונטיות.

It is simply because our communities are so damn unique and so damn beautiful.

היא פשוט בגלל שהקהילות שלנו כל כך יחודיות וכל כך יפות.

They demand us to find uncompromising ways to be acknowledged and respected.

הן תובעות מאיתנו למצוא דרכים לא מתפשרות לקבל הכרה וכבוד.

Thank you.

תודה לכם.

(Applause)

(מחיאות כפיים)