Don't suffer from your depression in silence | Nikki Webber Allen

מתרגם: Zeeva Livshitz מבקר: Sigal Tifferet

What are you doing on this stage

מה את עושה על הבמה הזאת

in front of all these people?

מול כל האנשים האלה?

(Laughter)

(צחוק)

Run!

ברחי!!

(Laughter)

Run now.

(צחוק)

רוצי עכשיו.

That's the voice of my anxiety talking.

זוהי החרדה שלי מדברת.

Even when there's absolutely nothing wrong,

גם כשאין שום בעיה,

I sometimes get this overwhelming sense of doom,

לפעמים עולה בי תחושת אבדון מוחצת,

like danger is lurking just around the corner.

כאילו סכנה ממשית אורבת מעבר לפינה.

You see, a few years ago,

הבינו, לפני כמה שנים,

I was diagnosed with generalized anxiety

אובחנתי כסובלת מחרדה כללית

and depression --

ודיכאון --

two conditions that often go hand in hand.

שתי הפרעות שלעתים קרובות הולכות יד ביד.

Now, there was a time I wouldn't have told anybody,

היו זמנים שבהם לא עלה על דעתי לספר על כך לאף אחד,

especially not in front of a big audience.

במיוחד לא מול קהל גדול.

As a black woman,

כאישה שחורה,

I've had to develop extraordinary resilience to succeed.

היה עלי לפתח חוסן יוצא דופן כדי להצליח.

And like most people in my community,

וכמו רוב האנשים בקהילה שלי,

I had the misconception that depression was a sign of weakness,

סברתי בטעות שדיכאון היה סימן לחולשה,

a character flaw.

פגם אופי.

But I wasn't weak;

אבל לא הייתי חלשה;

I was a high achiever.

הייתי בעלת הישגים גבוהים.

I'd earned a Master's degree in Media Studies

היה לי תואר שני בלימודי מדיה

and had a string of high-profile jobs in the film and television industries.

והייתה לי שורה של משרות בעלות פרופיל גבוה בקולנוע ובטלוויזיה.

I'd even won two Emmy Awards for my hard work.

אפילו זכיתי בשני פרסי אמי על עבודתי הקשה.

Sure, I was totally spent,

כמובן, הייתי מותשת לחלוטין,

I lacked interest in things I used to enjoy,

איבדתי עניין בדברים שפעם נהניתי מהם.

barely ate,

בקושי אכלתי,

struggled with insomnia

נאבקתי בנדודי שינה

and felt isolated and depleted.

והרגשתי מבודדת ומרוקנת.

But depressed?

אבל מדוכאת?

No, not me.

לא, לא אני.

It took weeks before I could admit it,

עברו שבועות עד שיכולתי להודות בכך,

but the doctor was right:

אבל הרופא צדק:

I was depressed.

הייתי מדוכאת.

Still, I didn't tell anybody about my diagnosis.

ובכל זאת, לא סיפרתי לאף אחד על האבחנה שקיבלתי.

I was too ashamed.

התביישתי מדי.

I didn't think I had the right to be depressed.

לא חשבתי שהיתה לי זכות להיות מדוכאת.

I had a privileged life

נהנתי מזכויות יתר,

with a loving family and a successful career.

עם משפחה אוהבת וקריירה מצליחה.

And when I thought about the unspeakable horrors

וכשחשבתי על הזוועות שקשה לבטאן במילים

that my ancestors had been through in this country

שעברו על אבותי בארץ הזאת

so that I could have it better,

כדי שלי יהיה טוב יותר,

my shame grew even deeper.

הבושה שלי התגברה עוד יותר.

I was standing on their shoulders.

עמדתי על הכתפיים שלהם.

How could I let them down?

איך יכולתי לאכזב אותם?

I would hold my head up,

הייתי מרימה את ראשי,

put a smile on my face

מעלה חיוך על פניי

and never tell a soul.

ולא סיפרתי לאיש.

On July 4, 2013,

ב-4 ביולי, 2013,

my world came crashing in on me.

עולמי התנפץ עלי.

That was the day I got a phone call from my mom

זה היה היום שקיבלתי שיחת טלפון מאמי

telling me that my 22-year-old nephew, Paul, had ended his life,

שסיפרה לי שפול, אחייני בן ה-22, שם קץ לחייו,

after years of battling depression and anxiety.

לאחר שנים של מאבק בדיכאון וחרדה.

There are no words that can describe the devastation I felt.

אין מילים שיכולות לתאר את החורבן שחשתי.

Paul and I were very close,

פול ואני היינו קרובים מאוד,

but I had no idea he was in so much pain.

אבל לא היה לי שמץ של מושג שהוא כל כך סבל.

Neither one of us had ever talked to the other about our struggles.

איש מאיתנו לא דיבר אף פעם עם השני על המאבקים שלנו.

The shame and stigma kept us both silent.

הבושה והסטיגמה גרמו לשנינו לשמור על שתיקה.

Now, my way of dealing with adversity is to face it head on,

כיום, הדרך שלי להתמודד עם מצוקה היא להתייצב מולה חזיתית,

so I spent the next two years researching depression and anxiety,

אז ביליתי את השנתיים הבאות במחקר על דיכאון וחרדה,

and what I found was mind-blowing.

ומה שמצאתי הדהים אותי.

The World Health Organization reports

ארגון הבריאות העולמי מדווח

that depression is the leading cause of sickness and disability

שהדיכאון הוא הגורם המוביל לחולי ומוגבלות

in the world.

בעולם.

While the exact cause of depression isn't clear,

בעוד הגורם המדויק לדיכאון אינו ברור,

research suggests that most mental disorders develop,

מהמחקר עולה שרוב ההפרעות הנפשיות מתפתחות,

at least in part,

לפחות בחלקן,

because of a chemical imbalance in the brain,

בשל חוסר איזון כימי במוח,

and/or an underlying genetic predisposition.

ו/או בשל נטייה גנטית.

So you can't just shake it off.

אז אי אפשר פשוט "לצאת מזה".

For black Americans,

עבור אפרו-אמריקאים,

stressors like racism and socioeconomic disparities

גורמי לחץ כמו גזענות ופערים חברתיים וכלכליים

put them at a 20 percent greater risk of developing a mental disorder,

מעמידים אותם בסיכון גבוה ב-20% להתפתחות הפרעה נפשית,

yet they seek mental health services

אך העזרה שהם מבקשים משירותי בריאות הנפש

at about half the rate of white Americans.

היא בשיעור של כמחצית, מזו של האמריקאים הלבנים.

One reason is the stigma,

סיבה אחת היא הסטיגמה,

with 63 percent of black Americans mistaking depression for a weakness.

כש-63 אחוזים מהאפרו-אמריקאים מתייחסים לדיכאון בטעות כחולשה.

Sadly, the suicide rate among black children

לצערנו, שיעור ההתאבדות בקרב ילדים שחורים

has doubled in the past 20 years.

הוכפל ב-20 השנים האחרונות.

Now, here's the good news:

עכשיו, הנה החדשות הטובות:

seventy percent of people struggling with depression will improve

70% מהאנשים שנאבקים בדיכאון ישתפרו

with therapy, treatment and medication.

בעזרת תרפיה, טיפול ותרופות.

Armed with this information,

כשאני מצוידת במידע הזה,

I made a decision:

הגעתי להחלטה:

I wasn't going to be silent anymore.

לא אשתוק עוד.

With my family's blessing,

עם ברכתה של משפחתי,

I would share our story

אני אחלוק את הסיפור שלנו

in hopes of sparking a national conversation.

בתקווה לעורר שיחה כלל ארצית.

A friend, Kelly Pierre-Louis, said,

חברתי, קלי פייר לואיס, אמרה,

"Being strong is killing us."

"הרצון שלנו להיות חזקים הורג אותנו."

She's right.

היא צודקת.

We have got to retire those tired, old narratives

עלינו להוציא משימוש את הסיפורים הישנים, העייפים

of the strong black woman

על האישה השחורה החזקה

and the super-masculine black man,

והגבר השחור הסופר גברי,

who, no matter how many times they get knocked down,

שלא משנה כמה פעמים הם מופלים,

just shake it off and soldier on.

הם מתנערים וממשיכים להיאבק.

Having feelings isn't a sign of weakness.

רגשות אינם סימן לחולשה.

Feelings mean we're human.

רגשות משמעם שאנחנו אנושיים.

And when we deny our humanity,

וכאשר אנו מכחישים את האנושיות שלנו,

it leaves us feeling empty inside,

זה משאיר אותנו עם ריקנות פנימית,

searching for ways to self-medicate in order to fill the void.

בחיפוש אחר סמים שימלאו את החלל.

My drug was high achievement.

הסם שלי היה הישגיות גבוהה.

These days, I share my story openly,

בימים אלה אני חולקת את הסיפור שלי בגלוי,

and I ask others to share theirs, too.

ואני מבקשת מאחרים לחלוק גם את שלהם.

I believe that's what it takes

אני מאמינה שזה מה שנדרש

to help people who may be suffering in silence

כדי לעזור לאנשים שאולי סובלים בדממה

to know that they are not alone

לדעת שהם לא לבד,

and to know that with help,

ולדעת שעם עזרה,

they can heal.

הם יכולים להרפא.

Now, I still have my struggles,

אני עדיין נאבקת,

particularly with the anxiety,

בעיקר עם החרדה,

but I'm able to manage it

אבל אני מסוגלת להתמודד עם זה

through daily mediation, yoga and a relatively healthy diet.

באמצעות מדיטציה יומית, יוגה, ותזונה די בריאה.

(Laughter)

(צחוק)

If I feel like things are starting to spiral,

אם אני מרגישה שדברים מתחילים לצאת משליטה,

I make an appointment to see my therapist,

אני קובעת פגישה עם התרפיסטית שלי,

a dynamic black woman named Dawn Armstrong,

אישה שחורה דינמית בשם דון ארמסטרונג,

who has a great sense of humor

שהיא בעלת חוש הומור נהדר

and a familiarity that I find comforting.

וחמימות משפחתית שמנחמת אותי.

I will always regret

אני תמיד אתחרט

that I couldn't be there for my nephew.

על כך שלא יכולתי להיות שם בשביל האחיין שלי.

But my sincerest hope

אבל תקוותי הכנה

is that I can inspire others with the lesson that I've learned.

היא שאוכל לעורר השראה באחרים בעזרת הלקח שלמדתי.

Life is beautiful.

החיים יפים.

Sometimes it's messy,

לפעמים הם מבולגנים,

and it's always unpredictable.

ותמיד הם בלתי צפויים.

But it will all be OK

אבל הכול יהיה בסדר

when you have your support system to help you through it.

עם מערכת תמיכה שתעזור לכם לעבור את זה.

I hope that if your burden gets too heavy,

אני מקווה שאם העומס שלכם יהיה כבד מדי,

you'll ask for a hand, too.

תבקשו גם אתם עזרה.

Thank you.

תודה רבה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)