Embracing otherness, embracing myself | Thandiwe Newton

מתרגם: Shahar Kaiser מבקר: Oren Szekatch

Embracing otherness.

לחבק את האחרוּת.

When I first heard this theme,

כששמעתי תחילה על הנושא הזה,

I thought, well, embracing otherness

חשבתי - ובכן, לחבק את האחרות

is embracing myself.

משמעותו לחבק את עצמי.

And the journey to that place

והמסע אל אותו מקום

of understanding and acceptance

של הבנה וקבלה

has been an interesting one for me,

היה מעניין מאד עבורי,

and it's given me an insight

והוא העניק לי תובנה

into the whole notion of self,

אל תוך הרעיון של "העצמי",

which I think is worth sharing with you today.

דבר הנראה לי כבעל ערך לשתף אותו אתכם היום.

We each have a self,

לכל אחד מאיתנו יש עצמי,

but I don't think that we're born with one.

אך אינני חושבת שאנו נולדים עם אחד.

You know how newborn babies

אתם יודעים כיצד תינוקות רכים

believe they're part of everything;

מאמינים כי הם חלק מהעולם;

they're not separate?

הם אינם מופרדים.

Well that fundamental sense of oneness

התחושה הבסיסית הזו של אחידות

is lost on us very quickly.

אובדת לנו במהרה.

It's like that initial stage is over --

וכך השלב הראשון הזה מסתיים --

oneness: infancy,

אחידות, ינקות,

unformed, primitive.

גולמי, פרימיטיבי.

It's no longer valid or real.

אין לו יותר קיום או ממשות.

What is real is separateness,

מה שאמיתי הוא הנפרדות.

and at some point in early babyhood,

ובנקודה מסוימת בינקות המוקדמת,

the idea of self

הרעיון של העצמי

starts to form.

מתחיל להגבש.

Our little portion of oneness is given a name,

החלק הקטן של האחידות שבתוכנו מקבל שם,

is told all kinds of things about itself,

נאמרים לו דברים שונים ומשונים על עצמו.

and these details,

והפרטים הללו,

opinions and ideas

דעות ורעיונות

become facts,

נהפכים לעובדות,

which go towards building ourselves,

שהולכות ובונות את מי שאנחנו,

our identity.

הזהות שלנו.

And that self becomes the vehicle

והעצמי הופך להיות המכשיר

for navigating our social world.

שמאפשר לנו לנוע בתוך העולם החברתי.

But the self is a projection

אך העצמי הוא השלכה

based on other people's projections.

שמבוסס על השלכותיהם של אנשים אחרים.

Is it who we really are?

האם באמת זה מי שאנו?

Or who we really want to be, or should be?

או מי שהיינו רוצים להיות, או אמורים להיות?

So this whole interaction

וכך, האינטראקציה הזו

with self and identity

בין העצמי ובין זהות

was a very difficult one for me growing up.

הייתה קשה מאד עבורי כשגדלתי.

The self that I attempted to take out into the world

העצמי אשר ניסיתי להציג אל מול העולם

was rejected over and over again.

נדחה פעם אחר פעם.

And my panic

והבהלה שלי

at not having a self that fit,

שלא הייתי בעלת עצמי שהתאים,

and the confusion that came

והבלבול שהגיע

from my self being rejected,

מתוך העצמי הדחוי שלי,

created anxiety, shame

יצר חרדה, בושה

and hopelessness,

וחוסר אונים,

which kind of defined me for a long time.

אשר במשך זמן רב הגדיר את מי שאני.

But in retrospect,

אך במבט לאחור,

the destruction of my self was so repetitive

ההרס של עצמי היה כה חזרתי,

that I started to see a pattern.

שהתחלתי לגלות דפוס.

The self changed,

העצמי השתנה,

got affected, broken, destroyed,

הושפע, נשבר, הושמד,

but another one would evolve --

אך עצמי חדש התפתח --

sometimes stronger,

לעיתים חזק יותר,

sometimes hateful,

לעיתים מלא איבה,

sometimes not wanting to be there at all.

לעיתים כזה שלא רצה להיות שם כלל.

The self was not constant.

העצמי לא היה קבוע.

And how many times

וכמה פעמים

would my self have to die

היה על העצמי שלי למות

before I realized

לפני שהבנתי

that it was never alive in the first place?

שמעולם למעשה הוא לא היה חי?

I grew up on the coast of England

גדלתי על חופה של אנגליה

in the '70s.

בשנות השבעים.

My dad is white from Cornwall,

אבי הוא לבן מקורנוול,

and my mom is black from Zimbabwe.

ואימי היא שחורה מזימבבואה.

Even the idea of us as a family

אפילו הרעיון שלנו כמשפחה

was challenging to most people.

היה מאתגר עבור רוב האנשים.

But nature had its wicked way,

אך לטבע זה לא היה אכפת,

and brown babies were born.

ותינוקות חומים נולדו.

But from about the age of five,

אך החל מגיל חמש,

I was aware that I didn't fit.

הכרתי בעובדה שאיני מתאימה לתבנית.

I was the black atheist kid

הייתי הילדה השחורה והאתאיסטית

in the all-white Catholic school run by nuns.

בבית הספר הקתולי שבו לבנים בלבד, ונוהל בידי נזירות.

I was an anomaly,

הייתי חריגות.

and my self was rooting around for definition

והעצמי שבי נבר סביב בנסיון להגדרה,

and trying to plug in.

וניסה להתחבר.

Because the self likes to fit,

כי העצמי אוהב להרגיש מתאים,

to see itself replicated,

לראות את עצמו משתכפל,

to belong.

להרגיש שייך.

That confirms its existence

זה מאשר את הקיום שלו

and its importance.

ואת הערך שיש בו.

And it is important.

וזה דבר חשוב.

It has an extremely important function.

יש לו תפקיד חשוב ביותר.

Without it, we literally can't interface with others.

בלעדיו, אין לנו אפשרות להתנהל מול אחרים.

We can't hatch plans

איננו יכולים ליזום רעיונות

and climb that stairway of popularity,

ולטפס על סולם הפופולאריות,

of success.

ההצלחה.

But my skin color wasn't right.

אך צבע העור שלי לא היה נכון.

My hair wasn't right.

השיער שלי לא היה נכון.

My history wasn't right.

ההיסטוריה שלי לא הייתה נכונה.

My self became defined

העצמי שלי הפך להיות מוגדר

by otherness,

על ידי אחרות,

which meant that, in that social world,

והכוונה הייתה, שבעולם החברתי הזה,

I didn't really exist.

לא ממש הייתי קיימת.

And I was "other" before being anything else --

והייתי אחרת, לפני שהייתי כל דבר אחר --

even before being a girl.

אפילו לפני שהייתי ילדה.

I was a noticeable nobody.

הייתי בולטת בהיותי שום-דבר.

Another world was opening up

עולם חדש נגלה בפניי

around this time:

באותה בעת:

performance and dancing.

משחק וריקוד.

That nagging dread of self-hood

הטרדה המעיקה של העצמי

didn't exist when I was dancing.

לא הייתה קיימת כאשר רקדתי.

I'd literally lose myself.

הייתי ממש מאבדת את עצמי.

And I was a really good dancer.

והייתי רקדנית מוצלחת מאד.

I would put

הייתי מנקזת

all my emotional expression

את כל הבעת הרגשות שלי

into my dancing.

אל תוך הריקוד.

I could be in the movement

הייתי מסוגלת להיות בתוך תנועה

in a way that I wasn't able to be

באופן שלא הייתי מסוגלת לו

in my real life, in myself.

בחיי הממשיים, בתוך עצמי.

And at 16,

ובגיל 16,

I stumbled across another opportunity,

עמדה מולי הזדמנות נוספת,

and I earned my first acting role in a film.

והרווחתי את תפקיד המשחק הראשון שלי בסרט.

I can hardly find the words

אינני יכולה למצוא את המילים

to describe the peace I felt

לתאר את השלווה שחשתי

when I was acting.

כאשר שיחקתי.

My dysfunctional self

העצמי הלקוי שלי

could actually plug in

יכל ממש להתחבר

to another self, not my own,

לעצמי אחר שאינו שלי.

and it felt so good.

וזה הרגיש כה טוב.

It was the first time that I existed

זו הייתה הפעם הראשונה שהייתי קיימת

inside a fully-functioning self --

בתוך עצמי שלם ומתפקד --

one that I controlled,

אחד אשר שלטתי בו,

that I steered,

שניווטתי אותו,

that I gave life to.

שנתתי לו חיים.

But the shooting day would end,

אך יום הצילומים היה נגמר,

and I'd return

והייתי חוזרת

to my gnarly, awkward self.

אל העצמי המשונה והמגושם שלי.

By 19,

בגיל 19,

I was a fully-fledged movie actor,

כבר הייתי שחקנית במשרה מלאה,

but still searching for definition.

אך עדיין תרתי אחר זהות.

I applied to read anthropology

נרשמתי ללימודי אנתרופולוגיה

at university.

באוניברסיטה.

Dr. Phyllis Lee gave me my interview,

ד"ר פיליס לי ראיינה אותי,

and she asked me, "How would you define race?"

והיא שאלה אותי, "איך תגדירי גזע?"

Well, I thought I had the answer to that one,

ובכן, חשבתי שיש בידי את התשובה לכך.

and I said, "Skin color."

והשבתי: "צבע העור".

"So biology, genetics?" she said.

"אז ביולוגיה, גנטיקה?", היא אמרה.

"Because, Thandie, that's not accurate.

"כי לאמיתו של דבר, טנדי, זה לא מדוייק.

Because there's actually more genetic difference

כיוון שיש למעשה יותר שונות גנטית

between a black Kenyan

בין שחור קנייתי

and a black Ugandan

ובין שחור אוגנדי

than there is between a black Kenyan

מאשר יש בין שחור קנייתי

and, say, a white Norwegian.

ובין, נניח, לבן נורבגי.

Because we all stem from Africa.

בשל העובדה שמקור כולנו מאפריקה.

So in Africa,

וכך, באפריקה,

there's been more time

היה זמן רב יותר

to create genetic diversity."

ליצור גיוון גנטי."

In other words,

במילים אחרות,

race has no basis

לגזע אין כל בסיס

in biological or scientific fact.

בעובדות ביולוגיות מדעיות.

On the one hand, result.

מצד אחד - פתרון.

Right?

נכון?

On the other hand, my definition of self

אך מצד שני, הגדרת העצמי שלי

just lost a huge chunk of its credibility.

איבדה חלק נכבד מהאמינות שלה.

But what was credible,

אך מה שהיה מהימן,

what is biological and scientific fact,

מה שהוא עובדה ביולוגית ומדעית,

is that we all stem from Africa --

הוא זה שמקור כולנו מאפריקה --

in fact, from a woman called Mitochondrial Eve

למעשה, מאישה הקרויה חוה המיטוכונדרית

who lived 160,000 years ago.

שחיה לפני 160,000 שנה.

And race is an illegitimate concept

וגזע הוא מושג לא לגיטימי

which our selves have created

שאנו עצמנו יצרנו

based on fear and ignorance.

בהתבסס על פחד ובורות.

Strangely, these revelations

באופן מוזר, התגליות האלה

didn't cure my low self-esteem,

לא ריפאו את ההערכה העצמית הנמוכה שלי,

that feeling of otherness.

את תחושת האחרות הזו.

My desire to disappear

הרצון שלי להיעלם

was still very powerful.

עודנו נשאר חזק.

I had a degree from Cambridge;

קיבלתי את התואר מאוניברסיטת קיימברידג',

I had a thriving career,

הייתה לי קריירה משגשגת;

but my self was a car crash,

אך העצמי שלי היה מרוסק,

and I wound up with bulimia

והגעתי עד לכדי בולמיה

and on a therapist's couch.

ואל ספת הטיפולים.

And of course I did.

וכמובן שכך היה.

I still believed

עדיין האמנתי

my self was all I was.

שעצמי הוא כל מה שהייתי.

I still valued self-worth

עדיין מצאתי חשיבות בערך עצמי

above all other worth,

מעל כך ערך אחר.

and what was there to suggest otherwise?

ומה היה שם שיציע אחרת?

We've created entire value systems

יצרנו מערכות ערכים שלמות

and a physical reality

ומציאות ממשית

to support the worth of self.

כדי לתמוך בערך העצמי.

Look at the industry for self-image

הביטו בתעשיית שיפור הדימוי העצמי

and the jobs it creates,

ומקומות העבודה שהיא יוצרת.

the revenue it turns over.

הרווח הרב שהיא יוצרת.

We'd be right in assuming

תהיה אמת בהנחה

that the self is an actual living thing.

שהעצמי הוא יישות חיה וממשית.

But it's not. It's a projection

אך הוא לא; זוהי השלכה,

which our clever brains create

שמוחנו הפיקח יצר

in order to cheat ourselves

בכדי לטשטש את עצמנו

from the reality of death.

ממציאות המוות.

But there is something

אך יש משהו

that can give the self

שיכול להעניק לעצמי

ultimate and infinite connection --

חיבור מוחלט ואינסופי --

and that thing is oneness,

והדבר הזה הוא האחדות,

our essence.

המהות שלנו.

The self's struggle

מאבק העצמי

for authenticity and definition

לאותנטיות ולהגדרה

will never end

לעולם לא ייחדל

unless it's connected to its creator --

אלא אם יהיה מחובר אל היוצר שלו --

to you and to me.

אליכם ואלי.

And that can happen with awareness --

ודבר כזה יכול להתרחש עם מודעות --

awareness of the reality of oneness

מודעות אל מציאות האחדות

and the projection of self-hood.

וההשלכה של העצמיות.

For a start, we can think about

בתור התחלה, באפשרותנו לחשוב על כל

all the times when we do lose ourselves.

אותם פעמים בהם אנו מאבדים את עצמנו.

It happens when I dance,

זה קורה כשאני רוקדת,

when I'm acting.

כשאני מופיעה.

I'm earthed in my essence,

אני מתחפרת בתוך הבסיס שלי,

and my self is suspended.

והעצמי שלי מושהה.

In those moments,

ברגעים כאלה

I'm connected to everything --

אני מחוברת אל הכל --

the ground, the air,

הקרקע, האוויר,

the sounds, the energy from the audience.

הצלילים, האנרגיה מהקהל.

All my senses are alert and alive

כל חושיי דרוכים וערניים

in much the same way as an infant might feel --

בתחושה הדומה למה שעשוי להרגיש תינוק רך --

that feeling of oneness.

התחושה הזו של אחדות.

And when I'm acting a role,

וכשאני מגלמת תפקיד,

I inhabit another self,

אני מאכלסת "עצמי" אחר,

and I give it life for awhile,

ואני מעניקה לו חיים לפרק זמן מסויים.

because when the self is suspended

כיוון שכאשר העצמי מושהה,

so is divisiveness

מושהים גם המחלוקת

and judgment.

והשיפוטיות.

And I've played everything

וגילמתי עד כה כל דבר

from a vengeful ghost in the time of slavery

החל ברוח רפאים נקמנית

to Secretary of State in 2004.

בתקופת העבדות ועד מזכירת המדינה ב-2004.

And no matter how other

ולא משנה כמה שונים

these selves might be,

העצמיים האלה היו,

they're all related in me.

כולם היו מחוברים אלי.

And I honestly believe

ואני מאמינה באמת ובתמים

the key to my success as an actor

המפתח להצלחתי כשחקנית

and my progress as a person

וההתפתחות שלי כאדם

has been the very lack of self

היה היעדר העצמי

that used to make me feel

שבעבר גרם לי לחוש

so anxious and insecure.

כה חרדה וחסרת בטחון.

I always wondered

תמיד תהיתי לעצמי

why I could feel others' pain so deeply,

כיצד אני חשה בצורה כה עמוקה כאבם של אחרים,

why I could recognize

מדוע יכולתי לזהות

the somebody in the nobody.

את ה-"מישהו" בתוך מי שהיה נראה כלום.

It's because I didn't have a self to get in the way.

היה זה כיוון שבתוכי פנימה, לא היה עצמי שיפריע.

I thought I lacked substance,

האמנתי שאני חסרת תוכן,

and the fact that I could feel others'

והעובדה שיכולתי לחוש אחרים

meant that I had nothing of myself to feel.

העידה שבתוכי לא היה דבר בעצמי שיכולתי לחוש בו.

The thing that was a source of shame

הגורם שהיה מקור לבושה

was actually a source of enlightenment.

התגלה בדיעבד כמקור להארה.

And when I realized

וכאשר גיליתי

and really understood

ובאמת הבנתי

that my self is a projection and that it has a function,

שהעצמי שלי הוא השלכה ושהוא מכוון תפקיד,

a funny thing happened.

התרחש דבר משעשע.

I stopped giving it so much authority.

הפסקתי להעניק לו סמכות גדולה כל כך.

I give it its due.

שילמתי את המס שהגיע לו.

I take it to therapy.

לקחתי את זה לטיפול שלי.

I've become very familiar

הפכתי להיות מודעת מאד

with its dysfunctional behavior.

עם התפקוד הלקוי שלו.

But I'm not ashamed of my self.

אך איני מתביישת בעצמי.

In fact, I respect my self

לאמיתו של דבר, אני מכבדת את העצמי שלי

and its function.

ואת התפקיד שלו.

And over time and with practice,

ובחלוף הזמן, ועם אימונים,

I've tried to live

ניסיתי לחיות

more and more from my essence.

יותר ויותר דרך המהות שלי.

And if you can do that,

ואם בידכם לעשות זאת,

incredible things happen.

דברים מדהימים מתרחשים.

I was in Congo in February,

ביקרתי בקונגו בחודש פברואר,

dancing and celebrating

רקדתי וחגגתי

with women who've survived

עם נשים ששרדו

the destruction of their selves

את חורבן העצמי שלהן

in literally unthinkable ways --

בדרכים שקשה לדמיין --

destroyed because other brutalized, psychopathic selves

נחרבו כיוון שעצמיים אחרים - אכזריים ומטורפים,

all over that beautiful land

באותו חבל הארץ היפיפיה הזה,

are fueling our selves' addiction

מתדלקים את ההתמכרות של העצמיים שלנו

to iPods, Pads, and bling,

לאייפודים, אייפדים ויהלומים,

which further disconnect ourselves

והללו ממשיכים לנתק אותנו

from ever feeling their pain,

מהיכולת לחוש בכאבם,

their suffering,

בסבלם,

their death.

במותם.

Because, hey,

משום ש -- היי,

if we're all living in ourselves

אם אמנם אנו חיים בתוך עצמנו

and mistaking it for life,

וטועים לחשוב כי אלה החיים,

then we're devaluing

אזי אנו מפחיתים

and desensitizing life.

ומקהים את החיים.

And in that disconnected state,

ובמצב הניתוק הזה,

yeah, we can build factory farms with no windows,

כן, אנו יכולים לבנות סדנאות יזע ללא חלונות,

destroy marine life

להרוס את החיים התת-מימיים

and use rape as a weapon of war.

ולהשתמש באונס כנשק מלחמה.

So here's a note to self:

אז הנה הערה לעצמי:

The cracks have started to show

הסדקים החלו להחשף

in our constructed world,

בעולמנו המובנה,

and oceans will continue

והאוקיינוס ימשיך

to surge through the cracks,

לגעוש דרך הסדקים,

and oil and blood,

ונפט ודם

rivers of it.

נקווים לנהרות מהם.

Crucially, we haven't been figuring out

לא עלה בידנו להבין

how to live in oneness

כיצד לחיות בתחושת אחדות

with the Earth and every other living thing.

עם הארץ ועם כל שאר היצורים החיים.

We've just been insanely trying to figure out

כל שעשינו בשגעוננו הוא לנסות להבין

how to live with each other -- billions of each other.

כיצד לחיות איש עם רעהו --מיליארדי אחרים.

Only we're not living with each other;

אלא שאיננו חיים איש עם רעהו;

our crazy selves are living with each other

העצמיים הטרופים שלנו חיים זה עם זה

and perpetuating an epidemic

ומשמרים מגפה

of disconnection.

של ניתוק.

Let's live with each other

הבא נחיה זה עם זה

and take it a breath at a time.

ונקח זאת צעד אחר צעד.

If we can get under that heavy self,

אם נוכל לחתור תחת העצמי הכבד,

light a torch of awareness,

נצית אבוקה של מודעות,

and find our essence,

ונמצא את המהות שלנו,

our connection to the infinite

החיבור אל האינסוף

and every other living thing.

ואל כל שאר היצורים החיים.

We knew it from the day we were born.

ידענו זאת מהיום שנולדנו.

Let's not be freaked out

הבא לא ניבעת

by our bountiful nothingness.

מהלא-כלום השופע שלנו.

It's more a reality

הוא יותר אמיתי

than the ones our selves have created.

מאשר המציאות שהעצמי שלנו יצר.

Imagine what kind of existence we can have

שוו בנפשכם איזה קיום יכול להיות לנו

if we honor inevitable death of self,

אם נכבד את מותו הבלתי נמנע של העצמי,

appreciate the privilege of life

נוקיר את הזכות שיש בחיים

and marvel at what comes next.

ונעמוד בהתפעלות מול כל שעתיד להתרחש.

Simple awareness is where it begins.

מודעות פשוטה היא נקודת ההתחלה של כל זאת.

Thank you for listening.

תודה לכם על ההקשבה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)